משנה פסחים ז ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ז · משנה ז | >>
הפסח שנזרק דמו, ואחר כך נודע שהוא טמא, הציץ מרצה.
נטמא הגוף, אין הציץ מרצה, מפני שאמרו: הנזיר ועושה פסח, הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף.
נטמא טומאת התהום, הציץ מרצה.
הַפֶּסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא, הַצִּיץ מְרַצֶּה. נִטְמָא הַגּוּף, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: הַנָּזִיר וְעוֹשֶׂה פֶסַח, הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַדָּם, וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַגּוּף. נִטְמָא טֻמְאַת הַתְּהוֹם, הַצִּיץ מְרַצֶּה:
הפסח שנזרק דמו,
- ואחר כך נודע, שהוא טמא - הציץ מרצה.
- נטמא טומאת הגוף - אין הציץ מרצה.
- מפני שאמרו:
- הציץ מרצה - על טומאת הדם,
- ואין הציץ מרצה - על טומאת הגוף.
- מפני שאמרו:
- נטמא טומאת התהום - הציץ מרצה.
ואחר כך נודע שהוא טמא - רוצה לומר הדם שנטמא, ועוד יתבאר זה בסוף עדיות כי דם קדשים אינו נטמא וכי זה הדבר כולו הנמצא בטומאת הדם היא משנה ראשונה.
וטומאת הגוף - שיטמא הכהן המקריב אותו.
וטומאת התהום - הוא טומאת מת נסתר, ולא יוודע לעולם כאלו היה בתהום, ולפיכך הציץ היה מרצה לפי שאי אפשר בה ידיעה לעולם, כי אין בעולם אדם שיודע כי באותו מקום מת או קבר ונקוה שידענו וידע שנטמא ויטהר, אם כן כל קרבן שיקרב והוא טמא בקבר התהום כשר והציץ מרצה עליו. והיות הציץ כפרה על הפסול הנולד ההווה בקדשים הוא לשון התורה, אמר השם יתברך "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים"(שמות כח, לח) וגו', ואמרו בברייתא בטומאת התהום "איזה היא טומאת התהום? כל שלא הכיר בה אחד בסוף העולם, הכיר בה אחד בסוף העולם אינה טומאת התהום".
ואני עשיתי לך דמיון בקבר התהום, לפי שהעיקר אצלנו לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד:
ואח"כ נודע שהוא טמא - הפסח או הדם יז:
הציץ מרצה - ופטור מפסח שני:
נטמא - בעליו טומאת הגוף במת:
אין הציץ מרצה - וחייב בפסח שני, דהא בשעת זריקה לאו בר מעבד פסח הוא דרחמנא דחייה:
הנזיר - דכתיב (במדבר ו) וכי ימות מת עליו [וגו'] והימים הראשונים יפלו, דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר:
הציץ מרצה על טומאת הדם - ותגלחתו כשרה ומותר לשתות יין וליטמא למתים:
ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף - ואם [טמא] בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל:
נטמא - גופו:
בטומאת התהום - כל טומאת מת שלא ידע בה אדם קודם לכן נקראת טומאת התהום:
הציץ מרצה - דהלכה למשה מסיני שהותר טומאת התהום להם. כיון שלא הכיר בה אדם בטומאה זו מעולם, ואם נודע לו בטומאה זו אחר שהקריב פסחו אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו יח אין צריך להביא קרבן טומאה. ולא אמרו טומאת התהום אלא בטומאת מת בלבד:
(יז) (על הברטנורא) . אפילו לר"י דס"ל דביחיד אין הציץ מרצה על הטומאה שנגע בדבר הנאכל כגון בשר, ה"מ לכתחלה, אבל בדיעבד מרצה כו'. והא דמרצה לא שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה ל"ת כו', אלא דמרצה להתיר דם לזריקה. רש"י:
(יח) (על הברטנורא) ומשמע אפילו קודם הגילוח אינו סותר ובמ"ב פ"ט דנזיר כתב דנודע קודם הגילוח סותר. ועמש"ש:
הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא: פי' רש"י ז"ל הדם או הבשר של הפסח וריב"א ז"ל מכח קושיות על פי' זה פי' הוא ז"ל דלא מיירי מתני' אלא בטומאת הדם בלבד והשתא הציץ מרצה דקחני הוי לאכול הבשר ג"כ ולא בלבד לפוטרו מפסח שני כדפי' רש"י ז"ל ותוס' ז"ל יישבו פי' רש"י ז"ל דמלבד שהוא פטור מפסח שני מרצה ג"כ הציץ להקטיר האימורין ע"כ בקיצור. ובגמ' טעמא דנזרק ואח"כ נודע אבל נודע ואח"כ נזרק לא מרצה ציץ להקטיר האימורים (הגהה ומ"מ פטור מלעשות פסח שני לפי מה שיישבו תוס פי' רש"י ז"ל). ורמינהי על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד קס"ד דה"ק שזרקו בין בשוגג בין במזיד ומשני רבינא דהאי שוגג ומזיד אטומאה קאי אבל זריקה בעינן שוגג ר' שילא אמר זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא דקתני בין בשוגג בין במזיד הורצה ה"ק נטמא בשוגג וזרקו בין בשוגג בין במזיד הורצה ומתני' דקתני נזרק ואח"כ נודע ה"ה דאפי' נודע ואח"כ נזרק והאי דקתני נזרק ואח"כ נודע משום דבעי למיתני סיפא נטמא הגוף אין הציץ מרצה דאפי' נזרק ואח"כ נודע לא. קתני רישא נמי נזרק ואחר כך נודע:
נטמא טומאת הגוף: כן צריך להיות:
מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח וכו': נזיר כתיב ביה וכי ימות מת עליו במחוורת עליו שתהא ברורה לו ובפסח א"ר יוחנן דכתיב ביה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם במחוורת לכם ורשב"ל אמר מדסמך טמא לנפש לדרך למידרש מה דרך בגלוי אף טמא בגלוי אבל בפ' בתרא דנזיר דף ס"ג מוכח דלמאן דיליף ליה מוכי ימות מת עליו בפתע פתאום דכתיב גבי נזיר מהתם נמי ילפי' לעושה פסח דבכל מקום נזיר ועושי פסח כי הדדי נינהו ולאידך דיליף מכי דרך דכתי' גבי עושי פסח יליף נזיר מיניה ומ"מ בין הכא ובין התם מסקינן בגמ' דהלכתא גמירי להי וקרא אסמכתא בעלמא נינהו. ועיין ביד פ' ששי דהלכות נזירות סי' י"ז ובפ"ד דהלכות ביאת מקדש סי' ו' ובפ"ד דהלכות ק"פ סי' ב' ובפי' ששי סי' י"ב דמשמע משם דנזיר ועושי פסח לאו דוקא דה"ה לכל הקרבנות דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף בקרבן יחיד אא"כ נטמא בטומאת התהום:
נטמא טומאת התהום: בס"פ שני דנזיר דחי לומר דאפשר דר' יוסי ס"ל דאפי' טומאת התהום דזיבה הותרה לעושי פסח ופירשו רש"י ותוס' טומאת התהום דזיבה היינו דבשעת שחיטה וזריקה עדיין לא היתה יודעת אם תהא רואה בו ביום ותסתור אם לא ועיין הכא בגמ'. ושם ובפ' בתרא דף ס"ג תניא אבל אם נטמא עושה פסח בטומאה ידועה טמא ופי' רש"י ז"ל דאע"ג שכבר עשה פסחו בפסח ראשון צריך לעשות פסח שני ע"כ ובפ' קבלה דף כ"ג מוקי בגמ' אליבא דזקני דרום דהאי טומאת הגוף דמתני' היינו שנטמא הכהן בשרץ דאי נטמאו בעלים במת אינהו ס"ל דאם בדיעבד שלח הבעל קרבנו ושחטו וזרקו עליו הציץ מרצה ונפטר מפסח שני. ודע דנטמא טומאת התהום הציץ מרצה אפי' אם נטמא במזיד וגם שצריך רצוי ציץ ליחיד אפי' שהותרה לו הטומאה לגמרי שלא נזכר בתלמוד טומאה דחויה אלא דוקא לטומאת צבור:
יכין
הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא: הפסח או הדם ולפי מה דקייל"ן (פ"י מהל' טומאת אוכלין הט"ז) דמשקין בית מטבחיא דכיין מיירי הכא רק בשנטמא הבשר זרק תנא דידן ע"כ דס"ל דדם מקט"ו דהרי מסיק דציץ מרצה על טומאת הדם וכ"ש דמרצה על טומאת בשר:
הציץ מרצה: ואף דאין הפסח נאכל, פטור מפסח שני:
נטמא הגוף: ר"ל שנודע אחר זריק', שנטמאו הבעלים:
אין הציץ מרצה: דבשעת זריקה, גברא לאו בר מעבד פסח ראשון הוה:
הנזיר: דבנטמא במת קודם הבאת קרבנו, סותר הכל:
הציץ מרצה על טומאת הדם: ותגלחת הנזיר כשירה, ומותר לשתות יין ולהטמא למתים, והעושה פסח, הציץ מרצה וא"צ פסח שני:
נטמא טומאת התהום: נזיר אחר שהביא קרבנותיו, והעושה פסח אחר שעשה פסחו. כשנודע להם שנטמאו הן עצמן קודם הקרבה, בטומאת מת שהיתה נעלמת מכל אדם:
הציץ מרצה: כך הוא הלכה למשה מסיני:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רבינו חננאל |
הרמב"ן |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש