משנה עבודה זרה א ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק א · משנה ג | >>
ואלו אידיהן של גוים, קלנדא, וסטרנורא, וקרטסים, ויום גנוסיא של מלכים, ויום הלידה, ויום המיתה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, כל מיתה שיש בה שרפה, יש בה עבודה זרה.
ושאין בה שרפה, אין בה עבודה זרה.
[ אבל ] יום תגלחת זקנו ובלוריתויב, יום שעלה בו מן הים, ויום שיצא [ בו ] מבית האסורים, וגוי שעשה משתה לבנו, אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש [ בלבד ].
וְאֵלּוּ אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם:
- קָלֶנְדָּא, וְסַטֶּרְנוּרָא, וּקְרָטֵסִים,
- וְיוֹם גֶּנוּסְיָא שֶׁל מְלָכִים,
- וְיוֹם הַלֵּדָה,
- וְיוֹם הַמִּיתָה,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- כָּל מִיתָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂרֵפָה,
- יֵשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה;
- וְשֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵפָה,
- אֵין בָּה עֲבוֹדָה זָרָה.
- כָּל מִיתָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂרֵפָה,
- אֲבָל יוֹם תּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ,
- יוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם,
- וְיוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים,
- וְגוֹי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ,
- אֵינוֹ אָסוּר,
- אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבַד:
ואלו אידיהן של גוים -
- קלנדיס, וסטרנליה, וקראטיסס,
- ויום גניסיה של מלכים, ויום הלידה, ויום המיתה - דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין:
- כל מיתה שיש בה שריפה - יש בה עבודה זרה,
- ושאין בה שריפה - אין בה עבודה זרה.
- יום תגלחת זקנו, ובלוריתו,
- יום שעלה בו מן הים,
- ויום שיצא בו מבית האסורים,
- אינו אסור, אלא - אותו היום, ואותו האיש.
אלו הזמנים הנזכרים היו מפורסמים אצל הנוצרים והנלווים אליהם. וכן כל מועד אומה בכל מקומות העולם, כשהן עובדי עבודה זרה, חייב לנהוג בהם כמו שזכר.
ודע שזאת האומה הנוצרית הטועים אחרי ישו, אפילו שדתותיהם משונות כולם עובדי עבודה זרה, ואידיהן כולם אסורים, וראוי לנהוג עמהם בתורת מה שינהיג עם עובדי עבודה זרה. ויום ראשון בכלל אידיהן של גוים, ולפיכך אסור לשאת ולתת עם מי שמאמין בישו באחד בשבת כלל בשום דבר. אבל ינהג עימהם באחד בשבת מה שינהג עם עובדי עבודה זרה ביום אידם, וכן ביאר התלמוד.
מיתה שיש בה שריפה - שהיה בה קטורת, או שריפת בגדי המת וכליו.
וגנוסיה של מלכים - הוא יום שמתקבצין בו להקים מלך.
ואין הלכה כרבי מאיר.
בלורית - הוא שער המניחין באמצע, ומגלחין מה שסביבותיו מכל הצדדין. ותספורת כזה אסור לו מן התורה כדי שלא נתדמה להם, אבל אין חייב עליו מלקות אלא אם שיחת הפאות, כמו שבארנו במכות:
קלנדיא - שמונה ימים אחר תקופת טבת:
וסטרנורא - שמונה ימים קודם התקופה. לפי שראה אדם הראשון יום שהיה מתמעט והולך, אמר, אוי לי שמא בשביל שסרחתי חוזר העולם לתוהו ובוהו, עמד וישב שמונה ימים בתענית [ובתפלה], כיון שנפלה התקופה וראה יום שמאריך והולך, אמר מנהגו של עולם הוא, עמד ועשה שמונה ימים טובים. לשנה אחרת, עשאן לאלו ואלו ימים טובים ט. הוא קבעם לשמים, והם קבעום לע"ז:
קרטמים - יום תפיסת בו מלכות י, וקבעום יום איד:
גינוסיא - יום שמעמידין בו מלך יא:
יום הלידה - יום שנולד בו המלך:
שריפה - ששרפו עליו כלי תשמישו כדרך ששורפין על המלכים:
יש בה ע"ז - כלומר אותו היום יש להם איד לע"ז, וכן משנה לשנה כל ימי בנו. וכל הנך דחשבינן עד השתא, חשיבי להו ואסורים שלשה ימים לפניהם: אבל יום תגלחת זקנו, שאינו זמן הקבוע לרבים אלא כל אחד כשמגלח עושה יום איד:
ובלוריתו - שמניח בלורית מאחריו כל השנה כולה ואינו מגלחה אלא משנה לשנה, ויום שמגלחה עושה יום איד:
ויום שעלה מן הים - ומקריב זבחים לע"ז על שנצול. בכל הנך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו, דלא חשיבי כולי האי:
קלנדא. פירש הר"ב שמנה ימים אחר התקופה. וסטרנורא שמנה ימים קודם התקופה וכו'. הכי איתא בגמ'. ונראה דמשום שאלו הח' ימים שאחר התקופה עשה אותן ימים טובים קודם שעשה לאותן שקודם התקופה שלא עשאן אלא לשנה הבאה לפיכך הקדימן לשנות קלנדא קודם סטרנורא. ובירושלמי כיון דחזא איממא אמר קלנדס. קלן דיא"ו. ובערוך לא פירש ויתכן בעיני כי קלן הוא שררה וגדולה. כדפי' הר"ב במ"ה פרק ד' דסוכה. קלניא חפשי ממס. ואין לך חפשי כמלך מלכי המלכים הקב"ה והוא דיא"ו שבלשון יון קורין אלוה די"או. עוד בירושלמי סטרנורא שנאה טמונה שונא נוקם נוטר. היך מה דאת אמר וישטם עשו. א"ר יצחק בר' אליעזר ברומי צווחין ליה סנטוריא דעשו. וצריך לומר שאין זה שמו הקדום אלא שאחר שקבעוה לע"ז העלו שמו כך:
וקרטיסם. פירש הר"ב יום תפיסת מלכות. וכתבו התוס' אומר הר"ר שמעון בלשון יון הוא קרט לשון תפיסה:
ויום גנוסיא. פירש הר"ב יום שמעמידין בו מלך והביא בערוך פרק אלו נאמרים במסכת סוטה [דף ל"ו ע"ב] אמר להם גניסי מלכות אני רואה בה. פי' תכסיסי מלכות. והרמב"ם כתב בפ"ט מהלכות ע"ז יום שמתכנסין בו נכרים להעמיד להן מלך. כתב הכ"מ שמפרש גינוסיא כמו כינוסיא. ואפשר שכך היתה גרסתו ז"ל. ע"כ:
ובלריתו. פי' ציצית של שער. ערוך:
(ט) (על הברטנורא) גמרא. ונראה דמשום שאלו הח' ימים שאחר התקופה עשה אותן ימים טובים קודם שעשה לאותן שקודם התקופה, שלא עשאן אלא לשנה חבאה, לפיכך הקדימן לשנות, קלנדא קודם סטרונרא. ובירושלמי כיון דחזא איממא אמר קלנדא. קלן דיא"ו. ונראה ל. כי קלן הוא לשון שררה וגדולה. כמ"ש הר"ב פ"ד דסוכה מ"ה, קלניא חפשי ממס, ואין לך חפשי כמלך מלכי המלכים הקב"ה. והוא דיא"ו, שבלשון יון קורין אלוה דיא"ו. ועתוי"ט:
(י) (על הברטנורא) בלשון יון הוא קרט, לשון תפיסה. תוס'. ועתוי"ט:
(יא) (על הברטנורא) בגמרא גניסי מלכות. פירוש, תכסיסי מלכות. ערוך:
(יב) (על המשנה) ובלוריתו. פירוש צצית של שער. ערוך:
ואלו אידיהם של עו"ג וכו': ביד הלכות עכו"ם פ"ט סי' ג' ד'. ובטור י"ד סימן קמ"ח וסימן קנ"ב:
קלנדא וסטרנורא: קלנדא שמנה ימים אחר התקופה וסטרנורא ח' ימים לפני התקופה וסימניך דלא תימא קלנדא לפני התקופה וסטרנורא אחר התקופה קרא דכתיב אחור וקדם צרתני אחור כתיב ברישא וה"נ מתניתין שמנה דאחר התקופה נקטא ברישא ובערוך גריס קָלֶנרַס בסמך. והני דמני תנא דרומאי אבל דפרסאי ודבבלאי מפרש לה בגמרא. ובגמרא אמר שמואל דעוד יש איד אחד לרומיים שאינו שנוי במשנה דאחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותי על אדם חיגר ומלבישין אותו וכו' והא דלא תנא ליה תנא במתניתין דלא קחשיב אלא מידי דאיתיה בכל שתא ושתא:
וקרטיסים: אומר הר"ר שמעיה בלשון יון הוא תפוס תפיסות שתים קרט לשון תפיסה וסיס לשון שתים פירש דרוצה לומר תפיסה שנייה והיינו דאמרינן בגמרא שתי תפיסות תפסה רומי אחת בימי קלפטרא מלכתא ואחת שתפסה בימי יונים:
יום גינוסיא: יום שמעמידין בו מלך ובגמ' פריך והא תניא יום גינוסייאות ויום שמעמידין בו מלך ומשני במסקנא הא דידיה והא דבריה והא דנפקא לן מקרא דכתיב הנה קטן נתתיך בגוים וגו' שאין מושיבין מלך בן מלך מתרץ בגמרא אבל ע"י שאלת רשות מן השרים מעמידין כגון אסוירוס בן אנטונינוס:
ויום המיתה: דברי ר"מ. ר"מ סבר ל"ש מיתה שיש בה שריפה ול"ש מיתה שאין בה שריפה פלחי בה לע"ז ורבנן סברי מיתה שיש בה שריפה חשיבא להו ופלחי בה לע"ז ושאין בה שריפה לא חשיבא ולא פלחי בה לע"ז. וכתב הר"ן ז"ל וכל הנך דחשיב הכא חשיבי להו ואסורין שלשה ימים לפניהם:
אבל יום תגלחת זקנו: שאינו זמן קבוע לרבים:
או בלוריתו: מפרשינן בגמ' דבכלל בלוריתו הוי בין הנחת בלוריתו בין העברת בלוריתו שמנהגם היה שהיו מגלחים ראשם ומניחין בלורית מאחורי העורף לשם ע"ז ולסוף שנה היה מגלח אותה בלורית לבדה וכשהיה מניחה וכן ג"כ כשהיה מגלחיה היה עושה יום איד:
ויום שעלה בו מן הים: ומקריב זבחים לע"ז על שניצול ובכל הנך תנן אין אסור אלא אותו היום בלבד ולא לפניו ולאחריו דלא חשיב ליה כולי האי:
ואותו האיש בלבד: מפ' בגמ' למעוטי משועבדים פירוש אנשים משועבדים לאותו האיש דמותרין דלא אמרינן מאי דזבני ממטי ליה למיפלח. וה"ה בכולהו אידם. ובעי בירושלמי אותו היום בלבד או אותו היום בכל שנה ולא איפשיטא וכתב הראב"ד ז"ל דהא דתנן יום תגלחת זקנו ובלוריתו ואינך דבתרייהו במלך לבדו מיירי אבל שאר עו"ג אין עושים יום איד כלל ביום תגלחת זקנם ובלוריתם ויום שעולין בו מן הים והביא ראיה מדקתני סיפא ועו"ג שעשה משתה לבנו מכלל דעד השתא במלך עסיקינן ועוד מדתנן לקמן בפ' ר' ישמעאל נפל לבור ועלה ואמרינן עלה לא שנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור דבהדי דקא סליק מנסך ליה דדמי עליה כיום אידם מדקאמר דדמי עליה ולא קאמר דהוי עליה יום אידו אלמא לאו יום אידו ממש הוא ואי לאו שהיין מזומן בידו לא היה עובד עבודה זרה ואין לך בית האסורים גדול מזה והרמב"ן ז"ל חלק עליו דשאני בית האסורים מפני שרשות אחרים עליו ועלה מן הים נמי מפני שעמד בו הרבה הלכך הוי יום אידו ממש ואזיל ומודה אבל נפל לבור שלא עמד שם אלא מעט והדבר מצוי שעולה ממנו חי אינו עושה יום איד ממש אלא דדמי ליה ליום אידו שעושה כשעולה מן הים עכ"ל ז"ל. וראיתי שמחק הרי"א ז"ל מלות ונכרי שעשה משתה לבנו וגם מלת בלבד דבסוף המשנה:
יכין
קלנדא: [קאלענדעא] בלשון לאטיין היה זה שם כולל לראש חדשם וראש שנתן [ועי' בשבילי דרקיע שלנו סי' ג' בריש מועד]. אמנם ח' ימים אחר תקופת הסתיו, מדמורגש אז כבר שנתארך היום, לכן לקחו אז היום ההוא לראש שנתן וקראוהו קאלענדעא:
וסטרנורא: שמו בלשון רומי הוא זאטורנאליום, והוא חג שהיה להן בסוף השנה, כשנתמעט אז היום כבר מאד. לכן עשו אותו חג לכוכב שבתאי הנקרא בלשונם זאטורן, הממונה לפי דעתם על כל כלייה והשבתה. אמנם חז"ל שבשו המלה בכוונה, מדהיה אז ע"ז הנעבדת, שלא לעבור על לא ישמע על פיך. וקראוהו כפי הנאות בלשוננו הקדושה שהוא נוטריקון סטר נורא, ר"ל שאז החמה עומדת מן הצד, ר"ל מרוחק, והיינו בחורף [ועי' בתשו' חו"י ד"ה ע"ב, דבכל כי כה"ג לית ביה בזמנינו משום לא ישמע על פיך]:
וקרטסים: יום תפיסת מלכות רומי. והוא מלה יוונית שמשמעותה שטר חוב כירושלמי [קידושין פ"ג ה"ד] אי לא יתן לך קרטסים לא תיהב ליה כלום והכא ר"ל שהתחייבו האומות בשטר להכיר מלכות רומי עליהן:
ויום גנוסיא של מלכים: יום העמדת המלך עע"ז:
ויום הלידה: של מלך עע"ז:
וחכמים אומרים כל מיתה שיש בה שרפה: ששרפו בו כלי תשמישו של המלך:
יש בה ע"ז: ר"ל אז חשוב להם אותו היום להיות חג לע"ז:
יום תגלחת זקנו: של כל אדם:
ובלוריתו: כך נקרא בלשון לאטינא [האארלאקקען]:
ואותו האיש בלבד: והשייכים להשמחה:
משנה ד
עיר שיש בה ע"ז: שחוגגין בה היום לע"ז שבה:
חוצה לה מותר: לשאת ולתת עמהן, דכך נהגו דרק היושבים בה יחוגו לע"ז:
מהו לילך לשם: לעיר שיחוגו בה היום לע"ז דרישא מיירי בשדר שם:
אסור: דנראה כמהלך לחוג עמהן:
ואם היה יכול להלך בה למקום אחר מותר: [ואילה"ק. הרי בבשר בחלב שקדים אסור, וחיישינן לחשדא אף דאפשר שעושה בהיתר [כי"ד פ"ז]. ואת"ל התם משום דחלב שקדים לא שכיח לא יתלו בו. ליתא, דה"נ מי שכיח שילך ישראל לחוג לע"ז ואפ"ה קאסר ברישא. ותו דעכ"פ הרי גם בהמה לא תצא בזוג שבצוארה דמחזי כאזלא לחינגי [שבת נ"ד ב']. אף דאפשר ושכיח שיוצאת בזוג כדרכה בהיתירא. וכ"כ חצר שיש לה ב' פתחים, צריך להדליק בשני הן משום חשדא, [שבת כ"ג א'], אף דאפשר בהיתר. ונ"ל דהכא הוה כעין ספק ספיקא. דיחשבו שמא לעיר אחרת הולך. ואת"ל שילך לאותו העיר, שמא לא יחוג עמהן. עוי"ל דכל לעשות מעשה רבה כי הך לחוג עמהם, דנראה ככופר. וודאי כל שאפש' לדונו לזכות לא חיישינן לחשדא. כמו ביהכ"נ שיש לה ב' פתחים, דמותר לעבור מה"ט לפני הפתח בשעה שמתפללין [ברכות ד"ח ב']. וה"נ הכא. אם לא שאין משם דרך לעיר אחרת, אז יש קצת הוכחה להחשד]:
עיר שיש בה ע"ז: חג לע"ז:
ושאינן מעוטרות: כך היה להן סימן שהקונה במעוטרות, צריך ליתן מס לע"ז. ובחנויות חוץ לעיר מיירי:
ולא גזרינן הא אטו הא:
משנה ה
אלו דברים אסורים למכור לעובד כוכבים: לעולם. דלהקרבה בעי להו:
אצטרובלין: צירבעלניסע:
ובנות שוח: תאנים לבנות, והן חשובות:
ופטוטרותיהן: ר"ל בפטוטרותיהן. ור"ל התאנים שיש בהן עדיין העוקצין, לתלותן בהן סביב לע"ז לתקרובת.
ולבונה: [וויירוך]:
רבי יהודה אומר מותר למכור לו לבן בין התרנגולין: דמדלוקח גם תרנגולים אחרים, ולא הקפיד על לבן, להכי מוכח שהוא מהרוב דלאו לע"ז קבעו [כע"ז דל"ד ב']:
ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו ומוכרו לו: משא"כ במוכר לבן בין שאר תרנגולים לא יקטע כדי לצאת מן הספק, דמדמסתבר לתלות בהיתר, אסור לקטע משום צעב"ח שאסור מדאורייתא [כח"מ רע"ב ס"ט]:
ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן: שפירש שקונה לע"ז:
רבי מאיר אומר אף דקל טב: מין דקל חשוב:
וחצב: י"א שהוא הקנה של [הצוקקער]. וי"א שהוא מין עשב שבו תיחם יהושע את ארצות השבטים בין גבול זה לזה, מדשרשיו יורדין בעומק בשוה [כב"ב דכ"ו א']:
ונקליבם: י"א מין תמרה חשובה, וי"א מין עשב חשוב ויקר:
משנה ו
מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעכו"ם: ולא חששו להרבעה:
וככל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה: דגזרינן מכירה אטו שאלה ושכירות, ויעבוד בה עכו"ם בשבת. או להכי אסרו מכירה, דשמא ימכרנה בע"ש בין השמשות, ואחר שיטעננה העכו"ם, יגער בה ישראל שמכרה ומכרת קולו כדי שתלך, והו"ל מחמר אחר בהמה בשבת. מיהו ע"י סרסור ישראל שרי למכור, דאין סרסור בשכירות, ולפיכך ליכא למגזר מכירה אטו שכירות. גם אין הבהמה מכרת קול הסרסור דניחוש שתלך ע"י גערתו:
עגלים וסייחים שלמים ושבורין: דנמי חזו למלאכה כל דהו, [כך כ' הרמב"ם והר"ב. ותמהני הרי בריש בכורות אמרינן דאפילו עובר אינו רשאי למכור, אע"ג דלא חזי למלאכה כלל [ועי' בכורות ד"ב ב'] ודו"ק. אבל רש"י כאן פירש, דשבורה אסור משום אטו שלימה, ולא הו"ל גזרה לגזרה, משום דבבת אחת כך גזרו [כתוס' חולין ק"ח א']:
ובן בתירה מתיר בסוס: דסתמיה לרכיבה צריך, וחי נושא א"ע, ואפילו סוס שמושיב עליו עוף שצדין בו מותר מה"ט. ולרבנן דוקא אדם חי נושא א"ע, ולא שאר בעל חי. והאידנא דפרנסתינו מצומצמת, סמכו אהא דקאמר בש"ס [דט"ז] דחיטי ושערי שרי למכור להם מדלא אפשר, ה"נ לא אפשר, ואפ"ה בעל נפש יחמיר [י"ד קנ"א ד']:
משנה ז
אין בונין עמהם בסילקי: ארמון לדייניהן:
גרדום: גראדום בלשון לאטיין הוא בניין ברחוב עם מעלות סביב. ועליו יושבין הדיינין לשפוט. והן חשודין לדון שלא כדין:
ואצטדיא: [טהיערהעצצע], שלוחמין שם שוורים פראים עם אדם שנתחייב מיתה בדינם:
ובימה: מגדל גבוה לדחוף משם הנידון:
אבל בונים עמהם בימוסיאות: כמין [טהעאטער], שלא לע"ז ולא למשפט רק לשעשוע בני אדם בונין איתו:
הגיעו לכיפה: [געוועלב] שעל [הנישע] והוא כמין חלון עמוק שבכותל וסתום מאחוריו:
שמעמידין בה ע"ז: אפילו במרחץ:
משנה ח
קוטלאות: [האלזבענדער]:
בשכר מותר: דהזמנה לאו מלתא היא. וכבשר לקמן [פ"ב מ"ג] ויש של"ג הך כולה בבא במתניתין דלא מסתבר שיתיר שום תנא לעשות קשוטין לע"ז:
אין מוכרין להם: בארץ ישראל:
במחובר לקרקע: ר"ל כל דבר שמחובר לקרקע. דכתיב לא תחנם, לא תתן להם חנייה בא"י בקרקע:
אבל מוכר הוא משיקצץ: ר"ל לאחר שנקצץ הדבר המחובר, מותר למכרו:
רבי יהודה אומר מוכר הוא לו על מנת לקוץ: והכי קיי"ל [קנ"א ז']:
אין משכירין להם בתים בארץ ישראל: דגזרינן שכירות אטו מכירה דאסור מדאורייתא:
ואין צריך לומר שדות: דאיכא גבייהו תרתי, דמפקיע השדה נמי ממעשרות שהיא חובת קרקע. ואף דבבית נמי איכא ב' דמפקיעו ממזוזה. לאו חובת הבית רק חובת הדר היא:
ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו: והכי סיי"ל [שם]:
משנה ט
לא תביא תועבה אל ביתך: מיהו האידנא, אף דקיי"ל שכירות לא קניא והו"ל בית ישראל, עכ"פ דינא דמלכותא היא דשכירות קניא כמכר, שהרי אפילו נפל בית המשכיר אינו יכול להוציאו, להכי הו"ל שכירות כמכר. עוד י"ל מדנותנין לעולם מס קרקעות להשר, אינו גופו של ישראל, ושרי [ש"ך שם ס"ק י"ז]:
מפני שהוא נקרא על שמו: על שם בעליה ישראל. ונמצא כשיחממו עכו"ם בשבת, יחשדוהו שהעכו"ם שכירו של ישראל. מיהו האידנא שדרך להשכיר מרחץ כשדה למחצה, שליש, או רביע. מותר להשכיר כולם. [ואף שנאסר במניין. נ"ל דשאני הכא דטעם האיסור ידוע, כמו שאין נזהרין בגלוי משקין מה"ט בזה"ז מדאין נחשים מצויין בינינו [כי"ד קט"ז. ומג"א א"ח ל' סק"ז, וסי' תס"ח סק"א]:
בועז
הלכתא גבירתא
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת