משנה אבות ג טו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה טו | >>
הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון.
והכל לפי רוב המעשה.
- הַכֹּל צָפוּי,
- וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה,
- וּבְטוּב הָעוֹלָם נִדּוֹן;
- וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה.
הכל - צפוי,
- והרשות - נתונה,
- ובטוב - העולם נידון,
- והכל - לפי רוב המעשה,
- אבל, לא על פי המעשה.
זה המאמר כולל דברים גדולים מאד, וראוי היה זה המאמר שיהא לרבי עקיבא, וזהו פירושו בקצרה, ועל תנאי שתדע כל מה שקדם בפרקים הקודמים.
אמר, כל מה שבעולם ידוע אצלו יתברך והוא משיג אותו, והוא אמרו הכל צפוי.
ואחר כך אמר, לא תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב ההכרח, כלומר שיהיה האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים. אין העניין כן, אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה, והוא אמרו הרשות נתונה, רוצה לומר כל אדם רשות נתונה לו כמו שבארנו בפרק השמיני.
ואמר שדין השם יתברך עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי עליהם, כמו שבאר יתברך מדרכיו ואמר "ארך אפים, ורב חסד ואמת"(במדבר יח, ל), ואמרו רז"ל "ארך אפים לצדיקים ולרשעים". ואמר הנביא (המספר) "טוב ה' לכל"(תהלים קמה, ט).
ואחר כך אמר, שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה, אבל לפי רוב מספר המעשים. והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות, ועם זה יגיע קניין חזק, לא כשיעשה אדם פועל אחד גדול מפעולות הטובות, כי בזה לבדו לא יגיע לו קניין חזק. והמשל בו כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת, ולאיש אחר לא נתן כלום, לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול כמו שהגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים, ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות, מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים והגיע לו קניין חזק, וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפועל טוב ואחר כך פסקה ממנו. וכן בתורה, אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים או עשה צדקה לעני במאה דינרים שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה אסירים או השלים חסרון עשרה עניים כל אחד בעשרה דינרים. ועל זה ההיקש אמרו לפי רוב המעשה, אבל לא לפי גודל המעשה:
הכל צפוי - כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים גלוי לפניו:
והרשות נתונה - בידו של אדם לעשות טוב ורע, כדכתיב (שם ל) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו':
ובטוב העולם נדון - במדת רחמים. ואעפ"כ אין הכל שוין במדה זו, לפי שהכל לפי רוב המעשה. המרבה במעשים טובים נותנים לו רחמים מרובים, והממעיט במעשים טובים ממעטים לו ברחמים. פירוש אחר, והכל לפי רוב המעשה, לפי רוב מעשיי של אדם הוא נדון, אם רוב זכיות זכאי, אם רוב עונות חייב. ורמב"ם פירש, הכל צפוי, כל מעשה בני אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו, ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם א"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע, כי הרשות נתונה בידו לעשות טוב ורע ואין שם דבר שיכריחהו כלל מו, וכיון שכן הוא, בטוב העולם נדון, להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. שהחוטא חטא ברצונו, ראוי שיענש. והצדיק היה צדיק ברצונו, וראוי שיקבל שכר מז:
והכל לפי רוב המעשה - לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיית הטוב כך שכרו מרובה. שאינו דומה המחלק מאה זהובים לצדקה במאה פעמים, לנותן אותם בפעם אחת. וגרסת רמב"ם היא, והכל לפי רוב המעשה, אבל לא על פי המעשה מח:
הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון. על כלל העולם הוא אומר בין ישראל בין שאר האומות. וז"ש העולם והיינו נמי הכל. ומש"ה לא נשנה במשנה זו בתחלתה הוא היה אומר לפי שהיא נמשכת למאמר משנה הקודמת שאמר בה חביב אדם וכו' על אומות העולם כולם בכלל להמשיכם ולהישירם אל המצות אשר נצטוו בהם כאשר פירשתי שם בס"ד. ועכשיו הוסיף תת כח התוכחה. ולכולם בשם יקרא הכל צפוי וכו' ובטוב העולם וכו' כישראל כאומות העולם:
הכל צפוי והרשות נתונה. כתב הר"ב בשם הרמב"ם שפירש הכל צפוי כל מעשה בני אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות. הכל גלוי לפניו. ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם א"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע כי הרשות נתונה בידו וכו'. שאין ידיעת הש"י כידיעתינו. ואע"פ שאנו אומרים בו ידיעה כמו שאנו אומרים ידיעה בנו. אין זה אלא בשתוף גמור. וכמו שאין בנו כח לדעת אמתת מציאתו יתברך כמו שנאמר החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא. (איוב י"א ז'). כך אין בנו כח להשיג ולמצוא דעתו כי הוא ודעתו אחד. לא כדעת האדם שהוא ודעתו שנים. הוא שהנביא אומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם. אלו דברי הרמב"ם בסוף הח' פרקים שהקדים למס' זו. ושנוי בחבורו פ"ה מהלכות תשובה. ומשולש בספרו המורה פרק עשרים מחלק השלישי ושם האריך. [והראב"ד השיג עליו בספ"ה מהלכות תשובה וז"ל. לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו. והוא החל בשאלות וקושיות והנית הדבר בקושיא והחזירו [לאמונה וטוב היה] לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק. ואולי שעה אחת. יבא הרהור בלבם על זה. עכ"ל. ואני אומר שנהג מנהג החכמים. והם חכמים ז"ל. (כי זה שאמר) [אמרו מאמר כיו"ב] שלא השלים שאמר עליו הראב"ד. הרי משנה שלימה שנינו בריש פרק ב' דחגיגה כל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם. מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. ואין אני רואה שום חילוק בין דברי החכם התנא לדברי הרמב"ם שבמה שאמר התנא ראוי לו כאילו לא בא לעולם. שנמצא שאוסר עליו להסתכל ולעיין ולחקור אחר אלו הדברים ולמה לו לעשות כן. ובזה העיר לבות [בני] האדם טוב היה לו לתנא לשתוק. כי שמא יבא הרהור בלבם. וא"ת שזהו כונת התנא שלא יבא הרהור בלבם. א"כ אף דברי הרמב"ם כן שהודיע לנו שאין להשיג לכן לא יהרהרו כי לא ישיגו. ואני אומר דתנא דידן נמי כשאמר הכל צפוי והרשות נתונה כונתו להודיע ששניהם אמתיים. וכדברי הרמב"ם בפירושו. ולכאורה ה"ל להתנא לומר הרשות נתונה והכל צפוי לומר (חשוש) [צ"ל הרשות] בחירה ביד האדם ואין דבר נעלם אבל צפוי ונודע לו יתברך להעניש ולהשכיר שזהו העיקר אשר עליו יסוד כל התורה. והיא הבחירה. ואחריה נמשך הידיעה להעניש ולהשכיר אבל להודיע תחלה שהכל צפוי אין טעם בדבר. כי מה לנו לדעת שיודע כל דבר אם לא שכבר נודע שהרשות נתונה. אלא ודאי דעת התנא להעיר ולומר שאף שהכל צפוי אינו סותר את הבחירה. שעם כל זה הבחירה ביד האדם. כי הרשות נתונה. וכשאמר כך הרי העיר על השאלה. ולא השיב דבר והיינו טעמא דממילא משמע שאין כאן תשובה מדלא ביאר התשובה אבל על כל פנים כאשר מוכח מדבריו שנאמרו בלשון אע"פ כבר העיר על ענין סתירת דבר הכמוס בו. עוד ראה זה ראיתי מצאתי במדרש רבה בפרשת בראשית בפרשת כ"ב בענין הריגת קין והבל וז"ל אמר רבי שמעון בן יוחאי קשה הדבר לאמרו וא"א לפה לפרשו. לשני אתליטין שהיו עומדים ומתגוששים לפני המלך אילו רצה המלך פירשן לא רצה לפרשן נתחזק אחד על חברו והרגו. והיה מצווח ואומר מאן יבעי דינא קדם מלכא כך קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה עכ"ל. הרי ממש כדברי הרמב"ם שהעיר על המלך שיכול לפרשן כי ידע וראה שמתגוששין. ולא תירץ לומר למה לא פירשן אלא שקשה הדבר לאומרו ואי אפשר לפה לפרשו ואפ"ה לא נמנע האלהי החכם רשב"י מלהעיר על זה. ומה שלא אמר הרשב"י כן על חטא אדם המוקדם שהיה יכול הקב"ה להפרישו. נ"ל שי"ל כי בקין והבל רמוזה הבחירה. שהם רומזים על היצרים השנים שבהם הבחירה תלויה יצר טוב ויצר הרע. כמבואר במורה חלק שני פרק ל'. סוף דבר הרמב"ם הטיב אשר דבר ונהג מנהג החכמים והשלמים התנאים האלהיים זלה"ה] ובמדרש שמואל כתב דמעיקרא לאו קושיא לפי שידיעת הש"י היא כצופה ומביט העשייה שעושה האדם והרי אין ראיית האדם למעשה זולתו. מכרחת העשייה ההיא. כך צפיית הש"י מעשה האדם. אינו מכרחתו. ואין שייך לומר שיודע מה שעתיד יעשה האדם. וא"כ מוכרח שיעשה. כי לפניו יתברך אין קדימה ואיחור שאינו בחוק הזמן. וכתב שהר"ם אלמושנינו כתב שזהו דעת הרמב"ם עצמו בהבדילו ידיעתו מידיעתנו שהוא בזה הצד בעצמו שידיעתו היא תמיד בהווה ואין עתיד לפניו יתברך. אבל הכל הווה וכמו שבערכינו ידיעת ההווה אינה מכרחת. כן ידיעתו תמידי בהווה ואינה מכרחת. אבל הספק שביד הבריות בזה לפי שאין אנו יכולים לצייר איך תהיה ידיעתו תמיד בהווה אף מה שהוא עתיד בערכינו. ולכן השריש הרמב"ם שאין ידיעתו כידיעתנו. ושלא נשתבש בזה. והיינו נמי דתנן הכל צפוי בלשון עבר כי הכל גלוי לפניו. לא מביט בעתיד עכ"ד [ודע שזה שאמר המד"ש שידיעת הש"י היא כצופה ומביט העשייה שעושה האדם וכו' הן הנה מסקנת דברי הראב"ד [שם] שאומר שידיעת הש"י כידיעת האצטגנינים וכו'. אך מסיים וכל זה איננו שוה. עוד דע שאף להראב"ד הקדימו בסברא זו הגאון רב סעדיה בספר האמונות במאמר הרביעי ממנו. כי שם כתב קרוב לזה הענין. ואין להאריך עוד]. ובדרך חיים כתב דלהכי תנן צפוי ולא צופה לפי שידיעת הרעות שאינו רוצה בהם ג"כ צפוי. וצופה היה משמע שמבקש לראות וברעות הרי כתיב והבט אל עמל לא תוכל [חבקוק א י"ג] ע"כ:
ובטוב העולם נדון. מפרש הר"ב בשם הרמב"ם דהכי פירושו שכיון שכן הוא שהרשות נתונה בטוב העולם נדון וכו'. אע"פ שפירוש זה פירוש טוב הוא לא נמצא כדבריו בפירוש הרמב"ם שבידינו שזה לשונו ואמר שדין הש"י עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי אליהם כמו שביאר יתברך מדרכיו ואמר ארך אפים לצדיקים ולרשעים ואמר הנביא [המשורר] טוב ה' לכל [תהלים קמ"ה ט']. ע"כ:
והכל לפי רוב המעשה. בפירוש אחר שכתב הר"ב לפי רוב מעשיו של אדם נדון וכו' עיין בזה [ע"ש] סוף פ"ק דקדושין. ומ"ש שהרמב"ם מפרש לפי מה שאדם כופל ומתמיד וכו'. ושגרסתו והכל לפי רוב המעשה. אבל לא ע"פ המעשה. לא ידעתי זו מנין לו שאינו מוכרח. ולשון הרמב"ם כך הוא. אמר שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה. אבל לפי רוב מספר המעשים כו' וכן בתורה אין שכר וכו'. ואל זה ההקש יאמר לפי רוב המעשה אבל לא לפי גודל המעשה. ע"כ. נראה שמדקדק מלת רוב שלא אמר גודל. ובמד"ש שכתב גם כן שכך גירסת הרמב"ם לא עדות עצמו הוא אלא עד מפי עד שדבריו שם לקוחים מדברי הר"ב אע"פ שלא כתבם בשמו. וראיתי במד"ש שכתב שם בשם הר"ם אלשקר דיש גורסין ובטוב העולם נדון אבל לא ע"פ רוב המעשה ומפרש שהכונה כי העולם נדון בטוב בחן בחסד וברחמים. אבל לא ע"פ רוב מעשה בני אדם. שאם היה רואה רוב המעשים היה העולם אבד ונפסד. ע"כ. והוי יודע דמכל מקום נפרעין מן האדם לכי מעשיו [ב"ק נ'. ] שהאומר הקב"ה ותרן הוא יוותרו מעוהי אלא מאריך אפיה. ודן העולם בטוב שלא יהא אבד ונפסד. וגכי דיליה לעתים ידועים אצלו יתברך זכרו נצח. ועיין בסוף פ"ק דקדושין:
(מו) (על הברטנורא) שאין ידיעתו יתברך כידיעתינו. ואע"פ שאנו אומרים בו ג"כ ידיעה, אין זה אלא בשתוף גמור. וכמו שאין בנו כח לדעת אמיתת מציאותו ית' כו', כך אין בנו כח להשיג ולמצוא דעתו, כי הוא ודעתו אחד לא כהאדם שהוא ודעתו שנים כו'. וכתב הר"מ אלמושנינו שדעת הר"מ כמו שכתב המדרש שמואל, וזה לשונו, ומעיקרא לא קשיא מידי לפי שידיעתו יתברך הוא כצופה ומביט העשיה שעושה האדם והרי אין ראיית האדם מכרחת למעשה זולתו, כך צפיית הש"י מעשה האדם אינו מכרחתו, וידיעתו יתברך העתיד. הוא אצלו הווה, שאין לפניו קדימה ואיחור שאינו בחוק הזמן. ע"כ. וזהו ההבדל ידיעתו מידיעתנו, שידיעתו תמיד בהווה אף מה שהוא עתיד בערכנו אלא שאין בנו כח להשיגו ולהבינו כו'. ועתוי"ט שהאריך בזה:
(מז) (על הברטנורא) לא נמצא כן בפירוש הר"מ. אלא זה לשונו. ואמר שדין השי"ת עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי אליהם. כמו שביאר יתברך מדרכיו ואמר ארך אפים לצדיקים ולרשעים. ואמר המשורר טוב ה' לכל:
(מח) (על הברטנורא) עתוי"ט שהאריך בזה וסיים ח"ל, והוי יודע דמכל מקום נפרעין מן האדם לפי מעשיו, שהאומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעוהי, אלא מאריך אפיה ודן העולם בטוב שלא יהא נאבד ונפסד, וגבי דיליה לעתים ידועים אצלו יתברך זכרו נצח:
וכו' הכל צפוי והרשות נתונה: אית דאמרי הכל צפון אבל לא מצאתיה בתוס' י"ט:
יכין
והרשות נתונה: ר"ל הקב"ה יודע הכל מה שיעשה בעולם. ואפ"ה הרשות והבחירה נתונה לכל א' להיות צדיק או רשע. שלא תאמר כיון שהקב"ה ידע אתמול שיעשה האדם היום מצוה פלונית או עבירה פלונית, א"כ מוכרח האדם לעשותה וכיון שכן אינו ראוי לשכר או לעונש. דליתא. דזה היה שפיר אם היתה ידיעת הקב"ה כידיעת בשר ודם שנופלת תחת הזמן עבר הוה עתיד. אבל הרי הקב"ה ברא הזמן, ונמצא אינו נופל תחתיה לומר בו עבר ועתיד, דכל ידיעתו הוא בהווה. וכיון שכן, אין ידיעתו מכריח את האדם במעשהו. ולפיכך מה שלא נבין איך אפשר שיהיה ידיעה ובחירה יחד, זהו משום שלא נוכל להשיג איך יהיה אפשר ידיעה שאינה נופלת תחת הזמן, דהרי כך היא ידיעת הבורא ב"ה, שוודאי אינה נופלת תחת הזמן, מדהוא היה קודם התהוות הזמן. ווהו שאמר התנא, הכל צפוי. ולא אמר הכל ידוע, דבכל ידיעה שייך עבר ועתיד, אבל מלת צפוי, היינו שרואה הדבר כהווה לפניו [וזהו כוונת הרמב"ם פ"ו מתשובה (פ"ו מהל' תשובה) בקרא כי לא מחשבותי [שאינם נופלים תחת הזמן] מחשבותיכם [ששייך בהם עבר ועתיד]. ונסתלק בזה קו' הראב"ד]:
ובטוב העולם נדון: ר"ל גם עונשן של רשעים בעה"ז או בעה"ב, לא בדרך נקימה ועונש ח"ו, כ"א לטובתן היא, כאש מצרף וכבורית מכבסים לנקות כתמי נשמתן שהביאו עמם, כדי להביאן בסוף כל סוף לאור בחור החיים:
והכל לפי רוב המעשה: נ"ל דר"ל לפי גודל המעשה בעצמה דהיינו האופן שנעשת בו [כמו וענוותך תרבני, שר"ל תגדלני], ולא לפי ריבוי המעשים. וגודל המעשה נשקל לפי טבע הפועל העושה, דהיינו כפי מה שהיה צריך לכבוש יצרו טפי, דקמצן שנתן צדקה מקבל שכר יותר מפזרן. ובזו פירשתי ולך ד' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, ר"ל כפי מעשה עצמו וטבעו, או כפי עסקו. כמו ואיש במעון ומעשהו בכרמל. ולפי מחשבת הפועל, דלמשל א' עשה צדקה להתפאר. והשני עשה וכוונתו לשם שמים. ולפי מקרה שלו, דלמשל עשיר שנתן הרבה צדקה ולא לפי עשרו, נענש [ככתובות ס"ז ב'], והשני נתן פרוטה לעני בשעת דוחק עצמו, מקבל שכר [כחגיגה ד"ה א']. ולפי הפעול, דא' נתן צדקה לעני הגון, מקבל שכר טפי מאילו נתנה לעני שאינו הגון [ב"ק דט"ז ע"ב]. וכדומה הרבה בעניינים אלו, הן בצדקות הן בחטא. ודבר זה אפשר להיות נשקל רק ע"י הקב"ה, וכמ"ש כי אל דעות ד' שהוא יודע מחשבות של כ"א. ולו נתכנו תוכן מדת העלילות בעצמן האיך הם:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים הקב"ה צופה ומביט וכמו שאמר רבי דע מה למעלה ממך עין רואה והרשות נתונה בידו של אדם לעשו' שנא ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים כן פירש רבינו שלמה ז"ל ורבינו משה ז"ל פירש הכל צפוי כל מה שבעולם ידוע אצל הקב"ה ואח"כ אמר אל תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב שיהיה האדם מוכרח במעשיו אין הענין כן אבל האדם נתונה רשות בידו לעשות מה שיעשה וידיעת השם המעשים לא תכריחנו לעשות דבר. ולפי פירוש זה נפל הספק הגדול שנסתפקו בו העכו"ם והוא אם האל יודע מה שיעשו' בני אדם איך תהיה הרשות נתונה בידם והידיעה כבר נפלה על סוף המעשה על כן נחלקו בזה לשתי דעות. אחת שאין לאל ידיעה במה שיעשה האדם והרשות נתונה לו לעשות כרצונו וזה דעת חכמי יון ואין זה דעת רז"ל. שהם אמרו באחרון מסנהדרין ובילמדנו מנין שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות שנא' וקם העם הזה וזנה. והשנית שאין ביד האדם רשות לעשות כלום אלא הכל בגזירת הבורא ית' וזה דעת חכמי ישמעאל וזה כנגד התורה שאמרה ובחרת בחיים. ורבינו משה ז"ל פסק בזה שהאל יודע העתיד וידיעתו זאת לא תכריח האד' בכלו' ואומר כי אע"פי שזה נמנע בידיעתינו ידיעת הבורא ית' אינה כידיעתינו ואין לנו להשוות ידיעתו לידיעתינו כי הוא וידיעתו אחד וכמו שהוא נעלם ממנו ולא ידענו אותו כן נעלמה ממנו ידיעתו איך לא תכריח האדם לעשות בזולת רצונו והחולקים עליו אומרים שאין לחלק בין ידיעתו לידיעתינו כל כך אלא שהוא יודע הדברים קודם היותם ואנחנו לא נדע אלא אחר היותם אבל כמו שידיעתינו במה שנדע מהעבר אי אפשר להשתנות כך ידיעתו בעתיד אי אפשר להשתנות וכן שאם היתה הבחירה ביד האדם לעשות ושלא לעשות אין האל יודע ידיעה שלימ' והתחזקו בזה לומר שאנחנו כל מה שהוא שלימו' לנו מיחסי' אותו לאל והידיעה היא שלימות לנו על כן אנו אומרים שהוא יודע והידיעה כזאת היא חסרון לנו וכשנדע הדבר בספק אם יהיה כן אם לא יהיה אין זה אצלינו ידיעה אלא מחשבה ומבוכה ואיך נאמר שידיעת האל היא כן ולפי זה נשארה הקושיא במקומה בתחילה היאך איפשר לומר שידע האל העתיד ותהיה הרשות נתונה ביד האדם וכבר כתבנו זה בספר אוהב משפט ובספר זה בחלק השלישי ממנו תירצנו קושיא זו בזה שהדברים יש להם פנים לטוב ולרע וזה גילוהו רז"ל בפרק חלק ראוייה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה והנה האל היה יודע סוף המעשה שיקחנה ולזה היתה ראוייה לו ואלו המתין לה כמי שממתין התאנה עד שתתבשל ולא יאכלנה בעודה פגה היה נושאה בהיתר והוא היה אץ ברגליו ונשאה קודם מיתת אוריה והחשב לו לעון וחטא ורז"ל למדונו דבר זה מענין האיצטגנינות שאמרו בפרק מי שהחשיך האי מאן דבמאדים יהא גברא שיד דמא או גנבא או אומנא או טבחא או מהולא והקשה רבא על עצמו שהיה במאדים ולא היה בו כן והשיבו לו מר נמי עניש וקטיל הרי שהרשות נתונה ביד האדם להטות הדבר הידוע בסוף המעשה אם מפני גזירת האל אם מפני גזירת הכוכבים למצוה או לעבירה ובזה יתקיים מאמר רבי עקיבא שאמר הכל צפוי והרשות נתונה ולפי זה אמרו בפרק כל היד שהקב"ה גוזר על הטיפה שיהיה עשיר או עני גבור או חלש חכם או טפש שכל זה לפי כח הטיפה אבל שיהיה צדיק או רשע אינו גוזר עליה לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמו שנזכר בפרק אין עומדין ובאחרון ממגילה. ויש מהגאונים ז"ל שהם גורסין הכל צפון מלמד שכל מעשיו של אדם צפונים אצל הקב"ה שנאמ' הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי:
ובטוב העולם נידון. הקב"ה דן את העולם במדת רחמים וכשהאדם הוא בינוני הקב"ה דן אותו במדת רחמיו דין צדיק וזהו שנאמ' ורב חסד ודרשו בראשון מראש השנה כשהאדם חוטא הקב"ה מלמד עליו זכות כי הוא ברא אותו עם יצר הרע שנא' לפתח חטאת רובץ כמו שנזכר בראשון ממסכת יומא וזהו שאמר הכתוב כי הוא ידע יצרינו זכור כי עפר אנחנו ואמרו בפסחים בפרק האשה אמר רבי אלעזר אפי' בשעת כעסו של הקב"ה זוכר רחמים ופסוק מלא הוא ברוגז רחם תזכור. ואמרו במדרש רבה שהקב"ה דן אדם הראשון במדת רחמיו שאמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות והוא נתן לו אלף שנים שהוא יומו של הקב"ה שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול ועל כן חיה תשע מאות ושלשים שנה ונתן שבעים שנה לדוד לתשלום אלף שנים שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וזהו וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום שהרויח לו היום שלא יהיה יומו של אדם אלא יומו של הקב"ה וזהו שאמר דוד ע"ה חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכור לי אתה. ביקש רחמים שלא ידין אותו כפי מעשיו אלא כפי מדת רחמיו וזהו שאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו אפי' הרשעים ונאמר במדות הקב"ה ארך אפים. ופירשו במס' סנהדרין בפרק חלק ובפרק עושין פסין לצדיקים ולרשעים ודבר זה למדוהו מברייתו של עולם עד שלא ניתנה תורה שלא היה להם מעשים וזן אותם בחסד וכמו שכתבנו למעלה:
והכל לפי רוב המעשה. פירש רבינו שלמה ז"ל האדם נידון לפי רוב מעשיו אם רובו זכיות זכאי רובו עונות חייב. ולפי המדה הראשונה להיות העולם נידון בטוב אינה אלא על הבינונים. ורבינו יונה ז"ל תיקן זה שאע"פי שהעולם נידון בטוב אין הכל שוין בו כי המרבה הטוב ירבו לו מדת החסד ואם אינו מרבה הטוב תהיה מדת החסד מעוטה וכן אמרו במדרש טוב ה' לקוויו לנפש תדרשנו אינו דומה המקוה ומתעסק למקוה ואינו מתעסק וכן במשניות שלנו לא גרסי' אלא והכל לפי רוב המעשה לא יותר. וגירסא אחרת מצאתי במשניות קדומות אבל לא על פי רוב המעשה וכן היא הנוסחא שם ובטוב העולם נידון אבל לא על פי רוב המעשה. אבל רבינו משה ז"ל נוסחתו היתה והכל לפי רוב המעשה ולא על פי המעשה. הרכיב שתי הגרסאות וחסר מהסיפא רוב והוא מפרש הכל לפי רוב המעשה כמו ענין הצדקה כי מי שנותן אלף זוז לצדקה באלף פעמים זהו לפי רוב המעשה שנותן אותם בהרבה פעמים ובכל פעם ופעם יש לו התעוררות לעשות מצוה וזה שנותן בפעם אחת אע"פי שנותן באותו פעם כל מה שנותן חבירו בפעמים רבות לא התעורר במצוה אלא פעם אחת על כן אין שכרו כי אם שכר פעם אחת והאחר יש לו שכר הרבה פעמים כי הקב"ה אינו מקבל מהאדם אלא רצונו הטוב בין שיתן הרבה בין שיתן מעט וכמו שאמרו בראשון מברכות ובסוף מנחות במשנה ומייתו לה בפרק היה קורא ובפרק ידיעות הטומאה אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. והנוסחא המדוקדקת במשנות מנחות היא ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים ואמרו בפ' ערבי פסחים א"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו הודו למי שגובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו ועני בשיו יתום בניצתו אלמנה בתרנגולתא ולפי רוב המעשה אדם נידון לא על פי המעשה אם האחד יהיה רוב המעשה ומעט בדמי' והמעשה האחר מרובה בדמים השכר הוא לפי רוב הפעמים:
הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון וכו'. יש לשאול מה ענין הכל צפוי וכו' אל מה שאמר חביב האדם שנברא בצלם אלקים. דע כי מצד מדריגת מעלת אדם שהוא חביב כ"כ, ראוי שיהיו כל מעשיו שהוא עושה לשם שמים נראים ונגלים לפני הקב"ה, שהרי האדם קרוב אל הש"י ואיך לא יהיו מעשיו צפוים לפני הקב"ה. ומכ"ש לפי הפירוש שאמרנו במה שאמר חביב האדם שנברא בצלם אלקים, כי צלם אלקים הזה נותן מציאות גמור אל האדם, וכאשר יש לאדם מציאות גמור איך לא יהיו מעשיו צפוים וגלוים אל הקב"ה, והכל מצד מעלת הצלם הזה שהוא מורה על המציאות הגמור ודבר שיש לו מציאות הוא נודע לפני הש"י, אבל אשר מציאותו תוהו יש לו הסתרת פנים מן הש"י ודבר זה מבואר. וכן מה שאמר הרשות נתונה, דבר זה כי מצד שהאדם בצלם הקב"ה נתן לאדם רשות לעשות מה שירצה ואין האדם מוכרח במעשיו, שכך פירוש זה הכל צפוי לפני הקב"ה ועם כל זה הרשות נתונה לאדם לעשות כמו שירצה, ואם רואה שהאדם רוצה לעשות חטא, אין הקב"ה מונע ממנו החטא מלעשות אלא הרשות נתונה לו. ודבר זה מפני כי האדם נברא בצלם אלקים ויש לו דמיון בזה גם כן אל הש"י, שהוא נברא בצלם אלקים, ואין הדבר הזה נמצא אל המלאכים שאין הבחירה בהם, והם עושים כפי אשר הקדוש ברוך הוא מנה אותם לעשות ולא ישנו את שליחתם, אבל האדם שנברא בצלם אלקים יש לו סגולה זאת שהוא ברשות עצמו, כמו הש"י שהוא עושה מה שירצה, וכך האדם יש רשות בידו לעשות מה שירצה והוא בעל בחירה:
וענין זה נרמז בתורה שאמר הכתוב (בראשית, ג) והייתם כאלקים יודעי טוב ורע, ויש לשאול איך יהיו כאשר יעשו החטא כאלקים יודעי טוב ורע, וכבר הקשה אחד מן האומות דבר זה אל הרמב"ם ז"ל והאריך בתירוץ הקושיא הזאת כמו שהוא מבואר בספרו. ויש לך לדעת כי פירוש זה, כי האדם קודם שחטא מצד עצם בריאתו לא היה ראוי שיהיה כאלקי' יודעי טוב ורע, כי האלקים יודע טוב ורע אבל לא האדם, כי האדם יש עלה עליו וצריך שיהיה דבק בעלתו יתברך שהוא הטוב הנה הוא מסולק מן ידיעת הרע, רק ידיעתו הטוב שהוא העלה שלו כי העלה שלו הוא הטוב ותמיד דבק העלול בעלה שלו והוא הטוב בעצמו, והאדם בודאי הוא ראוי להיות יודע טוב ורע מצד שהוא נברא בצלם אלקים, אבל מצד שהאדם יש לו דביקות בעלתו שהוא טוב יודע הטוב ולא הרע, אבל כאשר לא יפנה אל עלתו כמו שהיה אחר שחטא אז הוא יודע טוב ורע. ובאולי תשאל מה מעלה הוא זה בידיעת הרע, בודאי דבר זה מעלה בחכמה כאשר חכמת האדם כוללת בידיעת הטוב והרע, וכמו שאמר הכתוב (שם) ונפקחו עיני שניכם והייתם כאלקים יודע טוב ורע, אך קודם שחטא מפני כי התחתונים צריכים אל עלתם והם דביקים בעלתם ואינם נבדלים מן העלה, ובשביל כך לא היה האדם פונה רק אל הטוב הוא עלתו יתברך ומפני כך לא היה לו ידיעה ברע. ומפני כי האדם מצד עצמו מה שנברא בתחתונים יש לו הסרה ונטיה מן מעלתו יתברך, היה הנחש עם רוכבו סמאל מסית האדם כי כאשר יאכל מעץ הדעת ויהיו עוברים על דברי הקב"ה שציוה אותם שלא יאכלו ממנו, בזה יהיו נבדלים מן העלה יתברך ואז ידעו טוב ורע כמו שאמרנו, כי האדם יש בו ענין מן הש"י שהוא נברא בצלם אלקים ולכך אמר הנחש והייתם כאלקים יודעי טוב ורע, כי כאשר יהיו נוטה מן העלה והם ברשות עצמם כאשר מסוגל לזה האדם שהוא בתחתונים הנה ידיעתו בטוב ורע ובזה הוא כאלקים לגמרי שאין עליו כלל:
ובמדרש (ב"ר פכ"א) הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע רבי יהודה בר סימן אומר כאחד ממנו כיחידו של עולם ע"כ, בארו זה כי מה שהאדם יודע טוב ורע הוא מצד יחידתו בעולם הזה התחתון דוגמת הש"י בעליונים, ומצד הזה האדם מסוגל לדעת טוב ורע מה שלא היה לאדם קודם שחטא. ואמר אחר זה פן יהיו חייו כוללים בזה שיאכל מעץ החיים וחי לעולם ויהיה חייו נצחי כוללים כל ימי העולם, כי אחר שהגיע האדם אל המעלה הזאת בידיעת טוב ורע יהיה דבק בעץ החיים היא התורה ואכל וחי לעולם, כי קנין הידיעה מביא האדם להיות דבק בחיים כדכתיב (משלי, ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, כמו שתמצא בדברי חכמים הרבה מאד שהיו רוצים לדבק ולאחוז בעץ החיים היא התורה לסלק מהם המיתה, כמו שמצינו בפרק במה מדליקין (שבת דף ל:) ובכמה חכמים כמו רבה בר נחמני, וכאשר נגזר המיתה על האדם מצד שנפרד מן העלה יתברך מצד עצמו, וירצה שיהיה ערי מקלט אליו האכילה מעץ החיים. וכבר בארו כי עץ החיים הזה הוא התורה כמו שהתבאר, ופירוש האכילה הזאת היינו שיהיה עץ החיים אכילתו לגמרי להתעצם בתורה כי הדבר שאוכל ממנו מתעצם בו האוכל עד שממנו נזון לגמרי, ובודאי על ידי זה יהיה חי לעולם כאשר היה נזון בו, וזה היה כאשר היה קרוב אל עץ החיים דהיינו שהיה לו מדריגה עליונה ואז אפשר לו לאכול מן עץ החיים שיהיה נזון בו לגמרי לעמוד על כל סודי התורה ויחיה לעולם. וזה שאמר פן ישלח ידו כאשר הוא קרוב אל עץ החיים מצד שהאדם הוא בג"ע ואכל וחי לעולם, ודבר זה אין ראוי לאדם מפני שכבר היה נוטה אל התחתונים כשאכל מעץ הדעת והוא יודע טוב ורע וזהו הסרה מן העלה כמו שהתבאר, ולפיכך אינו ראוי אל החיים הנצחיים כאשר היה נוטה אל התחתונים. וכאשר גורש מן מעלתו מג"ע לא היה קרוב אל עץ החיים לאכול ממנו והבן זה מאוד. והתבאר לך כי הידיעה בטוב ורע הגיע לו מצד שהוא ברשות עצמו ואינו פונה אל עלתו שהוא הטוב ואין כאן רע, ודבר זה ג"כ מה שהרשות נתונה להיות האדם בבחירתו הוא מצד שהאדם נברא בצלם אלקים והוא יחיד בתחתוני' וגרם לו דבר זה להיות כאלקים יודע טוב ורע. ואם שאין הדבר הזה לטובתו כי יותר טוב שיהיה ברשות העלה ולא היה בעל בחירה שאפשר לו לעשות הרע, הלא ג"כ דבר זה מה שהוא כאלקים יודע טוב ורע אינה ג"כ מעלה אל האדם כי לאדם אין זה מעלה, רק שהגיע לו דבר זה מצד שהאדם נברא בצלם אלקים ולכך נעשה כאלקים יודע טוב ורע, וכך הוא דבר זה מה שהאדם ברשות עצמו להיות בבחירתו שיש לו דמיון אל העלה אף על גב שאינו לטובתו והבן הדברים. ואל תאמר כי גם הבהמה היא ג"כ בעלת בחירה, שאין הדבר כך כלל, כי הבהמה שהיא עושה לפי טבעה ואין זה בחירה כי הטבע הוא אחד, אבל האדם שהוא בעל שכל שייך בו בחירה במה שירצה. ומעתה לא יקשה מה שאמרו בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נד:) שאלו פילוסופין את הזקינים ברומי אם אלקיכם אינו רצונו בע"ז למה אינה מבטלה אמרו אלו היו עובדים לדבר שאין צורך להם היה מבטלו עכשיו שהם עובדים לחמה וללבנה יאבד עולמו מפני אלו ע"כ, ויפה השיב להם שלא יאבד את העולם, אבל למה יאבד עובדי ע"ז. אבל דבר זה שאם היה מאבד עובדי ע"ז לא היה האדם בחירי כלל, כי איך יהיה בחירי שהרי היה ירא מן האבוד לגמרי:
והנה מה שאמר הכל צפוי והרשות נתונה, הכל נמשך אל מה שאמר חביב האדם שנברא בצלם אלקים, כי לכך הרשות נתונה מפני שהאדם נברא בצלם אלקים בתחתונים ודבר זה גורם לדעת טוב ורע שנאמר והייתם כאלקים יודעי טוב ורע. ומה שאמר הכל צפוי ולא אמר הכל צופה מפני שאפילו הרע שאין הש"י רוצה בו אף זה צפוי מלפניו, אבל צופה היה משמע שמבקש לראות והוא הדבר הטוב אבל הרע הרי כתיב (חבקוק, א) והבט אל עמל לא תוכל, ועל זה אמר הכל צפוי בין טוב ובין רע והרשות נתונה. והרמב"ם ז"ל פירש בפירוש המשנה הזאת, ז"ל וראוי שיהיה המאמר הזה לר"ע וזהו פירושו בקצרה, על תנאי שתדע כל מה שקדם בפרקים הקודמים, אמר כל מה שבעולם ידוע אצלו ית' והוא משיג אותו והוא אמרו הכל צפוי. ואמר לא תחשוב בהיותו יודע כל המעשים יתחדש ההכרח כלומר שיהיה האדם מוכרח במעשיו, אין הענין כן אלא רשות נתונה ביד האדם במה שיעשה וזה והרשות נתונה עכ"ל שם. והנה בעיקר דבריו אין כאן מקום זה להאריך, ואע"ג שהדברים אמת מצד עצמן שהש"י צופה ויודע העתיד מי הכניס אותו במקום הזה בדברים כאלו, ולמה לא יפרש הכל צפוי שהוא יתברך צופה המעשה בעת עשיותו ונותן לו רשות לעשות ואין מוחה לו לעשות הרע ויבא הלשון כראוי כלומר אף הרע צפוי לפניו. וכן המאמר שבא אחריו ובטוב העולם נדון, ר"ל שאל יחשוב האדם כי מאחר שהש"י אין מוחה ביד עוברי עבירה שאין הש"י חפץ בטוב העולם, דומה לאב שהוא אוהב את בנו והוא בא לעשות דבר שאז האב אינו מניחו לעשות וכאשר הוא שונאו מניח אותו לעשות שנאמר (בבא קמא דף סט.) הלעיטהו לרשע וימות שמניח אותו לעשות רצונו שיבא לידי אבדון, וכך יעלה על הדעת שמפני שמבקש רעתו של עולם מניח אותו לידי חטא שאם היה אוהב את האדם והיה חביב עליו למה אינו מוחה, אלא ודאי חפץ הוא ח"ו להכריעהו לכף חובה, ועל זה אמר שאינו כן כי אף אם דן העולם אין מבקש בחוב העולם אבל בטוב העולם נדון, שחפץ לזכות העולם ולהיטיב אל העולם ולא יהיה בעולם רק טוב, ולכך הקב"ה דן אותו בטוב היינו שמדת הטוב של הש"י חפץ שיהיה העולם בטוב, ולכך מביא פרעניות לעולם לשלם לעושה רעה ואז מסולק הרע מן העולם ונשאר הטוב. וזהו ובטוב העולם נדון כלומר בטוב של הקב"ה העולם נדון, כי מצד שהוא טוב רוצה בטוב ואינו חפץ ברע. וזה אמרם בפרק בתרא דברכות (דף נד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה וקאמר בגמרא מאי מברך אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב כך מברך על הרעה הטוב והמטיב והתנן על הטובה מברך הטוב והמטיב ועל הרעה מברך דיין אמת אמר רבא לא נצרכא אלא לקבולי בשמחה ע"כ, ואיך ס"ד שיברך הטוב והמטיב על הרעה עד שהוצרך להביא ראיה שאין מברך הטוב והמטיב, אלא דס"ד כיון שגם הרעה באה ממדת הטוב כמו שאמרנו, כי העולם אף כאשר נדון במדת דינו של הקב"ה הוא נדון מצד מדת הטוב שבו, כי מפני שהוא טוב הוא רוצה בטוב, ובמה שמביא פרעניות בעולם הזה נפרע האדם על מעשיו ומסולק בזה הרע ונשאר הטוב. ובשביל כך עצמו חייב לקבל בשמחה מן הש"י מדת דינו, ולברך ברוך דיין אמת כי לא יברך הטוב והמטיב כי לא קבל האדם טוב, וזהו ובטוב העולם נדון שר"ל שאף הרע שמביא הקב"ה בעולם אינו בא רק מפני הטוב שבו יתברך, לא כמו האדם שעושה רעה לאחר מצד הרע שבו אבל אצל הש"י אף הרע הוא מן צד הטוב שבו יתברך וכמו שאמרנו:
ואמר והכל לפי רוב המעשה, כלומר שאין הש"י דן את האדם על מעשה שעשה רק דן את האדם אם הוא זכאי מצד עצמו ואם הוא חייב מצד עצמו, והאדם נחשב צדיק כאשר רובו זכיות ונחשב חייב מצד הרוב. ודבר זה הוא אזהרה לאדם, שלא יעשה אף חטא אחד, וכמו שאמרו ז"ל במסכת קדושין (דף מ:) אמר רבי שמעון לעולם יראה האדם שהעולם חצי זכאי וחצי חייב והאדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב אם עשה האדם עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו ואף כל העולם לכף חובה עשה מצוה אחת אשרי לו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות, ואין הפירוש שהכל אחר רוב המעשה ואם מעוט מעשיו רעים נחשב צדיק גמור והקב"ה מוותר לו הרע שעשה, וכן אם הוא רובו חייב הוא נדון אחר הרוב ואין הקב"ה משלם לו מעוט מעשיו שעשה. שאין הדבר הזה רק כך, כי כל מעשה טוב שעשה אף אם רשע גמור ועשה מצוה אחת הקב"ה משלם, וכן אם רוב זכאי ועשה חטא אחת הקב"ה משלם לו חטאו שעשה, וא"כ על מה נאמר כי הכל אחר רוב המעשה. אבל הפרש יש בין רוב צדיק ובין שנחשב שהרוב רשע, כי אותו שנחשב צדיק הוא זוכה לעולם הבא והרשע ראוי להיות נאבד מן העולם הבא, ובזה הכל אחר רוב המעשה להיות נחשב צדיק או שיהיה נחשב רשע. אבל מכל מקום מעוט עבירות שעשה הצדיק נפרע על מעשיו ומעוט זכיות שעשה הרשע משלם לו הקב"ה. משל למלך שיש לו אוהב ומקרבו בכל מפני שהוא אוהבו ועשה דבר כנגד המלך, משלם לו מה שעשה כנגדו ומכל מקום נשאר אהבתו של מלך במה שהוא אוהב אותו. וכך המלך ששונא לאחד וכאשר עשה אותו האדם דבר טוב אל המלך משלם לו הטוב. וכן זה שהוא נחשב צדיק על פי רוב המעשה הוא זוכה למה שראוי אל הצדיק, רק שנפרע ממנו על מעוט עונותיו שעשה, וכן זה שהוא רשע הש"י נוהג עמו כמו מי שהוא רשע ושונאו רק משלם לו מקצת טובות שעשה:
ורבותינו ז"ל פירשו (תענית דף יא.) ההפרש, כי אשר הוא צדיק על פי הרוב מאחר כי עיקר שלו צדיק, ראוי שיהי' נפרע על מעשיו בעולם הבא ששם עיקר התשלומין כי עיקר שלו הוא צדיק ולכך ראוי שיהיה תשלומין שלו בעולם הבא שהוא עיקר התשלומין, ועונותיו שאינם עיקר כי הם המעוט והמעוט אינו עיקר לכך תשלומין שלו בעולם הזה שאינו עיקר. ואשר הוא רשע על פי הרוב, והנה עיקר שלו ראוי שיהיה פרעון שלו בעולם שהוא עיקר דהיינו בעולם הבא שהוא עיקר, ומעוטו הוא זכיות והוא דבר שאינו עיקר ולכך פרעון שלו בעולם הזה שאינו עיקר. והיינו דאמרינן בפ"ק דקידושין (דף מ:) אמר ר"א בר צדוק למה נמשלו הצדיקים בעולם הזה לאילן שכולו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה נקצץ נופו כולו עומד במקום טהרה כך הקב"ה מביא יסורים על הצדיקים בעה"ז כדי שירשו העולם הבא שנאמר והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאוד ולמה הרשעים דומים בעולם הזה לאילן שכולו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה נקצץ נופו נמצא כולו עומד במקום טומאה כך הקב"ה משפיע להם טובה בעולם הזה כדי לטורדן ולהורישן מדריגה התחתונה של גיהנם שנאמר יש דרך ישר לפני איש ואחריתו עדי אובד ע"כ, הרי ביארו כל הדברים שאמרנו. והבן המשל איך מדמה המעשים שהם מעוט לענפים שאינם עיקר האילן, ולפיכך ראוי שיהיה נפרע על מעשיו בעולם שאינו עיקר ג"כ והכל בדין ובמשפט. ובפרק קמא דתענית (דף יא.) אל אמונה ואין עול אל אמונה כשם שנפרעים מן הרשעים לעה"ב אפילו על עבירה קלה שעושים כך נפרעין מן הצדיקים בעה"ז אפילו על עבירה קלה שעושים ואין עול כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושים כך משלמין לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה ע"כ, והרי התבאר ההפרש שיש בין הצדיק ובין הרשע כאשר הכל לפי רוב המעשה. ואפשר לפרש מה שאמר והכל לפי רוב המעשה, ר"ל רבוי המעשה שהוא יתברך משלם לאדם על כל מצוה ומצוה שעשה ולרשע על כל עבירה שעשה, ואל תאמר כי הש"י נותן לו שכרו לצדיק כצדיק וכן נפרע מן הרשע כמו שראוי להיות נפרע מן הרשע, אבל לשלם על כל מצוה שעשה אינו משלם לו וכן אין נפרע מן הרשע על כל עבירה שעשה, ולכך אמר והכל לפי רוב המעשה היינו רבוי המעשה שהוא יתברך משלם לצדיק על כל מצוה ולרשע על כל עבירה שעשה ופירוש זה נכון הוא:
הרמב"ם ז"ל פי' הכל צפוי כל מעשה בני האדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם א"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע כי הרשות נתונה בידו לעשות טוב ורע ואין שום דבר שיכריחהו כלל וכיון שכן הוא בטוב העולם נדון להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים שהחוטא חוטא ברצונו וראוי שיענש והצדיק הוא צדיק ברצונו וראוי שיקבל שכר. והכל לפי רוב המעשה לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיית הטוב כך שכרו מרובה שאינו דומה המחלק מאה זהובים לצדקה במאה פעמים לנותן אותם בפעם אחת. וגרסת הרמב"ם היא והכל לפי רוב המעשה אבל לא ע"פ המעשה:
ולענין מה שכתב הרמב"ם ז"ל אם ישאל השואל ויאמר זה האיש ידע הבורא יתברך אם יהיה צדיק או רשע או לא ידע. וא"ת ידע יתחייב מזה שיהיה מוכרע על הענין ההוא אשר ידעו השם יתברך טרם היותו. או תהיה ידיעתו בלתי אמתית. וא"ת שלא ידע מקודם יתחייבו מזה קושיות עצומות ויהרסו חומות נשגבות בענין הדת, לכן שמע ממני מה שאומר לך והסתכל בו מאוד כי הוא אמת בלי ספק, וזה כי המחשבה בהשגת ידיעתו סכלות גמורה, אין לנו אלא שאנחנו נדע שהוא יודע כמו שנדע שהוא נמצא. ואם ישאלנו שואל איך מדעו נאמר לו אנחנו לא נשיג זה כאשר לא נשיג מציאותו על השלמות כי מציאותו וידיעתו אחת וכבר נפסד בזה דבר המשתדל לדעת אמיתת ידיעתו ונאמר לו החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא. והבן כל מה שאמרנו שפעולות האדם מסורות אליו ברשותו להיות צדיק או רשע מבלתי הכרחת השם יתברך עליו על אחד משני הענינים ומפני זה היה ראוי הצווי והלמוד והגמול והעונש ואין בכל זה ספק, אמנם תואר ידיעתו יתברך והשגתו לכל הדברים דעתנו קצרה להשיגו כמו שביארנו זהו תורף דבריו של הרמב"ם ז"ל בקיצור, ולפי פשט דברי הרמב"ם נראה שלא התיר הספק רק תירץ שהאדם חייב להאמין בשני הדברים אף אם הם סותרים זה לזה וחייב להאמין שהוא יתברך יודע העתידות וגם שידיעתו אינה מכרחת את האדם. אמנם האדם אינו משיג ידיעתו איך היא כי היא למעלה משכל האנושי. ואני אומר שאין כאן קושיא כלל לפי שאפי' אם יהיה אמת שהשי"ת יודע מיום הולדת האדם אם יהיה צדיק או רשע אין הכונה שמפני זה יהיה אדם מוכרח וזה לפי שהשם יתברך הוא מביט לסוף דבר בקדמתו וכל מה שיעבור על האדם עד מותו הכל הוא לפניו ומעת תחלת ידיעתו מני אז ראה זה האדם מת מוטל לפניו וראה במה בחר כבר כי הוא יתברך אינו תחת הזמן ולא שייך ביה קדימה ואיחור אם כן מה שאירע אינה גזרה מאתו יתברך חס ושלום רק הביט וראה וצפה מה שהאדם יבחר הפשוטה בבחירתו עד סוף ימיו:
ואח"כ מצאתי להרב ר' משה אלמושנינו ז"ל שפירש כי זה התירוץ בעצמו כוון הרמב"ם ז"ל ליורד לעמק הדברים של הרמב"ם ז"ל כי בהבדל ידיעתו ית' מידיעתנו התיר הספק מעיקרו למבינים והמשיל הר"ר משה אלמושנינו ז"ל משל בזה ואמר אם אני רואה את ראובן בהווה שהוא רץ הנה יחוייב שיהיה כן ולא יתכן בשום צד שיהיה בלתי רץ בהיותו רץ בהווה שאם כן יהיו שני הפכים בנושא אחד בזמן אחד ועם כל זה לא יאמר שהוא מוכרח במרוצתו מצד ראייתי וידיעתי שאני רואה אותו רץ כי אם שראייתי וידיעתי אמיתית הנה פעולתו היא אפשרית. כן ידיעתו ית' אינה מכרחת פעולת האדם אף שידעה יען הוא יודע אותם תמיד בהווה כי אין עתיד לפניו ית' שהוא למעלה מן הזמן וכל הזמנים העתידים בערכנו לאין תכלית הם הווים לפניו וכמו שבערכנו ידיעתנו בהווה אינה מכרחת כן ידיעתו להיותה תמידי בערכו בהוה אינה מכרחת ונתחייב הטעות בספק הזה למה שאין אנו יכולים לצייר איך תהיה ידיעתו תמיד בהווה אף במה שהוא עתיד אצלנו ובהיותנו מקישים ידיעתו יתברך אל ידיעתנו נתחייב אצלנו הספק אך מי שידע באמת שאין ידיעתו נופלת תחת הזמן חלילה אע"פ שלא ידע איך יהיה זה הנה במה שידע שכל הדברים העתידים אצלנו הם הווים ונגלים אצלו עד סוף כל הדורות לבבו יבין שלא יתחייב הספק כלל ויהיה הדבר הנפעל נשאר באפשרותו עם היותו ידוע אצלנו יתברך כי הוא בידיעתנו בדברים הנפעלים בהווה כמדובר. והשלם האלהי הזה במלה אחת התיר הספק כולו על הדרך הנרשם, באמרו הכל צפוי לרמוז אל המשל אשר המשלנו בידיעתנו בהווה כי בהיות שהכל צפוי לפניו יתברך כאלו כבר היה על כן תהיה פעולת האדם אפשרית וזה נרמז במלת צפוי שהוא פועל עבר ולא אמר הכל צופה ומביט ליתר ביאור הכונה הזאת ובכן יתבאר שהרשות נתונה והפעולה אפשרית כי אינה עתידה בערכו יתברך רק בפועל עבר שלא יתכן להיות באופן אחר ולא נאמר בעבור זה שיהיה הכרחי רק אפשרי והוא דקדוק נכון ואמיתי מאד עכ"ל. והנה דברי הרב רבי משה אלמושנינו ז"ל מכוונים אל כל מה שכתבתי רק שהוא ז"ל המתיק הדברים במתק לשונם אמנם הדברים פשוטים כמו שאמרתי:
והרב הגדול הרב רבי שמעון ן' דוראן ז"ל תירץ קושיא זו ואמר שכל הדברים יש להם פנים לטוב ולרע וכמו שאז"ל האי מאן דנולד במאדים או יהא גבר אשיד דמא או גנבא או טבחא או אומנא או מוהלא הרי שיש ביד האדם להטות הדבר הידוע ויכול להטותו בסוף המעשה אם למצוה אם לעבירה:
וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב הכל צפוי כי הוא צופה ומביט ויודע כל מעשה בני האדם ואעפ"כ הרשות נתונה והבחירה ביד האדם ודוגמת זה אמר הכתוב מי זה אמר ותהי ה' לא צוה כי הכל צפוי לפניו ומשום שימשך מזה שאין הבחירה ביד האדם וכל מעשיו של אדם מטוב ועד רע הם במצותו יתברך לכך חזר ואמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כי הרשות והבחירה נתונה ביד האדם לעשות טוב או רע לפיכך יש עונש ושכר. וכונת המשנה אע"פ שהכל צפוי לפניו יתברך הרשות והבחירה נתונה לאדם ואף שאין אנו משיגים הפלא הזה שהם כשני הפכים אפי' הכי אל תהרהר בזה שבטוב העולם נדון דין טוב הוא דינו של הקב"ה אם עונש אם שכר. והכל לפי רוב המעשה פירוש לפי גודל המעשה של הבורא יתברך שאין אנו יכולין להשיג הפלא הזה כי לא דרכי דרכיכם ולא מחשבותי מחשבותיכם עכ"ל:
ואפשר שרצה להודיע לנו שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה כי מלך בשר ודם העובר על גזרתו בפניו אחת דתו להמית אבל הקב"ה מאריך אפיה וכשרואה את האדם עובר בריתו מניחו לגמור העבירה כאלו הרשות בידו, וזה שאמר הכל צפוי כלומר כל המעשים הם נעשים בפניו וצופה אותם כי מלא כל הארץ כבודו ועם כל זה הרשות נתונה והוא מניחו לעשותו, וגדולה מזו הוא עושה כי לא די שלא יחריב העולם כשהם מכעיסים לפניו אלא אדרבא הוא מטיב עמהם אולי יחזרו בתשובה וזה שאמר ובטוב העולם נדון והטוב הזה שהוא עושה אינו מפני שהוא מוותר משלו כי האומר הקב"ה וותרן יוותרו מעוהי רק הכל הולך אחר רוב המעשה ואם רוב מעשיו של אדם רעים ומעוטם זכיות מטיב עמו בעולם הזה ואחריתו עדי אובד ואם רוב מעשיו הם זכיות ומיעוט עונות מביאים עליו יסורין למרק מיעוט עונותיו להביאו לחיי העולם הבא וזה שאמר והכל לפי רוב המעשה:
ואפשר עוד לפרש שאמר הכל צפוי וכו' כלומר אין לאדם התנצלות כלל ליום הדין לומר שלא ידע איזה דרך ישכון אור להתנהג בו כי הכל צפוי לפני האדם וכמו שאמר הכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע כי התורה מורה לאדם את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה ולזה סמך מאמר זה למאמר חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה וידוייק שלא אמר בתחלת מאמר זה הוא היה אומר כמו שלא אמר בשלשת המאמרים של חביבין לפי שהם מקושרים זה בזה כן בזה לא רצה לומר הוא היה אומר לפי שהוא מקושר עם המאמר שלמעלה ממנו וגם הרשות נתונה כמו שאמר סיום הפסוק ובחרת בחיים ומשום דקשה לזה ממה שאז"ל שהעולם נידון אחר רובו ולפעמים נפיק מינה חורבא שאם באולי יהיה רובו חייב ומיעוטו זכאי האף יספה צדיק עם רשע חלילה לו יתברך השופט כל הארץ לא יעשה משפט דכיון שהבחירה נתונה ביד האדם כמו שאמר והרשות נתונה וזה הצדיק כבש את יצרו בבחירתו הטובה למה יענש בהתחברו עם דין הרשעים ביחד ולכן אמר ובטוב העולם נדון הכוונה כי לעולם כל איש ואיש נידון בפרטות לתת לכל איש כדרכיו לצדיק ולרשע כצדיק כרשע האמנם הקב"ה להייתו רחמן ורוצה להטיב לעולם חוזר לדונם יחד זה שאמר ובטוב העולם נידון כלומר רצה הקב"ה לזכות את כל העולם ולהטיב להם ולכן חוזר לדונם יחד והוא בשביל חלוקה אחת והוא שאם ימצא רוב העולם זכאי העולם נדון אחר רובו וזוכים גם הרשעים שאלו היה נדון כל אחד בפני עצמו היו אלו מיעוט הרשעים שבעולם נדונים למיתה ועתה בצרוף דינם יחד עם הצדיקים זוכים. אמר עוד והכל לפי רוב המעשה כלומר ועוד חסד אחר עושה השם יתברך כי אף אם יהיה תשעה צדיקים ועשרה רשעים והיה ראוי שלא יזכו הרשעים בשביל הצדיקים כי הרשעים הרוב עם כל זה השם יתברך רואה ברוב המעשה כלומר שאם אלו התשעה צדיקים עשו רוב מעשה ומצות יותר מהעבירות של העשרה רשעים היא יתברך רואה ומביט ברוב המעשה ומזכה גם את הרשעים ואינו רואה ברוב הגופים המחולקים אשר רובם רשעים וזה שאמר הכל לפי רוב המעשה:
ואפשר עוד שכוון במה שאמר והכל לפי רוב המעשה כי אף שהוא יתברך מסייע את האדם שהבא ליטהר מסייעין אותו והיה מן הראוי שינכה מן השכר כנגד מה שסייע הוא יתברך באותו מעשה המצוה והשמיענו שהשם יתברך אינו מנכה כלל בשביל אותו המעט שסייעו רק הכל הולך לפי רוב המעשה וכיון שרוב המעשה הוא מן האדם משלמים לו שכרו משלם כאלו הוא קיים את המצוה כולה לבדו:
ושמעתי שזה הענין בעצמו היה אומר דהמע"ה בפסוק צופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו וגו'. והכוונה שהיצר הרע והוא נקרא רשע צופה הוא לצדיק לפתותו להחטיאו וז"ש ומבקש להמיתו וה' לא יעזבנו בידו וכיון שהוא יתברך לא יעזבנו ביד היצר הרע א"כ היה ראוי שירשיענו לאדם בהשפטו ויחייבנו בצד מה ע"ז הסיוע אשר סייעו ולא עזבו בידו ועכ"ז חסדיו יתברך רבו למעלה ראש כי אינו מנכה לו כלל משכרו וזה שאמר ולא ירשיענו בהשפטו:
ואפשר עוד שכוון לומר כי הרעה אשר עושים עמנו הפרסיים בגלות הזה הכל צפוי שהוא יתברך רואה את כל הרעה אשר גמלנו והרשות נתונה בידם להרע אותנו כי הוא יתברך מסרנו בידם לעשות בנו כחפצם ורצונם, ולכן נקראו השרים והשופטים של הפרסיים רשות וכמו שאמרו במשנה הוו זהירין ברשות לפי שנתן להם השי"ת רשות לעשות בישראל כרצונם וז"ש והרשות נתונה, ואם יקשה בעיניך כיון שהוא כן למה נתן להם רשות להרע אותנו לזה תירץ ואמר ובטוב העולם נדון כלומר בשביל להשיג הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא העולם נידון כלומר מפני זה ישראל הם נדונים ביד הפרסיים וכמו שאמר הכתוב אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם ואמרו ז"ל כי הראהו השי"ת גיהנם והראהו שעבוד מלכיות ובחר בשעבוד מלכיות כדי שיזכו לחיי עוה"ב וקראם לישראל עולם לפי שהם עיקר העולם שבשבילם נברא העולם כשאז"ל בראשית ברא וגו' בשביל ישראל שנקראו ראשית ואלו היו ישראל צדיקים גמורים היו אוכלים העוה"ז ונוחלים העוה"ב וזה אמר והכל לפי רוב המעשה כלומר כדי שיזכה האדם הכל העוה"ז והעוה"ב יהיה לפי רוב המעשה כלומר אם יעשה מעשים טובים רבים. ואפשר שכוון במ"ש והכל לפי רוב המעשה כלומר שהכל נגרר אחר הרוב שאלו קיים רוב המצות שבתורה מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל התורה כלה וז"ש והכל וכו', והכל לפי רוב המעשה פירש החסיד ז"ל כי מלת רוב הוא מענין גדולה כמו ורוב בניו כמו שאמר גדולת בניו ורבים כמוהו ואמר כי לא ישגיח השי"ת בכמות המעשה אבל באיכותו נערך עם בעליו כי מי שהוא מוכן בטבעו אל המעלה לא ישתלמו זכיותיו עם מי שטבעו מנגדו ומיעוט זכיותיו של זה יחשבו כרוב של המוכן להגיד כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה עכ"ל:
וה"ר ישראל ז"ל כתב הנכון בעיני כי בטוב העולם נדון הוא חוזר על הרשות נתונה כלומר כי החכם ויודע בטובה יתנהג בה בעצמו כי אם הגיע שום רעה אינו רק מחשבתו הרעה שנאמר אוי לנפשם כי גמלו להם רעה וכן אז"ל וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד אמרו אין דבר רע יורד מלמעלה אך כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, ואם באה לאדם שום רעה והוא צועק על רעתו כאלו השי"ת מביאה עליו ואולתו היא אשר הביאה וכמ"ש שהמע"ה אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, ומה שכתוב עושה שלום ובורא רע רוצה לומר שהשי"ת עושה כל הדברים שהם שלום ויוכל לבא עליהם רע למי שרוצה לעשותו כמו כלי הזיין שברא השי"ת להרוג בו הרשעים וזו היא הטובה ואם הורג בו צדיקים זו הרע וכן ברא המאכל למזון הגוף ולקיימו וזו היא הטובה ויש שמרבה לאכול עד שנפסדת האצטומכא וימות וזו היא רעה וכן כל הדברים:
והכל לפי רוב המעשה. כלומר מה שאמרתי לך שבטוב העולם נדון ואין רע יורד מן השמים, זהו על הרוב ואם ראית שום אדם שלא ראה מאורות מימיו או שנוצר בלא רגל ובלא יד או מי שנפלו עליו אבני אלגביש וכיוצא בו אל תבט לו אך הבט לרוב מעשה השי"ת ותמצאם שהם טובים בלי ספק, ולכן הבט ברוב ולא במיעוט כי הוא בטל ברוב וז"ש והכל לפי רוב המעשה ואותו המיעוט בוודאי שהלא דבר הוא ונעלם הוא מעינינו מקוצר שכלנו ולכן אל תבט אלא ברוב המעשה כי הכל לפי רוב המעשה עכ"ל:
וה"ר משה אלשקאר ז"ל כתב ובטוב העולם נדון יש גורסין אבל לא על פי רוב המעשה, הכוונה כי העולם נדון בטוב בחן בחסד וברחמים אבל לא ע"פ רוב מעשה בני האדם שאם היה רואה רוב המעשה היה העולם אבד ונפסד:
עוד כתב ויש גורסין הכל לפי רוב המעשה ומפרשין אותו על השכר הגשמי של זה העולם שהצדיקים מרובין מגינים על הרשעים כשהם מועטין אמנם בשכר הרוחני אינו כן אלא כל אחד ואחד נידון כפי מעשיו. עוד כתב ואמנם הדרך אשר בחר אחי הרב יהודה אלשקאר בפי' משנה זו לפי שלמעלה הזכיר מעלת לימוד התורה אשר היא לקח טוב ואמר תורתי אל תעזובו ולא אמר תורה לרמוז שאם היותה לקח טוב צריך שיכוון בלמודה לשם נותנה ולפי שזאת הכוינה היא נעלמת מעיני כל חי כי הם דברים שבלב ע"כ אמר סמך לזה הכל צפוי לפני הש"י ושמא תאמר מאחר שהכל צפוי א"כ האדם מוכרח במעשיו שלא יוכל לבטל ידיעת הש"י ח"ו ע"כ אמר והרשות נתונה, וא"ת איך ימצאו ב' הפכים בנושא אחד הידיעה והרשות יש לנו לתרץ כמו שתירץ הרמב"ם ז"ל כי הוא יודע העתידות אמנם הידיעה לא תכריח לאדם ואע"פ שזה נמנע בידיעתנו אין לנו להשוות ידיעתו לידיעתנו כי הוא יתברך וידיעתו אחד:
עוד כתב ומ"ש ובטוב העולם נדון הכוונה כי מאחר שהכל תלוי בבחירה כצדיק כרשע א"כ למה אני רואה צדיק ורע לו רשע וטוב לו והרי כאן רוע הדין וקלקולו ח"ו ע"כ תירץ ואמר ובטוב העולם נדון ואין כאן רוע הדין וקלקולו כי הכל לפי רוב המעשה כלומר ימי העוה"ב מרובה ואינו מוגבל אמנם בזה העולם ימי שנותינו שבעים שנה ואף כל ימי העוה"ז ששת אלפים שנה א"כ מעט יקרא בערך העוה"ב והצדיק רוב מעשיו זכיות ומיעוטן עבירות והרשעים בהפך ע"כ העבירות המועטות של הצדיק יענש עליהן בזה העולם המיעוט והזכיות המרובים יקבל שכרן בעולם הריבוי וכן הדין ברשע מיעוט זכיותיו יקבל בעולם המיעוט ורבוי עונותיו יענש עליהן בעולם הריבוי וז"ש והכל לפי רוב המעשה עכ"ל:
ומצאתי כתוב בביאור אחד למסכת אבות אשר כתוב עליו שהוא ביאור להרב ר' אפרים ז"ל וגם כתוב כי יש לספק אם הוא לרשב"ם ז"ל ובטוב העולם נדון כלומר בטובתו של הקב"ה וברחמיו נידון העולם אבל לא לפי רוב מעשיהם של ב"א אשר הם מקולקלים, ובמשניות הרב ר' אפרים גרסינן ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה כלומר אע"פ שיש בעולם חוטאים ויש בהם עושי צדקה וזכיות אפ"ה העולם נידון בטובתו של הקב"ה, והכל לפי רוב המעשה כלומר וכל זה שאמרנו העולם נידון וניזון בטובתו של הקב"ה בשביל זה לפי שרוב מעשיו של אדם הם מקולקלים ולולא טובת הקב"ה כל אדם היה מתחייב עכ"ל:
ואפשר שבא לתרץ קושיית רשע וטוב לו שכיון שהרשות נתונה בידו היה ראוי שיענש על מעשיו הרעים לכן אמר ובטוב העולם נדון כלומר דע לך כי תקנתו קלקלתו ובטובו שנותנין לו הוא נידון כי הוא לרעתו כי משלמים לו אל פניו כדי להאבידו לעתיד לבא כי לא כל אדם זוכה לשני שולחנות, אמנם כדי שיזכה בעוה"ז ובבא יהיה לפי רוב המעשה אשר עשה וז"ש והכל לפי רוב המעשה:
ואפשר עוד ע"ד מ"ש רז"ל למען טובך ה' שיש לך רב טוב מזומן וצריך שימצאו אוכלים הטוב ההוא וז"ש ובטוב העולם נדון בחסד והכל כלו' כל החסד שהוא ית' עושה הוא מפני רוב המעשה והטוב הצפון המזומן כי מששת ימי בראשית עד עתה הוא עושה ומזמן לצדיקים כדי שימצאו מי שיתהנו מן הטוב ההוא: