משנה אבות ד ד

כבר בארנו וזכרנו בפרקים הקודמים שהענווה היא ממעלות המידות, והיא ממוצעת בין הגאווה ושפלות הרוח, ואין לה שם אחר, רק ענווה. ולגאווה יש שמות רבים בלשון עברי: גבה לב, עינים רמות, וגאה, ורם. ומשמות החכמים ז"ל: רוח גבוה, וגסות הרוח, ומתגאה. וכנגדן: שפלות הרוח.

וכבר בארנו בפרק הרביעי שאדם צריך לו שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים על צד הסייג, אבל המידה הזאת לבדה בין שאר המידות, רצה לומר בגאווה, לגודל חסרון זאת המידה אצל החסידים ודעתם בניזקה, רחקו ממנה עד הקצה האחרון ונטו אל שפלות הרוח לגמרי, עד שלא ישאירו בנפשם מקום לגאווה כלל.

והנה ראיתי בספר מספרי המידות שנשאל לאחד מן החשובים ונאמר לו, איזה יום הוא ששמחת בו יותר מכל ימיך. אמר, יום שהייתי הולך בספינה, והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה בין חבילות הבגדים, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, ואני הייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין, ואהי נקל בעיניו ונבזה וענייני שהייתי שפל בעיניו מאד עד שגילה ערותו והשתין עלי, ותמהתי מהתחזק תכונת העזות בנפשו, וחי השם לא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר ממני כוחי, ושמחתי שמחה גדולה כשהגעתי לגבול שלא יכאיבני ביזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו, ואין ספק שזאת תכלית שפלות הרוח עד שירחק הגאווה.

ואני זוכר עתה קצת מה שזכרו חכמים בשבח הענווה וגנות הגאווה, ומפני זה צווה זה להתקרב אל השפלות, יאמר מאד מאד הוי שפל רוח מפחדו שישאר האדם על הענווה לבדה, כל שכן שיהיה אצלו מעט מן הגאווה, אחר שהוא קרובה אליה, מפני שהענווה ממוצעת כמו שזכרנו. ואמרו בשבח הענווה, "מה שעשתה החכמה כתר לראשה, עשתה הענווה עקב לסוליתה", פירוש - למנעלתה, דכתיב "ראשית חכמה יראת השם"(תהלים קיא, י), זאת הראיה שיראת השם גדולה מן החכמה, והיא סיבת מציאותה. ואומר "עקב ענווה יראת השם"(משלי כב, ד), כלומר שיראת השם תמצא בשולי הענווה, אם כן הענווה גדולה מן החכמה הרבה.

ואמרו, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענוותנותו. כתוב בתורה "האל הגדול"(דברים י, יז) וגו', וכתיב בתריה "עושה משפט יתום ואלמנה"(דברים י, יח). ושנוי בנביאים, דכתיב "כי כה אמר רם ונשא, שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון"(ישעיה נז, טו), וסמיך ליה "ואת דכא ושפל רוח"(ישעיה נז, טו). ומשולש בכתובים, דכתיב "סולו לרוכב בערבות, ביה שמו"(תהלים סח, יז), וכתיב בתריה "אבי יתומים, ודיין אלמנות"(תהלים סח, יח).

ויש לך ללמוד ממשה רבינו עליו השלום אשר נשלמו בו מעלות השכליות, ומעלות המידות כולן מכוונות למדרגת הנבואה, אב בתורה אב בחכמה אב בנבואה, ושבחו השם יתברך על כל אדם במידת הענווה ואמר "והאיש משה, עניו מאד מכל האדם"(במדבר יב, ג), ואמרו "מאד" מופת לרוב עונותנותו והטותו לצד הקצה האחרון, וכן תמצאהו אומר "ונחנו מה"(שמות טז, ז). וכן בדוד משיח אלוהי יעקב ונעים זמירות ישראל, והוא מלך נכבד שגדלה מלכותו וחזקה חרבו, ושיעדו השם יתברך לנו על ידי משה רבינו עליו השלום, והוא ה"כוכב אשר דרך מיעקב"(במדבר כד, יז) כמו שבארו רבותינו ז"ל, והוא נביא וגדול שבשבעים זקנים כמו שאמר "יושב בשבת תחכמוני"(שמואל א כג, א), ועם כל זה אמר "לב נשבר ונדכה, אלהים לא תבזה"(תהלים נא, יט). והרבה מאילו מעלות המורות על תכלית הענווה.

ומה שאמרו רבותינו ז"ל בגאווה, אמרם "כל אדם שיש בו גסות הרוח, כאילו עובד עבודה זרה", כתיב הכא "תועבת ה' כל גבה לב"(משלי טז, ה), וכתיב התם "ולא תביא תועבה אל ביתך"(דברים ז, כו), ואמרו כאילו כפר בעיקר שנאמר "ורם לבבך ושכחת את ה'"(דברים ח, יד). ואמרו שחטא הגאווה כמי שבא על העריות, אמר "תועבת ה' כל גבה לב"(משלי טז, ה), ואמר "כי את כל התועבות האל"(ויקרא יח, כז), ואמרו שהמתגאה הוא בעצמו אצל השם יתברך כעבודה זרה עצמה. והביאו ראיה מאומרו "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו"(ישעיה ב, כב), כלומר גבה רוח, כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה. ואמרו שהמתגאה ראוי ליהרג, באמרם "כל מי שיש בו גסות הרוח, ראוי לגדעו כאשרה", כתיב הכא "ורמי הקומה גדועים"(ישעיה י, לג), וכתיב התם "ואשריהם תגדעון"(דברים ז, ה). ואמרו שהשם יתברך לא יחיה המתגאים בתחיית המתים, באמרם "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אין עפרו ננער", שנאמר "הקיצו ורננו שוכני עפר"(ישעיה כו, יט), מי שנעשה עפר בחייו, רוצה לומר הענווים, הם אשר יחיו. והפליגו בזה ואמרו "כל אדם שיש בו גסות הרוח, שכינה מיללת עליו", שנאמר "וגבוה ממרחק יידע"(תהלים קלח, ו). והרבה מדבריהם, באמרם שהצרעת עונש המתגאים, אמרו "לשאת ולספחת ולבהרת"(ויקרא יט, כב) ואין שאת אלא גובה, שנאמר "הגבעות הנשאות"(ישעיה ב, יד) כאילו אמר למתגאה הספחת.

וסוף מה שאמרו, "בשמתא מאן דאית ביה, ובשמתא מאן דלית ביה", רוצה לומר שאין ראוי להיות האדם שפל רוח לגמרי מפני שאינו מן המעלות. ושיערוהו על דרך משל חלק מארבעה וששים, רוצה לומר כשנשים הגאווה בקצה אחד ושפלות הרוח בקצה אחר, יהיה ביניהם רוחב ארבעה וששים חלקים, שיהיה האדם עומד בחלק ששים ושלושה. ואינו רוצה במיצוע בזאת המידה לבדה לברוח מן הגאווה, שאם יחסר חלק אחד ויקרב אל הגאווה יותר, יכנס תחת השמתא. וזה היה דעת רבא בענווה. אבל רב נחמן פסק ואמר, שאין ראוי שיהיה לאדם ממנה, רוצה לומר מן הגאווה, לא חלק גדול ולא חלק קטן, מפני שאין חטאו מעט. חטא שישים האדם תועבת ה' אין ראוי להתקרב אליו, אמר בזה העניין "רב נחמן בר יצחק אמר, לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר מאי דכתיב "כי תועבת ה', כל גבה לב"(משלי טז, ה)". ולחוזק זה החטא הארור אמר זה מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה, רוצה לומר שאתה צריך להכריח נפשך עד שתרחיק ממנה הגאווה, בחשבך באחרית הגוף והוא שובו רימה.

משנה ה [נוסח הרמבם]

אתה יודע מן הכתוב שהשוגג יש לו חטא, ומפני זה צריך כפרה בקרבן, והשם יתברך אמר בו "ונסלח לו, מחטאתו אשר חטא"(ויקרא ה, י). אבל אינו כמזיד חלילה, ליושר דרכי השם יתברך להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים.

אבל כוונתו הנה שחלול השם, אם יהיה במזיד או בשוגג, נפרעין ממנו בגלוי. אם היה מזיד עונש מזיד, ואם היה שוגג עונש שוגג, אבל שני העונשים בגלוי:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

מאד מאד הוי שפל רוח - אע"פ שבשאר מדות הדרך האמצעית היא המשובחת, במדת הגאוה אינו כן, אלא יטה לקצה האחרון של שפלות הרוח. לפי שהגאוה היא מאוסה ביותר, ועוד שרוב בני אדם נכשלים בה ולא בדילי אינשי מינה, לכך צריך לעשות לה הרחקה יתירה:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

הוי שפל רוח. מד"ש גורס בפני כל אדם. ועיין במשנה י':

שתקות אנוש רמה. פירש הרמב"ם שאחריתו הוא שובו רמה. ומצאתי כיוצא בזה לרש"י במשלי י"א [כ"ג] בפסוק תאות צדיקים אך טוב תקות רשעים עברה שפירש בטוחים ומקוים לגיהנם ע"כ. ש"מ שכיון שהוא בטוח שיהיה כך יתכן שיאמר עליו תקוה. וכתב בד"ח דהיינו טעמא דלא תנן שתקותך לפי שאין אדם מקוה שיהיה רמה אלא ה"ק שכל אנוש מעותד ומוכן לשיהיה רמה ואמר שאנוש במספר אדם איש שמצד חבור אדמה ואישות ר"ל כחותיו נעשה בשר שסופו רמה ע"כ. והנה לא חס על אחד שאנוש יותר במספר [שהאחד הוראה על החבור האדמה והאישות]. ובמד"ש כתב בשם החסיד ז"ל הכי פירושא דמתני' הוי שפל רוח בפני כל מחרפיך ואל תשיבהו שתקות אנוש המחרפך רמה הוא ולמה תחוש לקולו. ומיוסדים דבריו על דברי ישעיה [הנביא] ע"ה (סי' נ"א) אל תראו חרפת אנוש ומגדפותם אל תחתו כי כבגד יאכלם עש וגו' ע"כ. עוד כתב במדרש שמואל דתקות כמשמעו ופירוש שתקות אנוש ותאותו ותוחלתו לבל יקבר קבורת חמור ע"כ. ואני אומר שאע"פ שודאי כל אדם מקוה ומצפה לקבורת אדם עם כל זה אין תקותו ותוחלתו על הרמה. ואילו יקבר ולא תשלוט בו רמה אז טוב לו. ומכ"ש שכן מצינו כמה שהעידו עליהם ז"ל (ב"ב י"ז.) שלא שלטה בהם רמה. ומעשה רב הא דר"א בר שמעון בפרק השוכר את הפועלים (דף פ"ג.) לכך אני אומר שמה שהביא לכל המפרשים ז"ל שנתלבטו בפירוש המלה הזאת לפי שחשבו ששרשו קוה. ואינו כן. אבל שרשו קו מלשון קו לקו צו לצו (ישעיה כ"ח) ואין תי"ו השנייה תמורת ה"א אבל לתוספת בלבד כמו תפארת תלבשת וכן אתה מוצא (יהושע ב') תקות חוט השני ומזה נפרש קו לקו מלשון חוט המשיחה דהיינו מדה במדה בקו המדה ומזה עצמו נפרש תקות רשעים עברה. שנדונים בקו מדתם לעברה זעם וצרה. ומזה הוא שאמר תנא דידן שתקות אנוש רמה. כי קו מדתו הוא הרמה כך נראה לי [ושוב ראיתי במדרש רבה פרשת בראשית יקוו המים. יעשה מדה למים היאך כמה דאת אמר (זכריה א' ט"ז) וקו ינטה על ירושלים]:

כל המחלל שם שמים בסתר. וא"ת והרי פירש הר"ב במשנה ח' פרק בתרא דיומא דחלול השם הוא חוטא ומחטיא. וכתבתי שם דהיינו החוטא ואחרים למדין ממנו וכ"כ הר"ב במשנה ט' פ"ה דלקמן א"כ לא משכחת לה בסתר. וי"ל כמ"ש בדרך חיים דהא דקאמר בסתר לאו למימרא שהוא בסתר. רק שאין הרבה יודעים מזה וכו'. עוד פי' כגון עשרה תלמידי חכמים ביחד. ואחד גנב או נכנס לבית הזונה ואין ידוע מי הוא וכו'. ובמד"ש כתב בשם רבינו יונה שחלול [שם שמים] בסתר הנזכר כאן הוא שעובד ע"ז שהוא חלול שאינו מודה באלהותו או נשבע לשקר שנאמר (ויקרא י"ט) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת וגו' ע"כ. ובשם רבינו אפרים דמתניתין בתלמיד חכם העובר בסתר שאם עבר בגלוי היו לומדין ממנו והיה חלול השם. ע"כ. [ובעיני הוא דוחק גדול שהרי עכ"פ לא עשה בגלוי ואין כאן חלול השם. וגם לישנא דמתניתין לא משמע הכי. ולכן נראה לי דודאי כל שעשה בסתר אין כאן חלול השם ותנא קתני המחלל שם שמים. וא"ת היכי משכחת לה חלול השם בסתר. נראה לי דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כי אם בהצטרף זולתו. כגון כל העריות וכיוצא באלו שהאשה ההיא או אנוסה ואף מפותה במה שמתרצית. הוא מפני שדנה בעצמה שאין איסור הואיל והוא רוצה ויש חלול השם ואין ה"נ האוכל איסור וכה"ג ביחידות ואין רואה לא הוי חלול השם כלל]:

אחר שוגג ואחד מזיד. לשון הרמב"ם אתה יודע מן הכתוב שהשוגג יש לו חטא. ומפני זה צריך כפרה בקרבן. וה' יתברך אמר בו ונסלח לו מחטאתו אשר חטא. אבל אינו כמזיד חלילה ליושר דרכי השי"ת להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים. אבל כוונתו הנה. שחלול השם אם יהיה במזיד או בשוגג נפרעין ממנו בגלוי אם היה מזיד עונש מזיד. ואם היה שוגג עונש שוגג. אבל שני העונשים בגלוי ע"כ. וכן פירש"י דלענין בגלוי הושוו שוגג ומזיד לא לכל העונשין. והביא ראיה מהא דנתחייבו כליה על שהשתחוו לצלם נבוכדנצר ולא כלו כדאמרינן [מגילה י"ב] . הם לא עשו אלא לפנים וכו'. ופירש מד"ש בשם הרי"א דלענין פרעון שבגלוי ראוי להשוות השוגג למזיד להורות שזה שחטא בסתר לפי ערך החטא היה בגלוי לפניו יתברך כי אין נסתר מנגד עיניו. ולהכי הדר תני בחלול השם לומר שלכך השוגג כמזיד להפרע ממנו בגלוי. לפי שהחלול השם הוא חטא בו יתברך שהוא תמיד גלוי וכו' ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(י) (על המשנה) רמה. פירש הר"מ יחשוב אחריתו והוא שובו רמה כו' והאריך [התוי"ט] בפירוש מלת תקוה ומסיק שהוא מענין קו לקו ושרשו קו והתי"ו היא לתוספת בלבד כמו תפארת, תלבושת. והוא מענין קו המדה ועיין במד"ר פרשת בראשית על פסוק יקוו המים יעשה מדה למים. וה"נ ה"פ שקו מדתו היא הרמה. ועתוי"ט:

(יא) (על המשנה) בסתר. וא"ת הרי פירש הר"ב במ"ב פ"ח דיומא דחלול השם הוא חוטא ומחטיא והיינו החוטא ואחרים למדין ממנו, א"כ לא משכחת לה בסתר כו'. ונ"ל דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כי אם בהצטרף זולתו, כגון העריות. ואין הכי נמי האוכל איסור וכהאי גוננא ביחידות ואין רואה, לא הוי חילול השם כלל. ועתוי"ט:

(יב) (על המשנה) אחד שוגג כו'. נודע שהשוגג ג"כ צריך כפרה אבל אינו כמזיד חלילה ליושר דרכי הש"י להשוות המזיד והשוגג בדבר מן הדברים. אבל כוונתו הנה. שנפרעין בגלוי, במזיד עונש מזיד, ובשוגג עונש שוגג כו'. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

ר' ליטס: בלא וי"ו הגיהו הר"ר יהוסף ז"ל שכן מצא ברוב הספרים: ואיתה להא מילתא דר' לויטס ביד ה' דעות פ' שני סי' ג' ועי' בדרשותיו של הרב ר' משה אלשיך ז"ל בפ' בהר סיני דף ר"ג וגם בפ' נצבים דף ש"י. ופי' החכם השלם הר"ר טוביה הלוי בספר חן טוב פ' בראשית דף כ"א ע"ד וז"ל דקדק התנא לומר בפני כל האדם ולא אמר סתם מאד הוי שפל רוח יען חפץ ה' בגאותו של אדם יחשוב עצמו גדול מכל צבא מרום ולא יאמר מי אנכי גוש עפר רמה ותולעה להיות עבד המלך דכתיב כי זה כל האדם ירצה לא נבראו העולמות כולם אלא בשביל זה האדם והוא חשוב מהמלאכים ובזה יבא האדם לשמור מצותיו ית' ז"ש אם תהיה שפל רוח דוקא בפני כל האדם אבל בפני המלאכים וכל צבא מרום תתגאה כי קרוב אתה לה' יותר מהם. ע"כ בקצור:

אחד שוגג ואחד מזיד: בפ"ק דקדושין דף מ' לפי פירוש ר"ח ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח: לפעד"נ דעניו הוא המכיר גדולת ערכו, ואפ"ה אינו מתיהר אלא מנמיך א"ע בחסד. אבל שפל רוח הוא, הוא שלבו נשבר בקרבו בידעו כל חסרונותיו ומציירם לפניו תמיד, אף שנעלמו מעיני הבריות. ולהכי במשרע"ה כתיב ומשה עניו מאד, דוכי ס"ד שמשרע"ה לא ידע שהוא מובחר מין האנושי, ודיבר ה' עמו פנים אל פנים ושכינה מדברת מתוך גרונו, מה שלא זכה שום ילוד אשה. משא"כ דוד המלך ע"ה אמר ואהי שפל בעיני, וכן הם רוב תחנוני תהלים באופן זה:

וי"ג בפני כל אדם אפילו לפני אותן שתדמה שהן יותר שפלים ממך. ואפילו בפני אותן שירצו להשפילך ביותר. ואמר מאד מאד, דהיינו הענוה המאדיי שלך לא תסתפק בה לחשוב לימר הנני שפל רוח די, אלא תהיה שפל רוח מלחשוב שאתה שפל רוח. א"נ להכי קאמר מאד מאד, היינו לא לבד בדיבור, שזהו גאותך כאומר הנה יש בי כל המעלות ולא חסר לי רק הענוה, אקבע גם האבן טוב הזה בכתרי אלא מאד מאד הוי שפל רוח גם בפנים במחשבותיך:

שתקות אנוש רמה: ר"ל אמיתת גדולתו שעליה ראוי שיקווה, לא ישיג רק כשיפסק כל הארציות שלו ונתהפך לרימה. או ר"ל שתקוות אדם החלש שיתאווה להתרברב, היא רימה שלו. שכל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו [כעירובין י"ג ב']:

רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי: ב' מיני מחללי השם נינהו. (א) העובר עבירה בפרהסיא אפילו לתיאבון, דעכ"פ מחלל ומיקל כבוד שמו ית' עי"ז, שמגיד לכל שאינו חושש לציוויו. דאפילו תקפו יצרו וחוטא לתיאבון, עכ"פ היה לו לעשות בסתר [כחגיגה דט"ז א'], ולחוש על כבוד קונו, ולא לחלל שמו ית' בפרהסיא. ווה חלול השם אפשר אפילו בצדיק גמור, דלפי גדלו יודע שעיני הכל צופות עליו, לפיכך צריך להשמר גם מן הדומה לכיעור [כחולין מ"ד ב']. וה"נ אמרינן [יומא דפ"ו ע"א] היכי דמי חלול השם. אמר רבא כגון אנא וכו', ור' יוחנן אמר כגון אנא וכו'. (ב) אבל עוד יש חלול השם באופן אחר, ובכה"ג מיירי תנא הכא, דהיינו שבאמת אין פחד אלהים נגד עיניו' כמינין ואפיקורסים שעוברים עבירות ביד רמה בסתר אפילו בלי שום הנאה, כי מכחיש שיש אלוה נמצא, או שיש תורה משמים, או בהשגחה, או בשכר ועונש וכדומה. ואעפ"כ אינו חוטא בגלוי, מדחושש לכבוד עצמו כי רוצה להחזיק א"ע לצדיק. ולכן לא דמי לשאר חוטא בסתר כשתקפו יצרו, דזה חס על כבוד קונו, להכי גם הקב"ה חס על כבודו, ואינו מביישו להענישו בגלוי. אבל זה, שבאמת כבוד הקב"ה ותורתו קל בעיניו, ופושט טלפיו כחזיר, זהו החונף האמיתי, ולכן יענשוהו בגלוי, למען ידעו הכל שהוא רשע מוחלט, כשיתגלגל שיתגלה נבלותו לעיני השמש:

בחלול השם: דהרי זה האפיקורס אפילו היה יודע שאסור, היה עובר. והרי מה"ט מומר אינו מביא קרבן על שגגתו, מדאינו שב מידיעתו [כחולין ד"ה א']:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מגן אבות (רשב"ץ)

מגן אבות לרשב"ץ

[עריכה]

הפירוש בא להזהיר על הגאוה כי היא מדה רעה ורז"ל הרבו להוכיח על זאת המדה הרעה ואמרו כל מי שהוא מתגאה דומה לעובד ע"ז והביאו ראיה מהכתוב שאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה כמו שנזכר בראשון מברכות ובא' מסוטה. ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה שנאמ' ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשיריהם תגדעון ואמרו כל מי שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז שנא' תועבת ה' כל גבה לב וכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך. וכאלו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך כמו שנזכר בראשון מסוטה ובהמוכר את הספינה ואמרו עוד שאינו זוכה לתחיית המתים שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך מי שנעשה עפר בחייו עפרו ננער. ואמרו עוד כל מי שיש בו גסות הרוח אפי' שכינה מייללת עליו שנא' וגבוה ממרחק יידע ובילמדנו ובמסכת ערכין פרק יש בערכין אמרו שהנגעים באים על גסות הרוח שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת ואין שאת אלא גבוהה שנא' ועל הגבעות הנשאות וכן הוא בראשון מסוטה כלומר ולמתנשא ומתגאה ספחת ובהרת. ואמרו בסוטה פרק המקנא לאשתו אמר רבא בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה היה דעתו של רבא להתיר חלק קטן. וכן רב התיר לתלמיד חכם אחד משמונה בשמינית והיא המדה היותר קטנה שהיתה להם וקרויה קרטוב שהיתה אחד משמונה בשמינית לוג שהוא אחד מששים וארבעה בלוג ואמר רב נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה ואפי' זה השיעור הקטן אסר ונתן הטעם בזה מי זוטר מאי דכתיב תועבת ה' כל גבה לב עינים רמות זד יהיר ובלשון חכמים גם רוח. ולפי שזאת המדה היא רעה ומביאה האדם לכפור במי שבראו שנאמר ורם לבבך ושכחת ה' אלהיך ואפי' המלך שאין בישראל מי שראוי להתגאות כמוהו נאמ' עליו לבלתי רום לבב מאחיו. ואמרו כי ארסטוטילס אמר במצותיו לתלמידו אלכסנדרוס אין מחשיבות הנפש שיתגאה המלך על העם. ונאמר על אחד מהמלכים כי היו אצלו אנשי' לילה אחד וקם הוא בעצמו ותיקן הנר אמרו לו למה לא צויתנו אמר להם מלך קמתי מלך שבתי. על כן הזהיר רבי לויטס על זה ואמר מאד מאד הוי שפל רוח וכן אמרו בפרק המוכר פירות אמר רב נחמן אמר רב כל המתגאה בטלית של תלמידי חכמים ואינו חכם אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה שנאמר גבר יהיר ולא ינוה וכתיב התם אל נוה קדשך וכל שכן אם מתיהיר בדברים אחרים. וכתב רבינו משה ז"ל כי אע"פי שבשאר המדות אינו שבח לאדם להפליג בהם והיותר טוב בהם שיאחוז בזה וגם מזה על ינח ידו. זה במדת הכיליות והפיזור שהם הפכים יש לו לאדם ללכת בהם דרך אמצעית לכלכל דבריו במשפט ולהיות נדיב. וכן אין לאדם להתרחק ממדת הכעס לגמרי ולא לכעוס הרבה אבל יכעוס במקום הראוי ויזהר שלא לכעוס במקום שאינו ראוי. וכן שלא יהא גרגרן ולא יסגף עצמו בתעניות ושלא יהיה מרבה בתשמיש ולא יפרוש לגמרי מהאשה ולא ימסור עצמו לסכנות ולא יהיה רך הלבב שלא במקום סכנה. וכן בשאר מדותיו ילך בהם באמצע הדרכים ולא יטה הרבה אל הימין או אל השמאל אבל במדה הזאת שהיא הפך לגאוה מאד מאד שלא תשאר בו אפי' מדה קטנה ממדת הגאוה. ודרך צחות נאמר שהלובש לבוש מלכות חייב את ראשו למלך ולבוש הקב"ה הוא גאות שנאמר ה' מלך גאות לבש ולא מצינו מכל מדות שמתגנה בהם האדם שמשבחים בהם להקב"ה אלא המדה הזאת שהיא גנות לאדם ושבח להקב"ה וכמו שהגאוה היא מדה מגונה וחייב האדם להתרחח ממנה כן ראוי לו להתקרב אל מדת השפלות ועל כן אמר מאד מאד הוי שפל רוח. ובואלה שמות רבה אמרו כי טוב אמור לך עלה הנה מהשפילך. הלל אומ' השפלתי היא הגבהתי הגבהתי היא השפלתי וראויים היו אלו הדברים להלל הזקן שהיה ענותן ומקרא מלא הוא גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד. ובהרבה מקומות שבחו חכמים הענוה שאמרו במדרש חזית מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליסה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' וזאת ראיה שיראת ה' גדולה מהחכמה והיא עטרה ויראת ה' היא עקב לסוליסה של ענוה סולייס הוא הסנדל ותחתיתו נקרא עקב והנה יראת ה' היא תחתית הענוה שנאמר עקב ענוה יראת ה' ורוצה לומר כי מה שהוא בראש החכמה ומעטר אותה הוא נחשב לשולי הענוה ועל זה נאמר בפרק אין עומדין על מה שכתוב מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' ומי זוטר כולי האי ואמרו אין לגבי משה זוטר משל למי ששואלין ממנו כלי קטן ואין לו נדמה לו לגדול גדול ויש לו נדמה לו לקטן רוצה לומר כי יראת ה' אשר היא אצלנו גדולה אצל משה רבינו ע"ה היתה קטנה לפי שהיה עניו מאד. ואמרו בפרק א' מעירובין כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו שנאמר ושפל רוח יתמוך כבוד. ובמסכת תענית וכן בבריתא של קנין תורה אמרו לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז ואמרו במסכת דרך ארץ לעולם יהא אדם כאסקופה התחתונה שהיא נדרסת שאם סותרים כל הבית האסקופה קיימת. ואמרו בילמדנו פרשת וירא בשבעה מקומות הקב"ה עושה עצמו עם חבורת הנמוכים כמו שמנאום שם מהפסוקים. וכן אמרו בפרק בני העיר כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענותנותו דבר זה כתוב בתורה שנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה האל הגדול הגבור והנורא ואחריו עושה משפט יתום ואלמנה. שנוי בנביאים שנאמר כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. משולש בכתובים שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו ואמר אחריו אבי יתומים ודיין אלמנות וכן נזכר בירושל' בסדר זרעים וכן כתיב השמים כסאי וכתיב אחריו ואל זה אביט אל עני ונכה רוח ופסוקים אחרים כמו שזכרום בילמדנו. וכן אמרו בפרק אחד דיני ממונות וכן בבראשית רבה אין הקב"ה עושה דברו אלא אם כן נמלך בפמליא שלו וזה מענותנותו ולזה כתב בתורה נעשה אדם בצלמנו הבה נרדה ונבלה שם שפתם וזה קל וחומר לבני אדם שינהגו ענוה זה לזה שהקב"ה שהוא מתגא' על כל גאים נוהג בענוה כל שכן בני אדם. ובפרק נגמר הדין אמרו ששפלות רוח הוא יותר גדולה מהמקריב כל הקרבנות ותפלתו אינה נמאסת שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ומשה רבינו שבחו הכתוב והאיש משה ענו מאד אחר שלא קם כמוהו בכל נביאים הראשונים ואחרונים ואמרו בפרק כיסוי הדם גדול מה שנאמר במשה ואהרן ממה שנאמר באברהם. במשה ואהרן נאמר ונחנו מה ובאברהם נאמר ואנכי עפר ואפר הרי השפיל עצמו הרבה אברהם שאפי' בעפר לבדו ואפר לבדו לא דמה עצמו שכל אחד מהם מועיל למלאכתו וכשנתחברו שניהם כאחד לא יצליחו לכל אבל עדיין אפשר למלאת מהם חריץ אחד אבל משה אמר ונחנו מה כלומר אין אנחנו כלום וזה כי לפי יתרון מעלת האדם תהיה שפלותו יתירה משה שהיה יותר גדול מאברהם היתה שפלותו יתירה ושם אמרו לא מרובכם חשק ה' בכם לפי שאפי' בשעה שאני פוסק לכם גדולה אתם ממעיטין את עצמכם אברהם אמר ואנכי עפר ואפר דוד אמר ואנכי תולעת ולא איש וזהו שאמר הכתוב לא מרובכם חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים כלומר ממעיטין עצמכם. ובפרק המקנא אמרו לעולם ילמוד אדם מדרכי קונו שהרי הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני שהוא נמוך מכולם כמו שנזכר בפרק ר' עקיבא ובפרק בני העיר בפסוק למה תרצדון הרים גבנונים ולא על ראש ההר אלא על הסנה השרה שכינתו ושם בפרק המקנא אמרו וכן בפרק יש בערכין כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר גבה עינים ורחב לב באותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו וכבר היטב הממשל במשלו לשבח איש שכל מה שהיה מוסיף מעלה לעצמו היה מוסיף שפלות וכה אמר רבו חמודתיו ולבו שח כעץ שחו ענפיו עת מגדיו פשו המשיל האדם לענף שאם הוא כערער הוא זקוף ומתגאה ואם הוא טעון פירות הוא מכביד ונשפל וכיוצא בזה אמרו רז"ל בפרק ראשון מסוטה והומכו ככל יקפצון וכראש שבולת ימלו שהשבולת הריקנית היא מתגאה ואותה קוצצין תחלה. וכתב רבינו משה ז"ל שהוא ראה בספר מספרי המדות שנשאל לאחד מהחשובים אי זהו היום ששמחת בכל ימיך אמר יום היותי בספינה והיה מקומי בפחות שבמקומות בין חבילות הבגדי' והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון והייתי שוכב במקומי ואחד מאנשי הספינה קם להשתין והשתין עלי ותמהתי כמה תכונת העזות בנפשו וחי השם שלא כאבה נפשי למעשהו כלל ולא התעורר בי כעס ושמחתי שמחה גדולה שהגעתי לגבול שלא יכאיבני בזוי החסר ההוא ולא הרגישה נפשי אליו. וכן כתוב בספר חובת הלבבות ובלא ספק שזה הוא תכלית השפלות עד שיתרחק מהגאוה. וראיתי כתוב בספר אחד כי מלך אחד שלח לאחד מהחשובים שיבא אצלו וכשבא אצלו אמר לו מה היית עושה אמר לו הייתי מסתכל כי כדור הארץ אינו כנגד הגלגל העליון אלא כביצת הנמלה בים הגדול וכדור הארץ אין היישוב בכולו אלא ברובע שלו ולא כל הרובע מיושב כי יש בצפון חלק ממנו בלתי מיושב והמיושב מזה הרובע יש בו הרים וגבעות ימים ונהרות ומדברות ושדות וכרמי' ומעט הוא המיושב במדינות ואני במדינה אחת מאלו המדינות שאין להם מספר ובתוך המדינה יש בה חנויות וחצרות ושוקים ואני בתוך אחת מהם ואיני אלא חלק קטן מהמקו' שאני שוכן בתוכו ואם כל כך הוא חלקי קטן בזה העולם וכל העולם אינו לפני בורא הכל כלום איך אתגאה בפניו. וכיוצא בזה אמרו בפר' אין דורשין על נבוכדנצר שאמר אעלה על במותי עב אדמה לעליון כמו שכתבנו בחלק שני מזה הספר. והמסתכל בכל זה עם ידיעתו שהוא שפל שבשפלים בלא ספק יהיה לבו נשבר ונדכה ודוד המלך ע"ה שהיה נביא וחכם ומשל על כמה מלכים אמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה והיה אומר ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם וכמו שהגאה נקרא בהרבה שמות של גנות כן שפל רוח נקרא בהרבה שמות של שבח ענו נבזה בעיניו דכא שפל רוח נשברה נדכה רך לבב ונכה רוח ולב נשבר ונפש שחה ובלשון חכמים צנוע. ואמרו רז"ל לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהיה קשה כארז לפיכך זכה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפלין ומזוזות. ור' לויטס נתן טעם לזה ואמר מאד מאד הוי שפל רוח כי תקות אנוש רמה אומר כי מי שיקוה שאול ביתו ותשלוט עליו הרמה שהיא בריה שפלה איך לא יהיה שפל רוח. ומה שאמר מאד מאד הוא לומר שאפי' משה רבינו ע"ה שנאמר עליו והאיש משה ענו מאד זה דקדק רבי יוסף בן עקנין ז"ל בספר רפואת הנפשות. ואחד מחכמי העכו"ם אמר תמיה אני ממי שעבר על פני מעברי השתן איך יתגאה ונאמר על אזדשיר המלך כי נתן ביד אחד מעבדיו העומדים עליו כתב ואמר לו כשתראה אותי כועס תנהו לי מיד והיה כתוב בו שוב לך כי אינך אלוה אבל אתה גוף שיאכל קצתו את קצתו ובקרוב ישוב רמה ועפר. ודע כי לא צוה החכם אלא שיהיה שפל רוח ושלא ידבר בגאוה ובוז אבל שיצוהו להזדלזל בפני הבריות חס ושלום כי תלמיד חכם חייב ליזהר מהזדלזל בפני עם הארץ. וכבר אמרו בפרק השותפין שרצו ובפרק המקבל רבנן לאו בני מסיקי באכלוזא נינהו והוא להעתיק אבנים לבניין העיר כדי שלא יזדלזלו בפני העם וכן אמרו האי צורבא מרבנן דידע סהדותא לחבריה לא ליזיל לבי דינא דזוטר מניה מאי טעמא האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף כמו שנזכר בפרק שבועת העדות ואמרו בפרק אלו קשרים כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה שנאמ' כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי וכן אמרו זה על תלמיד חכם המברך לפניו עם הארץ בפרק בני העיר. והענוה והשפלות אינם אלא לכבד בעליהם כמה שנאמר ולפני כבוד ענוה ונאמר ושפל רוח יתמוך כבוד ואפי' נפל החכם מנכסיו צריך להסתלסל בפני עם הארץ וזהו שנאמ' אם נבלת בהתנשא ואמרו חז"ל הסתלסל מבלי השתפל והשתפל מבלי התגדל. וכן כתב רבינו יונה ז"ל בפירוש משלי בפסוק טוב נקלה ועבד לו וזה מפני כבוד התורה לא לכבוד עצמו אלא לכבוד שמים להזהיר על כבוד התורה ולומדיה שנאמר מפני שיבה תקום והדרת פני זקן:

הפירוש בראשון מחגיגה נזכר שהלך להקביל פני ר' אליעזר. בשני מקומות נזכר חלול השם בתורה האחד במי שעובר על התורה בשעת השמד שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ולא תחללו את שם קדשי ואפי' על ערקתא דמסאנא אמרו בפרק בן סורר יהרג ואל יעבור והיא עבירה קלה שהיו נוהגים ישראל ששרוך נעליהם היה לבן כמו שהוא מוכיח בפרק הכונס בההוא דהוה סיים מסאני אוכמי ואם יאמרו לו החליף אותו בשחור כמו שהעכו"ם עושים והוא שעת השמד ובפרהסיא יהרג ואל יעבור. ויש בזה פירושים אחרים אבל זה הוא פירוש התוספות וזהו קדוש השם הנזכר בכתוב ואם לא עשה כן חלל את השם וכן בשבועת שקר נאמר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך ואין חילול השם גדול מזה שהוא גונב ממונו של חבירו בשם הנכבד והנורא. וכן אמרו חז"ל כי האדם הגדול בחכמה ויוצאים מתחת ידו דברים שאינם מתוקנים שהכל תמהים עליו הוא מחלל את השם וכמו שאמרו ביומא פרק אחרון היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא ליה דמי לאלתר שהבריות יאמרו מה הועילה תורתו של זה הלא הוא מעשיו מקולקלים יותר משאר העם ואע"גב שדעתו לפרוע לו אחר זמן מכל מקום הרי הביא עליו דבת רבים וכן אמר רבי יוחנן כגון אנא דמסנינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין אע"פי שעשיתי זה מחולשת גרסתי הבריות הם מרננים עלי ויבואו ללמוד ממני שלא באונס ולפי חשיבות החכם ולפי מעשה דורו צריכין שיהיו מעשיו מתוקנים בעיניהם ואם אינו עושה כן יש בידו זה העון החמור הנקרא חילול השם שאין כח בתשוב' ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין אלא כולן תולין ומיתה ממרקת כמו שנזכר שם ויותר הקפיד הכתוב על חלול השם שהיה מתחלל בגלוליהם בפרהסיא מהעבוד' זרה עצמה כמו שכתוב ביחזקאל ואתם בית איש ישראל כה אמר ה' אלהים איש גלוליו לכו עבודו ואמר אם אינכם שומעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם כמו שנזכר בראשון מקדושין ובמדרש תהלים במזמור ה' אורי וישעי ובירושלמי פרק ארבעה נדרים. ואמר זה החכם כי אפי' חלל את השם בסתר נפרעין ממנו בגלוי וכתב רבינו שלמה ז"ל שנאמר תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל וכל כך למה כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו שמא יאמרו עליו ייסורין כאלו באו עליו כמי שעשה דברים רעים לפיכך אחד עשה בשוגג ואחד עשה במזיד בחילול השם מגולה הכל עכ"ל. רוצה לומר שאינו שוה הפירעון בשוגג כמו במזיד שאין כן מדתו של הקב"ה ולזה לא אמר התנא אחד שוגג ואחד מזיד שיהיה במשמע ששניהם שוין לגמרי אלא אחד בשוגג ואחד במזיד וכן כתב רבינו שלמה ז"ל דהכי גרסי וכן היא בספר רבינו משה ז"ל ומשמע זה הלשון שאין השיווי בענין הפירעון שיהיה שוה אלא לענין הגלוי הם שוים אלא דהשוגג פירעון קל שהרי חוטא היה שהיה לו להזהר ולא נזהר והתורה חייבה קרבן לשוגג ואמרה ונסלח לו מכלל שהוא חוטא הצריך סליחה ובמזיד יהיה הפירעון חמור וכן פירש רבינו משה ז"ל שהשווי הוא לענין הגלוי לא לענין הפירעון וכן אמרו על כיוצא בזה באחרון מיומא מפרסמין את החנפים מפני חילול השם כדי שלא יאמרו פלוני שבאו עליו ייסורין למה והם לא ידעו כי אין נסתרו כגלויו ומן השמים מפרסמין אותו שנאמר ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו כמו שנזכר שם. ובא' מקדושין אמרו אין מקיפין בחילול השם אחד שוגג ואחד מזיד. ופי' שאין ממתינין לו כחנוני המקיף עד שיעשה זכות כנגדו אלא מיד נפרעין ממנו אחד שוגג ואחד מזיד כל אחד כדי רשעתו:

דרך חיים (מהר"ל)

דרך חיים למהר"ל מפראג

רבי לויטס איש יבנה וכו'. יראה לפרש כי גם סדר זה המאמר בכאן, שהיה החכם הזה עם החכמים הראשונים בזמן אחד או זה אחר זה וזה עיקר הפירוש כמו שפרשנו. ואפשר לומר כי מפני שאמר לפני זה אל תהי בז לכל אדם, אמר שדבר זה נאמר שאל יהא מבזה את אחר, אבל לעצמו יש לבזות, ועל זה אמר הוי מאוד שפל רוח שתקות אנוש רמה ואין דבר יותר פחות ושפל מן הרמה וכן יהיה בעיניו, ובסמוך יתבאר עוד סדר משנה זאת שלפניו. ועל זה יש לשאול מה שאמר מאוד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה, והלא תקות אנוש הוא שנשמתו צרורה תחת כסא הכבוד ולמה אמר שתקות אנוש רמה, ועוד יש לשאול וכי תקותו רמה שאין האדם מקוה לזה ולשון תקוה נאמר על הדבר שהאדם מקוה לו, ועוד קשה כי התחיל לדבר לנוכח הוי מאוד שפל רוח וסיים בלשון נסתר והוה ליה למימר שתקותך רמה. פירוש המאמר הזה אף על גב שבודאי האדם מקוה אל תכלית טוב ואחרית לאיש שלום, מ"מ אין ראוי לאדם שיהיה בעולם הזה מתגאה שמצד עולם הזה תקותו רמה, כי מה שהאדם נשמתו צרורה בצרור החיים אין זה מצד העולם הזה כי בעולם הזה נקרא אדם על שם אדמה, ולפיכך אף אם יהיה לו אחרית ותכלית גדול מכל מקום אין לו להתגאות בעולם הזה שהוא בעל גוף ורמה ותולעה, ואם כאשר תפרד הנשמה מן הגוף יהיה לו אחרית, מ"מ מצד עולם הזה שהוא נקרא אדם על שם אדמה אם אינו שפל רוח הוא מתגאה בדבר שאינו ראוי לו:

ויש לומר עוד כי בן עזאי אמר שאל יבזה לכל אדם, והוסיף רבי לויטס לומר לא שלא יבזה לכל אדם רק יהיה שפל רוח ובהכנעה לפני כל אדם. ואמר בפני כל אדם, ור"ל שאף אם אותו אדם הוא פחות ושפל מ"מ גם בפני אדם כמו זה יהיה שפל. ואמר שתקות אנוש רמה, ר"ל כי סוף האדם הוא למיתה כי המיתה ראויה לאדם, וכמו שאמרו במדרש (שמו"ר פ"ב) כל מי שנאמר בו היה מתוקן הוא לדבר הן האדם היה מתוקן הוא למיתה והנחש היה מתוקן הוא לפרעניות, שתראה מזה כי עצם האדם ראוי לו המיתה. וכל מי שמתוקן אל דבר שייך לומר שהוא מקוה לזה אף כי אינו מקוה לזה, אבל מצד כי צורתו העצמית מקוה לזה ומתוקן לזה שייך לומר שתקותו הוא לכך, שכל העומד לדבר ומוכן הוא לו שייך בו תקוה. ולפיכך אמר שתקות אנוש רמה ולא אמר תקותך רמה, שאין תקות האדם לזה רק אמר זה על הצורה האנושית בכלל לא על האדם הנוכח שהוא מקוה הפסד. וכן אמרו רז"ל (ברכות דף יז.) סוף בהמה לשחיטה וסוף אדם למות שתראה מזה כי זהו התקוה מצד עצם צורתו ודבר מבואר הוא. ומה שאמר הוי שפל רוח מאוד מאוד, כי צריך שיהיה שפל בתכלית עד שאי אפשר יותר, ולא תאמר שיהיה שפל רוח במה אבל צריך שיהיה שפל רוח לגמרי, שהרי תקות אנוש רמה וכיון שתקות אנוש רמה צריך שיהיה שפל רוח לגמרי עד שאי אפשר להיות יותר. ולא אמר שתקות אדם רמה, וזה כי נקרא אדם על שם אדמה ומצד שהוא בעל אדמה אינו בעל רמה שהרי אין רמה מצד האדמה רק מצד שנרקב הבשר ואין האדמה נרקבת, ובמה שהאדם בעל אדמה אינו בעל רמה. ולא אמר שתקות איש רמה, כי שם איש נאמר בכל מקום על הכח, ובמה שהאדם בעל כח אינו בעל רמה כי תמצא שם איש בכל מקום נופל על זה כמו איש מלחמה והלא איש אתה ומצד שבאדם הכח אינו בעל רמה, אבל האדם בעל רמה מצד שניהם ביחד, במה שיש באדם דבר זה שהכח שלו מוטבע בחומר ומצד שניהם הוא בעל רמה כי דבר זה נפסד במה שהאדם כחו מוטבע בחומר, ונקרא האדם אנוש מצד שהאדם כח שלו מוטבע בחומר. והנה אלו ג' שמות שיש לאדם אדם אנוש איש, שם איש יאמר על הכח בלבד, ושם אדם על שם האדמה בלבד, ושם אנוש על שם שניהם הכח והאדמה מתחברים יחד וכח שלו מוטבע בחומר. ודבר זה תדע כי שם אנוש כמספר אדם איש, כי אדם נקרא על שם האדמה ואיש על שם הכח, ואנוש בא על חבור הכח והאדמה יחד ולכך מספר אנוש כמספר אדם איש, ולפיכך אמר כי תקות אנוש רמה:

כל המחלל שם שמים וכו'. פירוש חלול שם שמים כמו שמפרש בגמרא בפרק יום הכפורים (יומא דף פו.) שכל ת"ח שעושה חטא, ודבר זה הוא חלול השם שהת"ח יודע ומכיר את רבו וגורם שיאמרו הבריות שודאי ח"ו לית דין ולית דיין שהרי זה הוא חכם יודע וחוטא, וא"כ קשיא איך אפשר לחלל שם שמים בסתר דהא בסתר אין רואין שיאמרו כך. ויש לתרץ דאיירי שהיו עשרה ת"ח בבית אחד וגנב אחד מהם דבר ולא נודע איזה מהם, א"נ עשרה ת"ח יושבים ואחד נכנס לבית זונות ולא נודע איזה שזה מחלל ש"ש בסתר שלא נודע שהוא החוטא, ונפרעין ממנו בגלוי שיהיה נודע ומפורסם החוטא מי היה. א"נ הא דקאמר בסתר לאו למימרא שהוא בסתר רק שאין הרבה יודעים מזה והקב"ה מפרסם אותו לכל שיהיו הכל יודעים, ונקרא זה סתר משום דקאמר אח"כ נפרעין ממנו בגלוי דהיינו מפורסם לכל הבריות. וכבר בארנו לך כי סדר החכמים אותם שהיו בזמן אחד או קרוב זה אל זה אותם סדר ביחד, ודבר זה הוא נכון. ואם אתה רוצה לסמוך מאמר זה אל שלפניו, יש לך לומר מפני שאמר בן עזאי אל תהא בז לכל אדם שאין ראוי שינהג בזיון בשום בריאה, ורבי לויטס אמר אבל הוא לא ידרוש כבוד לעצמו כלל רק שיהיה שפל רוח בפני כל אדם בעולם, וסדר אח"כ אבל כבוד הקב"ה ידאג שלא יחלל ח"ו כבוד המקום, כי החטא הזה חמור הוא על כל החטאים, כי המחלל ש"ש מחלל כבודו יתברך ואם הוזהר על כבוד אדם שלא יבזה לשום בריאה ואיך הוא יחלל כבוד המקום אשר כבודו מלא העולם:

ויש לשאול במאמר הזה כל המחלל ש"ש בסתר וכו', מ"ש חטא חלול שם שמים מכל החטאים שיהיה נפרע מן האדם בגלוי, ועוד שאמר אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם למה חומר הזה שיהיה נחשב שוגג ומזיד בחלול השם שלא תמצא בכל שאר החטאים. כבר אמרנו כי חלול ש"ש הוא אשר מחלל כבודו ית' וית', ואף כי אם יחטא האדם מה יפעל אל הש"י, הלא הדבר הזה שהוא חטא חלול השם הוא יותר מכל החטאים אף אם כופר בעיקר, מצד מה חטאו של חלול השם יותר גדול. וזה כי אם הוא כופר בעיקר בדבר זה שייך לומר כי אם חטא במזיד ראוי שישלם לו כפי רשעתו, אבל אם הוא שוגג אינו ראוי שיחשב לו החטא כ"כ מאחר שלא עשה ברצון ובכונה, אע"ג שהשוגג נחשב בודאי חטא דהיינו שהיה לו להיות נזהר שלא יחטא, אבל שוגג הוא ולא החמירה בו התורה כ"כ, דלא מצאנו בתורה שהחמיר על השוגג רק בהורג נפש מטעם דסוף סוף הרגו ועשה מעשה גדול ומפני כך החמירה התורה עליו שיהיה גולה, והחמיר ה' ג"כ בכל הניזקין כדאמרינן (בבא קמא דף כו.) אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד בין אונס ובין ברצון, וכל זה מפני כי סוף סוף גרם דבר היזק לאחר. וכן המחלל שם שמים הנה כבודו מלא העולם, וסוף סוף אחד שוגג ואחד מזיד הרי חלל כבודו יתברך אשר הוא מלא עולם, וכאשר נעשה רושם ואף בבן אדם לענין נזיקין כאשר נעשה רושם לא אמרה תורה להקל אצלו כמו בשאר שוגג, וכן כאן כאשר היה גורם חלול כבודו יתברך אין דומה חטא זה אל חטא אחר שוגג, דשאר חטא ואפילו בא על הערוה ואם היה שוגג בזה כיון שחזר בתשובה דבר זה הוא תקנה לו שלא נעשה בזה רושם, ולכך אם הוא מזיד בודאי הוא רשע למות אבל שוגג יש לו כפרה בקרבן, ולא כן כאשר עשה רושם ברציחה או היזק לחבירו שהחמירה התורה בשוגג ביותר, וכן אצל חלול השם ג"כ יש לו להחמיר בשוגג דסוף סוף נעשה חלול ובטול הכבוד. ואין הפירוש כלל, כי שוגג ומזיד שוים בחלול השם כי דבר זה אינו כלל, שאיך אפשר שיהיה שוגג ומזיד שוה ואין מדת הדין נותן כך שיהיה שוגג ומזיד שוה. אבל קאי אדלעיל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי, שנפרעין ממנו בגלוי. וטעם זה כדי לתקן כבודו יתברך, כי כאשר הש"י עשה נקמה בחוטאים מתגדל כבודו, וכמו שדרשו במכלתא (בשלח) אמר רבי שמעון בן יוחאי אין שמו של הקב"ה מתגדל בעולמו אלא כשעושה משפט ברשעים ואית לן קריין סגיאין ונשפטתי אתו בדבר ובדם ואחר כך כתיב והתגדלתי והתקדשתי שמה שבר רשפי קשת מה כתיב אחריו נודע ביהודה אלקים בישראל גדול שמו ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' וכו' כה אמר ה' יגיע כוש מצרים וגו' אתה אל מסתתר ונודע יד ה' את עבדיו וזעם את אויביו לכן אודיעם בפעם הזאת וגומר ויגבה ה' צבאות במשפט ע"כ, הרי לך כשהש"י עושה משפטים ברשעים כבודו מתגדל, ומי שהיה מחלל שם כבודו ית' ראוי שיעשה הש"י דין בו כדי להגדיל כבודו יתברך כנגד זה שהיה זה מחלל ש"ש ובמשפט הזה חוזר להתגדל כבודו. ולפיכך המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי, כדי שידעו הכל שהש"י עושה דין בחוטא הזה שהיה מחלל שם כבודו יתברך, וכאשר בא הש"י להפרע ממנו מסבב הש"י שיהיה נודע שחטא וחלל שם כבודו ואז נפרע ממנו ועושה משפט בחוטא הזה ואז מתגדל כבודו בעולם כנגד זה שהיה מחלל כבודו ית', וזהו פירוש כל המחלל ש"ש בסתר נפרעין ממנו בגלוי. ועל זה אמר אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם, ר"ל כי אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם שנפרעין ממנו בגלוי:

אך הלשון דקאמר אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם מיותר הוא, דהוי ליה למימר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד ולא הוה צריך לחזור ולומר בחלול השם. ונראה דכך פירושו אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם, כלומר החומר שיש לחלול השם יותר משאר חטאים שוה שוגג ומזיד, ואם לא אמר רק אחד שוגג ואחד מזיד לא הוה קאי רק על חומר זה בלבד דהיינו שנפרעין ממנו בגלוי אבל שאר חומר לא, לכך אשמעינן אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם בכל חומר שיש לחלול השם. וכן מוכח בפ"ק דקידושין (דף מ.) דאמרינן שם תנן התם אין מקיפין בחלול השם וקאמר בגמרא תנן התם אין מקיפין בחלול השם אמר מר זוטרא שאין עושים בה כחנוני המקיף אמר מר בריה דרבינא לומר שאם היתה שקולה מכרעת, ופירש רבינו חננאל ז"ל הא דקאמר תנן התם משנה היא במסכת אבות ופירוש התוספות ושמא היינו דתנן המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אבל קשה לשון אין מקיפין ע"כ דברי התוספות, ובלא זה קשה דאיך משתמע מהא דתנן המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, בין אם פירושו שאין עושים בה כחנוני המקיף, ובין למ"ד שאם היתה שקולה מכרעת אין זה משמע ממה שאמר נפראין ממנו בגלוי. ונראה כי פירוש אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם, היינו כל חומר שיש לחלול השם מה שלא תמצא בשאר חטאים בדבר זה שוה אחד שוגג ואחד מזיד. ומפני שמשמע מתוך המשנה שאין חלול השם דומה לשאר חטאים ולכך אמר תנן התם אין מקיפין בחלול השם, כלומר חטא חלול השם אין מקיפין אותו לשאר חטאים שהרי תנן אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם כלומר שיש לחלול השם חומר יותר מן שאר חטאים אחד שוגג ואחד מזיד שוה בחומר הזה, וע"כ תנן שאין מקיפין החטא הזה של חלול השם לשאר חטאים, ולשון מקיפין דנקט כמו אין מקיפין בבועי (חולין דף מו:) דהיינו אין סומכין זה לזה וכמו אין מקיפין שתי חבירות שפירושו אין סומכין שתי חבירות, ורצה לומר דאין סומכים חלול השם לשאר עבירות לחבר אותם ביחד. וקאמר בגמרא מאי אין מקיפין ר"ל במה שאין סומכין חלול השם לשאר עבירות, וקאמר מר זוטרא שאין עושים בה כחנוני המקיף שממתין עד שיהיה חייב לו עוד ונפרע הכל ביחד שסומך חובותיו זה לזה, וכך אין עושים בחלול השם שיהיה סומך חטא חלול השם לשאר חטאים ולהיות נפרע הכל ביחד, כמו שיעשה החנוני שסומך החובות שלו ביחד, רק נפרע מיד ובזה נבדל לעצמו חלול השם משאר חטאים. ולמר בריה דרבינא שאם היתה שקולה מכרעת, כלומר שלא תתחבר חלול השם לשאר חטאים שהרי אם שקולה המאזנים חלול השם מכרעת, וא"כ אין חלול השם דומה לשאר חטאים. ומה שאין עושים בחטא חלול השם כמו החנוני המקיף, זה מפני הטעם שהתבאר למעלה כי הש"י נפרע מן החוטא כדי שיכבד שמו יתברך אשר זה חלל את שם כבודו, ולפיכך אין להמתין בזה כדי שלא יהיה נמשך החלול, מאחר כי מה שנפרע הוא תיקון החלול שהי' מחלל כבודו, וכן אם היתה שקולה מכרעת היינו שאין דומה חטא חלול השם לשאר חטאים, מה שחטאים אחרים הם מצד העושה בלבד כי מה יפעל אל הש"י, וזה שמחלל כבודו שהרי יש ממש יותר בחטא הזה מכל החטאים דסוף סוף חלל שם כבודו ולכך אם היתה שקולה מכרעת. אף כי אמרנו כי הרציחה גם כן שהרג הנפש, אינו דומה לחטא חלול השם כי האדם בר מיתה הוא בעצמו וסופו למות, אבל כבודו יתברך הוא לנצח נצחים ולכך החטא הזה שהוא חלול שמו מיוחד שיש ממש בחטא הזה ולפיכך היא מכרעת כך יש לפרש המשנה הזאת והוא פירוש הגון:

ויש לך לדעת כי פירשנו גם כן עוד דברים גדולים על חלול השם מה שאמר נפרעין ממנו בגלוי, וכן מה שאמר אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם, וזה כי השם הוא גלוי של בעל השם, כי כל אחד על ידי השם נודע הוא בעולם כמו גדול שמי בגוים ועל ידי השם הוא מפורסם ונודע, ולפיכך אמר המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי מפני שהי' מחלל שמו אשר הוא בגלוי ונודע לכל, וכדכתיב (ירמי', טז) וידעו כי שמי ה' לכך נפרעין ממנו בגלוי שיהיה נודע ונגלה לרבים כאשר חטא בחלול שמו אשר על ידי שמו נגלה הש"י בעולם. ולפיכך אף אם חלל שם שמים בסתר סוף סוף חטא בשמו אשר בו נודע ונגלה בעולם ולפיכך נפרעין ממנו בגלוי. ואמר אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם דבר זה ענין אחר עוד מה שנבדל חטא זה משאר חטאים, כי כאשר הוא מחלל השם יתברך אשר השם הוא מורה על המהות כי השם הוא בא על מהות הדבר ועצמו שבו הוא נבדל מזולתו, ומפני זה ראוי שיהיה אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם. וזה כי חטא השוגג מתיחס אל גוף שאצל הגוף שייך שוגג כאשר הוסר מאתו השכל, ואלו היה אצלו השכל לא שייך שוגג וטעות כלל שאין השוגג רק כאשר הוסר מאתו השכל ונעשה בעל גוף, ולכך חטא השוגג אינו במדריגת המזיד שהוא החטא כאשר האדם הוא בדעתו ושכלו. ודבר זה שייך בכל החטאים כי מצד שהאדם בעל גוף אין החטא מצד המדריגה הנבדלת רק מצד מדריגה גופנית, אבל החטא בחלול השם מצד כי השם הוא המהות המופשט, הנה אי אפשר לומר שיהיה החטא רק במדריגה עליונה נבדלת שזה ענין השם שהוא בא על המהות המופשט. ולפיכך אמר אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם, שכמו שהחוטא במזיד בודאי חטאו גדול שהרי חטאו מצד השכל שהוא נבדל בלתי גשמי, וכך השוגג אשר חוטא בחלול השם הוא החוטא במדריגה הנבדלת שהרי השם בא על המהות המופשט השכלי בלבד. ודבר זה יתבאר בסמוך אצל שגגת תלמוד עולה זדון, שהחטא השוגג הוא קל מפני שלא חטא במדריגה הנבדלת מן הגשמי, כי השוגג הוא עושה החטא בלא דעת והשכל ואין זה נחשב רק לגוף הגשמי ובמדריגה השפלה הוא מדריגה הגשמית, ולפיכך החטא הזה אינו חמור כ"כ, אבל החטא במדריגה הנבדלת שהיא מדריגה יותר עליונה, וזהו כאשר חוטא במזיד או החוטא בחלול השם ועל זה שייך לומר אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם, ואף כי האדם עושה בשוגג מכל מקום החטא הוא בדבר המופשט דלא שייך שם שגגה בזה, כי השגגה היא מצד מדריגה הגשמית בלבד כמו שהתבאר ואין זה במדריגה עליונה של השם, ולפיכך אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם. ודבר זה פירוש ברור אין ספק באמתתו, ופירשנו אותו גם כן במקום אחר בדבור לא תשא שם בארנו אותו כפי כל הצורך ואין כאן מקומו להאריך:

ומזה עצמו תבין החומר שיש לחלול השם למר זוטרא שאין מקיפין בחלול השם כמו שעושה החנוני, וכך אמרו בשבועות בפרק שבועת הדיינין (ל"ט, א') אצל שבועת שוא שכל החטאים יש לו זכות תולה אבל בשבועת שוא נפרע מיד ואין מקיפין, וזה כי שאר החטאים מפני שלא היה החטא במדריגה הנבדלת לגמרי, וכל דבר הוא תחת הזמן ולפיכך אין עונש החטא יוצא לפעל מיד אך יוצא העונש לפעל בזמן, אבל החטא בשמו יתברך אשר השם בא על המהות המופשט הנבדל ולא שייך זמן בדבר זה כלל, ולפיכך אין מקיפין בחלול השם ויוצא העונש לפעל מיד כי חטא במדריגה שאינה תחת המשך הזמן כלל וכבר בארנו דבר זה. וכן למר בריה דרבינא שאם היתה שקולה מכרעת, כי אין החטא דומה לשאר חטאים כלל מצד שהוא חוטא במדריגה העליונה לגמרי, ולפיכך אם היא שקולה מכרעת. ודבר זה ברור כי חטא הזה שהוא חוטא בשמו יתברך אשר השם בא על מהות המופשט השכלי ואין לחטא זה רק שהיה מכריע, כי העבירה הזאת נחשבת כמו מעשה שאר עבירה, רק שיש כאן תוספות מה שהחטא מגיע עד מדריגה העליונה, ודבר זה מכריע אם כף המאזנים שקולה אף אם יש בכף שניה מצוה ג"כ, והכרעה הזאת מצד הזה כאשר הוא חוטא במדריגה העליונה ואין משמש חומר זה רק להכריע בלבד, כי תוספות זה מה שחוטא במדריגה עליונה אין החומר שלו לשקול כנגדו רק שהוא חומר מכריע בלבד, כי המשקל עצמו תלוי בגוף החטא ובגוף המצוה, אבל חומר זה אינו גוף החטא ולפיכך אינו משמש רק להכריע בלבד. ובאמת דברים אלו עמוקים מאד, ואי אפשר לפרש יותר והם דברים ברורים ויקרים כאשר תבינם ובארנו אותם במקום אחר:

והארכנו בזה לגודל החטא שיש בזה וכדאיתא במסכת יומא, ולפי ההלכה דפרק יום הכפורים לפי דברי הכל חלול השם תלוי בת"ח, וכדאיתא התם ה"ד חלול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשר מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר וה"מ באתרא דלא תבעי טבחי דמי רבי יוחנן אמר כגון אנא דאזילנא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין רבי יצחק בר רב דימי אמר כגון שחביריו בושין מחמת שמועתו ה"ד אמר רב נחמן בר יצחק כגון דאמרי אנשי שרי מרי לפלניא אביי אמר כדתניא ואהבת את ד' אלקיך שיהא שם שמים מתאהב על ידיך וכו' כמו שהובא זה בפרק ראשון. הנה שני החכמים הראשונים סוברים כי חלול השם הוא בדבר קטן מאד כאשר הת"ח בלתי נזהר, ולכך אמר רב כגון אנא אע"ג שאני אין מכוין לדבר עבירה ח"ו והוא דבר קטן, שגורם שאחרים חושדין אותו שלא יפרע לטבח ואין דבר זה רק חשד קטן בלבד, עם כל זה הוא בכלל חלול השם, אבל רבי יוחנן אינו סובר שיהיה חלול השם בדבר זה שהוא חשד בלבד אחר שאין כאן עבירה, רק שהוא דבר קטון כמו זה שהולך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין שאי אפשר שיהיה דבר קטן כמו זה א"ה נקרא חלול כ"כ יהיה נזהר בחלול השם. אבל רבי יצחק בר אבדימי סובר כי אין חילול השם רק כאשר הת"ח נוהג בדבר שהוא בזיון אצל ת"ח אחרים דכיון שהוא בזיון אצל ת"ח אחרים בזה מתחלל כבוד המקום גם כן, ולכך אמר כי חלול השם נקרא כאשר חביריו בושין משמועתו וכאשר חביריו בושין משמועתו בזה יש חלול השם אבל דבר קטן כזה לא נקרא חלול ובטול הכבוד. ואביי סובר כי חלול השם הוא כאשר אין הת"ח נוהג בסדר יפה ובמנהג הגון עם בני אדם כאשר אין דבורו בנחת עם הבריות ואין משאו ומתנו נאה בשוק ואינו נושא ונותן באמונה עד שהבריות אומרים אוי לפלוני שלמד תורה אוי לאביו שלמדו תורה אוי לרבו שלמדו תורה אשרי בני אדם שלא למדו תורה וכו', ודבר זה הוא נקרא חלול השם לא כאשר האדם עובר עבירה שדבר זה אינו עם הבריות וחלול השם הוא אצל הבריות, ולפיכך כאשר אין ענינו מסודר יפה עם הבריות זה נקרא חלול השם:

כלל הדבר בזה כי הת"ח יש כנגדו החיים והמות, אם החיים כאשר ש"ש מתאהב על ידו, ויש כנגדו המות הוא החטא הגדול חלול השם. ודוד המלך אמר שגיאות מי יבין מנסתרות נקני גם מזדים חשוך עבדך אל ימשלו בי אז איתם ונקיתי מפשע רב, אמר שגיאות מי יבין כנגד השגגות, ואמר מנסתרות נקני נגד אומר מותר שהיה נסתר מעיני שכלו העבירה, ואין ספק כי אומר מותר אינו נחשב שוגג כמו מי שעשה בלא ידיעה כי האומר מותר היה לו ללמוד, ואח"כ אמר מזדים חשוך עבדך נגד המזיד שיכפר הש"י מה שעשה במזיד וזה כנגד מצות לא תעשה שצריכים כפרה, ואח"כ אמר אל ימשלו בי אז איתם נגד החטאים החמורות והם כריתות ומיתות ב"ד, וזה שאמר אל ימשלו בי אז איתם שאלו החטאים מושלים בגופו מביאים עליו היסורים כדאיתא בפרק יום הכפורים אצל ד' חלוקי הכפרה, ואח"כ אמר ונקיתי מפשע רב הוא הפשע הגדול חלול השם ואמר מפשע רב מה שעושה אשר נקרא רב. וכך פירשו ז"ל בפרק הרואה (ברכות דף סב:) ויאמר למלאך המשחית בעם רב לך אמר רבי אלעזר אמר הקב"ה למלאך טול הרב שבהם שיש לו לפרוע כמה חובות באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובן של סנהדרין וכן בהרבה מקומות דרשו לשון רב כך. והנה סדר דוד כל החטאים שהם ד' חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש, א' מצות עשה, ב' מצות לא תעשה, ג' כריתות ומיתות ב"ד, ד' חילול השם, רק לא זכר מצות עשה בכאן שהתשובה מכפר מיד כמו שאמרו עבר על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו, אבל שאר חטאים שהתשובה תולה היה מבקש רחמים כסדר ובאחרונה הזכיר ונקיתי מפשע רב הוא חלול השם שהוא פשע של אותו שנקרא רב והחטא רב ואין להאריך במקום הזה כי יתבאר בעז"ה בנתיבת עולם:

ובשביל זה ראוי היה שלא לסמוך לקרא בשם רב רק מי שיהיה ש"ש מתאהב על ידו לא מי שיתחלל שם כבודו על ידו, יותר על זה שנותן כבוד התורה למי שאין ראוי לה. ובמדרש ר' תנחומא (ילקוט משלי כ"ה) בשם ר' תנחום בר חייא ר' מני בשם ר' יוסי בן זבידא נואף אשה חסר לב כל המקבל עליו שררה בשביל להנות ממנה אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה משחית נפשו הוא יעשנה כמשה שאמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא כיהושע שאמר בי ד' בי ולא בהם כדוד שאמר תהי ידך בי ובבית אבי ובעמך לא למגפה רבי תנחומא בר יעקב מייתי לה מן הדא אל תצא לריב מהר לרב כתיב לעולם אל תהי רץ אחר השררה למען פן מה תעשה באחריתך בהכלים אותך רעך למחר באים ושואלים לך שאלות מה אתה משיבם ר' זעירא מייתי לה מן הדא לא תשא אם בשבועת שוא הכתוב מדבר הרי כבר אמר ולא תשבעו בשמי לשקר ומה תלמוד לומר לא תשא שלא תקבל עליך שררה ואין אתה ראוי לשררה א"ר אבהו אני נקראתי קדוש ואתה נקראת קדוש הא אם אין בך כל המדות שיש בי לא תקבל עליך שררה. ביאור זה כי כל שררה אין ראוי שתהיה להנאתו וזה כמו שהתבאר אצל המשתמש בתגא חלף, שהנהנה מן התורה חייב מיתה ובארנו הטעם שהוא נהנה מדבר שהיא קודש כמו שהארכנו שם ע"ש, וזכר הקדושה בלשון תגא כי מזה תלמוד שכל כתר ג"כ יש בה קדושה, ולכך המלכים היו מושחים אותם כמין כתר בשמן המשחה ולעיל בארנו דבר זה. וכל שררה בעולם יש בה צד קדושה ג"כ במה שהוא נבדל מן שאר העם, ולפיכך אמר כי הנהנה מן השררה הוא דומה כמו הנואף שנהנה מגופה של אשה, כלומר שהאשה הזונה היא בלא קידושין רק בזנות, ודבר זה ענין גופני כאשר משמש עם הזונות בלא קדושין לגמרי שהקדושין נקראו קדושין בשביל שהם קדושה, והבא על הזונה בלא קדושין דבר זה הוא תאוה גופנית בלבד. וכך הוא מי שהשררה היא להנאתו אין זה נקרא שררה מאחר שהשררה היא קדושה כמו שאמרנו:

ואמר כי משה לא היה נהנה מן השררה רק היה מוסר נפשו למות על העם אשר היה בעל שררה עליהם, ודבר זה היה שררה של קדושה לגמרי כאשר היה מבטל גופו לגמרי למסור גופו על ישראל, והנה בשררה זאת אין כאן שום הנאה גופנית רק קדושה מכל וכל מבלי שיהיה שם חלק גוף כלל. ורבי תנחומא דריש מן אל תצא לריב מהר, ונראה כי כתב מה שלא יקבל עליו שררה בלשון ריב מפני שדבר זה שהוא קבלת השררה שאין ראוי לה מביא ריב, כי רוצה שיכבוהו בני אדם בשביל שררותו, ואין העולם נוהגים בו כבוד כי יאמרו כי אין ראוי לו השררה ובשביל כך מתחדש הריב ודבר זה עינינו רואות כי כך הוא. ורבי זירא מביא מן לא תשא שם י"י אלקיך וגומר כי פירושו שלא יקבל שם י"י לשוא, כי לא תשא הוא לשון קבלה בכל מקום, וכל שררה היא מן השם יתברך ומן גדולתו הוא נותן לאדם וכמו שאמרו ז"ל בפרק הרואה (ברכות דף נח.) הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליריאיו ואלו אצל מלכי אומות העולם אומר ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם. וההפרש הזה כי לישראל חלק מכבוד עצמו עד שנתן להם חלק מכבודו ואלו לאומות לא אמר שחלק רק שנתן להם כמו הנותן מתנה לאחר אבל לא חלק משלו. ולפיכך כשם שנקרא השם יתברך קדוש כך קרא ישראל קדושים שחלק להם מכבודו. ולפיכך המקבל שררה ואינו ראוי לה הרי מתלבש בשמו יתברך לשוא כי נקרא בשמו לשוא ואין לא תשא שם ה' אלקיך לשוא יותר מזה. והרי השם יתברך נקרא רב כמו שכתוב (תהלים, כה) וסלחת לעוני כי רב הוא ודרשו (שו"ט י"ט) נאה לאלהא רבא לסלוח לעון רב, ואם יקרא האדם בשם רב ואין ראוי לו הרי חל עליו שמו יתברך לשוא וכן כל שמות של גדולה והרי בודאי עובר על לא תשא. וזה שאמר כי השם יתברך נקרא קדוש, כלומר כי הש"י ראוי לשררה בשביל קדושתו שכל בעל שררה קדוש הוא, ואם אין בך כל המדות הללו שהם ראוים לקדושה אל תקבל עליך שררה כי עובר אתה על לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא:

ועתה בעונותינו בדור הזה לא די לנו בזה שאותם אשר הם נקראים בשם רב הם בעונש הזה של חלול השם, אבל הם מוסיפין לסמוך ולקרוא בשם רב וחבר בני אדם אשר לא ראו אור התורה ולא זרח עליה' נר מצוה רק הם שועלים קטנים, וכל הרוצה ליטול את השם יטול וכתר תורה זאת מונח' לפני כל, עד שהדבר הזה הוא סבה להשפיל כבוד התורה עד עפר ולהגדיל חלול השם ע"י בני אדם כמו אלו. והיה ראוי בדור הזה מפני כבוד שמו יתברך ותורתו, שלא יקרא בשם רב רק המופלג בחכמה ובזקנה למעט חלול השם שלא יאמרו מעשה רב הוא, וסומכים לקרא בשם רב כל אשר ימלא ידו רק שהתחיל לצפצף בקול בתלמוד. ויותר מזה כי הדבר הזה הוא הסבה בעונינו שתשכח תורה מישראל, כאשר אין כל בני אדם כונתם בלמודם לשם שמים בפרט קודם שיגיעו לשנים והלואי שמתוך שלא לשמה יגיעו לשמה, וכאשר כבר זכה לשם יאמר מה יתרון לחכם מן הכסיל ולמה אני עמל ומחסר נפשי משינה כי בתר שמא אזלינן והשם הוא הגורם ולמה חכמתי יותר, עד שיחשבו בני אדם כי בקריאת השם בו יקנה מעלת התורה. כל זה ראיתי בעניי והיא גדולה אלי מן הסבות הגורמות שתשתכח התורה מישראל. ואף על הזקנים בעלי תורה כבר קראו תגר על הסמיכה הזאת כמו שנמצא בתשובות הרבה, ובודאי היה המנהג הזה כדי לנהוג כבוד בלומדי תורה אשר הם ראויים לה, ועתה היה הדבר הזה סבה למעט כבוד התורה ולהשפיל תפארתה עד תחתית. ולכן יש להם לחוש על כבוד קונם וכבוד התורה אשר בעונינו כמעט שכבה גחלת התורה לגמרי, והוא ית' ברחמים יסיר מעלינו כל מכשול וידריכנו בנתיב יושר ואמת:

מדרש שמואל (אוזידא)

פירוש מדרש שמואל

הזהיר על ענין הענוה והשפלות שיהיה עד הקצה האחרון ואמר מאד מאד הוי שפל רוח עד שבהעריך שפלותך וענותנותך בפני כל ענוי ארץ יעידון ויגידון היות אתה שפל רוח יותר מכלם וזהו בפני כל אדם דקאמר וזהו שאמר הכתוב והאיש משה עניו מאד מכל האדם כלומר מכל האדם שהיה להם מדת הענוה והשפלות הוא היה עניו יותר מכלם. ואמר טענה לזה כי האדם הוא תכלית הפחיתות עד שעיקר תוחלתו ותאותו ותקותו לזכות לקבורה שיאכלנו עש ורמה וזה שאמר שתקות אנוש רמה לבל יקבר קבורת חמור ואיך יתגאה האדם הנבזה שירא מזה ותאב להיות אוכל לרמה. והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב הנה המשנה הזאת קשת ההבנה עד מאד שלא תפול מלת תקוה רק על דבר שיקוה האדם ברצונו שיתאוה אליו והנה אין איש שיקוה ונפשו אותה להיות רמה והיה לו לומר שסוף אנוש רמה אמנם מלת תקות לא יכולתי להולמה:

ושמעתי אומרים בשם חכמי הקבלה כי להיות תקות האדם אל הטוב האחרון העליון והוא הדבקות בו ית' ואי אפשר להשיגו רק אחר המות נמצא שהאדם מקוה למות ולרמה כדי לעלות באמצעותו אל הטוב העליון הנזכר, והנה אמת גם זה איננו שוה לי כי אין איש שישתוקק ויתאוה אל הרמה אף שידע שאחריה עתיד לאור באור החיים כי לעולם מקוה לחיות ובסוף ישמח בהשגת הטוב אבל לא יקוה אותו בתאוה וכוסף כנזכר. אך מה שאמרתי אני הוא שהאנוש הנזכר פה איננו השלם כי לא מצאנו השם הזה באדם רק בבלתי שלם כי שם אדם יורה על שלימות לפעמים ככתוב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה וכן שם איש מורה תמיד על השלימות שנאמר והאיש משה עניו עד שהשוה בו ית' ה' איש מלחמה וגו' ובמלאכיו והאיש גבריאל, אך אנוש הוא הבלתי שלם, ולהיות מטבע האנוש בלתי שלם משתוקק תמיד אל טובות הגוף בריבוי האכילה והשתיה והמשגל ודומיהם אשר הם מקצרים ימיו ושנותיו של אדם כמו שאמר התנח מרבה בשר מרבה רמה נמצא שבהיותו מקוה אל טוב החומר הוא מקוה ברצונו הטוב הגמור אל הרמה ולא יכירהו, מסכים למאמר המליץ ורעה עוד מזאת עוצם תשוקת האיש ההמוני שיגיעו תקופות הימים להגיע למבוקשיו ואולי עם זה לראות ברעתו כלתה נפשו שתכלה שנה וקללותיה תגלינה וכו' ע"כ אמר התנא האלהי הזה שישתדל האדם להיות שפל רוח ולא יתן יד לחומר להתגאות כי ישתרר עליו גם השתרר ונתן טעם לשאין ראוי לתת מקום לחומר להתגבר על הרפש יען כל תקות האיש הנמשך אחר החומר הוא הכליון וההפסד והרמה אשר הוא בעצמו יכסוף ההפסד והרמה במה שיכסוף התאוות הגופניות וזה דבר מפורסם ואמיתי ונכון בישוב דברי התנא הזה באמת, וע"כ לא אמר שתקותך רמה בהיות תחלת המאמר לנוכח. ולפי זה אפשר ג"כ שיהיה מאמר שתקות אנוש רמה טעם נכון אל שאין ראוי להתגאות במה שיזכור שכל תקות האנוש בתאוות הגופניות מפאת חומרו הוא רמה ותולעה ואף שהוא לא ירגיש בו כנזכר ואיך א"כ יתגאה מי שכל עיקר תקותו ותאותו הוא הדבר הנבזה בעיניו נמאס שהוא הרמה עכ"ל:

והאמת אתו שהוא דקדוק ראוי שידוקדק בדברי התנא למה אפקה בלשון תקוה כיון שאין שום אדם בעולם מקוה להיות רמה ובמה שפירשתי לעיל במשנה זו נתיישב זה הענין. ונאמר עוד כשנדייק ג"כ אמאי נקט אנוש ולא אדם ולא איש ששם אנוש יצדק על מי שהוא נגוע מוכה אלהים ומעונה כי אנוש שברו נחלה מכתו עד שמרוב צערו מקוה למות ואיננו הרי שהאיש הזה מקוה למות ולכן אמר שתקות אנוש רמה כלומר מי שהוא מדוכא ביסורין מקוה ומיחל למות ולרמה ומי יודע אם לא גם עליך תעבר כוס כי גלגל הוא שחוזר בעולם לכן מאד מאד הוי שפל רוח, אח"כ מצאתי לרד"ק שכתב בספר השרשים שנקרא אנוש ע"ש אנושה מכתו כי כל ימיו מכאובים ולענין זה אמר ידעו גוים אנוש המה סלה:

ואפשר עוד לתרץ כי ידוע הוא מה שאז"ל שהנשמה לא תנוח עד שתכלה הבשר מן הגוף וכן אמר הכתוב אף בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל וכיון שכן הרי מצינו כי האדם מקוה ומתאוה כי כשימות תכף ומיד רמה ותולעה יאכלוהו כי אז ינוח לו ככלות בשרו ושארו ואף אם תאותו הוא שיחיה ולא ימות מ"מ מתאוה שאחר שימות שיאכל מיד בשרו:

אי נמי אמר שתי פעמים מאד מאד על שתי טענות שיש כי בהיות החי נותן אל לבו אליהם לא יתגאה על חבריו, אחד מאיו בא מטפה סרוחה, ב' לאן הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפי שהטענה האחת עבר זמנה ונשכחה מלב האדם באמרם כי מה שהיה כבר היה באשר הוא שם ראוי להתגאות על חבריו כי הוא יפה עינים וטוב רואי לזה אמר על הפחות תן לבך על הטענה הב' העתידה לבא שעדיין אתה מקוה אותה וזה שאמר שתקות אנוש רמה:

ואפשר עוד כי יען שבמשה רבינו ע"ה נאמר עליו והאיש משה עניו מאד מכל האדם אמר מאד לבד והתנא אמר מאד מאד שני פעמים לז"א לך ולכל העולם ראוי כן לפי שתקות כל אנוש שבעולם הוא שיהיה רמה ולא כן במרע"ה שלא שלטה בו רמה חס ושלום:

ואפשר עוד לפרש שבא לחלוק על בן עזאי שאמר אל תהי בז לכל אדם בא רבי לויטס ואמר כי לא די בזה רק אדרבה צריך האדם שיהיה בז א"ע בפני כל אדם וכי כלם חשובים ונכבדים ממנו וכבר אמרו במוסרי הפילוסופים שחסיד אחד היה מכבד את כל הבריות ושאלוהו ע"ז ואמר שהיה עושה כן בשביל שלא היה רואה איש שלא היה לו יתרון עליו, אם היה חכם או בעל מדות זה מבואר, אם גבור או בעל קומה או עני או עשיר ממנו או בריא ממנו היה חושב שהיה זה יותר נקשר בחסדו ית' יען חלק לו מטובו יותר הימנו. ואם הוא צעיר ממנו לימים היה חושב שעונותיו יותר מועטים. ואם היה עני או חולה היה חושב שיהיה לו יותר התנצלות ממנו ממה שלא עשה בעבודת בוראו ובדרכי הצדקה לחליו ולענשו ולעניו ואם היה שכלו חסר ידיעה ממנו היה חושב שיש לו התנצלות גדול על עונותיו כי הוא כדמות שוגג, ואם הוא חלש ממנו או קצר הקומה יש לו מעט מן הדברים החומריים ולא יתגאה בהם ע"כ. וזה הענין היתה סבה גדולה להיותו מכבד את הבריות. או יאמר בהיות שכל הדברים טוב בהם המיצוע ואפי' בענין הצדקות אז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ובא ר' לויטס ואמר שאין הדבר כן בענין הענוה והשפלות אלא מאד מאד ב' פעמים להודיע שהוא דבר שאין לו שיעור רק יקח האדם הקצה האחרון של הענוה ואמר טענת למה יצתה מכלל כל האחרות שתקות אנוש רמה שכשתעריך תקות אנוש מה היא כי היא רמה תמצא בפשיטות שאפילו שהשפיל את עצמו מאד מאד עדיין לא הגיע לחצי מדת הענוה הראויה למי שהוא רמה:

ובוה אפשר לפרש מ"ש שלמה ע"ה לפני שבר גאון ולפני כשלון גובה רוח הכוונה שבא לתת שיעור כדי שיתרחק האדם מהגאוה ואמר דע שכל מה שקודם ולפני השברון הוא גאון וכן לפני כשלון גובה רוח כל מה שהוא לפני כשלון הוא נקרא גובה רוח ולכן צריך להיות נשבר ונדכה לבו בקרבו ואז הוא התחלת הענוה כי כל מה שקודם זה הוא נקרא גאוה, ואפשר עוד שר' לויטס פסק בענין הגאוה שאין צריך שיקח האדם ממנה לא חלק קטן ולא גדול ואפי' שיהיה דבר ומנהיג ולכן הודיענו שהיה איש יבנה כלומר הגדול שביבנה כי כל איש הוא ל' חשיבות וגדולה וכן פירשו המפרשים באיש צרדה ואיש ירושלים ועם כל זה היה מרגלא בפומיה ענין השפלות והענוה ובודאי שהיה נאה דורש ונאה מקיים ואף דרבא לא פסק כותיה דאמר בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה רב נחמן פסק כותיה. ואמר שתקות אנוש רמה לא אמר שתקות אדם או איש מלשון אנושה מכתך והכונה עם מה שאמרו ז"ל קשה רמה למת כמחט בבשר החי והוא רמז שיחשוב האדם שהוא מקוה להיות אנוש ונחלה מן הרמה:

והרי"א ז"ל האריך בענין יופי הענוה וגנות הגאוה אשר חצבה עמודיה שבעה ונתן שבעה מיני תרופות וסמים למי שירגיש עצמו היותו חולה מצד זה החולי ועיין בדבריו ז"ל בנחלת אבות:

ושמעתי שכוונת אומרו מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם הוא שיהיה השפלות ניכר בעיני כל אדם ושיודו כלם שאתה שפל ולא שתהיה שפל בעיניך לפי סברתך:

והחסיד ז"ל כתב ודייק ג"כ אמאי נקט שלא לנוכח שתקות אנוש והיל"ל שתקותך רמה ופי' שכוונת התנא שיהיה האדם שומע חרפתו ואינו משיב על חרפתו ולזה צריך שיהיה שפל מאד מאד בעיניו כעפרא דארעא לבלתי הרגיש כלל ולז"א התנא מאד מאד הוי שפל רוח אם יבזוך אחרים לא תחת מהם ומגדופיהם ונתן סבה שתקות אנוש רמה כלומר כי אותו האנוש העריץ אשר חרפך ואשר גדפך מחר תאכלהו רמה ומה לך ולחרפתו וזה טעם אומרו אנוש ולא אמר אדם והיה יותר ראוי כי אדם מעפר יוקח אלא שכוון למ"ש להזהיר את הנעלב, והסתכל אתה המעיין זה הפירוש כי הוא מסכים מכל צד וזה הפירוש העירני אליו ישעיהו הנביא ע"ה שמעו אלי רודפי צדק עם תורתי בלבם אל תיראו חרפת אנוש ומגדופותם אל תחתו כי כבגד יאכלם עש וכצמר יאכלם סם וגו', הנה שזכר התנא הלשון שאמר הנביא שתקות אנוש רמה עכ"ל, ולב אבות כתב כי נקט שפל רוח ולא נקט שפל קומה פן יהיה זה בצביעות אלא שפל רוח החיוני המתעורר והכעסני שמקורם מן הלב עכ"ל. אית ספרים דלא גרסי בפני כל אדם ואית דגרסי לה:

רבינו יונה ז"ל כתב המחלל שם שמים בסתר וכו' חלול ה' הנזכר בגמ' לא שייך אלא בפרהסיא כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר מפני הרואים וחלול בסתר הנזכר בכאן הוא שעובד עכו"ם שהוא חלול שאינו מודה באלהותו או נשבע לשקר שנאמר ולא תשבעו בשמי לשקר וגו' וחללת וגו' עכ"ל:

ורבינו אפרים ז"ל כתב כל המחלל ש"ש בסתר אף שחלול השם אינו אלא ברבים הכוונה שעבר עבירה שאלו היתה גלויה לעולם היה בה חלול ה' כגון שהוא ת"ח והבריות למדין ממנו:

וה"ר מנחם לבית מאיר כתב א' שוגג וא' מזיד, ופי' זה שהפלגת זה העונש אפי' על השוגג הוא בחלול ה' ר"ל שאינו חוטא מצד תוקף היצר אלא מצד פירוק עול ובזותו התורה ובמצותיה וכפירתו בידיעת השי"ת ובהשגחתו עכ"ל:

והריטב"א ז"ל כתב כי סמך דברי ר' יוחנן בן ברוקא לדברי ר' לויטס להודיענו שאם מדת השפלות היא טובה היינו היכא דאין בה חלול השם אבל במקום שיש חלול השם כגון אם הוא ת"ח ומבזים אותו חייב להיות מקנא על כבודו מפני כבוד התורה כי בכבודם של ת"ח התורה והבורא ית' נודע בעולם. והרי"א ז"ל כתב מפני שר' לויטס הרבה להזהיר על שפלות הרוח שיהיה האדם מאד מאד שפל רוח וכבר נמצאו בזה מתחבולות המזוייפים ומראים עצמם שפלי הרוח ובקרבם ישימו ארבם לרמות ב"א קים להו לרבנן שזה מחילול ה' וכמו שאמרו שהמכחיש או המשקר או המאנה את הנכרי הוא מחלל את ה' וכן הנראים שפלים ובלבם הם גאים ועליהם אמר הנביא כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל רוצה לומר שיבואו עונשי השי"ת ויום נקמתו אם על הגאים המפורסמים והוא אומרו על כל גאה ורם וג"כ על הפרושים הכוזבים שהם מבפנים בעלי גאוה ולחוץ מראים שפלות וז"ש ועל כל נשא ושפל ר"ל שהוא נשא מבפנים ושפל מבחוץ לכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע ולכן אמר השלם שמי שזה דרכו הוא מחלל את ה' בסתר לבו ששם גאותו ומרמה בני אדם בשפלותו ולכן נפרעין ממנו בגלוי וכמ"ש ז"ל שהמחלל ש"ש בסתר דוחק רגלי השכינה כי הנה זה במה שמראה עצמו עניו מבחוץ והוא בנפשו גאה מאד הנה בהיותו בורח בזה מהפרסום שלא יתפרסם גנותו וקנינו הרע אשר בנפשו השי"ת מודד לו מדה כנגד מדה כי ממה שהוא בורח הוא נלכד בו כשיהיה עונשו בפרסום כנזכר וכ"כ הר"ם אלמושנינו ז"ל. ואמנם מה ענין אומרו א' שוגג וא' מזיד ואיך השוה השוגג למזיד כי אין עונשם שוה כי זה נסלח בקרבן כפרה לא כן המזיד ובמה א"כ ישתוו השוגג והמזיד, ג"כ ענין אומרו שנית על חלול ה' והוא מאמר מותרי כי נושא המאמר הוא המחלל שם שמים ובזה היה דורש מאמרו, והרמב"ם ז"ל פירש מאמר אומרו אחד שוגג ואחד מזיד חוזר לנפרעין ממנו בגלוי כי בין שיהיה חלול השם בשוגג או במזיד תמיד נפרעין ממנו בגלוי אם היה מזיד עונש מזיד ואם היה שוגג עונש שוגג אבל שני העונשים בגלוי וכן פירש הרב ר' מתתיהו ז"ל. עוד כתב הרי"א ז"ל ויש מפרשים שכשם שהסתר והגלוי שוים בחלול ה' וכן השגגה והזדון שוים בו ויהיו אם כן במשנתנו שתי גזרות הא' כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי שלקח ענין הסתר ומכל שכן הגלוי. והגזירה הב' היא אומרו א' שוגג וא' מזיד בחלול ה' ר"ל שאין ענין בחלול ה' כשאר העבירות שאם ישכח האדם עיקר האיסור חטא הוא בכלל שוגג ויביא קרבן ואין כן ענין חלול ה' שלא יוכל האדם לומר שלא היה יודע או ששכח שהיה אסור לחלל את ה' הנה ששגגת לימוד אשר כזאת עולה זדון והוא שוה אל המזיד שהיא הנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף, והוא ז"ל פי' כי כבר התבאר שיש שני מיני שגגות, האחד ששכח או סכל עיקר האסור כאלו תאמר שלא היה נודע שאסור לעשות מלאכה בשבת או ששכחו. והמין השני שבהיותו יודע עיקר האיסור שכח או סכל הדבר הפרטי רמוז אליו כגון שהמלאכה הזאת היתה מאותם האסורות בשבת. ובענין חלול ה' ימצאו שתי אלה ג"כ אם שיאמר אדם לא הייתי יודע שאסור לחלל את ה' והמין הזה אין ראוי לקבלו כי כל אדם חייב לכתוב על לוח לבו להכנע לפני בוראו ולבלתי חלל את שמו ובזה המין מן השוגג דבר רבי יוחנן באמרו אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם כי באומרו על חלול ה' כיון שהשוגג והמזיד הוא על חלול השם. אמנם במין השני אין ספק שיש דברים שיש בהם חלול ה' ונעלם מעיני העדה ויוכל האדם לחטוא בשגגה להיותם בלתי בקיאים בהם אלא דברה משנתנו במין מהשוגג הראשון:

וה"ר מתתיה פי' שזה המאמר נקשר עם מה שלמעלה שהזהיר על הגאוה באומרו מאד מאד הוי שפל רוח לפי שהמתגאה מתפאר בלבוש ה' הנאות לו שנא' ה' מלך גאות לבש, ולכן האדם המתגאה מתלבש בטליתו ומחלל את ה' וכבר הזהירה התורה תכלית האזהרה ולא תחללו את שם קדשי וגו' עכ"ל:

והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב לדחות כל פירושי המפרשים שאמרו אחד שוגג ואחד מזיד שהם שוים בעונשם כי פירושם שוא ותפל כי חלילה לאל שופט בצדק ולשדי מעול שישוה עונש השוגג לעונש המזיד ואישר וחיזק פירוש הרמב"ם ז"ל כי הוא הנכון כי השואתם חוזר על ענין שנפרעין ממנו בגלוי כי אם יהיו השוגג והמזיד שוים בזה הנה זאת היא מדה ישרה בהתחלפות ענשם כאמור שיהיו כלם נפרעין בגלוי להורות לחוטא שעם היותו עושה זה בסתר לפי ערכו הנה לפי ערך מי שחטא אליו שהוא השי"ת הכל גלוי לפניו בכל מקום שיהיה כי אין נסתר מנגד עיניו ית' וע"כ בענין חלול ה' שהוא חטא בו ית' שהוא תמיד גלוי ולא יקרא נסתר אף שיחטא בקרב לבו הנה כמו שהוא גלוי הכל לפניו ראוי שיענש בגלוי שהוא כאלו חטא לו בגלוי. אמנם החוטא לחבירו ראוי שהחוטא בסתר שיענש בסתר והחוטא בגלוי שיענש בגלוי באופן שיהיו תמיד המדות שוות ועם זה ידוייק למה הוצרך התנא לחזור ולומר על חלול ה' מאחר שנושא גזרתו הוא המחלל שם שמים וכו' והיא הקושיא החזקה אשר הכריתה למפרשים לנטות מדרך הרמב"ם ז"ל. ואפשר שיתורץ עם מ"ש לפי שיש לאומר שיאמר כי כמו שיש הפרש בעונשים בין החוטא בשוגג בין לחוטא במזיד על חלול ה' עצמו כן היה ראוי שיהיה הפרש בפרעון העונש שאם חטא בסתר בערך אל החוטא יהיה נענש בסתר כמו שהוא בשאר החטאים לזה בא התנא לתרץ הקושיא הזאת ולסתור הדעת הזאת באמרו אחד שוגג ואחד מזיד. ירצה השוגג והמזיד עם היותם מתחלפין בעונשם הנה הם שוים לענין חלול ה' לשיהיו נפרעין שניהם בגלוי כנזכר מפני שהכל גלוי וצפוי לפניו ית' וכו' עם היות שכאשר לא יהיה על חלול ה' יהיה הפרש בין השוגג והמזיד במקום הפרעון ובאופן הפרעון כמדובר, והוא דקדוק נכון ואמיתי עכ"ל:

והר"י ן' שושן ז"ל כתב שכוונת אחד שוגג ואחד מזיד להשוות שתי החלוקות כמו שהסתר והגלוי שוין הן בחלול ה' כן השוגג והמזיד. וטעם מחלל ש"ש בסתר היותו שוה לגלוי דומה למה שאז"ל איזהו קשה הגנב או הלסטים מזויין והשיבו זה השוה כבוד המקום לכבוד הבריות וזה עשה עין של מעלה כאלו אינה רואה וכן המחלל ש"ש בסתר דומה לגנב. ואמנם טעם שווי השוגג והמזיד כי כל אדם חייב לכתוב על לוח לבו שיש מלך מושל על הכל ושראוי לירא מפניו ולהזדעזע והעובר על זה דמו בראשו ולא יתכן שיאמר אדם למלך שכחתי והכיתיך שכחתי וקללתיך ולז"א על חילול ה' כלומר בזה שניהם שוים עכ"ל:

ואפשר שאמר כל המחלל שם שמים בסתר הוא מי שיש לו אמונות רעות שאין שום אדם מרגיש בהם או שעבר עבירה בסתר נפרעין ממנו בגלוי ואף אם היסורין הבאים עליו הם סיבה שיתחלל ש"ש בגלוי כי יאמרו כל העולם שוא עבוד אלהים כי לא ראו בו דבר רע עם כל זה נפרעין ממנו בגלוי ונתן טעם לדבר ואמר אחד שוגג ואחד מזיד בחלול ה' כלומר מי שישגה ויסור מעבודת השי"ת ויאמר שוא עבוד אלהים חטאו ישא האיש ההוא אפי' ששגג במה שראה צדיק ורע לו כי אחד שוגג ואחד מזיד שוים אצלו ית' על חלול השם. ואפשר עוד לפרש כי המחלל ש"ש בסתר אינם נפרעים ממנו לאלתר כדי שלא יתחלל ש"ש כי אין בני אדם מכירים ברשעתו ויאמרו שוא עבוד אלהים אלא ממתינים לו עד שיחלל פעם אחרת בגלוי כי עבירה קלה גוררת עבירה חמורה ואז נפרעין ממנו הכל. ואמר אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם כלומר כי מה שהאריכו לזה שחלל בסתר אין הענין מפני שהוא עון קל על היותו בסתר כי עון זה יש בו חומרא מה שאין כן בכל העונות כי בזה השוגג והמזיד שוים אלא הטעם הוא שהשי"ת חס על דבר כבוד שמו שלא יתחלל ויאמרו שוא עבוד אלהים וכדאמרן:

ואפשר עוד לפרש שמאמר רבי יוחנן בן ברוקא הם שתי גזירות כי מתחלה דבר במחלל שם שמים שעיקר העבירה הוא חלול השם, השמיענו עוד שנית שבכל העבירות שבתורה אחד שיעשה בשוגג ואחד שיעשה במזיד אין עבירה שימלט שלא יהיה בה צד של חלול ה' אם מעט ואם הרבה אשר בזה את דבר ה' ואת מצותו הפר ולכן אמר כי לא מבעיא מי שכל גופא דעבירה הוא חלול ה' אלא אפי' כל שוגג וכל מזיד שבעולם על צד חלול השם שבו נפרעין ממנו בגלוי: