משנה פסחים ז רמבם

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) כיצד צולין את הפסח?

שפוד של רימון -
תוחבו מתוך פיו - ועד לבית נקובתו.
ונותן את כרעיו,
ואת בני מעיו - לתוכו,
דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבה אומר:
כמין בישול - הוא זה,
אלא - תולן חוצה לו.


(ב) אין צולין את הפסח -

לא בשפוד,
ולא באסכלה.
אמר רבי צדוק:
מעשה, ברבן גמליאל,
שאמר לטבי עבדו:
"צא צלה לנו את הפסח, על האסכלה".
נגע - בחרסו של תנור,
יקלוף את מקומו.
נטף מרוטבו - על החרס,
וחזר אליו - יטול את מקומו.
נטף מרוטבו - על הסולת,
יקמוץ את מקומו.


(ג) סכו - בשמן של תרומה,

אם חבורת הכהנים - יאכלו.
ואם של ישראל -
אם חי הוא - ידיחנו.
ואם צלי - יקלוף את החיצון.
סכו - בשמן של מעשר שני,
לא יעשנו דמים - על בני חבורה,
שאין פודין מעשר שני - בירושלים.


(ד) חמישה דברים -

באים בטומאה, ואינן נאכלים בטומאה -
העומר,
ושתי הלחם,
ולחם הפנים,
וזבחי שלמי ציבור,
ושעירי ראשי חודשים.
הפסח שבא בטומאה - נאכל בטומאה,
שלא בא מתחילתו - אלא לאכילה.


(ה) נטמא הבשר,

והחלב קיים - אינו זורק את הדם.
נטמא החלב,
והבשר קיים - זורק את הדם.
ובמוקדשין - אינו כן,
אלא - אף על פי שנטמא הבשר,
והחלב קיים - זורק את הדם.


(ו) נטמא קהל, או רובו,

או שהיו הכהנים טמאים - והקהל טהור,
ייעשה בטומאה.
נטמא מיעוט הקהל -
הטהורים - עושין את הראשון.
והטמאים - את השני.


(ז) הפסח שנזרק דמו,

ואחר כך נודע, שהוא טמא - הציץ מרצה.
נטמא טומאת הגוף - אין הציץ מרצה.
מפני שאמרו:
הציץ מרצה - על טומאת הדם,
ואין הציץ מרצה - על טומאת הגוף.
נטמא טומאת התהום - הציץ מרצה.


(ח) נטמא שלם, או רובו -

שורפין אותו לפני הבירה - מעצי המערכה.
נטמא מיעוטו, והנותר -
שורפין אותו בחצרותיהם, על גגותיהם - מעצי עצמם.
הציקנים -
שורפין אותו לפני הבירה,
בשביל ליהנות מעצי המערכה.


(ט) הפסח -

שיצא, או שנטמא - ישרף מיד.
נטמאו הבעלים, או שמתו -
תעבור צורתו - ויצא לבית השריפה.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
אף זה יישרף מיד - שאין לו אוכלין.


(י) העצמות, והגידים, והנותר -

ישרפו בשישה עשר.
חל שישה עשר - להיות בשבת,
ישרפו בשבעה עשר,
שאין דוחין -
לא את השבת,
ולא את יום טוב.


(יא) כל הנאכל - בשור הגדול,

ייאכל בגדי הרך - ראשי הכנפים, והסחוסין.
השובר את העצם - בפסח טהור,
הרי זה לוקה ארבעים.
אבל - המותיר בטהור,
והשובר בטמא,
אינו לוקה ארבעים.


(יב) אבר - שיצא מקצתו,

חותך - עד שהוא מגיע לעצם,
וקולף - עד שהוא מגיע לפרק,
וחותך.
ובמוקדשין - קוצץ בקופיס,
שאין בו - משום שבירת העצם.
מן האגף, ולפנים - כלפנים.
ומן האגף, ולחוץ - כלחוץ.
והחלונות, ועובי החומה - כלפנים.


(יג) שתי חבורות - שהיו אוכלות בבית אחד,

אלו הופכין את פניהם, הילך - ואוכלין.
ואלו הופכין את פניהם, הילך - ואוכלין.
והמיחם - באמצע.
וכשהשמש עומד למזוג -
קופץ - את פיו,
ומחזיר את פניו - עד שמגיע אצל חבורתו,
ואוכל.
והכלה -
הופכת את פניה - ואוכלת.


הדף הראשי של משנה פסחים ז