משנה פסחים ז
פסחים פרק ז', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< • משנה • סדר מועד • מסכת פסחים • פרק שביעי ("כיצד צולין") • >>
פרקי מסכת פסחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • משנה יא • משנה יב • משנה יג •
נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
כיצד צולין את הפסח? מביאין שפוד של רימון, תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו, ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר: כמין בישול הוא זה, אלא תולין חוצה לו.
אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא.
אמר רבי צדוק: מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו: צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא.
נגע בחרסו של תנור, יקלוף את מקומו.
נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו, יטול את מקומו.
נטף מרוטבו על הסולת, יקמוץ את מקומו.
סכו בשמן תרומה, אם חבורת כהנים, יאכלו.
אם ישראל, אם חי הוא, ידיחנו.
ואם צלי הוא, יקלוף את החיצון.
סכו בשמן של מעשר שני, לא יעשנו דמים על בני חבורה, שאין פודין מעשר שני בירושלים.
חמישה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה: העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וזבחי שלמי ציבור, ושעירי ראשי חדשים.
הפסח שבא בטומאה, נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה.
נטמא הבשר והחלב קיים, אינו זורק את הדם.
נטמא החלב והבשר קיים, זורק את הדם.
ובמוקדשין אינו כן, אלא אף על פי שנטמא הבשר והחלב קיים, זורק את הדם.
נטמא הקהל או רובו, או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים, יעשה בטומאה.
נטמא מיעוט הקהל, הטהורין עושין את הראשון, והטמאין עושין את השני.
הפסח שנזרק דמו, ואחר כך נודע שהוא טמא, הציץ מרצה.
נטמא הגוף, אין הציץ מרצה, מפני שאמרו: הנזיר ועושה פסח, הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף.
נטמא טומאת התהום, הציץ מרצה.
נטמא שלם או רובו, שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה.
נטמא מיעוטו, והנותר, שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן.
הצייקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה.
הפסח שיצא או שנטמא, ישרף מיד.
נטמאו הבעלים או שמתו, תעובר צורתו וישרף בששה עשר.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף זה ישרף מיד, לפי שאין לו אוכלין.
העצמות, והגידין, והנותר, ישרפו בששה עשר.
חל ששה עשר להיות בשבת, ישרפו בשבעה עשר, לפי שאינן דוחין לא את השבת ולא את יום טוב.
כל הנאכל בשור הגדול, ייאכל בגדי הרך, וראשי כנפים והסחוסים.
השובר את העצם בפסח הטהור, הרי זה לוקה ארבעים.
אבל המותיר בטהור והשובר בטמא, אינו לוקה את הארבעים.
אבר שיצא מקצתו, חותך עד שמגיע לעצם, וקולף עד שמגיע לפרק, וחותך.
ובמוקדשין קוצץ בקופיץ, שאין בו משום שבירת העצם.
מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ.
החלונות, ועובי החומה, כלפנים.
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, אלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין, ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין, והמיחם באמצע.
וכשהשמש עומד למזוג, קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל.
והכלה, הופכת פניה ואוכלת.
משנה א
כֵּיצַד צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח? מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְנוֹתֵן אֶת כְּרָעָיו וְאֶת בְּנֵי מֵעָיו לְתוֹכוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא זֶה, אֶלָּא תּוֹלִין חוּצָה לוֹ:
משנה ב
אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח לֹא עַל הַשַּׁפּוּד וְלֹא עַל הָאַסְכְּלָא. אָמַר רַבִּי צָדוֹק, מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר לְטָבִי עַבְדּוֹ: צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכְּלָא. נָגַע בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר, יִקְלוֹף אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר עָלָיו, יִטוֹל אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַסֹּלֶת, יִקְמֹץ אֶת מְקוֹמוֹ:
משנה ג
סָכוֹ בְּשֶׁמֶן תְּרוּמָה, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים, יֹאכֵלוּ. אִם יִשְׂרָאֵל, אִם חַי הוּא, יְדִיחֶנּוּ. וְאִם צָלִי הוּא, יִקְלֹף אֶת הַחִיצוֹן. סָכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָּמִים עַל בְּנֵי חֲבוּרָה, שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם:
משנה ד
חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטֻמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטֻמְאָה: הָעֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטֻמְאָה, נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה, שֶׁלֹּא בָּא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה:
משנה ה
נִטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַיָּם, אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבַמֻּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא אַף עַל פִּי שְׁנִּטְמָא הַבָּשָר וְהַחֵלֶב קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם:
משנה ו
נִטְמָא הַקָּהָל אוֹ רֻבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים וְהַקָּהָל טְהוֹרִים, יֵעָשֶׂה בְטֻמְאָה. נִטְמָא מִעוּט הַקָּהָל, הַטְהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי:
משנה ז
הַפֶּסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא, הַצִּיץ מְרַצֶּה. נִטְמָא הַגּוּף, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: הַנָּזִיר וְעוֹשֶׂה פֶסַח, הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַדָּם, וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַגּוּף. נִטְמָא טֻמְאַת הַתְּהוֹם, הַצִּיץ מְרַצֶּה:
משנה ח
נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רֻבּוֹ, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. נִטְמָא מִעוּטוֹ, וְהַנּוֹתָר, שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצַּיְקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּשְׁבִיל לֵהָנוֹת מִעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה:
משנה ט
הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא, יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ, תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין:
משנה י
הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַנּוֹתָר, יִשָּׂרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב:
משנה יא
כָּל הַנֶּאֱכָל בְּשׁוֹר הַגָּדוֹל, יֵאָכֵל בִּגְדִי הָרַךְ, וְרָאשֵׁי כְנָפַיִם וְהַסְּחוּסִים. הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אֶת הָאַרְבָּעִים:
משנה יב
אֵבֶר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ, חוֹתֵךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם, וְקוֹלֵף עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק, וְחוֹתֵךְ. וּבַמֻּקְדָּשִׁין קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ, שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים כְּלִפְנִים, מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ כְּלַחוּץ. הַחַלּוֹנוֹת, וְעוֹבִי הַחוֹמָה, כְּלִפְנִים:
משנה יג
שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, אֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין, וְהַמֵּחַם בָּאֶמְצַע. וּכְשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזֹג, קוֹפֵץ אֶת פִּיו וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ וְאוֹכֵל. וְהַכַּלָּה, הוֹפֶכֶת פָּנֶיהָ וְאוֹכֶלֶת:
נוסח הרמב"ם
(א) כיצד צולין את הפסח?
- שפוד של רימון -
- תוחבו מתוך פיו - ועד לבית נקובתו.
- ונותן את כרעיו,
- ואת בני מעיו - לתוכו,
- שפוד של רימון -
- דברי רבי יוסי הגלילי.
- רבי עקיבה אומר:
- כמין בישול - הוא זה,
- אלא - תולן חוצה לו.
- כמין בישול - הוא זה,
(ב) אין צולין את הפסח -
- לא בשפוד,
- ולא באסכלה.
- אמר רבי צדוק:
- מעשה, ברבן גמליאל,
- שאמר לטבי עבדו:
- "צא צלה לנו את הפסח, על האסכלה".
- נגע - בחרסו של תנור,
- יקלוף את מקומו.
- נטף מרוטבו - על החרס,
- וחזר אליו - יטול את מקומו.
- נטף מרוטבו - על הסולת,
- יקמוץ את מקומו.
(ג) סכו - בשמן של תרומה,
- אם חבורת הכהנים - יאכלו.
- ואם של ישראל -
- אם חי הוא - ידיחנו.
- ואם צלי - יקלוף את החיצון.
- סכו - בשמן של מעשר שני,
- לא יעשנו דמים - על בני חבורה,
- שאין פודין מעשר שני - בירושלים.
- לא יעשנו דמים - על בני חבורה,
(ד) חמישה דברים -
- באים בטומאה, ואינן נאכלים בטומאה -
- העומר,
- ושתי הלחם,
- ולחם הפנים,
- וזבחי שלמי ציבור,
- ושעירי ראשי חודשים.
- באים בטומאה, ואינן נאכלים בטומאה -
- הפסח שבא בטומאה - נאכל בטומאה,
- שלא בא מתחילתו - אלא לאכילה.
(ה) נטמא הבשר,
- והחלב קיים - אינו זורק את הדם.
- נטמא החלב,
- והבשר קיים - זורק את הדם.
- ובמוקדשין - אינו כן,
- אלא - אף על פי שנטמא הבשר,
- והחלב קיים - זורק את הדם.
- אלא - אף על פי שנטמא הבשר,
(ו) נטמא קהל, או רובו,
- או שהיו הכהנים טמאים - והקהל טהור,
- ייעשה בטומאה.
- או שהיו הכהנים טמאים - והקהל טהור,
- נטמא מיעוט הקהל -
- הטהורים - עושין את הראשון.
- והטמאים - את השני.
(ז) הפסח שנזרק דמו,
- ואחר כך נודע, שהוא טמא - הציץ מרצה.
- נטמא טומאת הגוף - אין הציץ מרצה.
- מפני שאמרו:
- הציץ מרצה - על טומאת הדם,
- ואין הציץ מרצה - על טומאת הגוף.
- מפני שאמרו:
- נטמא טומאת התהום - הציץ מרצה.
(ח) נטמא שלם, או רובו -
- שורפין אותו לפני הבירה - מעצי המערכה.
- נטמא מיעוטו, והנותר -
- שורפין אותו בחצרותיהם, על גגותיהם - מעצי עצמם.
- הציקנים -
- שורפין אותו לפני הבירה,
- בשביל ליהנות מעצי המערכה.
- שורפין אותו לפני הבירה,
(ט) הפסח -
- שיצא, או שנטמא - ישרף מיד.
- נטמאו הבעלים, או שמתו -
- תעבור צורתו - ויצא לבית השריפה.
- רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
- אף זה יישרף מיד - שאין לו אוכלין.
(י) העצמות, והגידים, והנותר -
- ישרפו בשישה עשר.
- חל שישה עשר - להיות בשבת,
- ישרפו בשבעה עשר,
- שאין דוחין -
- לא את השבת,
- ולא את יום טוב.
(יא) כל הנאכל - בשור הגדול,
- ייאכל בגדי הרך - ראשי הכנפים, והסחוסין.
- השובר את העצם - בפסח טהור,
- הרי זה לוקה ארבעים.
- אבל - המותיר בטהור,
- והשובר בטמא,
- אינו לוקה ארבעים.
- והשובר בטמא,
(יב) אבר - שיצא מקצתו,
- חותך - עד שהוא מגיע לעצם,
- וקולף - עד שהוא מגיע לפרק,
- וחותך.
- ובמוקדשין - קוצץ בקופיס,
- שאין בו - משום שבירת העצם.
- מן האגף, ולפנים - כלפנים.
- ומן האגף, ולחוץ - כלחוץ.
- והחלונות, ועובי החומה - כלפנים.
(יג) שתי חבורות - שהיו אוכלות בבית אחד,
- אלו הופכין את פניהם, הילך - ואוכלין.
- ואלו הופכין את פניהם, הילך - ואוכלין.
- והמיחם - באמצע.
- וכשהשמש עומד למזוג -
- קופץ - את פיו,
- ומחזיר את פניו - עד שמגיע אצל חבורתו,
- ואוכל.
- והכלה -
- הופכת את פניה - ואוכלת.
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- ביאור הרב שטיינזלץ על המשנה
משנה פסחים, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב