מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית ח טו

שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן מיוחס לרבי תנחומא ברבי אבא על חמשת חומשי תורה
→בראשית ח א	בראשית ט יח←

[יג] וידבר אלהים אל נח [לאמר] צא מן התבה (בראשית ח, טו -טז). (שנו רבותינו) [ילמדנו רבינו], מהו ליתן רוק תפל על העין בשבת? אמר ר׳ חייא בר אבא: אסור ליתן רוק תפל על גב העין בשבת, שהוא כמרפא בשבת. בוא וראה שאין מכה בעולם שאין לה רפואה, ומה רפואתו של יצר הרע? תשובה. אמר ר׳ יהודה בר שלום בשם ר׳ אליעזר: שלשה דברים מבטלין גזירה קשה, אלו הן: תפילה, תשובה וצדקה. אמר ר׳ הונא בר׳ יוסי: אף שינוי השם, ומעשים טובים. לפיכך היה הקב״ה מקוה לדור המבול, שמא יעשו תשובה ויקבלם. וכיון שלא עשו תשובה, מיחה אותם במים, שנאמר: "וימח את כל היקום" (בראשית ז, כג). שייר נח ובניו בתבה. כיון שנחו המים, היה נח צריך לצאת מן התבה, אלא אמר נח: ברשות [הקב״ה] נכנסתי, שנאמר: "בא אתה" וגו׳ (בראשית ז, א), ועכשיו אצא שלא ברשות? אמר לו הקב״ה: רשות אתה מבקש? הרי לך רשות, (שנאמר) [ממה שקרינו בענין]: צא מן התבה:

[יד] צא מן התבה. זהו שאמר הכתוב: "הוציאה ממסגר נפשי" (תהלים קמב, ח), מדבר בנח. כשהיה נח בתבה אמר נח לפני הקב״ה: הוציאה ממסגר נפשי, שהיה סגור שם. אמר ר׳ לוי: כל שנים עשר חודש שהיה נח בתבה, לא טעם טעם שינה, לא הוא ולא בניו, שהיו זקוקין לזון את הבהמה והחיה.) ר׳ אבא בר כהנא אמר: (שבישכין) [שבישתין] לפילין, וזכוכית לנעמיות, הכניס בתבה לזון את הבהמה ואת החיה. שיש מהן שאוכלת בשתי שעות בלילה, ויש מהן שאוכלת בג׳ שעות ביום. מכאן תדע לך שלא טעם נח טעם שינה. ר׳ יוחנן אמר בשם ר׳ אלעזר ב״ר יוסי הגלילי: פעם אחת שהה נח לזון את הארי, והכישו הארי ויצא צולע, שנאמר: "[וישאר] אך נח" (בראשית ז, כג). אמר ר׳ הונא בשם ר׳ יוסי: יצא נח מן התבה גונח מלבו, לכך אמר: "הוציאה ממסגר נפשי". "בי יכתירו צדיקים" (תהלים קמב, ח), בי נוטלים הצדיקים כתר בעולם, שיהו אומרים: מה אם נח שהיה צדיק [ולא צדיק שלם], כך עשה לו הקב״ה נסים, שנאמר: "ימלט אי נקי ונמלט [בבור כפיך]" (איוב כב, ל), שהיה נקי ולא נקי. ר׳ חנינא ב״ר אחא אמר: אונקיא (פירוש מעט) של זכות היה בו, על אחת כמה וכמה מי (שהיה) [שהוא] צדיק שלם שיעשה לו הקב״ה נסים. הוי אומר: "בי יכתירו צדיקים כי תגמל עלי". אמר ר׳ יהודה בר אילעאי: אילו הייתי שם, הייתי שובר את התבה ויוצא לי משם. "בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים" (בראשית ח, ה), ולא יצא משם אלא המתין לו בתבה, כדי ליתן לו רשות. אמר לו הקב״ה: רשות אתה מבקש? צא מן התבה:

[טו] דבר אחר: צא מן התבה. זהו שאמר הכתוב: אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים (קהלת ח, ב). אמר להם רוח הקדש: משביע אני עליכם, שאם תגזור עליכם מלכות גזרות – אל תמרדו עליה בכל דבר שהיא גוזרת עליכם, אלא אני פי מלך שמור. אבל אם תגזור עליכם לבטל את התורה ואת המצות ואת השבת – אל תשמעו להם. אני פי מלך שמור, בכל דבר שהיא צריכה, אבל על דברת שבועת אלהים אל תבהל מפניו תלך [אל תעמוד בדבר רע] (קהלת ח, ג), למה? שאין מבטלין אתכם מן המצוות אלא שתכפרו בהקב״ה; לפיכך על דברת שבועת אלהים. וכן עשו חנניה מישאל ועזריה, בשעה שהעמיד נבוכדנצר את הצלם, אמרו לו: מה אתה סבור, שאתה משליך אותנו לתוך כבשן האש ואין הקב״ה מציל אותנו? בין מציל בין שאינו מציל אין אנו משתחוים לצלם, שנאמר: "הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשיזבותנא מן אתון נורא יקדתא ומן ידך מלכא ישזיב" (דניאל ג, יז), וכתיב בתריה: "והן לא ידיע להוי לך מלכא די לאלהיך לא (אנחנא) [איתנא] פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגד" (דניאל ג, יח). אמר להם נבוכדנצר: אמת אתם אומרים, שנאמר: "הצדא שדרך מישך" (דניאל ג, יד). אמרו לו: (לא חששין אנא על דנא פתגם לאתבותך) [לא חשחין אנחנא על דנה פתגם להתבותך] (דניאל ג, טז). אמרו לו: כל מה שתגזור עלינו ארנוניות ומסין וגולגליות אנו שומעין לך, אבל לכפור בהקב״ה אין אנו שומעין לך, על דברת שבועת אלהים, אל תבהל מפניו תלך. כיון ששמע מהם כך, התחיל קוצף, שנאמר: "באדין נבוכדנצר התמלי חמה" (דניאל ג, יט). כיון שהסיקו את הכבשן, השליכו אותן אסורין, כיון שירדו לתוך הכבשן תלו עיניהם להקדוש ברוך הוא ואמרו: רבון העולמים, אתה יודע שלא בטחנו במעשינו אלא בשמך, "לא לנו ה׳ לא לנו כי לשמך תן כבוד" וגו׳ (תהלים קטו, א), והרי הרשע הזה כינס כל הלשונות, שנאמר: "באדין מתכנשין אחשדרפניא" וגו׳ (דניאל ג, ג), "למה יאמרו הגוים" (תהלים שם)? מיד בקשו המלאכים לירד ולהתירן. אמר להם הקב״ה: וכי על שמכם ירדו? על שמי ירדו, ואני ארד ואתירן, שנאמר: ["עושה משפט לעשוקים" וגו׳ "ה׳] מתיר אסורים" (תהלים קמו, ז). מיד התירן הקב״ה והציף את הכבשן והעלה אותן, והשווהו לארץ שהיה עמוק. וכיון שראה המלאך כך, אמר להם: צאו לכם מיכן, שהרי התיר לכם הקב״ה ועשה לכם נסים והשוה את הכבשן לארץ, צאו לכם. אמרו לו: אין אנו יוצאין מבלעדי נבוכדנצר, שלא יאמרו: ברחו מן הכבשן. אני פי מלך שמור, ברשותו נכנסנו לכאן, וברשותו אנו יוצאין. כיון שבא נבוכדנצר ראה אותם ותמה, התחיל צווח להם, שנאמר: "ענה ואמר שדרך מישך ועבד נגו עבדי אלהא רבא [פוקו ואתו"] (דניאל ג, כו). "פוקו וסוקו" אין כתיב כאן, אלא "פוקו ואתו", מכאן שהכבשן נשוה לארץ. מיד אמרו למלאך: עכשיו נצא, שנאמר: "באדין נפקין שדרך מישך ועבד נגו [מן גוא נורא"]. ממי למדו? מנח, שנכנס בתבה ברשותו של הקב״ה, שנאמר: וידבר אלהים אל נח [צא מן התבה], וכיון שיבשה הארץ ונחה התבה, שנאמר: "ותנח התבה" (בראשית ח, ד), אמרו לו בניו: נצא לנו. אמר להם: חס ושלום, ברשותו של הקב״ה נכנסנו וברשותו של הקב״ה נצא. וכיון ששמע הקב״ה כך, מיד נתן להם רשות, שנאמר: וידבר אלהים אל נח צא מן התבה:

[טז] [דבר אחר: צא מן התבה]. זהו שאמר הכתוב: "בפשע שפתים מוקש (רשע) [רע] ויצא מצרה צדיק (משלי יב, יג). בפשע שפתים מוקש רשע, אלו דור המבול שחטאו בפיהם, שנאמר: ["ויאמרו לאל סור ממנו" וגו׳] "מה שדי כי נעבדנו" (איוב כא, יד -טו). הוי בפשע שפתים מוקש רשע, וכתיב: "וימח אח כל היקום" וגו׳ (בראשית ז, כג). ויצא מצרה צדיק, זה נח, שנאמר בו: "איש צדיק תמים" (בראשית ו, ט). לכך נאמר: צא מן התבה:

[יז] דבר אחר: [צא מן התבה]. אמר דוד לפני הקב״ה: רבונו של עולם, "הוציאה ממסגר נפשי" (תהלים קמב, ח). כשהיה נח בתוך התבה היה תדיר מתפלל, שנאמר: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" (תהלים לב, ו), ומה היה מתפלל? "הוציאה ממסגר נפשי". אמר לו הקב״ה: גזירה היא מלפני שישתלמו שנים עשר חודש, אם אינן משתלמין אין אתה יוצא. וכן אמר ישעיה: "בעת רצון עניתיך" [וגו׳] "לאמר לאסורים צאו" (ישעיהו מט, ח -ט), זה נח ובניו שהיו אסורים בתשמיש המטה. וכן עשה יוסף, כשראה שני רעבון עתידות לבוא, נזקק לפריה ורביה עד שלא באו, שנאמר: "וליוסף ילד שני בנים [בטרם תבא שנת הרעב"] (בראשית מא, נ). וכן עשו נח ובניו והבהמה והחיה והעוף, לא נזקקו לפריה ורביה כשנכנסו לתבה, שכן צוה להם הקב״ה כשנכנסו לתבה. מנין? "ויבא נח ובניו" (בראשית ז, ז), הזכרים לעצמן, "ואשתו ונשי בניו" (שם), הנקבות לעצמן. כך כל הימים שהיה נח בתבה, היו נח ובניו וכל אשר אתו אסורים בתשמיש המטה. אמר להם הקב״ה: אפשר שאהא כועס ומחריב את העולם ואתה בונה? אלא כשיעבור המבול אתם נזקקים לפריה ורביה, שנאמר: "לאמר לאסורים צאו" (ישעיהו מט, ט), וכיון שיבשה הארץ אמר לו הקב״ה: צא מן התבה [אתה ואשתך] (בראשית ח, טז), והתיר להם פריה ורביה. ואף לבהמה ולחיה ולעוף התיר, שנאמר: "ושרצו בארץ ופרו ורבו" (בראשית ח, יז). אמר לו נח: רבונו של עולם, שמא אתה מביא מבול לעולם? אמר לו: כך נשבעתי שאיני מביא עוד מבול, שנאמר: "וירח ה׳ את ריח הניחח [ויאמר ה׳ אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה" וגו׳] (בראשית ח, כא). היאך נשבע לו? רבותינו אומרים: בברית אברהם נשבע לו, שנאמר: "וכרות עמו הברית" (נחמיה ט, ח), וכן ישעיה אמר: "כימי נח זאת לי [אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ"] (ישעיהו נד, ט). אתה מוצא אע״פ כן ארבעים יום בכל שנה היו עושין אותן המים רושם בעולם, עד שעמד שלמה, ובנה את בית המקדש, ופסקו אותן מ׳ יום, שנאמר: (ובשנת אחת) ["ובשנה האחת] עשרה בירח בול" (מלכים א ו, לח), מהו "בירח בול"? בירח שבלים לבהמה מן הבית. דבר אחר: "בירח בול", בזמן שהארץ עושה בולים בולים. דבר אחר: "בירח בול", חסר מ׳, כנגד ארבעים יום שנפסקו מן העולם. ומה אם לנח נשבע הקב״ה בבריתו של אברהם אבינו וקיים, ולציון נשבע שלש שבועות, על אחת כמה וכמה שיקיים. ואלו הן שלש שבועות: (נשבע בבריתו של אברהם אבינו, שנאמר: "כי מי נח זאת לי"). בנפשו נשבע כביכול, שנאמר: "נשבע ה׳ אלהים בנפשו" (עמוס ו, ח), ובשבת נשבע, שנאמר: "וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא, יז). (וכתיב) [ובתורה נשבע, שנאמר:] "נשבע ה׳ בימינו" (ישעיהו סב, ח), זה תורה, שנאמר: "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב). ומה נשבע לירושלים? שיבנה אותה, שנאמר: "בונה ירושלים ה׳" (תהלים קמז, ב). אמר ר׳ שמואל בר נחמני: מסורת אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו כל הגליות. אם יאמר לך אדם שנתכנסו כל הגליות ואין ירושלים נבנית, אל תאמן, שנאמר: "בונה ירושלים ה׳", ואחר כך "נדחי ישראל יכנס". אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לא כבר נבנית ירושלים וחרבה? אמר להם: על ידי עוונות חרבה וגליתם מתוכה, אבל עתה אני בונה אותה ואיני מחריבה לעולם, שנאמר: "כי בנה ה׳ ציון נראה בכבודו" (תהלים קב, יז):