מאירי על הש"ס/עירובין/פרק י
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
רבינו חננאל |
תוספות רי"ד |
מאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
המוצא תפלין וכו' כבר ביארנו שעניני המסכתא נחלקים לארבעה חלקים. והרביעי מהם ענין הרשויות ומפרטיו על איזה צד מטלטלין בקצת רשויות ועל איזה צד אין מטלטלין אף בעצמם ועל איזה צד מטלטלין מזה לזה. ובא זה הפרק בביאור אלו הענינים ועל ידי תשמיש שמרשות היחיד לרשות הרבים בנעילת דלת נתגלגלו בו בקצת עניני נעילת דלת בדברים שדומים בהם למלאכה ועל ידי זה בקצת עניני שבות שבדברים אחרים ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים:
הראשון לבאר על איזה צד מקילין בתשמיש הרשויות באסורי סופרים שבהם בדבר מצוה או אף לקצת דברים של רשות מצד איזה צורך:
והשני על איזה צד אוסרין תשמיש לכל רשות היחיד ברשות הרבים או אף בתשמיש של רשות עצמו לפעמים ועל איזה צד מקילין בהם: השלישי על איזה צד מקילין בנעילת דלת בקצת דברים שיש בהם נדנוד עבירה אם באיסור טלטול אם בדמיון מלאכה: והרביעי בקצת מינים שבשבות שהותרו בקצת מקומות אחרים:
זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר המוצא תפלין ר"ל שמוצאן בשבת במקום האבוד מכניסן לעיר ולבית זוג זוג ר"ל אחד בראש ואחד בזרוע על הדרך שהוא לובשם בחול ואם היו שם חוזר תמיד ומכניסם זוג זוג עד שיכניס את כלם. ולא סוף דבר לדעת האומר שבת זמן תפלין הוא אלא שגזרו בהנחתם מחמת שמא תפסק הרצועה ויביא בידו שהרי מכל. מקום הואיל וזמן תפילין הוא אין נמנעין להקל מצד גזרה. אלא אף לדעת האומר שבת לאו זמן תפילין הוא שהלכה כן וכמו שאמרו והיה לך לאות מי שצריכין אות יצאו שבתות וימים טובים שהם גופם אות. מקילין בזו מפני שמכל מקום הואיל ואין בהנחתם חיוב חטאת אחר שהבאתם דרך. מלבוש ולא דרך משוי כמו שהתבאר בששי של שבת [סא.] במקום הצלת כתבי הקודש הקלו.
רבן גמליאל אומר שנים שנים. כלומר שהקלו בו להכניס דרך מלבוש שנים בראש ושנים. ביד מפני שאף בדרך זה לא הופקעה תורת מלבוש מעליו מצד מה שאמרו מקום יש בראש שראוי להניח בו שני תפילין ומסתמא אף ביד כן הא ביתר מכן אינו דרך מלבוש אלא משוי ואין מקילין בה. והלכה כתנא קמא ר"ל להכניסן זוג זוג לבד שכל שלובש בשבת ביתר מה שדרכו בחול משוי הוא. ושאלו בה בגמרא שהרי לענין דליקה בשבת פסקנו במסכת שבת פרק כתבי שלובש בשבת ככל מה שירצה אף ביתר ממה. שאין דרכו בחול ולובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא ופושט אפי' כל היום כלו. ותירצו בה התם דבחול כמה דבעי לביש לענין הצלה שרו ליה רבנן. כלומר שלענין מלבושים אעפ"י שאין דרכו בחול אלא בשמונה עשר מכל מקום אם רצה ללבוש יותר אין מוחה בידו. ומעתה אף בשבת לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול להתעטף אבל בתפילין שבחול אי אפשר לו ללבוש אלא זוג אחד ומשום בל תוסיף שאף לדעת הפוסק במסכת סנהדרין שאין דין בל תוסיף נאמר בתפילין לא נאמרה אלא לענין שלא להתחייב זקן ממרא בהוראתו כמו שביארנו שם. אבל בבל תוסיף ודאי עובר והילכך אף בשבת אינו מציל אלא זוג זוג שדין בל תוסיף עושהו משאוי. ודברים אלו בהבאה דרך רשות הרבים נאמרו הא לחצר ולמבוי שאינו מפולש מצילן אפי' כמה ואפי' שלא כדרך מלבוש ואפי' תקן מציל עמהן כמו שביארנו במסכת שבת
במה דברים אמורים בישנות ופרשו בגמרא שיש בהם רצועות והן מקושרות ר"ל שיש שם קשר של תפילין הנראה כמין יו"ד בשל זרוע וכמין דל"ת בשל ראש והרי ודאי תפילין הם וראוי להקל בשבת בכיוצא בזו שלא להניחן בבזיון אבל בחדשות ר"ל שיש בהם רצועות אבל אינם מקושרות כקשר של תפילין פטור ר"ל ואינו נזקק להם ואעפ"י שאף בשבת יכול להביאם לידי קדושה בעניבה כעין הקשר הראוי להם מכל מקום שמא קמיעים הם כך כתבוה גדולי הפוסקים:
ולענין פסק נמצאת למד מדבריהם שהעניבה כשרה בתפילין אלא שגדולי המגיהים פרשוה שאין חוששין לקמיע וכמו שאמרו בגמרא שאין אדם טורח בקמיע לעשותו כמין תפילין. הא אין הטעם אלא שאין כאן קדושה ואי אפשר לה לבא להם בשבת שמאחר שהקשר הלכה למשה מסיני קשר מעליא בעינן ועניבה פסולה בהם. ומה שאמרו בגמרא על זה דעניב להו כעין קשירה דידהו אין הלכה כן. ומכל מקום למדנו שלא הקלו בתפילין אף להבאת זוג זוג אלא בישנות וכן הלכה. ואחר כך בא ולמד שאם היו שם כל כך עד שאם יכניסם זוג זוג לא נמצאו כלים עד שתחשך והוא ענין צבתים או כריכות. ופי' צבתים הוא שמוצא הרבה מהם אלא שמונחים בתקנם זוג זוג. ופי' כריכות שמוצא הרבה מהם והם עומדים בערבוב הואיל ואלו מכניסן זוג זוג אף הוא צריך לחזור לשם משתחשך מוטב שיחשיך עליהן ר"ל שיעמוד שם כל היום עד שתחשך ויביא את כלם וכן הלכה.
ובסכנה מכסן והולך לו. פרשוה בגמרא בסכנת עכו"ם ר"ל שעת השמד ומתירא שאם יתעכב שם ירגישו עכו"ם בסיבת עמידתו וסבורים עליו שהוא רוצה להניחם ומסתכן וכל שכן שאם יוליכם פחות פחות מארבע אמות או אם נותנם לחברו וחברו לחברו כל שכן שהדבר מתפרסם הילכך מכסן בקש או בעפר כדי שישתמרו וחוזר לשם לכשתחשך ומביאם בהעלמה וכן הלכה. ואין בזו חלוק בין בזוג אחד בין בזוגות הרבה אלא שכלה הבאתם קודם שקיעת החמה בין בצבתים בין בכריכות שאינן כלות עד שתחשך ובכלן אמרו בסכנת שמד שהוא מתירא מבעוד יום שמכסן והולך לו. ואף ר' שמעון לא חלק בזו לומר נותנם לחברו וכו' שהרי אף בזו הדבר מתפרסם אלא שמשנה זו העמידוה בגמרא בחסורי מיחסרא וכך הוא הענין בסכנה מכסן והולך במה דברים אמורים בסכנת עכו"ם ר"ל שעת השמד על הדרך שביארנו שנמצאת היראה מבעוד יום אבל בסכנת לסטים שמתירא שיפגעו בו וישללוהו והרי יראה זו אינה ביום אלא בלילה ואם יכניסם זוג זוג אינם כלים עד שתחשך ואם ימתין עד שתחשך מתירא מן הלסטים מוליכן פחות פחות מארבע אמות ובזו חלק ר' שמעון לומר שנותנן לחברו בפחות מארבע אמות וחברו לחברו עד שיגיע לחצר החיצונה של עיר ואעפ"י שיש כאן פרסום הרבה מצד רבוי האנשים אעפ"י כן מוטב לעשות הדבר בפרסום זה משנתיר על ידי אחד ויבא להביא ביתר מארבע אמות. ומכל מקום לענין פסק הלכה כשניהם ואיזו שירצה יעשה. כך פסקוה גדולי המחברים אלא שיש חולקים לפסוק כתנא קמא.
וכן בנו וכו'. ופרשו בגמרא שילדתו אמו בשדה נותנו לחברו וחברו לחברו על הדרך האמור. ואעפ"י שהדבר מפורסם ביותר ושהטלטול מיד ליד קשה לתינוק והיה לנו להתיר בהבאה פחות מארבע אמות ויעמוד ליפש רגע אחד וכן תמיד פחות מארבע לפחות מארבע אעפ"י כן לא הקלו בה מגזרה שלא יעביר בארבע. ולתנא קמא מוליכו בפחות פחות מארבע על הדרך האמור. ואף בזו הלכה כשניהם שאף התינוק סרך מצוה יש בו שצריך להרחיצו ולסוכו.
ר' יהודה אומר נותן אדם חביתו לחברו ר"ל שאם יש אדם צמא חוץ לתחום וצריכים להביא לו מים דרך רשות הרבים שהרי מצטרפין שם העברה ברשו' הרבים והוצאה חוץ לתחום מתירין הכל ומתקבצים שם הרבה בני אדם בתחום שבצד העיר והרבה מחוץ לתחום שכנגד הצמא ונותנין זה לזה וכשמגיעין לסוף התחום נותנה זה שמתחום העיר לאותו שמן התחום האחר וכן זה לזה עד שיגיעו לצמא ואמרו לו לא תהלך זו יותר מבעליה וכשם שאתה אוסר על בעל החבית שלא יצא חוץ לתחום כך יש לך לאסור על החבית שלא יוציאוה חוץ לתחום שהבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ר"ל שהשואל או הלוקח בהמה או כלים ביום טוב אינו יכול להוליכם אלא למקום שהבעלים הראשונים יכולים לילך שם. ושאלו בגמרא וכי לית ליה לר' יהודה דין הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. ופרשוה במערן מחבית לחבית והשניה של זה שמביאין וכן תמיד עד שמגעת לו חבית שלו בתוך אלפים ממקומה למקומה אלא שהמים הולכים חוץ לתחום. וזה שאמרו לו לא תהלך זו יותר מבעליה פירושו על המים כלומר לא יהלכו מים שבזו יותר מרגלי בעליה. ור' יהודה היה מיקל במים מצד שהמים אצלו אינן בדין תחומין ר"ל שאינן קונות שביתה אצל הבעלים וכל אדם מותר להוליכן כרגליו. והקשו בה שאף ר' יהודה לא אמרה אלא במים הבלועים בעיסה וכענין האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה כמו שביארנו במסכת יום טוב אבל כל שהם [בעין] הן בחבית הן בקדרה לתבשיל הואיל ורוטבה ניכר לא. וחזרו ופרשוה במים שלא קנו שביתה כגון שנתמלאו היום ממעיין הנובע או מן הנהר והרי אמרו נהרות המושכים ומעיינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם. והחבית מכל מקום אעפ"י שקונה שביתה ולא עירוה מחבית לחבית מכל מקום בטלה החבית אצל המים הואיל וטפלה היא להם וכמו שאמרו המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי את החי במטה פטור אף על המטה:
ולענין פסק כל שהוא כן ודאי כך הוא הדין אלא שא"א שחלקו בזו לומר שלא תהא החבית בטל' אצל המים. וכן חזקו את קושיית' שאף ר"י לא אמרה אלא בשייר' ואם כמ"ש אף בשאר בנ"א כן אלא שחזרו ופרשוה בשיירא והקלו בה לגבי מים בענין תחומין ומפני שהם אנוסים למים ולא אונס של סכנה שאם כן אין לך דבר שעומד מפני פקוח נפש אלא שהם צריכי' לה צורך הרבה ולרבנן אין מקילין בה והלכה כדבריהם. ורב אשי פרשה בחבית של הפקר ומים של הפקר שאין קונין שביתה והרי אין כאן איסור הוצאת תחומין ולא איסור רשות הרבים. ואמרו לו האמור במשנתנו הוא ר' יוחנן בן נורי שהיה סובר חפצי הפקר קונין שביתה. ובזו לענין פסק הואיל ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי כמו שביארנו בפרק שלישי. הלכה כר' יהודה. וכבר למדת בענין הוצאה חוץ לתחום על איזה צד אסור ועל איזה צד מותר אבל לענין העברה ברשות הרבים בפחות פחות מארבע כלם התירו ולא נחלקו עליו אלא לענין הוצאה חוץ לתחום אבל לענין העברה ברשות הרבים בפחות פחות מארבע אמות לא נחלקו. ומכל מקום אתה צריך לעיין שהרי לא התירו העברה ברשות הרבים בפחות פחות מארבע או בנתינה לחברו וחברו לחברו אלא למצוה או במקום הדחק. ואפשר שאף זו לצורך גדול נאמרה. ומכל מקום יש פוסקים בה כרבנן ומשום העברה ברשות הרבים אבל לא משום הוצאת תחומין שהרי אין הלכה כר' יוחנן בן נורי כמו שהתבאר:
זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שבה מתוכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
התפלין צריך להזהר שלא להקל בכבודם בשום צד. היה בא מן השדה וחבילתו על ראשו מסלקם מראשו וקושרם בזרועו שלא ינהג בהם מנהג בזיון ומקום הנחתם בשל ראש מקום שמוחו של תינוק רופס ובשל זרוע בקיבורת ונמצא של ראש מונח כנגד המוח ושל זרוע כנגד הלב:
מצות אין צריכות כונה לצאת ואחר שכן אם הוסיף עליהן אף בלא נתכוון בתוספתו למצוה ונמצא שכל שהמצוה בזמנה אינה צריכה כונה לא לצאת ולא לעבור בה בבל תוסיף שלא בזמנה הואיל ומצוה אין כאן אף בבל תוסיף אינו עובר אלא אם כן הוא מתכוין למצוה וכבר ביארנוה במקומות אחרים:
הלילה זמן תפלין הוא אלא שגזרו בהם שמא יישן בהם ויבא עמהם לידי הדיטות. ומעתה לכתחלה אינו מניחן אבל אם היה לובשם אינו צריך לחלוץ עד זמן שינה ואם הניחם משחשיכה אין כאן לא איסור לאו ולא איסור עשה אלא איסור מדברי סופרי'. ושמא תאמר אם כן היאך דקדקו כל כך במסכת ברכות בזמן הנחתן כדי שיראה את חברו ברחוק ארבע אמות אפשר מפני שעד תחום זה הוא זמן שינה לרוב בני אדם. וגדולי המחברים חולקים בזו לומר שלילה אינו זמן תפלין ושהמניחם משחשיכה עובר בלאו. ואין הדברים נראין. ובמקומו יתבאר בע"ה:
פסח ומילה מצות עשה הם ולא מצינו כרת לעשה אלא בשני אלו ואף באלו מתוך שאינן בלאו אין בשגגתן חטאת ואעפ"י שנאמר בפסח לשון שמירה שנ' ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה וכל מקום שנ' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה היה לנו לחייב חטאת בשגגתן כבר אמרו השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה:
כבר ידעת שמצות עשה שזמן גרמא נשים פטורות וכן למדת שהתפלין הואיל ואין שבת ויום טוב זמן תפלין מצות עשה שהזמן גרמא הם ומכל מקום אם רצו לעשותה הרשות בידן ואין כאן איסור בל תוסיף שלא באה תורה להחמיר עליהן אלא להקל. ואם כן אשה שמצאה תפלין בשבת אף היא מכניסתן זוג זוג והוא שאמרו מיכל בת כושי ר"ל בת שאול והיו קורין אותו כן על שם דברי כוש בן ימיני שנאמ' על שאול כמו שהתבאר במועד קטן [עז.] ואמרו עליה שהיתה מנחת תפלין וכן על אשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ומביאה עולת ראיה ולא מיחו חכמים בידן. וכן אמרו [חגיגה יז] נשים סומכות רשות ואעפ"י שאמרו דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. פירושו מתורת חובה אבל כל שרצו לעשות עושות ואין בזה דין בל תוסיף. וכן בכל מצות שהנשים פטורות בהן אם רצו לעשותן עושות וכן הדין בכל הפטורין כגון מקמץ ומצרף נחשת בעולת ראיה. וכן בעוסק במצוה אלא שבאלו הואיל ושייכי במצות אלו אעפ"י שאיזו סבה פוטרתם כשעושין אותה מברכין עליה אבל אשה אינה מברכת עליה שהרי אי אפשר לה לומר וצונו. ויש חולקי' להתירן אף בברכה כמו שביארנו בקצת מקומות. וכן גדולי המפרשי' חולקין לומר שמאחר שאין האשה חייבת בתפלין אם מוצאתם בשבת אינה מכניסתם הואיל ואין זה דרך מלבושה בחול מתורת חיוב. ולענין תקיעת הרשות ביום טוב אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל נשים ודאי מעכבין:
תכלת של ציצית צריך שיהא צבוע לשם תכלת. ומעתה המוצא תכלת בשוק אעפ"י שבדקם ויצאו מתורת ספק קלא אילן פסול ולא סוף דבר בלשונות ר"ל לשונות של צמר (סדוק) [סרוק] וצבוע שהדברים נראין שעל דעת מלבוש (וצבעו אלף) [צבעו אלא] אף בחוטים וכן לא סוף דבר בחוטים שאף בהם אפשר שטוואם לארגם בשפת הבגד אלא בשמצאם טוואים ושזורים שהדברים מוכיחים שלצורך ציצית נעשו כמו שאמרו בספרי פתיל תכלת תכלת טווי ושזור אעפ"י כן פסולים ולא עוד אלא אפי' מצאן מופסקין למדת הציציות והוא שיהו משולשלים ארבע אצבעות מן הטלית כמו שיתבאר במקומו שהיה לנו לומר אלמלא שלצורך ציצית נעשה לא טרח (כלי הא) [כולי האי] אעפ"י כן הכל פסול עד שיתברר שלשמה טואוהו וצבעוהו:
בליטת האותיות שבתפלין ר"ל שינין שבקציצות צריך שתהא מבחוץ. ר"ל שיהיו האותיות בולטות ולא שוקעות והוא שאמרו נוייהן מלבר ויש מפרשי' שלא יהו האותיות בולטות בצד פנימי של עור המודבק בקלף התפלין אלא בחוץ למראית העין. ויש מפרשי' שמקום השער של עור נקרא נוייהן והוא מלבר ר"ל שהכתיבה במקום הבשר כמו שהתבאר במקומו:
הלוקח תפלין ממי שאינו מומחה בעשייתם צריך לבדקם אם נעשו כתקנם אם לאו ואם לקח מהם הרבה ביחד לחזור ולמכרם בודק מהם שלש קציצות רצה שתים של ראש ואחת של יד רצה שתים של יד ואחת של ראש ואם מצאם כשרים הוחזק הכל להכשר אבל בשתים לא ואעפ"י שבענין קטלנית אמרו בתרי זמני הויא חזקה בזו לא הוכשרו כלם אלא בבדיקת שלש ואעפ"י שזה שלקחם הוא ממנו לקחם מתגר אחר ואם לקחם צבתים צבתים ר"ל כרכים כרכים והרבה תפלין בכל כרך וכרך כל צבת וצבת צריך בדיקה בשלש קציצות שחזקת הצבתים שמהרבה בני אדם הם נקחים ואם היה התגר מומחה סומכין על בקיאות התגר שבשעת מקחו בדקם:
המשנה השניה והוא מענין משנה שלפניה והוא שאמר הקורא בספר על האסקופה וכו' פי' אסקופה הוא המפתן הנדרס ברגלי הנכנס כמו שתרגם (יונתן ידיו) [ושתי כפות ידיו] כרותות על המפתן על אסקופתא. וכבר ידעת שכל ספריהם היו עשויים בגליון כעין ספר תורה שלנו וכשהיה עומד זה על אסקופת הבית והיה קורא בספר נתגלגל הספר מידו ר"ל שנתפשטו יריעות הספר שמצד האחד ונפלו ונשאר אגדו שמצד האחר בידו ואמר על זה שמתירין לו לגלגלו אצלו שמאחר שלא נפל כלו מידו אין דנין אותו כאלו נפל כלו מידו עד שיקרא מכניס מרשות לרשות שכל שאגדו בידו עדיין אינו נקרא נח ברשות אחר. ומכל מקום שאלו בגמרא אם אסקופא זו רשות היחיד כגון שגבוהה עשרה ורחבה ארבעה או שיש כנגדה למעלה תקרה על הדרך שביארנו בראשון של שבת. וקמה רשות הרבים ר"ל ומה שלפניה והוא המקום שנפל שם ראש הספר האחד הוא רשות הרבים ומה שאתה מתירו. הוא מפני שכל שאגדו בידו אין כאן הנחה גמורה אלא איסור סופרים מגזרת שמא יבא להקל אף אם נפלה כלה מידו ואם כן היינו ר' שמעון שאמר אפי' בארץ עצמה גוללו אצלו שאין לך שום דבר של שבות עומד בפני כתבי הקדש שהרי ר' יהודה לא היה מיקל אלא בשלא היה בארץ לגמרי אלא אם כן הוא מסולק מן הארץ מעט אפי' כמלא החוט. ושאלו בגמרא על זה רישא וסיפא ר' שמעון ומציעתא ר' יהודה. ותירצו בה שתחלת המשנה דברי הכל היא ובאסקופה הנדרסת שאם אתה אוסרו לגלול ומניח ראשו אחד על האסקופה וראשו האחר ברשות הרבים יש כאן בזיון גדול מצד הדריסה וכל שיש בו חשש בזיון כל כך אין אסורי סופרים עומדים בפני בזיון של כתבי הקדש ובזו לא נחלקו ר' יהודה ור' שמעון כלל ואם כן הלכה פסוקה כן. ואעפ"י שטעם זה נדחה בגמרא לא נדחה מצד עצמו שהדין בודאי כך הוא אלא שנדחה מצד מה שאמרו עליה בברייתא תוך ארבע אמות גוללו חוץ לארבע אמות הופכו על הכתב ומניחו כן ואם באסקופה הנדרסת אף בחוץ לארבע אמות הואיל ואגדו בידו אין כאן הנחה גמורה ואין כאן אלא איסור סופרים והוא נדחה לכבוד כתבי הקדש. ולדעת זה משנתנו בשאין כאן חשש דריסה היא הואיל וכן כל שהאסקופה רשות היחיד ושלפניה רשות הרבים אסור לגללו אחר שאין כאן חשש דריסה. ואם כן משנתנו דוקא באסקופה כרמלית ר"ל שאין עליה תקרה ורחבה ארבעה וגבוהה שלשה ומה שלפניה רשות הרבים ותוך ארבע אמות שאפי' נפלה מידו לגמרי והגביהה וגללה אין כאן חיוב חטאת לא גזרו אבל חוץ לארבע אמות שאם נפלה מידו והגביהה וגללה יש כאן חיוב חטאת גזרו בה אף באגדו בידו הואיל ואין כאן חשש דריסה וכן פסקוה גדולי המחברים. ומכל מקום לפי סוגיית הגמרא אין זה עולה לענין פסק שהרי הקשו בה שמאחר שמכל מקום אין כאן חשש דריסה נחוש שמא יכניס מרשות הרבים לרשות היחיד דרך האסקופה שלא בהנחה על האסקופה אלא בהעברה דרך עליה וכדרבא דאמ' המעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע דרך כרמלית חייב שהרי מכל מקום הלכה כן כמו שביארנו במקומו עד שהוצרך להעמידה באסקופה ארוכה ר"ל שרחבה ארוך (ומתוח) [וימשוך] הרבה שסתם הדבר שעומד הוא ליפש על האסקופה קודם שיכניס את הספר לרשות היחיד וכבר ידעת שהמוציא דבר מרשות היחיד לכרמלית ומניחו שם ואחר כך חוזר ועוקרו מן הכרמלית ומניחו ברשות הרבים פטור וזו שהעמידוה באסקופה ארוכה ודאי אינה הלכה שהרי בקריאה לאור הנר בשבת אמרו אפי' גבוה שתי קומות אפי' גבוה שתי מרדעות אלא שחזרו והעמידוה אף בשאינה ארוכה. סתם כתבי הקדש אדם מעיין בהם תמיד וסתם הדברים כשהוא על האסקופה נח הוא לשם לעיין אלא שאף בזה חזרו והקשו שמא יעיין ברשות הרבים ויכניסהו לשעתו ברשות היחיד עד שהוצרכו להעמידה כבן עזאי שהוא סובר מהלך כעומד ונמצא שהלוכו על האסקופה נדון כעמידה. ואעפ"י שמודה בן עזאי בזורק. לזריקה לא חיישינן שהרי אסור לזרוק כתבי הקדש משום בזיון. ונמצא שמשנתנו כל שאין שם חשש דריסה אין מתירין לו אף באסורי סופרים ואם כן משנתנו אין הלכה כן ר"ל לגללו אצלו אלא שיש לה מקום באסקופה הנדרסת וגדולי המחברים פסקוה אף בכל [אסקופה] שבתוך ארבע אמות כמו שכתבנו. שמא לא חששו לשקלא וטריא שבגמרא שלא נאמר אלא דרך דחייה ומשא ומתן אלא שאין נראה כן. ולמדת מכל מקום שמשנתנו הלכה היא אם אף באסקופה רשות היחיד ובאסקופה הנדרסת אם באסקופה כרמלית אעפ"י שאינה נדרסת ובתוך ארבע אמות לדעת גדולי המחברים ובזו לא נחלקו ר' יהודה ור' שמעון ודברי הכל היא. היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו לאויר רשות הרבים ועדיין אגדו בידו והרי אין כאן. חשש בזיון כלל עד שלא הגיע לתוך עשרה גוללו אצלו אפי' נח כגון שהיה הכותל משופע ואם בתוך עשרה אם לא נח גוללו אצלו ואם נח כגון שהיה הכותל משופע ויש שם ריוח בכדי ארבעה טפחי' שנח שם אינו גוללו שאעפ"י שכל שאגדו בידו אינו הנחה גמורה מכל מקום אסור סופרי' יש כאן וכל שאין בו חשש דריסה אין מקילין בה. אלא שמכל מקום הופכו על הכתב ר"ל שהופך היריעה הגויל [על] פניה להגין עליה שלא יעלה אבק על האותיות ואעפ"י שהלכה אמרו כותבי ספרים תפלין ומזוזות לא התירו להם להפוך יריעה על פניה וכל שכן להניחם פתוחים אלא פורס עליהם את הבגד בזו ענינה שאין לו בגד וכל שאין לו בגד מוטב לו להפוך יריעה על פניה משיניחנו פתוח ויעלה אבק עליהם.
לא היה הכותל משופע אלא שנתגלגל לפחות משלשה הרי הוא כנח בארץ מתורת לבוד והופכו על הכתב ובזו נחלק ר' יהודה לומר שאפי' אינו מסולק אלא מלא החוט גוללו. ואף בגמרא פרשו שאף תנא קמא סובר כן ולא עוד אלא שכלה ר' יהודה היא וחסורי מיחסרא והכי קתני הגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב במה דברי' אמורים בכותל משופע שיש כאן הנחה אבל בכותל שאינו משופע אפי' פחות משלשה גוללו שכל תוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו ר"ל שאם זרק מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים שבאמצע אפי' עבר תוך שלשה לקרקע רשות הרבים פטור אלא אם כן נח ברשות הרבים אלא שמכל מקום אחר שהוא תוך שלשה אין צריך להנחה על גבי מקום חשוב אלא דיו בהנחה על גבי משהו כמו שביארנו במקומו. ואף זה אף בתוך שלשה גוללו אלא אם כן נח על גבי משהו וכל שכן אם נח לארץ שאינו גוללו שאין הלכה כר' שמעון שאמ' אפי' בארץ עצמה גוללו הואיל ואגדו בידו שאין שבות עומד בפני כתבי הקדש. שאין אומרין כן אלא במקום חשש בזיון כמו שביארנו. ויש פוסקים שכל תוך שלשה אינו צריך הנחה כלל אפי' על גבי משהו כמו שכתבנו במסכת שבת:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר זיז שלפני החלון פתוחה לרשות הרבים וזיז יוצא מן הכותל כנגד החלון שאדם יכול להשתמש בה דרך אסקופת החלון ואמר שבני עלייה נותנין על אותו הזיז ונוטלין הימנו בשבת. מפני שהזיז ודאי למעלה מעשרה הוא ורשות הרבים אינה מתפשטת למעלה מעשרה וכל למעלה מעשרה שבה מקום פטור הוא והרי נמצא זה מכניס או מוציא מרשות היחיד למקום פטור. ומכל מקום פרשו בגמרא שלא הותר אלא בכלים הנשברים ר"ל כלים שמשתברי' בנפילתם כגון כוסות וקערות של חרס וכיוצא באלו שאלו יפלו לרשות הרבים לא יבא להכניסן שהרי ישתברו בנפילתם אבל כלים שאין משתברים אסור שאעפ"י שמכל מקום פטור שמא מתוך שהזיז אין בו מחיצות יפלו לרשות הרבים ויבא להביאם. אלא שדבר זה יש בו מחלוקת גדולה בין המפרשי' והוא שגדולי הרבנים סוברים שזה שאסרנו בכלים שאין משתברים אף בזיז רחב ארבעה כן ממה שאמרו בסוגיא זו בגמרא זיז היוצא ברשות הרבים נותנין עליו כוסות וצלוחיות וקערות ומשתמש בכותל עד עשרה טפחים התחתונים. ר"ל שאם היה הזיז יוצא כנגד אורך כל הכותל לא סוף דבר שהוא משתמש במה שממנו כנגד החלון אלא משתמש בכלו בין שהזיז מכוון כנגד החלון בין שהוא נמוך ממנו הרבה אלא אם כן היה בתוך עשרה התחתונים לרשות הרבים כמו שביארנו ואמרו על זה אם יש שם זיז אחד למטה הימנו אינו משתמש אלא כנגד חלונו כלומר אם יש לאדם אחר זיז למטה הימנו כגון שהבית לאחד והעליה לאחר לא יוציא העליון על הזיז שלו אלא במה שמכוון מן הזיז כנגד רוחב חלונו אבל לא משפת דפני החלון ולהלן מכאן ומכאן מפני שאויר הזיז התחתון עולה עד לרקיע ונמצא העליון כמוציא כלים ששבתו בתוך ביתו לאויר חצר חברו. והקשו על זה היכי דמי אי דלית ביה ארבעה אף כנגד חלונו למה ישתמש ופירשו הם ז"ל אי דלית ביה ארבעה בעליון הן שיהא בתחתון ארבעה הן שלא יהא בתחתון ארבעה היאך הוא משתמש כלל אף כנגד חלונו ואף בכלים הנשברים שהרי אף באלו לא הותר אלא ברוחב ארבעה שאינו מצוי כל כך ליפול אבל כשאין בו ארבעה הואיל ונפילתם מצויה הרי הוא כזורק לרשות הרבים בכונה או בפשיעה. ואעפ"י שאמרו מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו. דוקא בתשמיש עראי אבל תשמיש תדיר במקום כזה לא. ואי דאית ביה ארבעה מה ענין שיאסרהו זיז שלמטה הימנו אפי' התחתון גם כן רחב ארבעה שהרי מכל מקום רשות היחיד אינו עולה עד לרקיע אלא כשאינו מוצא דבר המונעו אבל זה אינו עולה אלא עד קרקעיתו של זיז עליון שהרי אף זיז עליון רשות בפני עצמו הוא וכל שכן אם התחתון אינו רחב ארבעה שאין לו אויר למעלה הימנו. ופרשוה בשיש לתחתון ארבעה והעליון אין לו ארבעה ונמצא העליון באויר התחתון ואעפ"י כן משתמש במה שמן הזיז כנגד החלון שהרי מכיון שעובי כותל החלון משלימו לארבעה הרי הזיז המחובר בו כחורי החלון ר"ל זויותיו ותקוני הרחבתו. למדנו לשטה זו שכל בכלים שאין נשברים אף בזיז רחב ד' אסור ובכלים הנשברים בזיז רחב ארבעה מותר שלא ברחב ארבעה אסור ושני אלו אין בהם הפרש בין שיהא תחתיו זיז לאחר בין שאין בו כלל ואם יש בו אין בו הפרש בין שיש בתחתון רחב ארבעה בין שאין בו רחב ארבעה ומכל מקום בתוספות מתמיהים אם כן אף בגג הסמוך לרשות הרבים בלא מחיצות אפי' רחב כמה לא ישתמש בכלים שאין נשברים [לפיכך הם אומרים שכל שהוא רחב ארבעה אפי' בכלים שאין נשברים מותר] ואין חלוקה בין נשברים לאין נשברים אלא כשאין רחב ארבעה ומשנה וברייתא כשאין רחב ארבעה היא שנויה וזה שלא העמיד משנתנו ברחב ארבעה ואף בכלים שאין נשברים מפני שסתם הזיז אינו רחב ארבעה וזה שהקשו בברייתא אי דלית ביה ארבעה אפי' כנגד חלון לא לשתמש דמשמע אף בכלים הנשברים שהרי העמדנו ראש השמועה בכך פרשוה גדולי הדור לדעתם אי דלית ארבעה בעליון אבל בתחתון יש ארבעה אף כנגד חלונו לא ישתמש שהרי העליון אוירו של תחתון הוא ואעפ"י שסתם זיז אינו רחב ארבעה מאחר שנתלה איסור העליון בתחתון משמע שהתחתון רשות חשוב הוא. אלא שקשה להם אם כל השמועה בשאין רחב ארבעה אף למטה מעשרה אמאי לא שהרי מקום פטור הוא הא בדאית ביה ארבעה וכשיטת גדולי הרבנים כרמלית הוא ואסור. ושמא מגזרת רוחב ארבעה הוא אעפ"י שלענין פירוש הסוגיא נראין דבריהם של ראשונים. לענין פסק נראה כדעת התוספות. ואף גדולי הדור נסעדו בה מסוגיית זיז רחב ארבעה שבסוף פרק חזקת הבתים אעפ"י שאין בה הכרח וכל שבית ועליה של שנים וזיזים יוצאים לשניהם כל ששניהם שוים הם שאין רחבים ארבעה הן שרחבים ארבעה עליון משתמש בעליונים תחתון בתחתונים ואם התחתון רחב ארבעה ועליון אינו רחב ארבעה הרי התחתון רשות חשוב ועולה עד לרקיע ואוסר לעליון כמו שביארנו. ומכל מקום אם רשות התחתון משותפת בין שניהם אינו מבטל לעליון כך כתבוה קצת חכמי הדור ממה שאמרו בבור שבין שתי חצרות כל אחד מוציא זיז כל שהוא וממלא ובזיז היוצא לכרמלית מותר לדברי הכל ואף בכלים שאין נשברים ואין גוזרין בה משום רשות הרבים שרשות הרבים עצמה אינה אלא גזרה. וממה שצריך עוד לבאר כאן הוא שהדברים מוכיחים שאויר רשות היחיד שאמרו שעולה עד לרקיע לא סוף דבר ברשות היחיד שבמחיצות אלא אף בעמוד כן שהרי זיז אין בו מחיצות הואיל וחששו בו לנפילת כלים וכן שכל שיש בו מחיצות אינו קרוי זיז ואעפ"י כן יש לו אויר. ומכל מקום ראשונם של גאונים כתבו שלא אמרו כן אלא ברשות היחיד במחיצות. והביאוה ממה שאמרו בפרק חלון עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה ונעץ בה יתד כל שהו מיעטו לדעת אביי ורבא אעפ"י שאין הלכה כן ואם לא כן למה ימעט והלא אף היתד באויר רשות היחיד הוא ואין הדברים נראין.
עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות ואין גוזרין שמא יכניס וכן עומד ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע ר"ל על טלטול שברשות הרבים שלא יוציאנו מארבע אמותיו וכל שאינו עושה כן מותר ואין חוששין שמא יעבירנו חוץ לארבע אמות או שמא יכניסנו לפני'. וכן בעומד ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד אין חוששין שמא יוציאנו הא כל שהעבירו ארבע אמות חייב ואפי' בהיה רשות היחיד גבוה (עד) [עשרה] שכשעקרו ממקום זה והניחו במקום זה מעבירו דרך למעלה מעשרה שהרי המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע דרך כרמלית או מקום פטור חייב והוא ענין דרך עליו כלומר למעלה מראשו שהוא מקום פטור והטעם מצד שהולכין אחר עקירה והנחה הא כל שאינו מעבירו מארבע אמותיו מותר. ומכל מקום פרשו בגמרא דוקא בחפצים שאין צריכים לו אין לחוש שמא ימשוך החפץ אחריו להכניס או להוציא אבל כל שצריך לו אסור והוא שאמר בסמוך לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים אלא אם [כן] הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. שהרי מאחר שהמים צריכים למקום שהוא. ויש מפרשי' חפצים הצריכי' לו כלומר שהם כלי חמדה או של תועלת כגון של זהב או של כסף אבל כלים שאין צריכים לו מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו. וכן כתבוה גדולי המחברים ואין נראה כן. ובכרמלית מיהא מותר אף בלא הכנסת ראשו ורובו ואף בכלים הצריכים לו. לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין מים ברשות הרבים או ברשות הרבים וישתין מים ברשות היחיד וכן לא ירוק. ופרשו בגמרא שאם עשה כן חייב חטאת ואעפ"י שאין כאן עקירה ממקום ארבעה מחשבתו משויא ליה מקום. וכן זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן אחר שהוא מכוין לזרקה לשם הואיל ואין כאן דעת אחרת מעכבת מחשבתו עושתהו מקום כמו שביארנו בראשון של שבת וכן ברוק אתה צריך לומר שאעפ"י שכל המשקין ברביעית מחשבתו מחשבם ועושה אותם כרביעית ואם הוא ברשות היחיד והוציא פי האמה ברשות הרבים והשתין ברשות הרבים אסור לכתחלה ואם עשה פטור ספק הוא אם נדון אותו אחר עקירת המים ממקום הנחתן במקוה אחר יציאתם. ומכל מקום אם היה עומד ברשות היחיד ומשתין ברשות היחיד אלא שמתגלגלין ויוצאין לרשות הרבים או בהפך זה מותר שהרי חצר שיש בה ארבע אמות שופך לשם מים אף בלא עוקה כמו שהתבאר. ומכל מקום דוקא ברשות היחיד שיש בו ארבע אמות אבל בפחות מכן הרי הוא כמכוין להוציאם והוה ליה כחו ברשות הרבים שאסור. והוא שאמרו בתלמוד המערב לא סוף דבר עומד ברשות היחיד ומשתין ברשות הרבים אלא אפי' עומד ברשות הרבים ומשתין ברשות הרבים ומתגלגלין ויורדין לרשות היחיד אסור וכן בהפך. ועוד אמרו שם הדא אמרה סלון שהוא עומד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אין שופכין לתוכה מים בשבת ר' יהודה אומר אף מי שנתלש רוקו בפיו לא יהלך ארבע אמות עד שירוק וכן הלכה. ופרשוה בגמרא דוקא בשהפך בו בתוך פיו להוציאו לחוץ אבל אם לא הפך בו מותר להלך בו:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו כך הוא:
אף לענין הכשר אוכלין לטומאה שהדבר ידוע שרוקו של אדם מתולדות המים הוא ומכשיר דוקא. בהפך בה אבל לא הפך בה הרי היא כגופו של אדם ואינו מכשיר. מעתה האוכל דבלה של תרומה בידים מסואבות שהן שניות והשני פוסל את התרומה אלא שהדבלה לא הוכשרה אם אחר שהכניסה בפיו הכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור ונגעה הוכשרה וקבלה טומאת היד ודוקא בהפך ברוקו על דעת להוציאו לחוץ:
כל העושה דברי' הממאיסי' הרי זה נמאס. ואם עושה אותם לפני מי שגדול ממנו הרי זה דרך הדיטות ופורק עול יראה. דרך הערה אמרו הכיח בפני רבו חייב מיתה. ודוקא בכיח ורק שהיה לו להסתלק משם או לכסותו אחר כן. ודרך סמך הביאוה ממה שכתוב ולמשנאי אהבו מות אל תקרי למשנאי אלא למשניאי והם מחללים את כבוד התורה בגנות מדותיהם:
המשנה הרביעית והכונה בה כענין משנה שלפניה והוא שאמר. לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים ברשות הרבי' וישתה ברשות היחיד אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. ואעפ"י שהתרנו לעמוד ברשות היחיד ולטלטל ברשות הרבים והיה לנו ג"כ להתירו בזה בהוצאת ראשו לבד. כבר ביארנו דוקא בחפצים שאין צריכים לו אבל זה שהוא צמא והמים צריכים לו חוששין שמא ימשכם אחריו ויכניסם. ומכל מקום בכרמלית מותר בהוצאת ראשו לבד שהרי אף הוצאה גמורה בכרמלית אינו אלא גזרה בעלמא ואין גזרה לגזרה.
וכן בגת. פירשו בגמרא שלענין מעשר נאמרה והוא שהטבל אסור באכילת קבע ומותר באכילת עראי ואמר שהרוצה לשתות על הגת שזהו שתיית עראי הואיל ואינו מוציאו מן הגת אלא ששותהו עליו לא יעמוד בבית וישתה בגת אלא א"כ מכניס ראשו ורובו [כי] חוששין שמא יוציא היין חוץ לגת ונמצא שותה טבלים. ופרשו בגמ' לדעת חכמים שבמזיגה חמין הוא שנאמר כן שאינו ראוי להחזיר את המותר שהחמין מקלקלין את היין אבל על הצונן מותר אף בלא הכנסת ראשו ורובו (לגג) [לגת] שמאחר שהמותר ראוי לחזור אינו קובע. ומכל מקום לענין פסק לעולם אינו נקבע בצונן לאסור שתייה במקומו אלא משהניחו בחביות ויש לה החרצני והזגים מעל פני החבית כמו שביארנו במסכת ע"ז. ויש פוסקין שאין הלכה כסוגיא זו ואין קבע אף לשלא במקומה אלא בקפוי של חבית והשלאה החרצנים ממנה.
ומה שהוזכר במשנה זו אחר כן מענין המזחילה יש בה ובסוגיא המתגלגלת עליה חלוף נוסחאות. ועיקר הגרסאות לדעתנו היא גירסת גדולי הרבנים ונוסח משנתם קולט אדם מן המזחילה למטה מעשרה ומן הצנור מכל מקום ושותה וענין מזחילה הוא כמין מרזב והוא שגגותיהם היו שטוחים בשוה ר"ל שלא בשפוע ובצד הגג הנוטה לרשות הרבים [עושים] הרבה נקבים לצאת המים דרך (בם) [שם] ועושין מרזב באותו צד על פני כל הכותל שכל מי הגג ננערים בה דרך הנקבים והמים נוזלים דרך המזחילה לצד ראש המזחילה האחד לרשות הרבים שלא יהו המים נגרים דרך רוחב הכותל ויזיקוה. וסתם מזחילה היא בפחות משלשה סמוך לגג והרי היא כגג שהיא רשות היחיד. וכן פי המזחילה אינו יוצא מן הכותל שלשה טפחים. ואמר על זה שעומד אדם ברשות הרבים וקולט מן המים הנגרים מן המזחילה בעוד שהם באויר בידיו או בכליו אפי' למטה מעשרה שהוא אויר רשות הרבים והוא הדין למעלה מעשרה שהוא אויר מקום פטור ושותה ברשות הרבים ואין כאן מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים שהרי בשעה שקולטם המים באויר רשות הרבים או באויר מקום פטור הם. ואמרו על זה בגמרא קולט אין מצרף לא. ר"ל שאסור לצרף ידו או כליו במזחילה עצמה או בפי המזחילה או בסמוך לה פחות משלשה וליטול מן המים לשם. ושאלו בה מאי טעמא אמ' רב נחמן הכא במזחילה פחות מג' סמוך לגג עסקינן דכל פחות משלשה לגג כגג דמי והילכך כל שצירף ידו למזחילה נמצא מוציא מרשות היחיד ושותה ברשות הרבים וצירוף זה אסור בכל מקום שיהא בו הגג ר"ל בין שהיה הגג למטה מעשרה בין שיהא למעלה מעשרה שהגג בכל מקום שהוא רשות היחיד הוא ואפי' למטה מעשרה אלא שסתם גג למעלה מעשרה הוא והוא שמזכיר בזה למטה מעשרה אם היה הגג גבוה כל כך שלא נצטרפה ידו בפחות משלשה סמוך לגג. וברייתות שבאו עליה בגמרא כך הם תניא נמי הכי עומד אדם ברשות הרבים ומגביה ידו למעלה מעשרה וקולט אבל לא מצרף. וכן אתה יכול לגרוס בה למטה מעשרה שאין הכונה אלא להרחיק ידו מפי המזחילה שלשה. והברייתא השנייה תניא אידך לא יעמוד אדם ברשות הרבים ויגביה ידו למעלה מעשרה פחות משלשה סמוך לגג ויצרף אבל קולט הוא ושותה. ואף בזו הוא הדין למטה מעשרה. ומה שאמרו אחר כן במשנתנו ומן הצנור מכל מקום ושותה. ענינו הוא שלפעמים אין עושין מזחילה על פני כל הכותל אלא מכוונים שיהיו כל מי הגג ננערים במקום אחד ועושים שם נקב אחד שהמים יוצאים דרך בו ותוחבים שם צנור ארוך כעין שפופרת שהמים מתקלחים דרך בו ופי הצנור בולט חוץ לגג הרבה וסתם צנור אינו רחב ארבעה וכן אינו חורי רשות היחיד שהרי רחוק הוא מן הגג שלשה אעפ"י שראשו האחד קבוע בכותל. ומעתה שותה מכל מקום שבו ר"ל בין בקליטה בין בצירוף בין ביד בין בכלי מפני שהוא מקום פטור ואין בזה חלוק בין למטה מעשרה בין למעלה מעשרה שכל שהוא רחוק מן הגג שלשה ואינו רחב ארבעה בין למטה מעשרה בין למעלה מעשרה מקום פטור הוא. ומכל מקום פרשו בגמרא שאם הצנור ארבעה על ארבעה אסור ר"ל בצירוף ידו פחות משלשה שהרי נמצא מוציא מרשות לרשות וזה שאמרו בה אסור פירושו חייב אלא שמתוך ששנה בה תחלה קולט ר"ל לכתחלה שנה בזו לשון איסור. ומכל מקום גדולי המחברים כתבו בה שאינו חייב ומטעם שלא נחו המים. ואף גדולי הדור הביאו ראיה לדבריהם משמועת הכניס ידו לחצר חברו וקבל מי גשמים והוציא. האמורה בראשון של שבת. ונראין דבריהם. ואם היה הצנור למטה מעשרה ומופלג מן הגג שלשה הרי הוא כרמלית ואסור להוציא ממנו לרשות הרבים. ויש מפרשים לשטה זו שכל שאינו מצרף ידו למזחילה אפי' קירבה שם בפחות משלשה קליטה הוא ולא צירוף וכל שהותרה קליטה הותרה אף בסמיכות ידו בפחות משלשה ואין נראה כן.
ויש גורסין במשנתנו קולט אדם מן המזחילה למעלה מעשרה ומן הצנור ומכל מקום ושותה. כלומר שכל הדברים במזחילה להתיר בקליטה ולאסור בצירוף. והם גורסים בגמרא קולט אין מצרף לא מאי טעמא. אמ' רב נחמן הכא במזחילה שלשה עשר עסיקינן פירוש שכשהגביה ידו למעלה מעשרה אעפ"י שהוא בפחות משלשה למזחילה עדיין היא רחוקה מן הגג אבל כשצירף ידו למזחילה לגמרי נמצאת ידו בפחות משלשה לגג והרי הוא מוציא מרשות לרשות. ותניא נמי הכי עומד אדם ברשות הרבים ומגביה ידו למעלה מעשרה בפחות משלשה ר"ל פחות משלשה למזחילה אבל לא יצרף ר"ל בפחות משלשה לגג. ותניא אידך לא יעמוד אדם ברשות הרבים ויגביה ידו למעלה מעשרה בפחות משלשה לגג ויצרף אבל קולט הוא ושותה. ונמצא לדעת זה שאין צירוף נאסר בסמיכות ידו למזחילה בפחות משלשה אלא בסמיכות ידו לגג בפחות משלשה. וגדולי המחברים נראה שנמשכו לשטה זו וכל גדולי הפוסקים גורסין ברשות היחיד בשתיהן ומכונים בה לדרך אחרת. וכן יש מפרשי' שכל שהוא למטה מעשרה הרי הוא רשות העומד בו. וכן יש מתבלבלים בדרכים אחרים. ועיקר הדברים כדעת ראשון. ומכל מקום אף לשטתנו כל שאסרנוהו ברשות הרבים הוא הדין ברשות היחיד אם הגג פרוץ לגגות אחרים שהרי אסור לו לטלטל ממנו לבית אבל לחצר מותר שהגג והחצר רשות אחת הן ואף מן הבית לא נאסר אלא להכניסם לבית אבל לשתות במקומו מותר ואם הם מי גשמים שירדו בשבת ולא שבתו בגג בין השמשות קולט ומכניס לבית אבל לא יצרף הא שבתו בגג אף בקולט אסור להכניסם לבית:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו:
המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר בור ברשות הרבים וחולייתה גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גבה ממלאין הימנה בשבת וסתם משנתנו שהבור בעצמו עמוק עשרה ואעפ"י כן אנו מצריכין להיות חולייתו גבוהה עשרה. ומתוך כך שאלו עליה בגמרא אם בסמוכה לכותל למה לי חוליא עשרה שהרי מאחר שאין בין שפת חלל הבור לכותל ארבעה ואינו ראוי להלוך מקום פטור הוא והבור בעצמו רשות היחיד וכשמכניס מן הבור לבית נמצא מכניס מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר מקום פטור ואין צורך לחוליא כלל. ופירשה רב חמא במופלגת מן הכותל ארבעה שאם אין שם חוליא עשרה נמצא מכניס מרשות היחיד לרשות היחיד דרך אויר רשות הרבים. ואעפ"י שרשות היחיד תופס אוירו עד לרקיע והרי הבור רשות היחיד הוא אי אפשר כשהוא משלשל את הדלי או מעלהו שלא יטהו שלא כנגד הבור ויכנס בתוך עשרה של רשות הרבים (ואעפ"י שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר כל למטה מעשרה גופו של רשות הוא ומה שאין אוסר אדם דרך על חברו לא נאמר אלא אם כן בשתי רשיות שכל אחד מהם רשות שלם כגון שתי גזוזטראות או שני זיזין רחבים כל אחד ארבעה) אבל כשהחוליא גבוהה עשרה הרי הדלי בתוך החוליא קודם שיגיע לאויר רשות הרבים. ור' יוחנן תירצה בסמוכה. ופי' הדברים שהבור וחולייתה מצטרפים לעשרה לדונו רשות היחיד. ודברי שתיהן כהלכה נאמרו. ונמצא שכל שסמוכה לכותל בפחות מארבעה מותר בלא חוליא וברחוקה מן הכותל ארבעה דוקא בחוליא עשרה. ומכל מקום גדולי הדור משיבים על הראשונה אף ברחוקה מה אנו צריכים לחוליא והרי כל שהוא למעלה משלשה טפחים קלוטה אינה כהונחה וכל שאגדו בידו אין כאן אפי' שבות והרי בהיה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו והגיע למטה מעשרה שהוא אויר רשות הרבים לא אמרו שלא לגללו אלא בכותל משופע שנח אבל לא בכותל ישר שלא נח. וכן בקורא בספר על האסקופה אמרו למטה בפרק זה באסקופה כרמלית ורשות הרבים עוברת לפניה דכיון דאגדו בידו שבות נמי ליכא ואף כאן כיון דקלוטה לאו כמי שהונחה ואגדו בידו אפי' שבות נמי ליכא לפיכך כתבו שתירוץ זה אינו אלא לדעת האומר קלוטה כמי שהונחה ואין הלכה כן. והילכך כל שהחוליא גבוהה שלשה אפי' מופלגת מותר אבל בשאינה גבוהה שלשה דוקא בסמוכה. ולשטה זו יש להתירה לדעתנו אף בפחות משלשה שהרי פסקנו למעלה כרבא שאף תוך שלשה צריך הנחה על גבי משהו אלא שיש פוסקים בה שאין צריכה הנחה כלל כמו שביארנו.
אשפה ברשות הרבי' גבוהה עשרה חלון שעל גבה זורקין לתוכה בשבת ופרשוה בגמרא באשפה של רבים שאינה עשויה לפנותה וליטלה משם אבל של יחיד לא שמא תנטל אשפה והויא לה רשות הרבים ומתוך שהרגיל עצמו לזרוק בה לא יזהר בכך אף לכשנטלה ואין לחוש לדילמא מיגנדר ואתי לאיתוייה שסתם אשפה אין זורקין בה אלא דברים הנמאסים. ויש גורסין שופכין לתוכה והוא הדין והוא הענין וכן (ברור) [בבור] אין גוזרין בזו שכל שאגדו בידו אין דרך להתגלגל מידו:
זהו ביאור המשנה ומה שנתגלגל בה במבוי אחד שצד האחד כלה לים וצדו אחד לאשפה כבר ביארנוה בפרק ראשון ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המשנה הששית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר אילן המיסך על הארץ ר"ל שענפיו מתפשטים אילך ואילך עד שהם סוככים על שטח הארץ הרבה אם אין נופו ר"ל שפתותיהם של נופים גבוהות מן הארץ שלשה מטלטלין מתחתיו שהרי נחשבו שפתות הנופים כלבודים בארץ והרי הן כמחיצות שעפ"י שהענפים נמוכים בראשיהם גבוהות הן באמצעיתן ונמצאו כאן מחיצות עשרה. ופרשוה בגמרא דוקא בשאין תחתיו יתר מבית סאתים ואפי' נטעו מתחלה לכך שנמצא מוקף לשם דירה. מכל מקום אין תשמישה אלא לאויר ר"ל להסתופף שומרי גנות או הרוצים לעמוד שם לשאוף רוח וכל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין בה אלא בבית סאתים ואם יש בה יתר מבית סאתים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות. ואם בבית סאתים פרשוה בשני של סוכה [כד:] בשתקנם בהוצא ודפנא שלא יטלטל את נופו רוח מצויה שכל מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה אינה מחיצה.
היו שרשיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים כלומר שיצאו מן הארץ על פניה שרשים גבוהים שלשה לא ישב עליהם שאין משתמשין במחובר אבל פחות משלשה לארץ הרי הוא כקרקע ומותר לישב עליהן. ובתלמוד המערב באחרון של יום טוב אמרו ר' אחא בשם רב אסור לדוש על גבי זמורה בשבת. היא שרשי האילן היא קולחי כרוב. בשגבוהים שלשה אבל אין גבוהים שלשה כארץ הם:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם
שרשי אילן הבאים מלמעלה משלשה לתוך שלשה והוא שאחר שגבהו נכפפו ראשיהם לתוך שלשה מה שהוא בתוך שלשה מיהא מותר לישב עליו שכל פחות משלשה לארץ כארץ הוא ואעפ"י שהוא בא ויוצא מכח איסור אינו איסור. יצאו ממנה ענפים הרבה ביחד זו למעלה מזו כמשוניתא והוא אילן שענפיו מתדרגין זו למעלה מזו כגון זה ענפים שלמעלה משלשה אסור להשתמש בהם ותחתונים שבתוך שלשה לארץ מותר ואם יצאו מהם לצדדין עד שראשן המחובר לאילן גבוה משלשה וראש הענף מושפל בתוך שלשה משתמשין במה שהוא פחות משלשה וכן כל כיוצא בזה. מעתה גפן שבבית ועולה לעלייה או לגג דרך ארובה וכשעלתה על העלייה או על הגג נתפשט על הגג ענף בפחות משלשה לגג או לעלייה משתמשין באותו ענף אעפ"י שבא מכח איסור וכן כל כיוצא בזה. ומכל מקום אם לא היה גוף מקום הענף או השרש שרוצה לישב עליו כלו בתוך שלשה אלא צדו אחד גבוה משלשה וצדו אחר בתוך שלשה כגון שהיה הקרקע גבוה מצד אחד יותר מחברו אסור והוא שאמרו בברייתא שרשי' הגבוהי' מן הארץ שלשה טפחים אעפ"י שצדו אחד שוה לארץ הרי לא ישב עליהן שאין עולין באילן ואין נתלין בו ואין נסמכין בו ולא יעלה מבעוד יום לישב שם כל היום אחד אילן ואחד בהמה אבל בור ושיח ומערה מטפס ועולה מטפס ויורד אפי' הן מאה שאין הענין באילן משום טורח אלא מגזרת תלישה ובור ושיח ומערה אין בהם חשש של כלום:
עבר ועלה באילן אם מבעוד יום עלה אפי' במזיד ר"ל בכונת לישב שם בשבת מותר לו לירד אף משחשיכה ואם משחשיכה עלה ובמזיד אסור לו לירד ובשוגג מיהא מותר שלא קנסו שוגג אטו מזיד. ובבהמה מותר לירד אף בעלה במזיד משום צער בעלי חיים. ואילן יבש בימות החמה שנמצא יבשותו ניכר לכל מותר לעלות בו בשבת שכל שאין בו לחלוח יצא מכלל מחובר. ומראית העין אין כאן שהרי הואיל ובימות החמה הוא יבשותו ניכר לכל. ודוקא בשאין בו פירות ר"ל משנה שעברה שמשנה זו אין צריך לומר שהרי יבש הוא. וכן דוקא בגרודא ר"ל חלק שאין לחוש בו לשבירת קסמין. ובמקום שראו אותם פרוצים בכך ושאינן בני תורה אסורין אף באלו. והוא שסמכו על זה רב בקעה מצא וגדר בה גדר ר"ל מקום פרוץ ושאינן בני תורה:
כבר ביארנו בראשון של סנהדרין זריקת הדם היאך היא חלוקה לפי ענין הקרבנות מהם במתנה אחת ומהן במתן ארבע. מעתה כל שנתערבו הדמים במינן כגון של אחת באחת ושל ארבע בארבע ינתנו כדינם (ותערבו) [נתערבו] של אחת בשל ארבע שאם נותנן באחת עובר על בל תגרע ואם נותנן בארבע עובר על בל תוסיף. ינתנו באחת שאם נתת [בארבע] ועברת על בל תוסיף עשית מעשה בידך ומוטב לעבור בשב ואל תעשה משיעבור בידים. וכבר ביארנוה במסכת ראש השנה פרק ראוהו בית דין:
מותר לאדם להלך על גבי עשבים בשבת אפי' בימות הגשמים שהם רכות ונוחות להשבר. וכן אפי' נועל מנעלים שהדבר מצוי לשברן בנקל שכל דבר שאין מתכוין מותר. וזו שנאמרה כאן לאסור לא על דעת ר' שמעון נאמרה וכבר ידעת שהלכה כר' שמעון:
אסור לאדם שיכוף את אשתו לדברי' שבצנעה אפי' לכונת מצוה אלא ירצה תחלה ואחר כך יעשה מעשה. דרך הערה אמרו מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. אפי' לא נתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול. ר"ל שמכסה את צואתו. וגזל מנמלה ר"ל שמכינה לחמה בקיץ ואין אחת גוזלת לחברתה. ועריות מיונה ר"ל שאינו נזקק אלא לבת זוגו. ודרך ארץ מתרנגול שמפייס ואחר כך בועל והוא שמהלך סביבותיה ופושט לה כנפיו דרך פיוס:
אעפ"י שמדת הצניעות משובחת אצל הכל בנשים משובחת ביותר ואעפ"י כן כל שמתחבבת אצל בעלה ומפייסתו לכונת מצוה אין זה פריצות אצלה אלא זריזות ומדה מעלה ושכרה שמור לה לצאת ממנה בנים הגונים הואיל ואין כונתה אלא לכך. וכבר העיד הכתו' ותצא לאה לקראתו וגו':
בשני של נדה [לא:] אמרו אסור לאדם שישמש את מטתו ביום שמא יראה בה דבר מגונה ותתבזה עליו. וכן שישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהם ביום. ובבית אפל מותר. ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ומשמש:
ומה שנתגלגל כאן באיסור ייחוד של איש עם אשה כבר התבאר במקומות אחרים:
המשנה השביעית ויתחיל בביאור עניני החלק השלישי והוא שאמר. הדלת שבמוקצה ר"ל שבמקום המוקצה כגון רחבה שאחורי הבתים או של דיר וסהר ואין הבעלי' חוששי' לעשות לה דלת קבוע אלא עומדת זקופה כנגד הפתח וכשהוא פותח מפילה לארץ. ואמר עליה אם שכשהוא נועל היא גבוהה מן הקרקע שלשה טפחים מותר לנעול בה שאין כאן דמיון בנין אבל אם אינם גבוהים שלשה אין נועלי' בהם מפני שנראה כבונה. ויש מפרשי' גבוהים מן הארץ שהם קשורים ותלויים בחבל וגבוהים שלשה שזה נקרא הכנה ומותר לטלטלה מתורת דלת. וכן חדקים שבפרצה ר"ל חבילות של קוצים שסותמין בה את הפרצה שלא יכנס שם גנב או חיה רעה וכן מחצלת וכן הלכה. ומכל מקום יש פוסקי' שמשנה זו באה כר' אליעזר שסובר בפקק החלון שאין נועלין בו אלא אם כן קשור ותלוי. וכבר ביארנו בפרק כל הכלים שאין הלכה כמותו ומותר בפקק החלון אף בלא גובה מן הארץ ואף בלא שום קשור ובדלת מיהא דיו בקשור:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
דלת הנגררת ומחצלת הנגרר והקנקן הנגרר ר"ל שאינם גבוהים מן הארץ אלא נגררים בה הואיל ומכל מקום קשורים ותלויים שם נועלין בהם בשבת. ואם תאמר משנתנו שהצריכה גובה שלשה. אתה מפרש את זו בשהיה שם ציר אעפ"י שאין לה עכשו שכל שהיה שם ציר שם דלת עליו ואינו נפקע הא אם לא היה שם ציר צריך גובה שלשה. ויש פוסקי' כברייתא זו והוא שדי בגבוהים אפי' כמלא נימא. ואף זו לדעת שכתבנו במשנה זו יש אומרי' שבאה כר' אליעזר ואין הלכה כמותו. וענין קנקן הוא כלי שאחורי המחרישה לפעמים נועלין בו. וסוכי קוצים וחבלי קוצים אין בהם מקום להיכר ציר. ולדעת ראשון צריך שיהו גבוהים.
ודלת אלמנה שאינה נגררת ר"ל אעפ"י שאינה נגררת אין נועלין בה בשבת. ופרשו בדלת אלמנה (דיחד שבא) [דחד שיפא] כלומר מלוח אחד שאין לה בת זוג וזו ודאי אין לה צורת פתח והוה ליה כבונה או שאין שם דלת עליה וטלטולה אסור. וכן ביארו בה דלית לה גישמי ר"ל משקוף למעלה ואסקופה למטה להיות הדלת חובטת בו וכל כיוצא בזו אין שם דלת עליה שהרי אם קשורה היא בחבל מתנדנדת היא ואם אינה קשורה צריך הוא להפילה לארץ כשהוא פותח. ויש גורסין דלת אלמנה הנגררת וראשונה עיקר:
כשאדם בא לסדר עצים לאור ביום טוב צריך להזהר שלא יראה כבונה ומלמטה למעלה אסור ר"ל שישים תחלה בקעת אחת ואחר כך אחרת עליה דרך בנין אלא תהא האחת בידו גבוהה מעט וישים אחרת תחתיה. וכן בביצים וקדרה ומטה וחבית. וכבר ביארנו ענינה ברביעי של יום טוב ולא נתגלגלה כאן אלא מתורת בנין:
כשרים שבדור וחכמיהם ראוי להם להוכיח בני דורם כדי לשמרם מן העבירות וכשהם מנהיגים אותם על דרך זה נאמר עליהם שהם מגינים עליהם מן הפורעניות והוא שכתו' טובם כחדק ישר ממסוכה. כלומ' טובים שבהם הם כחדקים שסותמין בהם את הפרצות להיותם מגינים על הפרדס וכן ישר ממסוכה כלומ' שהוא נקרא ישר מצד שהוא מגין על בני דורו כמסוכה לגינה ולא המשיל את הטובים לחדק לגנאי אלא לשבח על הדרך שביארנו:
המשנה השמינית והיא חוזרת לענין החלק השני אלא שהמשנה שלפניה הוקדמה לזו שלא כסדר. לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים כגון שיושיט ידו בחור שיש שם ויטול המפתח שהוא בחור שברשות הרבים ויפתח מבחוץ במנעול שברשות הרבים ואעפ"י שאין ממקום מפתח עד המנעול ארבע אמו' מכל מקום שמא יכניס המפתח אצלו. וכן לא יעמוד ברשות הרבים ויפתח ברשות היחיד כגון שהיה מקום המנעול תחת תקרה שהוא נידון כרשות היחיד כמו שביארנו בראשון של שבת. או שהיה מקום מנעול גבוה עשרה ורחב ארבעה אעפ"י שנטל המפתח ממקום פטור כגון למעלה מעשרה גזרה שמא יביאנה אצלו לתוך עשרה ונמצא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ואסור עד שיעשה מחיצה עשרה ברשות הרבים ויעמוד בתוכה שנמצא זה מכניס מרשות היחיד לרשות היחיד בלא רשות הרבים באמצע דברי ר' מאיר ואמרו לו מעשה בשוק של פטמין ר"ל טבחים שהיה בירושלם שהיו נועלים ומניחים את המפתח בחלון שעל הפתח ר"ל שהיה רחב ארבעה שהוא רשות היחיד והרי שהיה עומד ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד. ושאלו בגמרא אמ' ר' מאיר רשות הרבים ומהדרו ליה אינהו כרמלית. כלומר שאף ר' מאיר לא אסר אלא ברשויות של תורה אבל ברשויות של סופרים לא שמענו וירושלם כיון שדלתותיה נעולות בלילה אעפ"י שלא נשתתפו בה כרמלית היא ואפי' ביום כמו שביארנו בראשון של שבת. ותירצו בה שמשנתנו לאחר שנפרצו בה פרצות ולא היה אפשר לדלתותיה לינעול ונמצא שהיא רשות הרבים ואחר כך פירשו בה שדברי ר' מאיר אף בשערי גנה נאמרו שהיא כרמלית ר"ל שמה שלפניהם מסתמא כרמלית היא בפתחו בית שער קטן לשמירת הגנה והוא רשות היחיד ונמצא הוא אוסר אף מכרמלית לרשות היחיד. ומשנתנו חסרה וכך הם הדברים וכן לא יעמוד ברשות היחיד ויפתח לכרמלית וכו' ועל זו [השיבוהו] מירושלם לא שתאמר שחכמים לא חלקו עליו ברשות הרבים שהרי אמרו עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד אלא שתשובה זו השיבוהו על הכרמלית והעלו בגמרא שחזר בו ר' מאיר משערי גנה ולא חלק אלא ברשויות של תורה ואף בזו הלכה כחכמים ומותר אף ברשות הרבים כל שהוא בחפצים שאין צריכים והרי מפתח אין צריך לו למשכו אצל עצמו אלא לפתוח ולנעול ולהניחו במקומו והילכך עומד אדם ברשות היחיד ופותח ונועל ברשות הרבים או ברשות הרבים ופותח ונועל ברשות היחיד ובלבד שלא יוציא את המפתח מרשות לרשות. ולפי מה שכתבנו עם מה שנאמ' בסוגיא שלה בגמרא כל שרשות הרבים או כרמלית עובר לפני הדלת ומקום המנעול רשות היחיד כגון למעלה מעשרה ורחב ארבעה אי אפשר לו ליטול מפתח מרשות הרבים או מן הכרמלית לפתוח ולנעול אלא נותנו מערב שבת במנעול או בחלון שלמעלה ממנו אעפ"י שהוא רחב ארבעה על ארבעה ולמחר פותח ונועל ומחזיר את המפתח למקומו אעפ"י שעומד ברשות הרבים וכל שכן בחלון שאין בו ארבעה על ארבעה שהוא מקום פטור וכן באסקופה גבוהה שלשה ואין רחבה ארבעה שהוא גם כן מקום פטור כמו שביארנו בראשון של שבת. ואם המנעול למטה מעשרה ורחב ארבעה הרי הוא כרמלית ומותר להניח את המפתח בחלון כרמלית או בהאסקופה כרמלית. ואם אין המנעול רחב ארבעה מותר בכל ענין ואפי' מרשות הרבים שהרי מקום פטור הוא ובלבד שאחר שיפתח יניחנו במקומו ולא ברשות היחיד או בכרמלית שכל מקום שאין בו ארבעה על ארבעה מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו ואף ברשויות של סופרים אסור להחליף כמו שהתבאר:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש בה בגמרא דבר לענין פסק אלא שמתוך שהסוגיא מבולבלת אני רואה להעירך מעט בביאורה והוא שאמרו בה פתחי גנה ר"ל שסתמן מנעול שלהם למעלה מעשרה וכל שיש בהם ארבעה נמצאו רשות היחיד לדברי הכל או אם אין בו ארבעה על ארבעה אלא שהוא עבה בכדי שיש לחוק בעביו ארבעה טפחים והוא רשות היחיד לדעת ר' מאיר שסובר חוקקין להשלים בזמן שיש להם בית שער מבפנים פותח ונועל מבפנים. פי' בית שער זה הוא בית קטן שפתח הגנה פתוח לו והשומר עומד לשם בשעת גשמים ולפעמים עושין אותם מבפנים ולפעמים עושין אותם מבחוץ. ומכל מקום סמוך לפתח הוא. ואמר על זה שאעפ"י שהגנה עצמה כרמלית שהרי יתרה היא מבית סאתים אם יש לה בית שער מבפנים פותח ונועל מבפנים. כלומ' שעומד בפנים ונוטל את המפתח מתחת האסקופה ופותח ונועל בשער הגנה דרך חוץ שנמצא עומד ברשות היחיד ומושיט ידו דרך חור בחוץ ופותח או נועל שהרי מטלטל הוא מרשות היחיד לרשות היחיד אבל אסור לו לעמוד בחוץ ולפתוח שהרי עכשו עומד ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד. בית שער מבחוץ. ר"ל חוץ לגנה עומד הוא בתוך הבית שער ופותח ונועל גם כן דרך חוץ שהרי עומד ברשות היחיד ומטלטל ברשות היחיד ובזו אף אם הוא עומד בפנים ר"ל בגנה אסור שהרי מכרמלית לרשות היחיד הוא. היה להם בית שער מכאן ומכאן על הדרך שביארנו אין להם בית שער כלל אינו פותח ונועל כלל שהמנעול רשות היחיד. ואם עומד מכאן נמצא עומד ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד. ואם מכאן נמצא עומד בכרמלית ומטלטל ברשות היחיד. וכן חנויות הפתוחות לרשות הרבים בזמן שהמנעול למטה מעשרה שהוא כרמלית מביא מפתח מערב שבת ומניחו באסקופה שהוא כרמלית גם כן שסתם אסקופה זו כרמלית היא ולמחר פותח ונועל כדרכו ומחזירו לאסקופה ובזמן שהוא למעלה מעשרה שהוא רשות היחיד מביא מפתח מערב שבת ומניחו במנעול ולמחר פותח ונועל כדרכו ומניחו במקומו ואעפ"י שהאסקופה כרמלית והוא עומד עליה מותר שעומד אדם בכרמלית ומטלטל ברשות היחיד. ועל זה אמרו הדר ביה ר' מאיר משערי גנה ואם כן במנעול למטה מעשרה אפי' אינו עומד באסקופה אלא ברשות הרבים מותר וחכמים אומרים אף בזמן שהמנעול למעלה מעשרה מביא מפתח מערב שבת ומניחו באסקופה ולמחר פותח ונועל בו ומניחו בהאסקופה או בחלון שעל גבי הפתח ופירושה שהמנעול מקום פטור הוא שאינו רחב ארבעה אלא שיש בו עובי לחוק בו והם סוברים שאין חוקקין להשלים ונמצא טלטולו מכרמלית למקום פטור וכן בחלון שאין בו ארבעה על ארבעה שעל הפתח ואם היה בחלון ארבעה על ארבעה הרי נמצא מוציא מאסקופה שהיא כרמלית לחלון שהיא רשות היחיד דרך המנעול שהוא מקום פטור וכל הוצאה מרשות לרשות אף דרך מקום פטור אסורה. ומפני שלא נתברר מה שביארנו בסוגיא הוא שואל האי מנעול היכי דמי אי דלית ביה ארבעה על ארבעה מקום פטור והיאך אמ' ר' מאיר מניחו במנעול אבל באסקופה אסור. ואי דאית ביה ארבעה על ארבעה רשות היחיד הוא והיאך אמרו חכמים שמוציאו מן המנעול ומחזירו לאסקופה הרי מטלטל מרשות היחיד לכרמלית. ופרשוה בשאין בו ארבעה אלא שיש לחוק בו ארבעה על הדרך שביארנו. שמע מינה לדעת ר' מאיר שחוקקין להשלים שחזר בו משערי גנה כמו שביארנו. אלא שכבר פסקנו כחכמים ואף ברשות הרבים כן. ושמע מינה לרבנן איתה לרב דימי ואסור מיהא להחליף שהרי כשהוציא מן האסקופה כרמלית למנעול שהוא מקום פטור אסרו לטלטלה משם ולהניחה בחלון ארבעה ואעפ"י שכבר הניחו במקום פטור ולמדת שלרבנן כל שהמנעול מקום פטור מניחו אפי' ברשות הרבים ולא תפש בה אסקופה אלא ללמד שאף בכרמלית אסור להחליף. והרבה מפרשים נתחבטו בביאור סוגיא זו ללא צורך ומה שראוי ממנה לענין פסק כבר ביארנוהו במשנה:
המשנה התשיעית והיא חוזרת לכסדרה בענין החלק השלישי והוא שאמר נגר שיש בראשו גלוסטרא. פי' נגר הוא כעין יתד ותוחבין אותו אחר שנסגר הדלת בנקב שבאסקופה כדי להעמיד הדלת סגור ולפעמים קושרין אותו בחבל שתחוב במסמר אחורי הדלת ביום כדי שלא יאבד ובלילה מתירין אותו וסוגרין בו ולפעמים כשהחבל חזק וארוך תוחבין אותו בלא התר קשורו וכשהוא על דרך זה הוא קרוי ניטל באגדו וכשתוחבין אותו בנקב האסקופה הוא כבונה אלא שקלוסטרא מתירו והקלוסטרא הוא עובי שבראשו עושהו כעין בוכנא ראוי להדק בו והרי יש עליו תורת כלי ואין כאן נראה כבונה ומותר אף בלא קשירה לתחבו באסקופה שהלכה כר' יוסי.
נגר הנגרר ר"ל שקשור אחורי הדלת אבל אינו תלוי אלא שהחבל ארוך כל כך שהנגר נגרר בארץ עד שאדם שומטו ומניחו בקרן זוית הרי זה כמי שלא נקשר שאין כאן היכר שלנעילה הוא עומד והרי הוא כנותנו שם מתחלה ונראה כבונה ונועלין בו במקדש אחר שהוא קשור ששבות בעלמא הוא אבל לא במדינה והמונח ר"ל שאינו קשור כלל לא ביום ולא בלילה אפי' במקדש אסור ור' יהודה מתיר במונח במקדש ובנגרר אף במדינה הואיל וקשור הוא. ופרשו בגמרא שכל שאינו נגרר אעפ"י שראשו מגיע לארץ לר' יהודה אף במדינה מותר אבל כל שאינו לא קשור ולא תלוי והוא הדין לקשור אלא שהוא נגרר בארץ עד שאדם שומטו משם במדינה אסור. והלכה כר' יהודה. וקשור זה שהוא מתיר פרשו בגמרא דוקא שקשור בדלת עצמה אבל אם נקשר במזוזת הדלת אין כאן הוכחא שלנעילה הוא עומד. ואם היה ניטל באגדו בחבל חזק מותר בכל ענין אפי' היה תלוי בבריח שאדם סוגרו בו תמיד מוכיח עליו שלנעילה הוא עומד אבל בקשר חלוש לא. והוא שאמרו רב אחא איקלע לנהרדעא חזייה לההוא דהוה קטיר בגמ' אמר דין לא ניטרוק ר"ל שלא ינעול בו אחר שאין קשורו אלא בגמי. היה נקב בגופו של נגר והיה מסמר יוצא ממנו ויש נקב בדלת עובר כל עביו של דלת עד שכשאדם פותח תוחב את הנגר באותו מסמר לנקב הדלת העובר לצד חוץ והוא הנקרא נשמט אסור שזהו בנין גמור ולא עוד אלא אפי' לא היה נקב הדלת עובר לצד חוץ אלא עד מקצת עוביו של דלת הרי מכל מקום הוא נראה כבונה ואסור ואם עשה לו בית יד עד שהוא נעשה כבוכנא מותר שתכונתו מוכחת עליו שלשם כלי נעשה ולא לבנין וכן כלים גדולים שמלאכתם לאיסור שמותר לטלטלם לצורך גופם ומקומם אפי' היו רבים צריכים בטלטולם מחמת גדלם הרי הם מטלטלים לסמכם לדלת להעמידה ננעלת וכבר ביארנוה במסכת שבת פרק כלים:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנתחדש עוד בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:
כבר ביארנו במסכת שבת שאין עושין אהל עראי ביום טוב ואין צריך לומר בשבת אבל מוסיפין בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. מעתה כיפי דארבא והם כעין מעגלים הנקראים צירקליש ונועצים הספינה מכאן ומכאן כדרך שנועצים שנושאים את המת בתוכה לפרוס את הטלית עליה ואף בספינה נועצין אותם ראשו אחד בדופן זה מחצי אמה לחצי אמה על פני כל הספינה ופורסין עליהם בגדים ומחצלות להגין מפני החום או הצנה או הגשמי' וכל שיש בעובי הכיפים טפח ונעצם מבעוד יום הרי הוא אהל ואין פריסת המחצלות עליהם אלא תוספת אהל. וכן הדין אם אין בהם טפח אלא שהם נעוצים בפחות משלשה שתורת לבוד מחברם. וכן כל שמתיירא על צאנו בימות החמה ורוצה לעשות להם מחיצה ביום מפני החמה ורוצה לסלקה בלילה כדי שישאפו את האויר פורס מחצלת מבעוד יום וכורכה סמוך לשקיעת החמה ומשייר בה אהל טפח ולמחר פורשה לגמרי ואינו אלא מוסיף:
וילון העשוי כנגד הפתח לצניעות בעלמא ולא מתורת אהל. מותר לנטותו ולפרקו שכל שנעשה מן הצד לצניעות בעלמא אין עליו תורת אהל כלל:
כילה שאין בגגה טפח וכן אין בפחות משלשה סמוך לגגה רוחב טפח מותר לנטותה ולפרקה בשבת. ואפי' היה שפועה כמה ששפועי אהלים לא כאהלים ושפועה הוא מנקדת האמצע עד מקום ששפת היריעה כלה:
כובע של לבד העשוי להניחו על הראש מפני הגשמים או מפני החמה אעפ"י שיש בו שפה סביב שהוא עושה צל כמו אהל מותר ללבשו ובלבד שיהא מהודק על ראשו כדי שלא יפול ויבא להביאו. וגדולי המחברים כתבו בענין הדוק זה כונה אחרת:
המשנה העשירית והכונה בה בביאור ענין החלק הרביעי והוא שאמר. מחזירין ציר התחתון במקדש. פי' שהרבה דברים של איסור שבת הותרו במקדש וחזרת ציר תחתון בדלת הואיל ולא יצא העליון נוחה הרבה אלא שנאסרה מחשש שמא יתקע ובמקדש לא חששו והעליון כאן וכאן אסור שבעליון דרכו לתקוע במקבות וגרזן ור' יהודה מתיר בעליון במקדש ובתחתון במדינה. ויש מפרשי' והעליון כאן וכאן אסור כשיצא אף העליון ומפני שהתחתון יוצא תחלה הוא תופשה בלשון זה. ונמצא שר' יהודה מתיר אף כשיצאו שניהם והלכה כחכמים. ובגמרא פרשו בדלת של שידה תיבה ומגדל במקדש מחזירין ר"ל התחתון ובמדינה דוחקין אם לא יצא כלו מנקב האסקופה אלא שקרוב לצאת והעליון כאן וכאן לא יחזיר שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת. של בור ושל דות ושל יציע לא יחזיר ואם החזיר חייב חטאת מפני שאין אלו חוזרין לצירם אלא בדוחק גדול וחזרתם בתקיעה. ויש מפרשי' שהציר שלהם בקרקע והרי זה בנין גמור. מחזירין רטיה במקדש ר"ל מי שהיתה לו מכה בידו והניח רטיה עליה מבעוד יום והוצרך ליטלה בשבת מצד שרצה לעבוד עבודה ונמצאת הרטיה חציצה לו ולאחר עבודה רשאי להחזירה שאם לא תתיר חזרתה נמנע מעבודתו וזה אחד מן הדברים שהתירו סופם משום תחלתם כמו שביארנו במסכת יום טוב. אבל לא במדינה גזרה שמא יניח מתחלה והנחה לכתחלה כאן וכאן אסור מפני שני דברים. אחד משום רפואה ואחד שמא ימרח הרטייה וזהו [ממחק] הנזכר באבות מלאכות. ומכל מקום מה שאין בו חששות אלו אלא שמגין מותר להחזיר אף במדינה. והוא שאמרו יוצאין בציפי צמר ובפיקורין כמו שביארנו במקומו. קושרין נימא (בשבת) [במקדש] ר"ל נימת כנור של שיר קרבן שנפסקה קושרין אותה להכשירה לזמר. ובגמ' פרשוה לדעת ר' אליעזר שסובר מכשירי מצוה דוחין את השבת אף במה שהיה אפשר מבערב וכל שכן בזו שנפסקה בשבת ואין הלכה כדבריו כמו שביארנו במסכת שבת פרק מילה. ומעתה לענין פסק לא קשירה דוקא אלא עניבה. ויש פוסקים אף בקשירה גמורה מפני שמכשירין אלו לא היה אפשר לו לעשותן מבערב שהרי נפסקה הנימא בשבת וכדעת ר' יהודה שמתיר במכשירין שאי אפשר לו לעשותם מבערב. והיתר זה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. פירושו אף לדעת האומר שאין עיקר שירה בכלי אלא בפה ובמדינה אסור שמא יקשור מתוך שהדבר מצוי ושהוא קפיד בה על הכנור ולכתחלה ר"ל להניח בה נימא חדשה שלא היתה שם מעולם כאן וכאן אסור.
חותכין יבלת במקדש ר"ל שומא שבבשרו ועושה אותו בעל מום ורשאי לחתכה בין שיחתכה הוא בעצמו בין שיחתכה לו חברו. ודוקא בדבר שאין דרך לחתכה בו כגון בשניו או בידו. ויתבאר בגמרא שאם היתה יבשה חותכה אף בכלי. ובמדינה אסור שמא יחתכנה בסכין או במספרים והוא תולדת גוזז ולפיכך בכלי ובלחה כאן וכאן אסור שמלאכה גמורה היא ואפי' עלתה לו בשבת שלא היה אפשר לו מבערב אסור. וגדולי המחברים כתבו שבדיעבד מיהא אף בכלי ואף במדינה פטור בין לעצמו בין לאחר:
כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש שלא תראה מכתו. ודוקא במקום שלא יחוץ הגמי בין בשרו לכלי כגון באצבע של שמאל שאין עבודה אלא בימין או בימין ושלא במקום עבודה כגון גב היד וכן דוקא גמי אבל בגד הוה ליה ייתור בגדים ואסור אפי' צלצול קטן ר"ל אזור קטן כל שהוא חשוב בפני עצמו אבל כל שאינו בגד בפני עצמו כל שאינו במקום בגדים כגון על אצבעו או על עקבו אינו חוצץ אלא בשלש אצבעות על שלש אצבעות ששלש אצבעות על שלש אצבעות בכל מקום פוסל ולא משום חציצה לבד שאם כן שלא במקום עבודה מיהא מותר אלא משום ייתור בגדים ולא תפשה בגמרא בלשון חציצה אלא אשגר לישנא הוא ואף הגמי במדינה אסור מפני שיש בו קצת רפואה ורפואה יש בה משום שבות ואם להוציא דם ר"ל שמהדקה בגמי כדי להוציא את דמה כאן וכאן אסור משום חובל.
בוזקין מלח על גבי הכבש שלא יחליק ר"ל מכתתין מלח ומפזרין על כבש המזבח בשעת גשמים שמתוך שהוא חלק בלא מעלות ומדרגות הוא מחליק רגלי העולה והתירו לכתת מלח ולפזרו שם כדי שלא יחליק. ולשון בוזקין נאמר על הכתות והשבור. וגדולי המחברים ראיתי שפירשו בפירושי המשנה שעל הפזור נאמר לשון בוזקין ומפני שהפזור פעם אחר פעם רק הוא כעין מראה הבזק. ולי נראה כפירוש ראשון וממה שאמרו בשני של יומא (כב:) אסור למנות את ישראל אפי' לדבר מצוה שנ' ויפקדם בבזק. ופירושו בשברי חרסים שהיה כל אחד נוטל מכתת חרש ומניח לפניו ומונין אותם החרסים.
וממלאין מבור גדול ומבור הגולה בגלגל בשבת פי' במקדש. ושני בורות אלו כך היה שמן ושניהם היו בלשכה אחת שבעזרה ובמדינה אסור על ידי גלגל אבל לא בשבת ומבור הקר ביום טוב ובור זה כך היה שמו והיה במקום ידוע אצלם. ובור זה בלבד הותר להם בקבלה למלאת ממנו ביום טוב על ידי גלגל אעפ"י שלא היה במקדש אבל לא בשבת מפני שכך היה מעשה כשעלו מן הגולה שהוצרכו למים והתירוהו והיו קורין לו בור הקר על שם שהיו מימיו נובעים ביותר מלשון כהקיר בור מימיה. והוא שאמרו לא כל בורות היקרות התירו. כלומר לא כל בור שהוא מים נובעין התירו אלא זה בלבד. ובלשון אחרת אמרוה בגמרא שהוקרו עליה דברים כלומר שנשאו ונתנו עליו הרבה כמים הנובעים וכמעיין המתגבר.
שרץ שנמצא במקדש מת כהן מוציא אותו בהמיינו ר"ל באבנטו שלא יגע בו ויטמאנו שהשרץ מטמא במגע ואינו מטמא במשא ואין האבנט חוזר ומטמא את הכהן שהרי ראשון הוא ואין אדם מיטמא אלא מאב הטומאה ומשום איסור טלטול בשבת ליכא שאין שבות במקדש ואינו מחזר אחר פשוטי כלי עץ שאינן מקבלים טומאה שנוח לו לטמא את אבנטו משיחזר אחר כלי עץ (וישאה) [וישהה] את הטומאה דברי ר' יוחנן בן ברוקה ר' יהודה אומר שמחזר הוא אחר הצבת של עץ כדי שלא לרבות את הטומאה ר"ל לטמא את המיינו וכן הלכה ומהיכן מוציאין אותה פי' בשבת כלומר שלא אמרו להקל בכבוד שבת בשביל כבוד מקדש אלא בקצת מקומות שבעזרה שהם קדושים ובא לחקור על אי זה ממקומות שבמקדש אמרו להקל בזו ולהוציא את הטומאה בשבת מהיכל ומאולם ומבין אולם למזבח שהוא עיקר מקום תשמישן של ישראל ושל כהנים אבל בשאר מקומות שבעזרה אם נמצא שם מכסהו בקדרה ומניחו עד שתחשך דברי ר' שמעון בן ננס ור' עקיבא אומר מכל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אם נכנס שם בטומאה והיינו כל העזרה וכן הלכה. ושאר כל המקומות למר כדאית ליה ולמר כדאית לי'. ר"ל עזרה לבן ננס. ולשכות לר' עקיבא אם נמצאת שם טומאה כופה עליו פסכתר ר"ל סיר של נחשת עד שתחשך וכ"ש שבמדינה בכל מקום אסור במקום כיוצא בזה ר"ל שאינו מקום אכילתו או מקום שביתתו שאלו במקומות אלו אף במדינה מותר מתורת גרף של רעי ר' שמעון אומ' כל שהתירו לך חכמי' משלך נתנו לך כלומר שהרי לא התירו אף במקדש אלא את השבות והרי אף מן הדין היה מותר:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרכים שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
זה שאסרנו במשנה החזרת רטיה במדינה לא סוף דבר בשסלקה הוא אלא אף בשפירשה מאליה. ומכל מקום בשפרשה מאליה מיהא דוקא שפרשה על גבי קרקע שמאחר שפרשה על גבי קרקע הרי חזרתה כהנחה מתחלה. אבל פרשה על גבי כלי כגון שנפלה לו על הכר או על הכסת מחזירה ואין צריך לומר שאם הוחלקה למעלה דוחקה למטה ואם הוחלקה למטה דוחקה למעלה. ואף לכתחלה רשאי לגלות מקצת הרטיה ולקנח פי המכה אבל רטיה עצמה לא יקנח מחשש שמא ימרח שאם מירח חייב חטאת כמו שהתבאר. ויש מפרשי' בשמועה זו שאף בסלקה כל שלא הניחה על גבי קרקע מחזירין אף במדינה ומשנתנו בפרשה על גבי קרקע. וכן נראה דעת גדולי הפוסקי'. ואין הדברים נראין:
ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת שחיטת הפסח וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת שהרי אי אפשר לו לעשותם קודם השבת ואעפ"י שהרכבה והבאה אינן אלא שבות שהרי בהרכבה אעפ"י שלא אמרו חי נושא את עצמו בבהמה מכל מקום ירושלם דלתותיה נעולות בלילה ואינה אלא כרמלית ובהבאה שלא על כתפיו חוץ לתחום תחומין דרבנן מכל מקום היה אפשר מבערב. ואעפ"י כן ביבלת [לחה] מיהא אם היה (ידו) [על ידו מותר] לחתכה בידו (חותך וביבשה אפי' בכלי) שאין שבות במקדש ברוב מינין שבשבות ואם היתה יבשה חותכה אפי' בכלי שאף זה שבות היא והואיל וכבר הוא במקדש מותר. ולמדת ששבות מקדש במקדש התירו שבות מקדש במדינה לא התירו:
אעפ"י שביארנו בראשון של שבת שאין מניחין בשר לצלות על גבי האש ערב שבת אלא בכדי שיצולו מבעוד יום שאין כאן עוד גזרה שמא יחתה בגחלים שהרי חתוי בגחלים קשה לו אעפ"י כן משלשין את הפסח לתנור עם חשכה ולא מפני שהשבות הותר במקדש שהרי צליית פסחים כל אחד צולהו בביתו ואף שבות של צורך מקדש במדינה לא התירו אלא מפני שבני חבורה זריזים הם בכל מקום שהם ולא יבאו לחתות:
כשם שהתירו קצת מיני שבות המקדש כך לכל דבר שבקדושה שהרי הקורא בספר על האסקופה ונתגלגל מידו אמרו שגוללו אצלו וקראו קדושת הספרים שבות מקדש וכן התירו לפעמים שבות במקום מצוה:
חצר שנתקלקלה בימי הגשמים מביא תבן אפי' בשבת ומרדה על הקרקע ר"ל שוטח לדרכו עליה וכשהוא מרדה לא ירדה בסל ובקופה שזהו דרך חול ומתוך שלא ירגיש יבא להשוות את הגומות אלא בשולי קופה ר"ל קופה שנשתברה ונשארו השולים שמתוך שנויו יזכור ששבת הוא ולא יבא להשוות גומות ומצד התבן אין כאן השוואת גומות שהתבן אין דעתו לבטלו לשם מן הסתם. אף כתיתת המלח ו פזורה על הכבש שהתרנו במשנה פירושו שאינו מבטל לה אלא שדעתו למלוח ממנה עורות קדשים לאחר דריסתו שאלו מבטל לה הרי מוסיף בבנין ואף בחול אסור להוסיף בבנין המזבח שהבנין נמסר מפי הגבורה שלא להוסיף ושלא לגרוע שנ' מיד ה' עלי השכיל ושמא תאמר ואם אינו מבטלה הרי היא חוצצת בין רגלי הכהנים לכבש בהולכת איברים לכבש וכבר אמרו כל הזבחים שקבל דמן זר ואונן ערל ויושב על הכלי או על רגלי הבהמה או על רגל חברו פסל ומשום חציצה והולכת איברים לכבש עבודה היא וטעונה כהן באמת כך הוא ולא התירו אלא בהולכת עצי' למערכה שאינה עיקר עבודה וכשרה בזה:
כבר ביארנו במשנה שבמדינה אין ממלאין על ידי גלגל וביארנו הטעם מפני שהוא דרך השקאה מתוך שהוא נעשה בלא טורח שמא ימלא לגנתו ולחורבתו. ומכל מקום במקום שאין שם לא גנה ולא חורבה מותר ואם רואין בהם שמערימין למלאת בשבת להשתמש בהם למלאכתם בחול אוסרין להם שמא תאמר היאך לא אסרנו מלוי זה מצד השמעת קול כמו שאמרו אולודי קלא אסור. וכן שאמרו לא מספיקין ולא מטפיחין וכו' תדע שלא אמרוה אלא בקול של שיר ומגזרה שמא יתקן כלי שיר וזה שאמרו מעלין יין בדיופי והוא מיניקת ששואבין בה את היין. ויש מפרשי' בה העלאת יין מחבית מלאה לריקנית דרך קנישקני והוא לשון דיופי ר"ל שתי פיות ומטיפין מים מן הערק לחולה. וענין ערק הוא כלי שפיו צר מלמעלה ובתחתיתו נקבים נקבים דקים ומוציאין את המים טפה טפה וכשנופלים בתוך כלי של מתכת נשמע מהם קול כקול שיר כלי הנחשת הנקראים צינבאש ובלשון תלמוד זמזומי ועושין אותו לפעמים להעיר את החולה מצד הקול מצד שהקול אינו בא כל כך בבת אחת ואינו מבהילו ולפעמים עושין אותו ליישן את הניעור מצד נעימות הקול הנמשך ממנו. ולפי מה שכתבנו כל שהוא נעשה להוליד את הקול לבד כדי להעיר את הישן אף בבריא מותר שלא אסרו אולודי קלא אלא בקול של שיר אבל כל שנעשה ליישן את הניעור הרי זה נעשה להולדת קול של שיר ובחולה הוא שמותר אבל בבריא אסור. וכן המשמר את זרעיו מפני העופות או קשואים ודלועין מפני חיה שאמרו לא יספק בכפיו ולא יטפח בלבו ולא ירקד ברגליו להשמיע קול כדי להבריחם כדרך שעושה בחול. לא מפני שהולדת קול אסורה שלא בכוונת שיר אלא שמא מתוך שהוא עושה דרך חול אינו מרגיש ושמא יטול צרור ויזרוק לרשות הרבים. וכן מה שאמרו נשים המשחקות באגוזים אסור לא משום הולדת קול אלא מחשש השואת גומות והראיה שהרי אף במשחקות בתפוחים אסרו אעפ"י שאין שם קול אחר שכן מותר לקשקש על הדלת בשבת ואין אוסרין משום השמעת קול. ומה שהוזכר כאן לעולא בההוא גברא דטרף אדשא ואמ' ליתחיל גופיה דקא מחיל שבתא. שלא כהלכה נאמר וקללת חנם היתה. והוא שאמרו בסוגיא באמימר דשרא לממלא בגלגלא ומעשה רב. ומכל מקום יש פוסקי' כעולא לאסור כל השמעת קול ממה שאמרו בתלמוד המערב באחרון של יום טוב אמ' ר' אלעזר כל משמיעי קול אסורים בשבת ר' אלעזר איעצר בסדרא סליק לביתא אשכחון דמיכין דמך על תרעא בכן דלא בעי מקיש בשבת. ועוד אמרו שם ר' ירמיה שארי מקיש על תרעא בשבתא ואמ' (עלה) [לי'] אביי מאן שרא לך. ואם כן כל מה שבא בסוגיא זו בתירוצין של שמועות אלו שנויי דחיקי נינהו ואין סומכין עליהם לדחות כמה שמועות. ומכל מקום גדולי הפוסקי' והמחברים כתבו כדעת ראשון וכן נראה שהרי בכל מקום אמרו מעשה רב:
כל טמא שנטמא באב הטומאה של תורה שהוא טעון טבילה מן התורה אם נכנס למקדש באותה טומאה חייב כרת. וכן אם הכניס שם שרץ טמא או כלי שנטמא בו או אדם טמא חייב שהרי טימא מקדש שכל שנטמא באב הטומאה בכלל זה אפי' כלים. ולא סוף דבר שאר כלים שאפשר להיות הם בעצמם אב הטומאה על ידי מדרס הזב אלא אף כלי חרס אעפ"י שאינן בני מדרס הואיל ומכל מקום נטמא באב הטומאה:
כשהוצרכו ליכנס למקדש לבנות או לתקן כגון רקועי פחים וכיוצא בו או להוציא משם את הטומאה מצוה שיהו נכנסין שם כהני' תמימים וטהורים. אם אין שם תמימים יכנסו טמאים. (שטמא) [טמא] ובעל מום יכנס טמא ואל יכנס בעל מום שהטומאה דחויה היא בצבור. ואם אין שם טמא יכנס בעל מום וכל שיש כהנים אפי' טמאים ובעלי מומים לא יכנסו אחרים. אין שם כהנים כלל יכנסו לויים לא מצאו לויים יכנסו ישראל. ומה שנתגלגל בסוגיא זו במי שהחשיך לו חוץ לתחום כבר התבאר בפרק מי שהוציאוהו בעזר הצור ובישועתו:
ונשלם הפרק תהלה לאל
ומהנה נשלם מה שנראה לנו לכללו במסכת עירובין תהלה לאל. יבא אחריו מה שיראה לכללו במסכת חולין בעזר הצור ובישועתו אמן: