חידושי הרשב"א על הש"ס/כתובות/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נד עמוד ב

מתני': מן הארוסין בתולה גובה מאתים:    יש מפרשים: אפילו מן המשועבדים. ורבנו שרירא ז"ל, וכן הרמב"ם (פ"י מהל' אישות הי"א) פירשו: מן המחוררין שלא עלתה על דעתה שאלו רצה למכור עד שעת נישואין שלא ימכור, והראשון נראה עיקר, דסתם לשון גובה מן המשועבדים משמע. ועוד, דגובה מן האירוסין ודאי כגובה מן הנשואין הוא ובין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל, דקאמר תנא קמא לצדדין בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל, זה מן המחוררין וזה מן המשועבדים.

גמרא: פשיטא, מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן וכו':    והוא הדין דהוה מצי למימר דמשום פלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ותנא קמא קתני ליה, ואי נמי, משום דינא דתנאי כתובה ככתובה אתא לאשמועינן וכדדייקינן ממתניתין מדקתני רצה להוסיף, אלא ההוא טעמא דכדי שלא לבייש מן שאין לו עדיף ליה למינקט משום דחשו ליה רבנן בכמה דוכתי, כן נראה לי.

מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן כדי שלא לבייש את מי שאין לו קא משמע לן, מהאי לישנא משמע דאפילו לערב ולכתוב התוספת סתם בכלל העיקר קאמר, כלומר שאלו רצה לכתוב ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזין אלף רשאי, דאלו בכותב מאתים בפני עצמן ותוספת בפני עצמו מאי מבייש מי שאין לו איכא, הא למה הדבר דומה למי שהכניסה שום גדול שאין נמנעין מלכותבו לה משום שלא לבייש את מי שאין לו, אבל זה שכותב לזו מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן ולזו כסף זוזי חמש מאה נמצאת מבייש לזו שאין מוקרין בתוליה של זו, וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל (עיי' אוצה"ג עמ'), ולפיכך מי שבא לרבות ולכלול בעיקר הכתובה כותב ומוסיף ואינו נמנע. אלא שקשה לי קצת לשון שלא לבייש מי שאין לו, אלא כן הוה להו למימר שלא לבייש מי שאין לה.

אמר רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי:    פירוש: תוספת כתובה ככתובה אבל נדוניא כחוב דעלמא הוא ואינו בכלל כתובה. ויש מרבוותא דפרישו, דאפילו נדוניא בכלל כתובה כדאשכחן לה בכמה דוכתי דאיקרי כתובה כדאמרינן בפרקין דלעיל (מח, א), אפילו כתובתה בבית בעלה אביה יורשה, אפילו כתובתה בבית אביה בעלה יורשה.

וקבורתה תחת כתובתה דהיינו תחת נדוניית כתובה, כדמוכח בפרקין דלעיל (מז, ב), ואינו מחוור לי, דהא אמרינן הכא דתנאי כתובה ככתובה דמי לעוברת על דת משה ויהודית, ואילו נכסי צאן ברזל אינה מפסדת, כדאמרינן לקמן בשילהי אלמנה ניזונת (קא, ב), אם היא זינתה נכסיה מי זנו, ואם תאמר, דמפסדת היא בלאותה שאינן קיימין, מכל מקום אנן תנאי כתובה ככתובה אמרינן דמשמע דלגמרי שוו להדדי וכדדייק לישנא דרצה להוסיף ונדוניא לא שוותה לכתובה לגמרי בזו, דאי לכתובה מפסדת בכל ענין ואפילו יחד לה מטלטלי לכתובתה והן בעין, ואילו נכסי צאן ברזל בלאותיה קיימין נוטלתן ויוצאה, ומיהו ודאי בכלל לשון כתובה היא, ונפקא מינה למוכרת ולמוחלת דמשום לישנא אתי לה כלומר, שבכלל מה שאמרה כתובתי מכורה ומחולה לך היא אפילו הנדוניא שהכל נקרא כתובה, והלשון כולל אותם, אבל לדיניהן בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוניא בכלל העיקר דהתם שנו קולי כתובה משום דמדיליה יהיב לה ונדוניא משלה היא ולמה נקל בה יותר משאר חובות דעלמא, והכא תוספת ותנאי כתובה ככתובה קאמר.

למורדת:    ונפקא מינה לתנא קמא ולר' יהודה דאמרי במתניתין עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה, אבל ר' יוסי דאמר לעולם הוא פוחת והולך לא נפקא מידי למורדת, דהא אפילו נפלה לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה ממנה.

לתובעת:    פירש רש"י ז"ל: התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות תובעת תוספת נמי אין לה מזונות. וכן פירש רבנו אלפסי ז"ל. והקשה הראב"ד ז"ל, והא קיימא לן כרבנן דאמרי בפרק אלמנה נזונת (לקמן צז, ב) מקצת כסף הכל כסף, ואפילו גבתה כל כתובתה ולא נשאר לה על היתומים אלא מקצת כסף, הרי זו ניזונת, וכל שכן שלא תפסיד מזונותיה בתביעת תוספת לבדו, ופירש הוא ז"ל: לתובעת, כשם שתובעת מקצת כתובה נזונת במקצת הנשאר, כן תובעת כל העיקר נזונת בשביל התוספת דמכלל הכתובה הוא, ואינו כחוב אחר דעלמא. ואין הלשון מתיישב בו, דתובעת משמע שהדין בשביל התביעה ואדרבה אינו אלא בשביל מה שלא תבעה והוה ליה למימר ולנזונת. ויש מפרשים: שאם תבעה כתובתה סתם אפילו התוספת בכלל והפסידה מזונותיה, דלא תימא שאינה תובעת אלא עיקר אבל תוספתא לא, קא משמע לן, ואינו מחוור לי, דאי לאשמעינן שהתוספת בכלל לשון כתובה הא שמעינן ליה ממאי דקאמר למוכרת ולמוחלת.

ויש לומר, דקא משמע לן דלא תימא כי תבעה עיקר תבעה ברישא ולא תוספת אלא אף התוספת תבעה בכלל כתובתה דהכל אחד הוא. ויש מי שמפרש: שמקצת כסף ככל כסף כשלא תבעה בבית דין, אבל אם תבעה בבית דין מקצת כסף לאו ככל כסף, דכיון שהעיזה פניה בבית דין על המקצת כאילו העיזה על הכל, ולאו מיגר אלמנותה היא. ומדברי הרב בעל ההלכות ז"ל נראה, שאינו מפרש לתובעת לענין תוספת אלא לומר לתובעת בו בדין תנאי הכתובה אחר הכתובה, פירוש: כי תביעת כתובתה אנו חושבין כגבייה לענין מזונותיה שהוא תנאי כתובה ואבדו אותן, דמשעת תביעה ואילך לא קרינן בה מיגר אלמנותיך, וקא משמע לן כדרב יהודה אמר שמואל דאמר תבעה כתובתה בבית דין אין לה מזונות ולמדתיה ממה שכתב הוא ז"ל, אמר ר' יהודה אמר שמואל התובעת כתובה בבית דין אין לה מזונות, תנאי כתובה ככתובה. עד כאן לשונו.

והרמב"ן נר"ו פירש דברי רבנו אלפסי ז"ל: דלאו למימרא שהפסידה מזונותיה בתביעת התוספת לבד כל שנשאר כל עיקר כתובה, אלא לומר לך שדין תביעה נוהג בתוספת כמו שהוא נוהג בעיקר. פירוש: כשם שמפסדת מזונותיה בתביעת העיקר ואף על פי שלא הספיקה לגבות, הוא הדין בניזונת מחמת תוספת, אם תבעה התוספת בבית דין כאלו גבאתו ומפסדת מזונותיה, וקא משמע לן שלא תאמר דעיקר כתובה שהוא תנאי בית דין הוא דהויא תביעה כגבייה, אבל תוספת דמדעתיה יהב הרי הוא כחוב דעלמא ולא תהא תביעה כגבייה, ותזון עד שעת גוביינא, קא משמע לן.

ולעוברת על דת משה ויהודית וכו':    פירוש: עוברת על דת וחברותיה השנויין בפרק המדיר (לקמן עב, א) וכדאמרינן בשילהי אלמנה ניזונת (לקמן קא, א) נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה, כגון עוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת כלל וכל שכן מנה מאתים.

דף נה עמוד א

ולשבועה:    פירש רש"י ז"ל: לכל מילי דשייכי לישבע על הכתובה כגון שלא בפניו, ועד אחד המעידה שהיא פרועה והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים אף תוספת נמי בעי שבועה. ויש לדקדק דמאי שנא תוספת וכתובה אף בכל חוב שבעולם כך הדין, ואם כן אף לחוב דעלמא נמי. והראב"ד ז"ל פירש: דנפקא מינה למיחד מטלטלי או ארעא במצרנהא לכתובה, דאמרינן בסמוך דנוטלת בלא שבועה, אם ייחד לה נמי לתוספת נוטלת בלא שבועה, מה שאין כן בחוב דעלמא, דאף על גב דייחד לו חוששין לצררי משום דלפרעון קאי, ואינו נפרע מן היתומים אלא בשבועה. ואינו מחוור, דלא הוה ליה למימר בשבועה אלא לייחוד.

ויש מפרשים: שאם פטרה מן השבועה בכתובה אף התוספת בכלל. וגם זה אינו מחוור לי, דהא שמעינן ליה ממוכרת ומוחלת דלשון כתובה כולל הכל, וכיון דכולהו אינשי קרו לעיקר ולתוספת, כתובה, אם איתא דהוא לא נתכוין לפוטרה אלא על העיקר בלבד, עליה דידיה רמיא לגלויי, דומה למה שכתוב בפרק חזקת (ב"ב ל, א), כיון דכולי עלמא קרו ליה בי סיסין והוא אמר להו בר סיסין, עליה דידיה רמיא לגלויי דלאו בר סיסין הוא, ועוד יש לפרש, לענין שבועה שאין משביעין אותה אלא חוץ לבית דין ומדירין אותה בבית דין (גיטין לה, א) כדין העיקר.

ולשביעית:    פירש רש"י ז"ל: לומר שאין השביעית משמטת את התוספת כשם שאינה משמטת את העיקר, מפני שהוא תנאי בית דין, אלא אם כן זקפה ופגמה. ואינו מחוור דמאי שנא משום כתובה הא מתנה דעלמא נמי אינה משמטת דבמלוה הדבר תלוי, וכדתנן (שביעית פ"י מ"א) הקפת החנות אינה משמטת, ר' יהודה אומר הראשון ראשון משמט, ותנן (שם) שכר שכיר אינו משמט, ותנן (שם) האונס והמפתה והמוציא שם רע וכל מעשה בית דין אין משמטין, ומפרש עלה בירושלמי (שם ה"א) דר' מאיר היא דאמר במלוה הדבר תלוי. וההיא דקתני התם השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה, אם היה החדש מעובר משמט, בירושלמי (שם) אוקמיה כר' יהודה, אבל לתנא קמא אינו משמט.

ונראה דברי ר"ח ורבנו אלפסי ז"ל שפירשו לומר דאף על גב דקיימא לן בפרק ב דגיטין (יח א) דכתובה אינה משמטת עד שתפגום ותזקוף, אבל זקפה ולא פגמה אינה משמטת, אם פגמה העיקר ולא פגמה התוספת וזקפה הכל לא תימא דתוספת לחודיה קאי ואינו משמט, כיון שלא פגם התוספת עצמו אלא הכל ככתובה אחת וכאלו פגמה וזקפה אף התוספת הוא ומשמט הכל.

לגבות מן הקרקע:    ואם תאמר, חוב דעלמא נמי הכין הוא, דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי. ויש לומר, דאפילו מיניה דידיה קאמר דאלו בחוב דעלמא מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה אבל בכתובה לעולם אינה נגבית אלא מן הקרקע, כדמוכח בנדרים (סה, ב) בההוא דאמר לו ר' עקיבא אפילו אתה מוכר שער ראשך חייב אתה ליתן לה כתובתה, ואוקימנא לה כרבי מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה אבל לרבנן לא. וכן במעשה דחבילה דבפרק האומר בקדושין (סה, ב) דאמרינן גובה כתובתה מן החבילה, והא מטלטלי נינהו ופרקינן הא מני ר' מאיר היא, וכבר הארכתי בה שם בקדושין בסיעתא דשמיא.

כל זמן שהיא בבית אביה:    כלומר, ונפקא מינה לאותה ששנינו בפרק הנושא (לקמן קד, א), כל זמן שהיא בבית אביה, דתנן התם, וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם, וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה, כלומר, אבל מכאן ואילך אינה גובה, ותוספת נמי ככתובה שאינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנה, ואינו כחוב דעלמא שגובה לעולם. וכדאמרינן התם( קד, ב) ר' אבהו אמר ר' יוחנן אפילו תוספת אין לה דאמר ר' איבא אמר ר' ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי.

וכתב ר"ח ז"ל מדקא מני כל הני ואזיל שמע מינה דלא אמרינן תנאי כתובה ככתובה אלא לאלו המפורשים כאן בלבד, דהא פירש ולא שייר דאשכחן בפרק אלמנה נזונת (לקמן קא, א) דתניא בהדיא נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה הממאנת וחברותיה אין להם מנה מאתים אבל תוספת יש להן, נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספת וכל שכן מנה מאתים. וגרסינן ביבמות בפרק יש מותרות (פה, ב): תנו רבנן אלמנה לכהן גדול וכו' יש להם כתובה, שניות מדברי סופרים אין להם כתובה מכלל דאיכא אחרינייתא דאית לה כתובה ולא תוספת עד כאן. וקשיא לי, דהא איכא היו בה נדרים ונמצאו בה מומין (לקמן עב, ב) דמשמע ודאי דיוצאה אפילו בלא תוספת. ושמא נאמר דאף מומין ונדרים בכלל עוברת על דת וחברותיה קאמר.

והלכתא צריך לאימלוכי ביה:    דכיון שהוא יכול לחזור בו, צריכין לחוש שמא חזר בו, ואין כותבין עד שנמלכין בו. והר"א אב ב"ד והראב"ד ז"ל פירשו כגון שאמר להם בשעת הארוסין כתבו לה בשעת הנשואין, דכיון שגילה בדעתו שאינה רוצה שיכתבו לה מעתה, חוששים שמא חזר בו בנתים, אבל באומר לכתוב לה מעתה אין צריכין לימלך בו, דאלו חזר בו הוא רץ אצלם, דמידע ידע דכותבין ונותנין לה דחזקה שליח עושה שליחותו.

דף נה עמוד ב

הרי היא כמתנת שכיב מרע, שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני:    כלומר, דכיון שיש צד יפוי כח למתנת שכיב מרע על מתנת בריא, אף זה לא נתכוין אלא ליפות כחו בכל מה שיש ליפות כחו, משום מתנת שכיב מרע, ולא שיהו דברי רב כנותן הלואתו לבד.

ושמואל אמר לא ידענא מאי אידון בה, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר:    פירוש: שמואל מיפשט פשיטא ליה דאין כאן מתנת בריא כלל, דמתנתו מוכחת עליו שהוא נותן כל נכסיו, או לשון מתנתו שהוא מצוה מחמת מיתה ובלישנא דשכיב מרע, אלא הא מספקא ליה אי אקני ליה כמיפה את כחו, או שמא לא גמר להקנותו כלל אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, ואפילו תפס מפקינן מיניה דנכסים בחזקתן, כדאמרינן התם (ב"ב קנג, ב) תפס הוא מוציא מידן בלא ראיה והן אין מוציאין מידו אלא בראיה.

דף נו עמוד א

בעי ר' אבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה:    כתב ר"ח ז"ל: ואיפשטא חיבת חופה קונה, מדתני רב יוסף שלא כתב לה אלא לחיבת לילה הראשון, ואף על גב דאקשו עליה פרקינן לההיא קושיא, אבל בעיא דרב אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה עלתה בתיקו. ומדבעי ר' אשי דהוא בתרא, שמע מינה דחיבת חופה קונה סבירא ליה ואף על גב דתני אם תמצי לומר. וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל.

וסבר ר' יהודה כותבין שובר וכו':    תמיהא לי, וכי מה קאמר ר' יהודה, דאלו נתרצו שניהם לכתוב שובר דלא מצי כתבי, ומתניתין לאו בדיני כפייה קמיירי אלא בדינא דפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אם תנאו קיים אם לאו, ולא בדיני השובר אם כופהו לקבל שובר על כרחו אם לאו. ויש לי לפרש דהכי קאמר מדקאמר רבי יהודה רצה כותב והיא כותבת לו התקבלתי, אלמא תקנה התקין ולמד לכתוב שובר, ואמאי והא ר' יהודה אין כותבין שובר סבירא ליה משום דנפיק מיניה חורבא, והכא נמי אף על גב דמדעת שניהם קאמר מכל מקום אנן לא מתקנינן מידי דנפיק מיניה חורבא בעלמא, דמאן דחזי סבר בעלמא כותבין שובר, ואיכא למיחש או לבית דין טועין או משום דטעו בה אינשי ולא יהו נזהרים מלכתוב שובר בעלמא, וכדאמר ר' ירמיה גזרה שובר דהכא אטו שובר דעלמא, והלכך לא הוה ליה למימר והיא כותבת לו התקבלתי אלא והיא מחזרת לו את השטר וכותב לה שטר אחר. ופריק ר' ירמיה, כששוברתה מתוכה דלא אתו למילף מיניה, דהא הכא ליכא משום חשש העכברים. ואביי אמר אפילו בשאין שוברתו מתוכה ואפילו הכי ליכא למיחש, דלא אתו למילף מיניה בעלמא דמידע ידעי דלא דמי לשובר דעלמא, דהכא מלתא בעלמא הוא דעבדה בהדיה, ואי מזדהר מזדהר ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה. והא דאמרינן ר' ירמיה לא אמר כאביי גזרה שובר דהכא אטו שובר בעלמא, לאו למימרא דאביי לית ליה נמי גזרה אטו שובר דעלמא, דהיינו עיקר קושיין דאקשינן וסבר ר' יהודה כותבין שובר אלא הכי קאמר, ר' ירמיה לא אמר כאביי משום דקסבר דאף על גב דהכא מלתא בעלמא הוא דקא עבדה בהדיה, מכל מקום הרי הוא כשאר שוברים דעלמא, ולא רמו אינשי אנפשייהו למימר התם ודאי פרעיה והכא מילתא בעלמא הוא דעבדה בהדיה, ואכתי איכא למיגזר אטו שובר דעלמא, ואביי סבר בכל כי הא ליכא למיגזר, כן נראה לי.

טעמא דכתבה ליה הא בעל פה לא וכו':    קשיא לי, אמאי לא אקשי ליה מרישא רצה כותב לה, טעמא דכתב לה הא לא כתב לה ואפילו בתנאי לא והא שמעינן ליה לר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים, ויש לומר, דמשום דכל עיקרו של דבר בדכתבה ליה התקבלתי הוא, לר' יהודה ניחאליה טפלי לאקשוי מינה, והוא הדין דהוה מצי לאקשויי מרישא.

הרי זה מקודשת ותנאו בטל:    ואף על גב דעל מנת קאמר לה, כיון דמתנה על הכתוב לאו בדוקא קא מתנה ואינו אלא כמפליגה בדברים. ור' יהודה דאמר דדבר שבממון תנאו קיים לאו למימרא דסבר דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים, דהא קיימא לן (קידושין יט, ב ) כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, וקיימא לן (ב"מ נא, א) נמי כר' יהודה דאמר בדבר של ממון תנאו קיים, אלא דר' מאיר סבר דעל מנת שאין לך עלי דין שאר וכסות קאמר, ועל כרחך יש לה עליו דין שאר וכסות דהכתוב חייבו, וכן באומר על מנת שאין לך עלי אונאה כאומר שאין לך עלי דין אונאה, ור' יהודה סבר דלאו דין שאר ודין אונאה קאמר, אלא מחילת ממון יש כאן, כלומר, שתמחול לי ממון האונאה שיש לך עלי, או שתמחול לי ממון דשאר והכסות שיש לך עלי וממון ניתן הוא למחילה, והרי זה כאומר לחבירו קרע את כסותי והפטר דמחילת ממון יש כאן וקיים, אבל אלו אמר לו קרע את כסותי על מנת שאין לך עלי דין נזקין, תנאו בטל, דעל כרחו הכתוב רמיא עליה דין נזק, וזהו דרכן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל שכתבו במסכת גיטין (פד, א) והיינו נמי דבממון דוקא תנאו קיים מפני שניתן למחילה, אבל דבר שאינו של ממון כגון עונה דצערא דגופא הוא ולא ניתן למחילה, אינו מחול, ולא התנה עמה אלא להפליגה בדברים, וכל שכן כשהתנה עמה בדבר שאינו בידה למחול, כגון על מנת שלא תהא זקוקה ליבם, שזו מקודשת ותנאו בטל.

וכן מצאתיה מפורשת בירושלמי בפרק השוכר את הפועלין (ב"מ פ"ז ה"ז) דגרסינן התם,כל המתנה על מה שכתוב בתורה אם של ממון תנאו קיים שאינו של ממון תנאו בטל, כיצד, התנה עמה ואמר לה הריאת מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו קיים, על מנת שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם הרי זו מקודשת ותנאו בטל. תניא, זה הכלל שאמר ר' יהודה בן תימא, כל דבר שאי אפשר להתקיים והתנה עמה, לא נתכוון זה אלא להפליגה בדברים בין שאמר בפה בין שאמר בכתב, כל המתקיים בפה מתקיים בכתב, עד כאן גירסת ירושלמי.

דף נו עמוד ב

שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן אין נאמנין:    אוקימנא לה בפרק האשה שנתאלמנה (לעיל כד, א) בשכלי אומנותו בידו.

כל הפוחת ואפילו בתנאי:    כתוב בספר המאור, קשיא לן עלה הא דאמרינן בגמרא (לעיל ע"א), טעמא דכתבה ליה הא על פה לא, ולהלן נראה כי תנאי על פה הוא פחות מכתיבה, וכאן נראה שהוא גדול ממנה. והרב ר' שלמה ז"ל פירש: דהאי אפילו לאו דוקא. ולי נראה פירוש הדבר כן: כל הפוחת מדלא אמר הפוחת, ואמר כל הפוחת, כלומר, אף על פי שאינו פוחת במעשה אלא בתנאי, כלומר שתנאו בטל ואינו קיים, והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה. עד כאן. וקשיא לי, דאם כן עיקרא דמלתא לומר דאף על גב דתנאו בטל במעשה, אפילו הכי כיון דאתנה בהדה בדברים דעלמא לא סמכה דעתה ובעילתה בעילת זנות, אם כן הכי הוה ליה למימר אלמא קסבר אף על גב דתנאו בטל ואית לה כיון דאמר לה לית ליך וכו', אלא ודאי מלישנא דגמרא משמע דעיקר מאי דדייקינן ממתניתין היינו דתנאו בטל.

ונראה לי לפרש, דתרתי קא דייקא ממתניתין דר' יהודה דקאמר רצה כותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי, הכי קאמר והיא כותבת לו התקבלתי וקיים, ואמר ליה ר' מאיר אינו קיים אלא בטל, שהפוחת לבתולה ממאתים בעילתו בעילת זנות, ואילו קתני הפוחת היה במשמע הפוחת אחר שכנסה, דהשתא הוא דאיכא למימר דלא סמכה דעתה, דמימר אמרה היום פחת לי מנה למחר פוחת לי השאר ומוציא אותי בלא כלום, אבל אם פחת לה בתנאי שהתנה עמה בתחלת חופה, אפילו לרבי מאיר תנאו קיים, משום דמדעת נכנסה ועל תנאי זה נשאת לו וסמכה דעתה, וכרבין דאמר לקמן(נז, א) מחלוקת לבסוף אבל לכתחילה דברי הכל מוחלת, אבל השתא דקתני כל הפוחת משמע בכל ענין תנאו בטל ואף על פי שהתנה עמה קודם כניסה משום דמכל מקום לא סמכה דעתה, ואנן סהדי דעל דעת זנות נבעלת לו ועל דעת כן נתרצית לו, והילכך תנאו בטל כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות, וכדאמר רב דימי מחלוקת בתחילה, והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל, ואף על פי שתחלת כניסתו על תנאי כך היתה. וכיון דאמר לה לית ליך, כלומר, ואי קשיא לך אם כן אמאי קתני כל הפוחת בעילתו בעילת זנות, דאם תנאו בטל אין בעילתו בעילת זנות, ואם בעילתו בעילת זנות אין תנאי בטל, דתרתי דסתרן אהדדי נינהו, קסבר, כיון דאמר לה לית ליך לא סמכה דעתה עד שיבטל תנאו בפירוש. ויתנה עמה במאתים, כן נראה לי.

קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא:    פירוש: בין דבתולה בין דאלמנה מדקרי לה בקרא אלמנה ומאי אלמנה על שם מנה. אי נמי, דבתולה דוקא אלא דלא פליג רבנן, אבל קבל עליו אחריות עושין. ואיכא למידק, וכי כתב לו אחריות מאי הוי, הא תנן (לקמן פ, ב) לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת לך על השלחן, אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה. ואמרינן עלה בגמרא (פב, ב) בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים וכו', ועדין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתך, והני רבנן בתר שמעון בן שטח הוו. יש לומר, דהתם בשלא היה מקבל עליו את האחריות, לפי שאף היא אינה מנחת אותו ליגע ולהשתמש בהם והיו מיוחדים לה בכל עת, אבל כשקבל עליו את האחריות אינה מקפדת אם הבעל משתמש בהן ומוציאן לעצמו, ואף הוא משתמש בהן, ואינה קלה בעיניו להוציאה.

דף נז עמוד א

אמר ליה אביי והאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזרותיו, אמר ליה אי הכי זיל כתוב לה:    וקיימא לן הכי מיהו דוקא בגזרותיו הוא דקיימא לן כותיה, ולומר שבעילתה בעילת זנות, ואלו רצה לקיימה כותב לה שטר כתובה של מאתים כדי שתהא דעתו סומכת. אלא מיהו אילו לא רצה לקיימה, אי נמי כשלא הספיק לכתוב לה כתובה אחרת, תנאו קיים. דהא ר' מאיר גופיה לא קאמר תנאו בטל אלא משום דסבירא ליה תרתי, חדא דכתובה דאורייתא, ועוד אחרת, שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, אבל לדידן דקיימא לן דכתובה דרבנן, ועוד דאפילו בשל תורה בדבר של ממון תנאו קיים. הכי נמי היכא דאתני וכתבה לו תנאו קיים.

והרמב"ם ז"ל כתב (פי"ב מהל' אישות ה"ט), דכל זמן שהוא רוצה לקיימה תנאו בטל, לומר לך דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יתר משל תורה, וכן המוחלת או המוכרת כתובתה לבעלה בעומדת תחתיו, לפי זה יש לה עליו בתולה מאתים ואלמנה מנה.ולפי הדרך הראשון הכל מחול ומכור, אלא שאלו רצה לקיימה כותב לה כתובה אחרת מעיקר כתובתה, לבתולה מאתים ולאלמנה מנה.

הא דאמרינן אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת לכתחילה אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת:    פירש רש"י ז"ל: כי פליגי ר' יהודה ור' יוסי במתנה על פה, אבל משבא עליה מודה ר' יוסי דאין בדבריה כלום. ואינו מחוור, אלא מחלוקת ר' יהודה ור' מאיר דמתניתין קאמר. ובירושלמי (ה"ב) הא דבר קפרא על פלוגתא דמתניתין דר' מאיר ור' יהודה תני לה.

מחלוקת לבסוף, אבל לכתחילה דברי הכל מוחלת. וכל הפוחת לרבות תחלת ביאה אף על פי שהתנה עמה קודם ביאה, ומאי תחלה תחלת חופה, וכי קאמינא אנא בין בזו ובין בזו מחלוקת, בתחילת ביאה וסוף ביאה. כך היא גירסת הספרים.

וקשיא לי, דאם כן ודאי פליגי, דהא לר' יוחנן אפילו בתחילת חופה פליג ר' מאיר, וכדאמר ר' אבהו לההוא לישנא דרב דימי, דליכא למימר דלהאי לישנא הדר ביה ר' אבהו ממאי דאמר ארב דימי,וליכא נמי למימר דמאן דאמר דארבין אמרה, סבר, דאדרב דימי לא אמר ר' אבהו מידי והוה ליה כאיכא דאמרי, דהא לא משמע הכי, דאם איתא, אף דרב דימי ורבין נמי נימא לא פליגי, דמאן דאמר דרב דימי אמרה סבר דרבין לא אמר ולא מידי, ומאן דאמר דרבין אמרה סבר רב דימי לא אמר מידי.

עוד קשיא לי, דאפילו בסוף ביאה נמי פליגי, דלר' יהושע בן לוי משמע להאי לישנא דרבין בסוף ביאה מודה, ולא פליגי אלא בסוף חופה. אלא שבזו יש לומר דסוף חופה וכל שלמטה ממנה קאמר. והראב"ד ז"ל גריס, וכי קאמינא אנא בסוף חופה ותחלת חופה. וכל שכן דקשיא לי לגרסא זו, דבהדיא פליגי בתחלת חופה.

ולענין פסק הלכה, נראה מהלכות רבנו אלפסי ז"ל דקיימא לן כרב דימי דאמר דבין בתחלת בין בסוף מחלוקת, שלא כתב לא דברי רב דימי ולא דרבין אלא משנתינו כצורתה, לומר דכל הפוחת תנאו בטל. ואף על גב דתרי לישני נינהו ובדרבנן, וקיימא לן בעלמא כדברי המיקל (ע"ז ז, א). נראה דהכא משום דפשטה דמתניתין כרב דימי, עבדינן כוותיה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהל' אישות ה"ח), אי נמי, פסקו כר' יוחנן, דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הלכה כר' יוחנן לדעת הגאונים ז"ל (בה"ג ריש ברכות, שו"ת הרשב"א ח"א סי' תסד בשם גאונים).

מתני': וכשם שנותנים לאשה כך נותנים לאיש לפרנס את עצמו:    יש לפרש, נושא את הבתולה נותנים לו שנים עשר חדש, ונושא את האלמנה נותנים לו שלשים יום, ואין משגיחים בו בין שהוא בחור בין שהוא אלמון. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל, שכתב (פ"י מהל' אישות הי"ח) כשם שנותנים זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה ואחר כך תנשא, כך נותנים לאיש זמן לפרנס את עצמו משתבעה האשה אותו, וכמה נותנים לו כמו שנותנים לה, אם שנים עשר חדש שנים עשר חדש אם שלשים יום שלשים יום. ויש לפרש, דלאלמון שלשים יום ולבחור שנים עשר חדש. וכן נראה מן הירושלמי, דגרסינן התם (בפרקין ה"ג): הוא אלמון והיא בתולה והוא בעי מיסב, יכולה היא מימר חיבתו עליו יתר מן הבחור, הוא בחור והיא אלמנה והיא בעיא מיסב, יכול הוא למימר חיבתה עלי יתר מן הבתולה.

והא דקתני במתניתין, ולאלמנה שלשים יום, פירש הראב"ד ז"ל: הני מילי אלמנה מן הנשואין שכבר פרנסה את עצמה מבעל ראשון, אבל נערה אלמנה מן האירוסין י"ב חדש, ונראין דבריו, אלא שאין אני מכיר בטעמו, דאי משום שכבר פרנסה מבעל ראשון, מי שנתאלמנה לאחר כמה שנשאת שכבר אבדה פרנסתה מאי איכא למימר.אלא טעמא דמלתא, משום דכל שנתאלמנה מן הנשואין מידע ידעה דלא משהו לה, ומעתה היא מפרנסת את עצמו כבוגרת שעברו עליה י"ב חדש בבגרותה, שאין נותנים לה אלא שלשים יום כאלמנה, ותרווייהו מדמינן להו בגמרא, אלמא חד טעמא אית להו.

ומיהו, אף על פי שנתקדשה תוך שנים עשר חדש לאלמנותה אין נותנים לה אלא שלשים יום לעולם, דלא קיימא לן כרב הונא דמדמינן לה לבוגרת לגמרי. ואף על גב דלבוגרת נותנין לה י"ב חדש, כדאיתא בגמרא, אלמנה כיון שנתאלמנה מן הנשואין בטל חינה ואינה מפרנסת עצמה כל כך, והיינו דנקט במתניתין אלמנה סתם, דאלמנה אין לה לעולם אלא שלשים יום, אבל נתאלמנה מן האירוסין אין חינה בטל כלל לא לכתובה ולא לפרנסה.

דף נז עמוד ב

גמרא: קטנה בין היא בין אביה יכולים לעכב:    יש מפרשים מלינשא עד שתגדיל, ואין כותבים עליה אגרת מרד אף על פי שכתב לה כתובה, ומיהו, אינה אוכלת ויגיד עליו ריעו דאמר רבא בר ליואי תנא, אין פוסקים על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה. וקשיא לי, דאם כן בפיסקא דמורדת הוה ליה לאיתנויא ולא בהאי פיסקא דנותנין לבתולה י"ב חודש. ונראין דברי מי שפירש לה כעין משנתינו, לומר, יכולים לעכב מלינשא עד שנים עשר חדש משעת תביעה, ומשום דמפרשינן טעמא השתא לא ידעה למחר ממרדה ונפקא, אייתי בעל הגמרא סמוך לה הא דתני תנא אין פוסקין על הקטנה. ומיהו בירושלמי (בפרקין ה"ג) משמע כפירושא קמא, דגרסינן התם, היא קטנה והיא רוצה להגדיל, שומעין לה.

בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שנים עשר חדש:    ומשום הכי נקט יום אחד, שאלו בגרה יותר מיום אחד אין נותנין לה אלא לתשלום י"ב חודש, ובלבד שיהו לה שלשים יום, דלעולם פחות משלשים יום אין נותנין לשום אשה, וכדאמרינן עברו עליה י"ב חדש בבגרותה ונתקדשה נותנין לה שלשים יום. ולענין אלמנה מן האירוסין מיבעיא לי אם עברו עליה ששה חדשים בפני הראשון משתבעה לינשא ומת ונתקדשה לאחר, אם נותנים לה עוד שנים עשר חדש לתביעת השני, או אם יעלו לה מה שפירנסה בפני הראשון ונראין היו הדברים, שעולין לה כבוגרת. אלא שמצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ג), עשתה י"ב חדש לפניה ראשון ואחר כך בא השני, אמרינן לה לא כבר המתנת, יכלה היא מימר חבתו יתר עלי מן הראשון. ויש לפרש, דשנים עשר חדש דוקא קאמר, ולומר, שנותנים לה עוד שלשים יום כמו שנותנים לבוגרת שעברו עליה שנים עשר חדש.

דף נח עמוד א

הנהו קלא אית להו:    ואם איתא דהכי הוא מידע הוה ידיע. ומיהו אם נמצא כן מקחו בטל, כדאמרינן בריש פרק המוכר פירות (ב"ב צב, ב), גנב או קוביוסטוס הגיעו לסטים מזוין או מוכתב למלכות, אומרים לו הרי שלך לפניך. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

קשבל מסר והלך:    רש"י ז"ל פירש: קיבל הבעל מומין, לרב יהודה ליכא משום דעולא איכא, מסר האב לשלוחי הבעל והלכו להם, משום דעולא ליכא משום סימפון איכא. והראב"ד ז"ל פירשו: קבל האב קידושין ומיד מסרה לבעל והלך לו, דמשום סמפון איכא משום דעולא ליכא

הא דפרקינן לעיל (נז, ב) התם מיבדק בדיק לה:    הכי פירושה למשנה אחרונה איהו בדיק לה משעת כניסה לחופה, ולמשנה ראשונה בדיק לה על ידי קרובות כיון שהגיע זמנה לינשא, משום דכיון דיהיב לה מזונות לא שדי איניש זוזי בכדי.

מתני': היבם אינו מאכיל בתרומה עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם ואפילו כלן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם, או כלם בפני היבם חסר יום אחד בפני הבעל אינה אוכלת בתרומה. כך היא גירסת הספרים, והכי תנו לה בגמרא דבני מערבא (כאן ה"ג). וכן היא בפירושו של רש"י ז"ל (ד"ה עשאה). ופירש הוא ז"ל: דהוא הדין אם עשתה כל שנים עשר חדש בפני הבעל ואכלה בחייו שאינה אוכלת עכשיו בפני היבם, משום דקנין כספו אמר רחמנא (ויקרא כב, יא) והאי קנין אחיו הוא, וכשמת פקע ליה קניניה.

והקשה רבנו תם ז"ל בספר הישר (סי' מט עמ'), אי הכי מאי אפילו כולם בפני הבעל חוץ מיום אחד לפני היבם הא אפילו אכלה בפניה בעל כמה שני השתא פקע קניניה, ואפילו נשאת ומת בעלה אינה אוכלת ומאי קאמר והאי קנין כספו דאחיו הוא. ותו, דהוה ליה למתני שומרת יבם אינה אוכלת בתרומה, ומאי היבם אינו מאכיל, דמשמע מחמת היבם אינה אוכלת, אבל אם אכלה בשביל הבעל כשהגיע זמנה לינשא או שנשאת ומת הבעל אוכלת, ולפיכך פירש הוא ז"ל, דלמשנה ראשונה שומרת יבם שאכלה בחיי הבעל גם בחיי היבם אוכלת, אלא שאם לא אכלה בפני הבעל אינה מתחלת לאכול עכשיו מחמת היבם.

והיינו דאמרינן בגמרא (לקמן נח, א), משום קנין כספו אמר רחמנא דקתני היבם אינו מאכיל, כלומר, מי שלא אכלה ובאה לאכול מחמת היבם אין היבם מאכיל אותה, והיינו דאמרינן בגמרא (שם), מאי טעמא, קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא, לומר, והאיך יהא חמור מן הקונה עצמו, מחמת הקונה לא אכלה מחמת היבם שבא מחמתו אכלה, הילכך כיון שאין ליבם ביבמתו אלא זכות אחיו שנתרוקנה לו, כיון שמחמת אחיו לא אכלה אף מחמתו לא אכלה. מיהו מדרבנן הוא, אבל מדאורייתא מיכל אכלה, דמכל מקום קנינו הוא ומיגד אגידה ביה עד שיתירנה בחליצה, אלא מדרבנן אינו מאכילה כיון שלא אכלה בפניה בעל, משום דאינו חייב במזונותיה אלא אם כן עמד בדין וברח, ולאו דוכתא מיחד לה דרוב יבמין אין זנין אלא כונסין או פוטרין, ומיהו כשהגיע זמנה ואכלה בפני הבעל אף בפני היבם אכלה, אבל למשנה אחרונה אמרו שאינה אוכלת בתרומה לעולם עד שתכנס לחופה ואפילו נשאת ומת, אין היבם מאכיל עד שתכנס היא לחופה.

והא דתנן בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סז, ב), העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין, ומפרש בגמרא היבם מאי טעמא, קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא. מדרבנן בעלמא הוא וכמשנה אחרונה, אבל מדאורייתא ודאי אכלה, ולמשנה ראשונה נמי אכלה, והאירוסין נמי מדרבנן הוא דאין מאכילין, הא מדאורייתא מאכילין דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דקנין כספו היא. והביא רבנו תם ז"ל ראיה מדתניא בתוספתא (כתובות פ"ה ה"א) זו משנה ראשונה בית דין של רבותינו חזרו ואמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל, אלמא למשנה ראשונה יבמה אכלה קודם שתבעל והיינו כשאכלה מבעל ולמשנה אחרונה לא אכלה לעולם עד שתכנס לחופה ליבם.

ובירושלמי גרסינן (כאן ה"ג) הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, והיינו ביבמה. ומקצת נוסחאות יש במשניות שגורסים כך הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה.

והא דתנן בת ישראל מאורסת לכהן מעוברת מכהן, שומרת יבם לכהן לא תאכל בתרומה, למשנה אחרונה היא, וכן הא דגרסינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נו, א) , הבא על יבמתו בשוגג רב אמר קנה לכל, ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה, ואמרינן התם, מן הארוסין כולי עלמא לא פליגי דלא אכלה דהא לא אכלה בחיי בעלה, כי פליגי מן הנשואין רב אמר אוכלת דהא הוה אכלה מעיקרא, ושמואל אמר אינה אוכלת כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד לדברים האמורים בפרשה, ועל כרחך לא פליגי אלא בביאת שוגג, אבל כשלא בא עליה יבם כלל לכולי עלמא לא אכלה אף על פי שנשאת לאחיו, ההיא נמי כמשנה אחרונה היא הא למשנה ראשונה אכלה, וכן כתב רבנו אפרים ז"ל, והביא עוד ראיה, מדגרסינן במסכת נדרים פרק נערה המאורסה (עכג, ב) גבי הבוגרת וששהתה י"ב חדש, ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד, דתנן עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם, או כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם אינה אוכלת. פירוש: טעמא דחסר יום אחד בפניה יבם היא דלא אכלה למשנה ראשונה, הא אכלה בפני הבעל או שעשתה כולן בפני הבעל כלומר שהגיע זמן בפני הבעל, אוכלת בפני היבם כרבי אליעזר, דאמר שהתה שנים עשר חדש הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר. ומיהו אין ראיתו ראיה, דהתם הכי קאמר, כשנפלה לפני יבם הוא דלא אכלה הא עשתה כולן בפני הבעל ועודנו חי אכלה לומר, דבהגעת זמן אוכלת בתרומה והוא הדין דהוה מצי למידק מרישא דמתניתין דקתני בהדיא הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, דהתם לא דייק מיבם אלא מבעל, וכן פירשו שם המפרשים. ויש ספרים דלא גרסו חסר יום אחד בפני היבם, אלא או כולן בפני הבעל.

גמרא: בשלמא לעולא קמייתא שמא ימזגו לה כוס בבית אביה בתרייתא משום סמפון היא:    קשיא לי, דהכא משמע דמשנה אחרונה אפילו לעולא משום סמפון היא, ובפרק קמא דקדושין (י, ב) משמע דלעולא אפילו משנה אחרונה משום מזיגת הכוס היא, דאמרינן התם אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא. אי נמי משום סמפון, ומדקאמר עד שתכנס לחופה היינו כמשנה אחרונה וקאמר משום עולא. אי נמי משום סמפון, אלמא מזיגת הכוס לעולא אפילו למשנה אחרונה הוא. וביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול (סז, ב) נמי שנינו, העובר והאירוסין והיבם פוסלים ולא מאכילין, ומפרש בגמרא האירוסין אי בת ישראל לכהן הוא משום דעולא, דההיא למשנה אחרונה הוא מדאמרינן האירוסין אין מאכילין.

ויש לומר, דסוגיין דהכא דמאן דאמר לה משמיה דעולא, והנהו דפרק קמא דקדושין ודפרק אלמנה לכהן גדול כאיתימא רב שמואל בר יהודה. ואפשר לי עוד לומר, דאפלו למאן דאמר לה משמיה דרב שמואל בר יהודה הוא, הכא הכי קאמר, בשלמא לעולא בתרייתא איכא למימר משום סמפון, ולאו למימרא דעולא על כרחך הכי מפרש לה, אלא לומר דאי נמי משום סמפון ניחא ליה, דקמייתא משום מזיגת הכוס ובתרייתא משום סמפון, והוא הדין נמי דאי כולהו משום מזיגת הכוס לא תיקשי ליה, דבית דין ראשונים סברי דכיון דמייחד לה מקום כשהגיע זמן ליכא משום מזיגת הכוס דאיזדהורי מיזדהרי, אבל בית דין של אחריהם אמרו דעד שתכנס לרשות הבעל ממש אחיה ואחותה שייכים בהדא דוכתא דמייחד לה, ואכתי איכא משום מזיגת הכוס, וטעמא דמסתבר הוא. אי נמי, דמעיקרא הוה סבירא ליה לתלמודא דמשנה ראשונה ואחרונה פליגין בחששות מחודשות, משום הכי קאמר דלעולא אפשר לומר דראשונה משום מזיגה ואחרונה משום סמפון, אבל לרב שמואל בר יהודה קשיא. אבל בתר דפריקו לרב יהודה דכולהו משום חדא חששא, אלא דראשונים סברי דהאי חששא מסתלקת בהגעת זמן, ואחרים סברי דאינה מסתלקת אלא בכניסה לחופה, לעולא נמי כולהו משום מזיגה וכמאן דאמר לה משמיה דרב שמואל בר יהודה, אלא דבית דין ראשונים אמרו שהיא מסתלקת בהגעת זמן. ובית דין של אחריהם אמרו שאינה מסתלקת עד שתכנס לרשות הבעל כמו שכתבתי. וזה טעם נכון ומספיק.

ובזה נתיישב לי מה שפירש רש"י ז"ל למעלה בפרק נערה שנתפתתה (מח, א) גבי מתניתין דקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל, ואמרינן עלה בגמרא, אמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה, ולוי אמר מסירתה לכל אף לתרומה. ופירש רש"י ז"ל: דרב אית ליה דרב יהודה אמר שמואל דאמר משום סמפון והלכך לא אכלה עד שתכנס ממש לחופה דליבדקה בעל, ולוי אית ליה כעולא דאמר משום מזיגת הכוס, ומתניתין דהתם ודאי כמשנה אחרונה הוא כדדייקינן התם מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה, ואי משנה אחרונה אפילו לעולא משום סימפון, לוי דאמר כמאן. אבל למאי דפירש רש"י אתו שפיר, דלעולם לעולא אפילו למשנה אחרונה משום מזיגת הכוס הוא, כן נראה לי.

דף נח עמוד ב

איכא בינייהו בדיקת חוץ. מר סבר בדיקת חוץ שמה בדיקה ומר סבר כלומר, בית דין של אחריהם אמרו בדיקת חוץ לא שמה בדיקה:    פירוש: בדיקה שעל ידי קרובות ובאין שם מרחץ בעיר, אבל אם יש שם מרחץ בעיר בדיקת חוץ בדיקה מעליא היא ועדיפה מכניסה לחופה, דשפיר בדקי לה קרובות על ידי מרחץ, וכדאמרינן בפרק המדיר (עה, ב) היו בה מומין בעודה בבית אביה וכו' נכנסה לרשות הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים במה דברים אמורים במומין שבסתר אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון, ואם יש עמו מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שבודקה ביד קרובותיו. אלא מיהו לענין אכילת תרומה אינה אוכלת עד שתכנס לחופה, כדי שלא תחלוק בארוסה. עד כאן הראב"ד ז"ל.

אמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה:    כלומר, איני נוטלת כלום לא מזונות ולא מעה כסף, ואיני עושה כלל לעצמך, לא עיקר מעשה ולא מותר. וכן כתב רב אחא גאון ז"ל בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים (סימן ס) דיכולה היא לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר.

כי תקינו רבנן מזוני עיקר:    כלומר, עיקר התקנה לא היתה אלא על מעשה ידיה שיהו תחת מזונותיה, ועל המזונות לא הוצרכו לתקן, שהן העיקר לפי שהוא מחוייב לה מדין תורה, דלמאן דאמר מזונות עיקר מן התורה הן ונפקא ליה משארה כסותה ועונתה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (מז, ב), ורבנן הוא דתקון ליה לבעל מעשה ידיה משום איבה, ואם תאמר, אם כן אף לקמן למאן דאמר מזוני דאורייתא מעשה ידיה עיקר התקנה, והאיך היא יכולה לבטל תקנת הבעל, יש לומר, דעיקר התקנה מכל מקום לא לתקנת הבעל היתה אלא לתקנתה, כדי שיתן לה מזונותיה בלא איבה, ויכולה היא לומר איני רוצה בתקנת חכמים. ומיהו אלמוה רבנן לתקנתן דכל שאינה עושה אפקעינהו למזונותיה ממנה, ומדין הפקר נגעו בה. כן נראה לי.

מאי לאו בנזונת:    ואשמעינן דאפילו הכי יכולה היא להפקיע הקדשו ואומרת איני נזונת ואיני עושה, ואף על פי שהיתה נזונת בשעת הקדשו, לפי שאין מעשה ידיה עיקר. אלא טעמא דר' מאיר, משום דקסבר שמתוך שיכול לכופה במעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם, והוה ליה כמקדיש דקל לפירותיו דקדשי, אלמא, מדקאמר מתוך שיכול לכופה, שמע מינה דמעשה ידיה עיקר ותקינו מזונות תחת מעשה ידיה.

ותמיהא לי, דהא על כרחך מזונות לר' מאיר מזונות דאורייתא הן, כדתניא (לעיל נו, א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי היא מקודשת ותנאו בטל דברי ר' מאיר, כלומר, דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ואי אפשר לומר דמדרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, דלית ליה לרבי מאיר הכי, מדאמרינן בריש פרקין (נו, ב) כל הפוחת ואפילו בתנאי, אלמא קסבר תנאו בטל וכו' והא שמעינן ליה לרבי מאיר דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בדאורייתא אין, הא מדרבנן קיים, אלמא לרבי מאיר שאר כסות ועונה דאורייתא הן.

ויש לומר דריש לקיש דריש ליה לקרא כר' אליעזר בן יעקב, דדריש כסותה ועונתה לפום שארה תן כסותה, שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקנה לילדה כדאיתא לעיל בפרק נערה שנתפתתה (מח, א), אבל מזוני דרבן נינהו, ולית ליה קל וחומר דדרשינן במכילתא (משפטים פ"ג), ומה דברים שאין בהם חיי נפש ולא נשאת עליהן מתחלה כגון כסות אי אתה רשאי למנוע ממנה, מזונות ועונה, שהמזונות חיי נפש והעונה עליה נשאת מתחלה לא כל שכן. אי נמי יש לומר, דכיון שלא תקנו אלא על מעשה ידיה והן היו תקנה לבד, אם כן אינה יכולה לבטל תקנתן, ודלא כרב הונא.

מתוך שיכול לכופה על מעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן:    איכא למידק, היכי דמי, אי בשאין מעלה מזונות אינו יכול לכופה, ואי משום שיכול לכופה לכשירצה, השתא מיהא ידיה לא משעבדן ליה, ולכשיעלה לה הוה ליה דבר שלא בא לעולם, ואי בשמעלה לה מזונות היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת. והראב"ד ז"ל העמידה כשאינה נזונת, ומשום הכי עושה ואוכלת כל זמן שאינו מעלה. ומיהו כיון דמשעבדא ליה כל אימת דבעי איהו כי זכי במעשה ידיה לאלתר קדשי, והיינו מותר מזונותיה לאחר מיתה, וליכא למיחש הכא לדבר שלא בא לעולם, דכל שבידו לאו כמחוסר דמי.

ותמיהא לי טובא, חדא, דלא אמרו כל שבידו וכו' אלא באומר לכשיהיה הדבר שבידו לעשותו, כאותה שאמרו בפרק האומר בקדושין (סב, א), בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן, אמר פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו, מהו, אמר ליה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, וכדקתני בברייתא בהדיא, אין תורמין מן התלוש על המחובר וכו' כיצד, אמר פירות ערוגה זו תלושין יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין, או פירות ערוגה זו מחוברין יהו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום, אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין. ועוד, דאפילו באומר לכשיתלשו קודם שיתלשו אינן תרומה ואין הפירות התלושין מתוקנין, וכדקתני ונתלשו, ור' אסי נמי ונתלשו קאמר, וכיון שכן, הכא אינו קדוש, חדא, דלא קאמר לכשאזונך, ועוד, דאפילו באומר, הא לא זנה, ולאחר מיתה מחמת ירושה באו לו ולא מחמת כפייתו ומזונותיו, ודבר שלא בא לעולם הוא.

אלא נראה לי דאם יש לומר כך יש לומר, דמותר מחמש סלעים ומחיים דוקא קאמר ולא לאחר מיתה, דכיון דשמעינן ליה לרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה לכשאזונך ואעלה לך מעה כסף, וכיון שיכול לכופה הוה ליה כאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנו ממך תקדוש דקדשי, דבעל כלוקח הוי, והלכך לכשיעלה לה מעה כסף לצורכה דמותר דידיה הוא ההיא שעתה קדיש, ואף על גב דאינו יכול לכופה על המותר, מכל מקום כיון דיכול לכופה על מעשה ידיה אלמא ידיה דידיה הוי, ויכול הוא להקדישן לכל מה שיעשו. אלא דכל שאין מעלה לה אינו יכול לכופה, שאינו יכול לומר לה עשי עמי ואיני זנך. ומותר לריבותא נקטיה, דאף על גב דאינו יכול לכופה על המותר עצמו. ועוד דלא שכיח כולי האי, אפילו הכי יכול להקדישו וקדיש לכשיעלה לה מעה כסף, וכל שכן מעשה ידיה עצמו דקדוש לכשיזונה דיכול לכופו עליו, ושכיח כן נראה לי. ומיהו לעיקר קושיין אין אנו צריכין לכך, אלא ריש לקיש מוקי לה למתניתין במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לצורכה, וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מעשה ידיה כרב אדא דלקמן בסוגיין, ומותר מחיים קדיש, ועושה ואוכלת דקתני, פירושו, עושה ומספקת צרכיה.

והכין מפורש בירושלמי (פ"ה ה"ה), דגרסינן התם: ריש לקיש אמר במותר מחיים מחמש סלעים פליגין, דופתר לה במעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצורכיה, ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, ושמעינן מיהא, דלרב הונא אפילו במעלה לה מזונות ואפילו אמר לה בהדיא יקדשו ידיך לעושיה, לא קדיש, דהא ריש לקיש סתמא כמאן דאמר לה בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן, ואפילו הכי טעמא דיכול לכופה הא אינו יכול לכופה לא קדוש, ואף על גב דמעלה לה מזונות שהן כנגד המותר, וטעמא דמלתא, משום דלרב הונא כיון דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, נמצא שאין לבעל בידי אשתו אלא שעבוד לבד, וקיימא לן כרבא (פסחים לא, א) דאמר הקדיש מלוה וזבין מלוה אינו מכור ואינו קדוש, אבל לריש לקיש הוה ליה שעבודו של בעל כמקח, והלכך יכול להקדיש ידיה לעושיהן, כן נראה לי.

הוי בה רב פפא במאי, אילימא במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצורכה:    האי מעלה לה מזונות כדי נסבה, דהא עיקר קושיא אינו אלא ממעה כסף שהוא כנגד המותר, ומאי דקא סלקא דעתך השתא. וכן נמי במאי דקאמר אלא בשאין מעלה מזונות, לאו דוקא, אלא עיקרא משום דאין מעלה לה מעה כסף לצורכה, ומעלה לה מזונות ואין מעלה משום דבעי לאוקמה כולה בחד גוונא. וראיתי מי שפירש, משום דאכתי לא ידעינן אי מזונות תחת מעשה ידיה או תחת מותר. ונכון הוא,

ואיכא למידק, אמאי לא אוקמה בניזונת ורב לטעמיה דאמר יכולה האשה שתאמר איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר, ומיהו לאחר מיתה קדוש משום דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ורב אדא סבר אינה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה כריש לקיש, ומתוך שיכול לכופה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן. אי נמי, משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ואם תאמר אם כן לרב אדא היכי קתני רישא הרי זו עושה ואוכלת.

יש לומר, דלצדדין קתני, ורישא כשאינה ניזונת, ויש מתרצים, דסיפא גופא לא מצית לאוקמה בדאמרה איני ניזונת ואיני עושה ומאי קדיש לאחר מיתה, דאם כן, ליתני המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת ועושה צרכיה, ומה שהותירה ממזונותיה ר' מאיר אומר הקדש, מאי האי דקתני המותר, דמשמע כשהקדישו את המותר נוהג הדין הזה אבל מעשה ידיה עצמן דין אחר יש להן, שמע מינה, כשאינה אומרת איני ניזונת ואיני עושה עסקינן, להכי קתני המקדיש את המותר, סלקא דעתך אמינא כיון שאינו יכול לכופה לעשות מותר אפילו היכא דאינה אומרת איני ניזונת ואיני עושה לאו דידיה הוי, קא משמע לן. ולא ירדתי לסוף דעתם בתירוץ זה, דאפילו באומרת נמי איני ניזונת ואיני עושה סיפא דמתניתין שפיר קא אתיא, והכי קאמר, ובמקדיש אפילו המותר דלא שכיח ואינו יכול לכופה אף במעלה לה קדוש לאחר מיתה וכל שכן מעשה ידיה עצמן, ורישא דקתני עושה ואוכלת, הכל בכלל אוכלת לומר מספקת כל צרכי מזונות וקישוטים.

ונראה לי, דטעמא דמילתא לפי שלא רצה להעמיד משנתינו לצדדין כל שהוא יכול להעמידה כולה בחד גוונא ובחד טעמא, או ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל, או בשאינו רוצה לזונה, ואוקימנא סיפא במעלה לה מזונות, כלומר והיא מקבלת, אבל אין מעלה לה מעה כסף לצרכה. ואפשר לפרש כולה רישא וסיפא במעלה והיא אינה רוצה לקבל. וזה נראה עיקר.

ולרב ושמואל הוא הדין שהיה יכול להעמיד סיפא ברוצה ליטול מזונות ואינה רוצה ליטול מעה כסף, אלא מכיון שאין עיקר הענין תלוי כאן בין אין מעלה ממש למעלה והיא אינה רוצה לקבל, ועוד, דלרב אדא הוצרך לומר כשאינו מעלה דוקא, אבל במעלה והיא אינה רוצה לקבל, לא כל כמיניה, כטעמיה דריש לקיש דבחד שיטתא קיימי, משום הכי נקט בשאין מעלה לה מעה כסף לצרכה. ואם תאמר, רב ושמואל אמאי מוקמי לה במעלה לה מזונות ואין מעלה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש, לוקמה איפכא, במעלה לה מעה כסף ואינו מעלה מזונות, והילכך עושה ואוכלת והמותר קדוש מחיים.ומסתברא, משום דלכולהו אמוראי מתניתין בחד גוונא מתוקמה, ולא איפליגו באוקימתא דמתניתין, דלכולהו או בנזונת או בשאינה נזונת, ולרב אדא אי אפשר להעמידה באין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף, והילכך לרב ושמואל נמי לא מוקמי לה בהכי.

ועוד יש לי לפרש, דכולה מתניתין בדבר מוכרח קא מיירי, כלומר, במה שאינו הקדש אלא מדעת האשה ומה שהוא מוקדש שלא מדעתה, והלכך לרב ושמואל אין כאן הקדש מוכרח אלא לאחר מיתה דמחיים דאשה הרי היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ואיני נוטלת מעה כסף ואיני עושה מותר, אבל לאחר מיתה אפילו המותר דלא שכיחי קדוש, משום דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכל שכן מעשה ידיה עצמן דשכיחי טפי, ומותר לרבותא נקטיה כדאמרן. ורב אדא סבר, דאפילו מחיים דאשה קדוש בעל כרחה ואפילו מותר דאין יכול לכופה עליו. ועוד, דלא שכיחי, משום דמעלה לה מזונות, ועל כרחה יהבה ליה מותר כי איתיה, וכל שכן מעשה ידיה עצמן במעלה לה מזונות. ורב ושמואל הכי מפרשי לה למתניתין, המקדיש מעשה ידי אשתו אפילו ברוצה לזונה, הרי היא יכולה להפקיע הקדשו כמה שתרצה, אילו רצתה אינה נוטלת מזונות אלא עושה לעצמה ואוכלת, וכל שכן שאינה נוטלת מעה כסף ואינה עושה מותר, משום דלכולי עלמא אינו יכול לכופה עליו, ועוד דלא שכיחי, אבל לאחר מיתה על כרחך קדוש ואפילו המותר, משום דקסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו בזה דלא שכיח כולי האי.

ורישא נקט עושה ואוכלת לרבותא, לומר, דאפילו ממעשה ידיה עצמן יכולה להפקיע הקדשו מחיים. וסיפא נקט מותר לרבותא כדאמרן, והוא הדין למותר בדינא דרישא ולמעשה ידיה עצמן בדינא דסיפא וכל שכן. וכן אלו רצתה נוטלת מזונות, דמזוני עיקר ומעשה ידיה עצמן קדושין, ואינה נוטלת מעה כסף, ואין המותר קדוש עד לאחר מיתה. ולרב אדא הכי קתני, המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה מקדיש מהן כמה שרוצה, ואלו רצה לזונה ואינו רוצה להעלות לה מעשה כסף לצרכה הרי זו עושה ואוכלת, כלומר מספקת ומתקנת צרכיה, ולומר דאף על פי שאינו מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד עיקר מעשה ידיה דשכיחי ויכול לכופה עליהן, כיון שהוא מעלה לה מזונות שהן כנגד המותר, הרי המותר קדוש מחיים, ואף על פי שאינו שכיח ואינו יכול לכופה עליו, משום דמעשה ידיה עיקר ונעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים איתנהו בעולם, וכל שכן מעשה ידיה במעלה לה מעה כסף לצורכה, וריש לקיש כרב אדא כדמפרש בירושלמי (בפירקין ה"ה) אמר ריש לקיש במותר מחמש סלעים פליגין, דופתר לה במעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצרכיה, ותנינן אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה, הרי ריש לקיש מוקי לה לגמרי כרב אדא דגמרין.

ור' יוחנן הסנדלר סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וקסבר שאדם מוציא לפעמים דבריו לבטלה, וכיון דלא קאמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן לא אמרינן נעשה כאומר, ופליג במותר והוא הדין במעשה ידיה עצמן, ואפילו במעלה לה מעה כסף ומעלה לה מזונות, ואיכא למימר דאפילו יקדשו ידיך לעושיהן, נמי לר' יוחנן הסנדלר אינו קדוש, דכיון שהוא אינו יכול לכופה על מעשה ידיה לא עדיף קנינו בה להקדיש גוף ידיה, והיינו דאיצטריך ריש לקיש לפרש ולומר מתוך שיכול לכופה, דאלמא אי לאו שיכול לכופה, אף על גב דאית ליה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והוה ליה כמפרש יקדשו ידיך לעושיהן לא קדוש, והילכך לר' יוחנן הסנדלר נמי אפשר דלא קדוש וכמו שכתבתי למעלה. ור' יוחנן הסנדלר נמי בדין ההכרח קא מיירי, כלומר, שאין כאן לעולם הקדש לא מחיים ולא לאחר מיתה ואפילו במעלה לה מזונות ומעה כסף, ואפילו באומר יקדשו ידיך לעושיהן.

אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ו מהל' ערכין הכ"ח) שאם אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן, הואיל והן משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדשי ואפשר שהוא ז"ל סובר, דאף על גב שהיא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, כל שלא אמרה הרי ידיה משועבדים לו, ואלמוה רבנן לשעבודיה, ואינו מחוור בעיני, וכמו שכתבתי למעלה.

ומה שכתב רש"י ז"ל, והוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשאינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכה, ורב ושמואל סברי תקינו מזונות תחת מותר הלכך לאחר מיתה קדוש, ורב אדא סבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר, וכיון דקא יהיב לה מעה כסף מותר דידיה הוי, אלא משום דרב אית ליה יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, ואוקי רישא דמתניתין בשנזונת אוקי סיפא נמי בנזונת.

ואינו מחוור, דרישא ברוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל, וסיפא בנזונת ממש, אלא דאי אפשר להעמיד בכך, דעל כרחך לרב מעשה ידיה ממש תחת מזונות ולא תחת מעה כסף, דהא אמר יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ולא קאמר איני מתפרנסת ואיני עושה. ומיהו זה אינו קשה כל כך, שהוא ז"ל יפרש כולה במעלה לה מזונות ואינה רוצה לקבל, וכפי הפירוש השני שכתבתי למעלה.

אלא קשה לי עוד דודאי משמע דעיקר הדין הזה ידוע היה אצלם, וקבלה בידם דרב ושמואל סברי תקינו מזונות תחת מעשה ידיה, ורב אדא סבר תקינו מזונות תחת מותר, ולישנא דגמרא דאמר רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, לאו דוקא ולא דק, דלרב ושמואל מזוני עיקר, והוה ליה למימר רב ושמואל סברי תקנו מעשה ידיה תחת מזונות, אלא דלא דק, משום דלישנא דברייתא נקט ואף על גב דמפכין לה כך היתה שגורה בפיהם. אי נמי, משום דלרב אדא דוקא ועיקר מחלוקת אינו תלוי כאן, בכך לא דק.

דף נט עמוד א

מידי דקיץ ממידי דקיץ:    ואם תאמר, והא מזונות נמי מיקץ קייצי, כדתנן (לקמן סד, ב) המשרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה משני קבין חטין וכו', ואי משום דמכובד הכל לפי כבודו במעה כסף נמי הכל לפי כבודו, ויש לומר, דמזונות זילי ויקירי, אי נמי, באוכלת על שלחנו לא קיצי, ומעה כסף בין משרה על ידי שליש בין באוכלת על שלחנו נותן לה דבר קצוב דהיינו מעה כסף.

קונם שאיני עושה לפיך אינו צריך להפר:    כלומר, דמעשה ידיה ואפילו העדפה שעל ידי הדחק דבעל הוי, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ואפילו לרב הונא דאמר (לעיל נח, ב) יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה, הני מילי כשאמרה בפירוש, אבל זו שאוכלת אף על פי שהקדישה מעשה ידיה לא אמרינן נעשה כאומרת איני נזונת ואיני עושה. וטעמא דתנא קמא משום דאפילו העדפה שלא על ידי הדחק דבעל הוי כדאמרן, ולא משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, דהא קתני רישא (נדרים קז, ב) קונם שאיני עושה לפיך על פי אבא ועל פי אביך אינו יכול להפר, אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, סבירא ליה, ואם תאמר, לתנא קמא יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו כר' יוחנן בן נורי, יש לומר, דתנא קמא לא חייש לגרושין, דגרושין לא שכיחי. אי נמי יש לומר, דלמאי דקא סלקא דעתך השתא דלא אמרה לכי מגרשה, לא קשיא ולא מידי דכיון דמתקדשת מעכשיו והשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש, והיינו נמי דלא חייש תנא קמא לשמא תאמר למחר איני נזונת ואיני עושה, דכיון דהקדישה מעכשיו והשתא לא קדוש, לקמיה נמי לא קדוש. ולמסקנא נמי דאסקה רב אשי דטעמא דר' יוחנן בן נורי משום דקונמות כקדושת הגוף דמי, לתנא קמא נמי לא צריך, דקסבר תנא קמא דיש מעילה בקונמות ולאו כקדושת הגוף דמי, והלכך אי משום גירושין לא צריך דלא חלה קדושה דבהקדש דמים הוא דאינו מפקיע מידי שעבוד.

ר' עקיבא אומר יפה, שמא תעדיף יתר מן הראוי לו:    וקסבר דהעדפה שעל ידי הדחק דידה הוי, ואית ליה נמי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ואף על גב דרבי עקיבא ורבי מאיר בדבר שלא בא לעולם בחדא שיטתא קיימי כדאמרינן ביבמות (צג, א) ר' מאיר כר' עקיבא, ואמרינן בעלמא אימר דשמעת ליה לר' מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו והעדפה שעל ידי הדחק לא עבידא דאתיא. יש לומר, דהעדפה נמי עבידא דאתיא כי היכי דקרי פירות דקל עבידי דאתו ואף על פי שהוציא יתר מאד מן הראוי לדקל זה להוציא, אלא דהכא והכא לא שכיח, ודבר שלא שכיח כיון דעביד דאתי קדוש לר' מאיר ולר' עקיבא.

ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה:    ואם תאמר, והלא אין הבעל מפיר אלא בדברים שיש בהם ענוי נפש ודברים שבינו לבינה, וכאן אין בו ענוי נפש לה, ודברים שבינו לבינה אין כאן דהא בעודנה תחתיו אינה אסורה לו, דאילו באוסרת מעכשיו הוה ליה דברים שבינו לבינה, ואף על פי שאין בהם עינוי נפש מפר, כדאמרינן בנדרים (עט, ב) פירות חנוני עלי יפר. איכא למימר דכל נדר שתדור בעודנה תחתיו שיוכל להגיע לו לידי חסרון הנאה, אפילו לכשתצא מתחתיו יפר, שהרי מחסרתו הנאת אשה אחת, ואף על פי שדאינו מתחסר עכשיו עד שתתגרש, כיון שהנדר כשהיא תחתיו בין איש לאשתו קרינא ביה. כך תירץ הראב"ד ז"ל. ומדבריו נראה שהפרתו תועיל אפילו לאחר שתתגרש ותנשא לאחר, שהיא מחסרתו הנאת אשה אחת לאחר שתתגרש ותנשא. ואינו נראה כן, מדקתני ותהא אסורה לחזור לו, ואם כן למה ליה משום שתהא אסורה לחזור, ליתני שמא יגרשנה ויהא אסור במעשה ידיה.

אלא נראה כמו שפירשו בתוספות בריש פרק ואלו נדרים (נדרים עט, ב, ד"ה אלא) שהוא מפר, דכשהבעל מפר לעצמו דברים שבינו לבינה, היינו כל זמן שאנו קורין בהם בין איש לאשתו, כלומר כל זמן שהיא תחתיו, והלכך כשהוא מגרשה ומחזירה לאחר מכאן, הרי הנדר לגבי דידיה אפילו לאחר גרושין וחזרה דעכשיו בין איש לאשתו וגזירת הכתוב הוא, ובדין היה שנאמר דימים שבינתים כלומר בין גרושין לחזרה שיחול הנדר, דעכשיו לא הוי בין איש לאשתו, אלא שלא מצינו נדר שחל ואחר כך מסתלק, ואחר כך כשתתגרש חוזר וניעור ואחר כך כשתחזור ותנשא לו יסתלק, אלא כל שהיא ראויה לקרות בה עדיין בין איש ואשתו ריבה הכתוב להפר, אבל מכל מקום היכא דנתגרשה ונשאת לאחר, דמעתה אינה ראויה להיות אשתו חל הנדר אפילו לגבי דיליה, דלא קרינא להו מעתה בין איש לאשתו.

וזה קרוב יותר לפי שמועתינו כמו שכתבתי, היאך הנדר שהופר על ידי הבעל חוזר וניעור, והא טעמא דהפרה כדרב פנחס דאמר (נדרים עג, ב) כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, ואם כן הרי הופר לגמרי. ושמא נאמר דבעל מיגז גייז ולא עקר אף הוא אינו מופר לגמרי, ואף היא אינה תולה בו אלא במה שצריך לו.

כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה:    כלומר, משום העדפה הוא דצריך להפר כר' יוחנן בן נורי, ולא כטעמיה משום שמא יגרשנה ולא משום שמא תעדיף יותר מן הראוי, כטעמיה דר' עקיבא, ואף על גב דהשתא נמי דבר שלא בא לעולם הוא, הוא הדין דהוה ליה לאקשויי עליה הכין אלא דניחא ליה לאקשויי מצד אחר ונימא הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה, כלומר משום העדפה. אי נמי הלכה כר' עקיבא דהיינו כוותיה וכטעמיה. אי נמי אין הלכה כתנא קמא דאמר אינו צריך להפר, ולומר דהעדפה שעל ידי הדחק דבעל הוי, כך פירש רש"י ז"ל.

ואינו מחוור, דמי איכא למיתלי בגמרא כי האי דאתיא לאקשויי מינה לשמואל ולומר דשמואל בהא אית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ואתי לפרוקי דלית ליה, ופריק פרוקא דטעותא, דמינה נמי אית ליה לשמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ועוד, מאי קא מהדר ומגבב קושיא לימא הכי ולימא הכי, לא הוה ליה לאקשויי אלא לימא הלכה כר' עקיבא בלבד דהיא היא עיקר פסקיה דשמואל.

אלא מחוורתא כדפירש ר"ח ז"ל: כי אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה, כלומר, לא הלכה שצריך להפר קאמר וכדר' יוחנן בן נורי, אלא הלכה כר' יוחנן בן נורי דאית ליה דהעדפה דבעל הוי, דמתלי טעמא בשמא יגרשנה, אלמא הא משום העדפה ליכא דהיא דבעל הויא, ואינה יכולה להקדישה, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובזה הוא דקא פסיק שמואל כר' יוחנן בן נורי, אבל לעולם אינו צריך להפר כלל ואפילו משום גירושין דדבר שלא בא לעולם הוא. ואקשינן, ולימא הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה, אי נמי, אין הלכה כר' עקיבא. ולא גרסינן הלכה כר' עקיבא, אי נמי הלכה כתנא קמא, דאיהו נמי סבירא ליה דהעדפה שעל ידי הדחק דבעל הוי.

אמר ליה אביי, בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו אלא יאסור דבר שלא בא לעולם שאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו:    דדבר שלא בא לעולם דכותה הוא דמה שאינו בעולם אינו שלו, ואיך הוא אוסר על חבירו, כלומר, ובשלמא עליה דידיה מצית למימר לפום מאי דמדמית להו דמצי למיסרי לפי שאדם אוסר פירות חבירו עליו, אבל על חבירו אי אפשר. ומיהו לדידן אפילו עליה דידיה לא מצי אוסר מה שלא בא לעולם, דלא דמי לפירות חבירו דהתם איתנהו הכא ליתנהו. כך פירש הר' שלמה בר אברהם דמינפשליר ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דכולה מכילתין דנדרים מוכחא הכין, דאדם אוסר עליו דבר שלא בא לעולם, ובהדיא תנן (נדרים נז, א) האומר לאשתו קונם מעשה ידיך לפי, אסור בחלופיהן ובגדוליהן ותנן (שם ל, ב) הנודר מן הנולדים, והרבה שם מלבד אלו, וכבר כתבתי שם בנדרים בריש פרק ואלו נדרים מותרים, בסיעתא דשמיא.

וכי אמרה הכי מי מקדשן, הא משעבדן ליה לבעל:    ואף על גב דר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה קאמר, וההיא שעתא לא משעבדא ליה לבעל, הכי קאמר: והא משעבדן ליה לבעל, והשתא ודאי לא קדשן, ואפילו אמר לכי מגרשנא, כיון דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש, דמי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש, וכולה חדא קושיא היא.

כתב הראב"ד ז"ל: ולכי מגרשה גרסינן, כלומר, קונם שאיני עושה לפיך מעתה ולכשאתגרש, הילכך לכי מגרשה חייל נדרה כמו שנדרה. ותמיה לי,דהא כל היכא דליכא למימר גופא מהיום ופירא לאחר מיתה מעכשיו ולאחר זמן פלוני ספוקי מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, והלכך הכא נמי אי תנאה הוי כל שכן דמיגרע גרעא, דהא השתא לא קדיש, וכיון דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש, ואי חזרה הוי הרי מעכשיו בטל וכמי שאינו. ועוד, דיגיד עליו ריעו מה שהביא עליו דמיון דר' אילא, והרי האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה, והתם הא לא קאמר מעכשיו ולכשאקחנה. אלא מסתברא דלכשאתגרש גרסינן. ואם תאמר, למאי דאוקימנא דאמרה לכי מגרשנה, מאי האי דקאמר ר' עקיבא יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי, דהא כל היכא דלא מגרשה לא הקדישה כלום, ולכשתתגרש מאי שנא העדפה, אפילו כל מעשה ידיה נמי אסורין עליו.

ויש לומר, דלכי מגרשנא לר' יוחנן בן נורי בלבד הוא דמוקמינן ליה הכי, אבל לר' עקיבא במקדשת סתם, כך שמעתי משמו של רש"י ז"ל. ומסתברא דמילתא פסיקתא קתני, דלר' יוחנן בן נורי בין באומרת מעכשיו בין באומרת לכשאתגרש אינו צריך להפר אלא משום שמא יגרשנה, אבל משום העדפה לא, ור' עקיבא אמר דאפילו בסתם נמי צריך להפר משום דהעדפה דדידה הוי, והכי קתני, ר' עקיבא אומר לעולם יפר, דאפילו בסתם נמי איכא משום העדפה, ור' יוחנן בן נורי אומר אינו מפר אלא משום גרושין, והיינו באומרת לכשאתגרש, כן נראה לי.

דף נט עמוד ב

אלא להא דמיא האומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה, מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי התם בידו לפדותה:    תמיה לי, דהכא משמע דהממשכן שדהו לחבירו והקדישו מעתה אינו קדוש, אלא אם כן אמר לכשאפדנו תקדוש, והוא ודאי ליתא, וכל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה מוקדש כל שיש לי נכסים אחרים לגבות ממנו אלא דבשאין לו נכסים אחרים אין הקדשו מוציא מידי שעבוד. ויש לומר, דהכא ודאי גבי שדה יקדיש ליה מעכשיו קדש לכשיפדנו, אלא הכא משום דאתי לדמויי למעשה ידי האשה, דאין עיקר הקדשה לגוף הידים אלא למעשיהן ומעשיהן משועבדים לבעל, ואתיא למימר דאפילו הכי קדשי, ואקשינן, דליכא מידי דאין עיקרו קדוש מהשתא ולקמיה קדוש, אתיא למפשט משדה דדוכתא ממקדיש שדה לפירותיו, דאלו משכנו ומקדיש להו לפירות מעתה לא קדשי דהא משעבדנא ליה לבעל חוב, ואפילו הכי באומר לכשאפדנה תקדוש לפירותיו קדשה, כן נראה לי. ומיהו אילו רצה להקדיש כוליה שדה מעכשיו, ההקדש חייל למה שהוא יתר על החוב, אבל כנגד החוב אינו חל. ואחר כך מצאתי כן לרבותינו בעלי התוספות ז"ל בפרק השותפין בנדרים (מו, ב, ד"ה מאימתי). ושם כתבתי יתר מזה בסיעתא דשמיא.

מתקיף לה רב אשי מי דמי, התם לעשר שנים בידו לפדותה, הכא אין בידה לגרש את עצמה:    ואם תאמר, ולימא ליה דהכא נמי בידה לפדות את עצמה, שהרי היא יכולה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה. תירצו בתוספות (עי' תוד"ה הכא), דהכא לכשתמצא לומר אין הלכה כרב הונא קאמר, אבל לרב הונא ודאי קדשה. ואינו מחוור בעיני, דהכא לפרוקה לדשמואל דאליבא דהלכתא קא אתינן בעיקר שמעתין, ואנן כרב הונא קיימא לן.

והרמב"ן נ"ר תירץ, דאפילו לרב הונא קאמר, דליכא מאן דאמר דליקדוש מהשתא משום אלימותא דהך שעבודא דבעל, דלדידיה נינהו עד דאמרה הכי בפירוש, וכיון דמהשתא לא קדוש לא קדוש לכי מגרשא משום האי טעמא דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, דהאי טעמא הא לא מחיילא להו מהשתא, וכי היכי דלא חיילי מהשתא לא חיילי לעולם, ודמיא הא לאומר (לעיל ע"א) לחבירו שדה זו שמכרתי לך מעכשיו ואם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה, אף על פי שבידו לבטל המקח, פירוש לפירושו, לפי שזו לא תלתה בלכשתאמר איני נזונת, שאילו ודאי אמרה, לכשאומרת איני נזונת ואיני עושה קדשה משום דתלתה בדבר דקאי בידה למעבד, וכן באומר שדה זו שמכרתי לך מעכשיו אם לא באתי ואמר לכשאבא תקדוש דקדשה, אבל השתא דתלתה במה שאינו בידה אף על פי שיש בידה מצד אחר לא קדוש, משום דדמי לאומר שדה זו שמכרתי לך מעכשיו אם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה.

אלא דהיא גופא מיבעיא, ואיני יודע דמיון זה שעשה רבנו נ"ר אם קדשה אם לאו, דדילמא הוא גופא כיון דבידו לבטל המקח בשום צד ויכול הוא להקדישו אם ירצה, דידיה הוא וביתו שלו קרינא ליה, והוה ליה כההיא דלעיל דאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה, ונראין דברי רבנו נר"ו דכל שהוא תולה בדבר שאותו דבר אינו בידו אף על פי שבידו בענין אחר שלא תלה בו, כמו שאינו בידו דמי, והכא נמי הא לא אמר אלא לכשאקחנו ממך, ובעינן קנייה אינו בידו שאם לא נתקים תנאו, כלומר שלא בא לזמן שקבע שוב אין בידו לקנותו, אם לא רצה ליקח זה למוכרה לו, ואינו דומה לשדה זו שאני מוכר לכשאקחנו ממך תקדוש דקדשה, דהתם עדיין לא נמכר כלל ושלו הוא עדיין לגמרי ובידו להקדישו מעכשיו, אבל זה שמכרו כבר ואם רוצה לבטל ממכרו צריך עדיין לקיום תנאו, כל שלא קיים אינו שלו אלא מכור.

ומכל מקום לענין קושיין איכא למימר, דכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, עשאוהו כלוקח גוף האשה ובעלמא קנין כספו קרינן לה, וכשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה, רואין אנו אותה כאלו היא קונה עצמה ממנו, ואף על פי שאינה קונה עצמה ממש אלא פודה, כל שלא פדתה עצמה הרי היא ביד הבעל בקנין חזק, ודמיא לאומר לחבירו שדה זו מכורה לך לכשתביא מעות, ואמר לוקח לכשאביא לך מעות תקדוש דלא קדשה, עד דמביא מעות לאו דידיה הוא.

אלא אמר רב אשי, קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא וכו':    כלומר, ולאו באומרת לכי מגרשנא, אלא אפילו באומרת יקדשו ידי לעושיהן מעתה, דאף על גב דמשעבדן ליה לבעל, כיון דקדושת הגוף נינהו מפקעת מידי שעבוד, אלא דמהשתא לא קדוש משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דלא תקדוש מהשתא, אלא מכל מקום כל היכא דמשכח דוכתא לחול חייל, וטעמא דתנא קמא דאמר אינו צריך להפר איכא למימר משום דלא חייש לגירושין, אי נמי, דקסבר יש מעילה בקונמות ולאו כקדושת הגוף הן ואינם מפקיעים מידי שעבוד, וזה עיקר.

הא דאמר רבא הקדש מוציא מידי שעבוד:    פירש רש"י ז"ל: דוקא קדושת מזבח דאין לו פדיון, והוא הדין לכל דבר שאין לו פדיון, דלא עדיף שעבוד מפדיון, ואם פדיון אינו מוציאו מידי הקדש כל שכן שעבוד, והני קונמות משום דאיסורא רביעא עליה ולית ליה פדיון, והיינו חמץ ושחרור שאין להם פדיון, וכן איצטליתא דמילתא דפרסוה יתמי אמיתנא דבפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, ב) אבל קדושת דמים אינו מוציא מידי שעבוד כדאמרינן בערכין (כג, ב) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. ורבנו תם ז"ל לא פירש כן. וכבר הארכתי בזה בגיטין בפרק השולח (מ, ב) בסיעתא דשמיא. ודברי רש"י ז"ל עיקר

והא דאמרינן דהקדש מזבח מוציא מידי שעבוד. לומר, דאפילו שעבד מטלטלין אגב מקרקעי, דאלו מכרן בעל חוב גובה מהן, כדאיתא בפרק חזקת (ב"ב מד, ב) גבה מקרקעי גבה מטלטלין, הכא בהקדש מפקיעו מידי שעבוד אבל בלא שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי אפילו מכר נמי מוציאו מידי שעבוד, כדאמרינן התם (ב"ב מד, ב) עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. ואם תאמר, כיון דקונמות מוציאין מידי שעבוד אם כן יכול לוה להפקיע נכסיו מידי שעבוד בעל חוב דאסר להו עליה, ולא שבקת חיי לכל מלוה. יש לומר, דאין הכי נמי אלא דמשמתינן ליה עד דמיתשיל אקונם ופרע ליה, דלא גרע ממאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה, דאי אמר לא בעינא למיעבד מצוה משמשתינן ליה כדאיתא בפרק הכותב (לקמן פו, א).

ורבנו הרב נר"ו כתב בשם רבותינו בעלי התוספות (תוס' ד"ה קונמות) דאין הלוה יכול לאסור בקונם נכסים המשועבדים למלוה דאם כן נעלת דלת בפני לווין, אלא אלמוה רבנן לשעבודיה דמלוה, וכדאמרינן בסוגין אלומי אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, והא דאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד, לא אמרו אלא דוקא במקדיש, שאין הדבר מצוי שיקדישו בני אדם נכסיהם כדי להפסיד לבעלי חובם, משום הכי לא תקון בה לאלומי לשעבודי דמלוה, אבל לענין קונמות הוצרכו לתקן פן יאסור נכסיו על המלוה שלא יגבה ממנו חובו. עד כאן. ובירושלמי נמי משמע ליה הכין דגרסינן בריש פרק המדיר (פ"ז ה"א) גבי המדיר אשתו מליהנות לו וכו', וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו, ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדבר תורה, עד כאן. פירוש: אלמא בעל חוב שהוא גובה דבר תורה לא מפקע משום איסור קונם, כמו שכתב רבנו נר"ו.

ולעיקר מאי דאמרינן בשמעתין יקדשו ידיך לעושיהן, דלכולי עלמא מעשה ידיה קדושים כדין מקדיש דקל לפירותיו. תמיה לי, דבשלמא אילן תפיס הקדש בגוף האילן להיות הפירות כפירות דקל של הקדש, אבל ידי האשה אין קדש חל בהם, חדא, דאינו שלו להקדישו וכמקדיש דבר שאינו שלו, ולא קרינא ביה כי יקדיש את ביתו, דמי עדיפא אשתו מעבדו ושפחתו העבריים. וכדתניא (ערכין כח, א) מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אבל לא עבדיו ושפחותיו העבריים. ועוד, שאין הקדש חל בבן חורין דגופיה לא קדיש כלל, ואפילו לר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, לא קדיש אלא לדמי, כלומר, שנותן לו דמיו, כאלו אמר דמי פלוני עלי או דמי עלי, ואין מעשה ידיו הקדש אלא הרי זה עושה ואוכל, וכדאמרינן בגיטין פרק השולח (לח, ב) תא שמע המקדיש עבדו עושה ואוכל, שלא הקדיש אלא דמיו, ודחינן, הא מני ר' מאיר היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכן הוא שהקדיש את עצמו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו, אי אמרת בשלמא ר' מאיר שפיר, אלא אי אמרת רבנן היא בשלמא עבדו לדמי קאי אלא איהו לדמי קאי, אלמא לרבנן לא אמר ולא כלום, ואפילו לר' מאיר הרי זה עושה ואוכל דלא הקדיש אלא דמיו, אם כן המקדיש ידי אשתו האיך יקדשו ידיה והאיך יקדשו מעשה ידיה, דהא לא דמי לדקל לפירותיו ואפילו במקדיש ידי עצמו כדאמרן.

ועוד קשיא לי, דהא לא דמי ידים לדקל (גיטין מב, ב), דדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית הדקל יקנה הפירות דעבידי דאתו מיניה דמגופו של דקל הן, אבל מעשה ידיה דלאו מגופן של ידים אלא מעלמא אתו, בהקדש הידים האיך יקדשו מעשיהן, הא למה הדבר דומה, למקדיש מצודתו למה שתעלה, דלכאורה לא קנה הקדש. ותדע לך, דמה שתעלה מצודתי מכור לך היום דקנה, הוצרכו לתקן שיקנה משום כדי חיי יום (ב"מ טז, א), ואם איתא דמצודתי למה שתעלה קנה כדין מוכר דקל לפירותיו, אפילו מה שתעלה מצודתי היום לא ליקני, ולמה תקנו משום חיי יום הואיל ואפשר להקנות מן הדין באומר מצודתי למה שתעלה מכור לך.

והכי נמי משמע לכאורה בפרק השולח (שם) במאי דאיבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכר, תבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן, ואי מאי דאתי ממילא ולא מגופו של דבר קנוי כדין מוכר דקל לפירותיו, מאי קא מיבעיא ליה, דהא לכולי עלמא מכור ובהא לא איפליגו רבנן ור' מאיר. וכן יש להוכיח בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, א), דאמרינן נעשה כאומר לו לכשתגנוב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו, ודחקינן ומוקמינן דנעשה כאומר חוץ מגיזותיה וולדותיה, ולא מוקמינן באוקימתא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו לכפילא, דאלמא כל דאמר ליה הכי לא קני הואיל ומעלמא נינהו ולא מגופא כפירות מן הדקל, ומיהו בירושלמי היה משמע דקנה, דגרסינן בפרק חזקת (ב"ב פ"ג ה"א) המוכר עובר פרתו לחבירו לא עשה ולא כלום, המוכר ולד שפחתו לחבירו לא עשה ולא כלום, המוכר מעשרות שדהו לחבירו לא עשה ולא כלום, המוכר אויר חצרו לחבירו לא עשה ולא כלום, אבל מוכר הוא פרה ומשייר עוברה, ושפחה ומשייר ולדותיה, מוכר הוא שדה ומשייר מעשרותיו, מוכר הוא חורבה ומשייר אוירה, כלומר, דמשייר בעין יפה משייר, והרי הוא כמשייר שדה למעשרותיו ופרה לעוברה וחצר לאוירה, על דרך מ"ש בפרק מי שמת (ב"ב קמח, א), בנותן דקל לאחר ומשייר פירותיו לעצמו, דכל דמשייר לגבי נפשיה בעין יפה משייר, וכמי ששייר דקל לפריותיו, אלמא משייר חצר לאוירה מהני, והוא הדין למוכר חצר לאוירה קנה האויר אף על פי שאין האויר יוצא מגופיה של חצר, ואולי נאמר בזה, דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר, כגון דקל לפירותיו וחרצ לאוירה וידים למעשיהן, כיון דמכל מקום אין הכוונה ועיקה ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם, אלא לקנות על כפירות מן הדקל, אלא כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שהיא באה מן הידים בטרחן ותנועתן, וכן האויר שנראה כאלו הוא חלק מן החצר, אבל מצודתי למה שתעלה שאין הציד בטורח המצודה אלא שהדגים נכנסים בתוכה, וכן קנס על ידי נזקי אחרים שהזיקו את העבד או שגנבו את הפרה שאינן מגופן כלל ולא באין בסיבת עצמן, אינן נמכרין על ידיהן, והיא עצמה איבעיא לן שם בפרק השולח ולא איפשיטא, אבל עדין תבעי לי, המקדיש ידי עצמו אי נמי מקדיש ידי אשתו, למה מעשיהן הם קידושין, שהרי המקדיש עצמו שנינו הרי זה עושה ואוכל וכמו שכתבתי. וצ"ע. ובסוף המסכתא כתבתי בה יותר בסייעתא דשמיא. ידיהן דבר שאינו בעולם בקניית כלד הוא סגי, ואף על פי שאינו יוצא מגופו לגמרי.

ולענין האשה שאמרה לבעלה איני ניזונית ואיני עושה קיימא לן כרב הונא. ובהדיא אמרינן בפרק דשני דייני גזירות (לקמן קז, ב) והלכתא כרב הונא אמר רב דאמר יכולה האשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה וטעמא דרב הונא דאיתא ליה דמזונות דאורייתא, וכמו שכתבתי למעלה דלעיל בפרק נערה שנתפתתה (מז, ב) ר' אלעזר ותנא קמא דידיה הכי סבירא ליה, בהדיא דמזונות דאורייתא, דתנא קמא אמר שארה אלו מזונות ר' אלעזר אמר עונתה אלו מזונות, ר' אלעזר בן יעקב דריש כוליה קרא בכסות, שארה לפום שארה תן כסותה כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה, אלא אפילו לכשתמצא לומר דר' אלעזר בן יעקב פלוג במזונות וסבר דמזונות דרבנן, הוי ליה יחיד ולא קיימא לן כיחיד במקום רבים.

ועוד דיש לומר, דר' אלעזר בן יעקב לא פלוג על זו בדינא דמזונות אלא בפירוש דהאי קרא, אבל מזונות נמי לדידיה דאורייתא, ואף על גב דתנא קמא ור' אלעזר דרשינן ליה מהאי קרא ואיהו לא דריש לה מיניה, וכן איתא בירושלמי בפירוש (פ"ה ה"ז) במשנת המדיר את אשתו מתשמיש המטה, דרסינן התם ר' אליעזר בן יעקב אומר מנא ליה ומה אם הדברים שאינם קיום נפש אינו רשאי לימנע ממנה, דברים שהם קיום נפש לא כל שכן. מנא ליה עונה ומה אם הדברים שלא נשאת לכן משעה ראשונה אינו רשאי למנוע ממנה דברים שנשאת לכן משעה ראשונה לא כל שכן. ואיתא נמי במכילתא (משפטים פ"ג) כמו שכתבתי למעלה, וכן נמי נראה לפרש דכל מאן דמהפך דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה, אית ליה מזונות דאורייתא, מדאמר אביי בפרק נערה שנתפתתה (לעיל מז, ב) עלה דההיא ברייתא דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה, והאי תנא סבר מזונות דאורייתא שארה כסותה ועונתה שארה אלו מזונות וכו', דאלמא משמע לכאורה דהכי קאמר מאן דאמר מעשה ידיה עיקר כההיא ברייתא אית ליה מזונות דאורייתא וכהני תנאי.

וכתב הר' אפרים ז"ל בתשובה דדוקא במלאכת ידיה, אבל אופה היא ומבשלת ועושה שאר המלאכות השנויות במשנתנו, שאין אותן מלאכות חתח המזונות אלא משועבדת היא לו לאותן מלאכות בין ניזונית בין אינה ניזונית, והיינו דאמר ר' יוסי בר חנינא לקמן (סג, א), מורדת ממלאכה, אלמא אינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה צרכי הבית, וכן כתב הראב"ד ז"ל, וכן ודאי נראה מדאמר רב הונא לקמן (שם) מורדת בתשמיש אבל ממלאכה לא, ואם איתא דיכולה היא לומר איני ניזונית ואיני עושה צרכי הבית, הוה לן למימר התם רב הונא לטעמיה, אלא ודאי שאר מלאכות לאו במזונות תליין, ואפילו אינה רוצה ליטול מזונות טורחת ועושה צרכי הבית.

ועוד כתב הראב"ד ז"ל, דאלמנה ודאי יכולה לומר כן ליתומים דלא משתעבדא להו אלא מחמת מזונות, ויכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר, ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר, אף על פי שהיא אסורה לינשא מפני שהיא מניקה, ולא אמרינן בהן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, וזו אינה יכולה לינשא עד לאחר עשרים וארבעה חדשים דהא אינה מעוכבת מחמת הבעל, אלא מחמת סכנת הולד, ואין התנאי ההוא אלא כל שהיא אסורה מצד איסור וזיקת הבעל. וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובה.

מתני': אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו':    ירושלמי (פירקין ה"ו) תני שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא צרכו חכמים למנותם. מניקה את בנה. אמר ר' חגי, לא אמרו אלא בנה, הא תאומים לא.

גמרא: הנודרת שלא להניק את בנה, בית שמאי אומרים שומטת דד מפיו:    קשיא לי, האי נודרת היכי דמי, אי בנודרת ממש שלא להניק, אינו נדר, דאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, וכל שלא אעשה או אעשה דבר שאין בו ממש הוא, ועוד, דאין נדר אלא באוסר חפצא אנפשיה, ואי באוסרת על נפשה פירות אם תניק, לבית הלל נמי תניק ויפר לה משום נדרי ענוי נפש, ואי באוסרת הנאת הנקה על בעלה, הא תניא (נדרים לח, א) המודר הנאה מחבירו זן את אשתו ובניו ובנותיו, ואמרינן עלה ואף על פי שחייב במזונותיהן. ויש לומר, מאי נודרת, נשבעת ולא דק, וכאותה שאמרו (נדרים ח, א) האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. עוד יש לומר, דבנודרת ממש ואוסרת הנאת הנקתה על בעלה.

והא דתנן זן את בניו, התם בזן מדעת עצמו ומשום דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו וגרימת הנאה בלחוד היא, אבל הכא בדיני כפייה איירינן, וכדתניא בית הלל אומרים כופה ומניקתו, ובכי הא ודאי אסור, דהתם הא משמע דאפילו בזן מדעת המודר ובשליחותו אסור, משום דשליחותיה קא עביד,וכדמוכח התם בריש פרק אין בין המודר (נדרים לח, א) וכל שכן הכא כשהבעל כופה להניק. ולהאי טעמא, הכי נמי אילו רצתה להניק מדעת עצמה, מותר. והא דקתני שומטת דד מפיו, אילו רצה הבעל לכופה קאמר.

בית הלל אומרים כופה ומניקתו:    כלומר, ואינו צריך להפר, דבמידי דמשעבדא ליה לבעל אינה יכולה לאסור עליו, וכדתנן (נדרים סה, א) קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר, ולבית הלל אפילו קיים לה הוא דאמר לה אי לאו דנדרת מדידך היית אינו צריך להפר, משום דכיון דהנדר אינו כלום אין קיומו אלא על מילי דכדי.

הכא במאי עסקינן בשקיים לה הוא:    פירשו המפרשים: ששתק לה ביום שמעו. ותימא הוא, דכיון שאין נדרה נדר דהא משעבדא ליה, שתיקתו מאי מהניא, דכל שאינו צריך להפר היינו שותק, ויש לי לדחוק לפי סברותיהם, בשסבור שהוא נדר ושתק על מנת לקיים. ואין לזה טעם. אלא נראה, בשקיים לה, כשאמר לה בפירוש אי לא נדרת מדירך אני. אי נמי, במקיים לה בפירוש ואומר מקיימו אני ואפילו הכי לבית הלל כופה ומניקתו, דכיון דעיקר נדרה לא חל אין זה קיום, שאין קיום במקום שאין נדר.

ונפלגו בכתובה דעלמא:    כגון שנדרה בנזירה וקיים לה הוא, אבל בנדרה שלא להניק, לבית הלל ודאי לא מפסדא כתובה, דהא קיומו אינו קיום ואינה אסורה להניק ולמה תפסיד כתובה.

מתני': ארבע יושבת בקתדרא ר' אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה:    ומיהו לאו משקל חמש סלעים היא עושה, אלא כמה שתרצה, אלא שלא תהא יושבת בקתדרא ובטלה. ואיפסיקא הלכתא בגמרא כר' אלעזר. ושמא מלאכתה דידה הויא, דהא טעמא אינו אלא משום שלא תבא לידי זימה, וכל שעושה בין לעצמה בין לאחרים אזל ליה ההוא טעמא. ומסתברא דלא עדיף מהעדפה שעל ידי הדחק דהויא דבעל אף על פי שעושה מרצונה ולא מתורת חיוב.

דף ס עמוד ב

בהמה שהקלת במגעה:    פירש רש"י ז"ל: שאינה מטמאה מחיים, אדם שהחמרת במגעו שמטמא מחיים כגון זב וזבה ונדה ומצורע. ור"ח ז"ל פירש: הקלת במגעה, דאלו נגעה במת אינה מקבלת טומאה לטמא אחרים, אדם שהחמרת במגעו שמקבל טומאה במגעו לטמא אחרים. עוד פירש: הקלת במגעה בנוגע בנבלת בהמה שאינו מטמאתו אלא עד הערב, והנוגע באדם מת טומאתו טומאת שבעה. וכן יש לי לפרש, שהנוגע בנבלת בהמה אינו טמא לטמא אדם וכלים, ונוגע במת מיטמא לטמא אדם וכלים.

הכי גרסינן בכל הספרים וכן היא גירסתו של ר"ח ורש"י ז"ל: יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל. אבל בספרא (תו"כ שמיני פרק ד ה"ד) גרסי אוציא את החלב ולא אוציא את הבשר. ומכל מקום אף לגירסת הספרים בשר מהלכי שתים מותר, מדדמו וחלבו מותרים. דכלל גדול אמרו (בכורות ה, ב) כל היוצא מן הטמא טמא מן הטהור טהור. ואילו היה בשרו אסור אף דמו וחלבו היו אסורים, דאף דם השרץ דאימעיט מהיכא דאימעיט דם מהלכי שתים, אמרינן בכריתות (כ, ב) שאם התרו בו משום שרץ לוקה, דלא אימעיט אלא מאיסור דם אבל דמו כבשרו, ואילו היה בשר האדם אסור, אף דמו היה אסור משום בשר אדם ולוקה עליו כשהתרו בו משום אדם, והכא אמרינן דאפילו מצות פרוש אין בו. והני מילי בשר מן החי, אבל במת אסור אפילו בהנאה, כדילפינן (קדושין נז, א) שם שם מעגלה ערופה כל שכן באכילה.

והרמב"ם ז"ל כתב (פ"ב מהל' מאכלות אסורות ה"ג): שבשר האדם בעשה. ופירש משום דכתיב (ויקרא יא, ב) זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם, ואף על פי שלא פרשו כן בשום מקום סמך הוא ז"ל על מה שאמרו שם בספרא (תו"כ שם) יכול אף בשר מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתו. והוא ז"ל סבר בלא תעשה הוא דליתיה אבל בעשה איתיה, ולא היא דהא בחלב נמי קאמר התם בלשון הזה, ואפילו הכי אמרינן הכא דאפילו מצות פרוש אין בו, אף כאן אפלו מצות פרוש לא מצינו בו, הרמב"ן נ"ר (בחידושיו כאן).

מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד הוא:    כתב רש"י ז"ל: דמפרק שהוא כותש דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש הוי תולדה דדש. ואיכא למידק, דהא אמרינן בפרק כלל גדול (שבת עה, א) אין דישה אלא בגדולי קרקע. ורבנו תם ז"ל פירש: מפרק בדבר שאינו מגדולי קרקע כגון זה הוי תולדה דממחק. והר' שלמה בן אברהם ז"ל פירש: דמפרק דבעלי חיים הוי תולדה דגונז, שהוא מפרק הצמר מן הבהמה.

מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו ביה רבנן:    איכא דקשיא ליה הא דאמרינן ביבמות פרק חרש (קיד, א) אבא שאול אומר היינו יונקים מן הבהמה ביום טוב, ואקשינן היכי דמי, אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי, ואי דליכא סכנה אפילו ביום טוב נמי לא, ואוקימנא, דאיכא צערא דשבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן, יום טוב דליכא איסור סקילה לא גזרו ביה רבנן אלמא בשבת אפילו במקום צערא נמי אסור, ותירץ ר"ח ד"ל (שבת צו, א) דצערא דהכא היינו סכנה. ואינו מחוור, דאם כן מאי למימרא פשיטא, ועוד, מאי איריא משום דמפרק כלאחר יד, אפילו מפרק גמור במקום סכנה שרי.

ורבינו תם פירש (ספר הישר סי' סט): דצערא דהתם היינו צער תאבון, וכי הא דאמרינן בשבועות (כו, א) נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלו, כלומר, ונתאווה לו, והיינו דאמרי לא צריכא דאיכא צערא, יום טוב דליכא איסור סקילה לא גזור, ולא קאמר במקום צערא לא גזור רבנן כי הכא, דאלמא לאו משום צער הוא אלא משום קילותא דיום טוב. ואינו נכון, דאם כן למה ליה למימר דאיכא צערא, דמשמע דמשום צערא הוא דשרו ליה, הא לאו הכי לא, וצער תיאבון לא מעלה ולא מוריד. והנכון מה שכתב הרב אלפסי ז"ל בשבת פרק חבית (קמה, א): דר' מרינוס פליגא אדאבא שאול, וקיימא לן כר' מרינוס דכל היכא דאיכא צער חולי אף על פי שאין בו סכנה מפרק כלאחר יד, ואף בשבת שרי, והיינו דאמר רב יוסף הלכה כר' מרינוס, הלכה מכלל דפליגי עליה.

צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעא וכו':    ואם תאמר, והא קיימא לן (שבת סה, א) דכל דבר שאסור משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. יש לומר, הני מילי בדבר שאפשר לטעות בו במלאכה דאורייתא, כגון שטיחת בגדים בחמה דאתי למיטעי ביה ולהתיר כבוס בשבת, אבל הכא הרואה שממעכן, אתי למימר דמתקן כלאחר יד מותר, ואין בכך כלום.

פירש לאחר כ"ד חדש וחזר כיונק שקץ דמי:    ירושלמי (כאן ה"ו) ר' חזקיה ור' אבהו בשם ר' יהושע בן לוי שלשה ימים מעת לעת במה דברים אמורים בזמן שפירש מתוך בוכיו אבל פירש מתוך חוליו מחזירין אותו מיד בשאינה של סכנה, אבל אם של סכנה אפילו לאחר כמה ימים מחזירין אותו. גרסינן ביבמות פרק חרש (יבמות קיד, א), יונק תינוק והולך מנכריות ומבהמה טמאה ואין חוששין כיונק שקץ. ולא יאכילנו נבילות וטרפות שרצים ורמשים, ומכולן יונק מהן אפילו בשבת ובגדול אסור. והלכה כר' יהושע דאמר יונק והולך אפילו ארבע וחמש שנים.

תנו רבנן מינקת שמת בעלה בתוך עשרים וארבעה חדש הרי זה לא תנשא ולא תארס עד עשרים וארבעה חדש:    כלומר עד עשרים וארבעה חדש לוולד. וכתב רבנו תם ז"ל (ספר הישר סי' תשמח, ועי' תוס' כאן ויבמות מב, א) דבמגורשת בא מעשה לפני רבנו שמשון ז"ל והתירה לאחר ג' חדשים, דכיון דקאי אבאי מיעברה ממשמש ליה אב בביצים וחלב. וכענין שאמרו בפרק החולץ (יבמות שם), אבל כשמת בעלה אי מעברא יורשין לא יהבי לה אלא בבית דין והיא בושה מלהתבזות בבית דין ומאית וולד. ורבנו תם ז"ל אסר אפילו בגרושין, דאף מבעל היא בושה מלתבוע, אלא אם הוא רוצה למסמס ליה מנפשיה לפי שאינה יכולה להיות רגילה אצלו אחר שגרשה כדאמרינן לעיל בפרק האשה שנתאלמנה (כח, א), ואינה נפרעת ממנו אלא על ידי אחר, ורב אחא משבחא ז"ל כן כתב בשאלתות בפרשת וירא אליו (סי' יג) ואיתתא דפטרה בעלה או דמית בעלה בעיא לאימתוני עד יומי מניקתא. ודאי לכאורה הכי משמע מדקתני בברייתא בפרק החולץ (שם) מעוברת מחבירו ומינקת חבירו לא תנשא עד שיעברו עליה שלשה חדשים, וסתמא קתני כל שהיא מינקת חבירו לא שנא גרושה ולא שנא אלמנה.ומיהו דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירתה, אבל קודם הזמן הזה לא, דהא אי בעיא לא תניק אותו כלל ואפילו בשכר, וכדקתני לעיל (נט, ב) בברייתא נתגרשה אין כופה אותה להניק ואם היה מכירה כופה ומניקתו מפני הסכנה ומעלה לה שכרה. כן נראה לי.

והלכתא מת מותר גמלתו אסור:    וכי נמי דבי ריש גלותא ודומיהן דמיסתפו אינשי למהדר בהו, אם נתנה למניקה שרי, דהא רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא משום דמיסתפו אינשי מינייהו למהדר בהו. ואף על גב דתניא הרי שהיתה רדופה ללכת לבית אביה וכו' דגזרינן הני אטו הני, הכא שאני דכשמת הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, ונתנה בנה למניקה מניקתו מוכחת עליו ולא אתי למישרי בעלמא.

דף סא עמוד א

הא שארא עבדא ותימא ליה איתאי לך איתתא אחריתי משום דאמר לה קמיה ארחי ופרחי מאן טרחי:    משמע מהכא דהיא חייבת לטרוח לפני כל בני הבית הסמוכין עליו, והא דאמרינן לקמן (ע"ב) אינו כופה לעמוד לפני אביו ולא לפני בנו, התם בבן שאינו סמוך עליו.

אמר רב חנא ואיתימא רב שמואל בר נחמני לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה היא להכניס ואף על פי שלא הכניסה:    פירש רש"י ז"ל: שלא הכניסה לו שפחה ממש, אלא שהכניסה לו נדוניא שוה שפחה או שתים ושלש כאלו הכניסה לו שפחות ממש. ואינו מחוור, דאם כן מאי תנא נמי הכי אחת שהכניסה לו ואחת שמצאתה לו בתוך ביתו, והא לא דמיא ברייתא להא דרב חנה. אלא הכי קאמר לא שהכניסה לו ממש בין שפחה בין שוה שפחה, אלא אפילו לא הכניסה לו כלל, אלא שהוא נכבד שראויה להכניס לו ושלא תעשה היא מלאכה בביתו מצד חשיבותו אף היא אינה עושה, דעולה עמו, והיינו תניא נמי הכי.

והכי איתא בירושלמי (ה"ו) אמר ר' שמואל בר יצחק, לא סוף דבר הכניסה אלא אף ראויה להכניס בהדה, דתני אשתו עולה עמו ואינה יורדת עמו. ואיכא נמי לפרש כל שראויה להכניס, כלומר, שהיא נכבדת שאין בנות משפחתה עושות אלא מכניסות שפחה תחתיהן, אף היא אינה עושה דאינה יורדת עמו. תוספתא (פ"ה ה"ד), הכניסה לו שפחה בין משלו בין משלה, לא טוחנת ולא אופה וכו', מקום שנהגו שלא לעשות לאחד מכל אלו אין יכול לכופה.

אמר ר' יצחק בר חנינא אמר רב הונא אף על פי שאמרו ארבע יושבות בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה:    ואף על גב דתנן במתניתין שלש אין מצעת את המטה, התם להפך בכרים וכסתות ובדרך כפייה, אבל הכא לפרוש סדין ולבדין דבר שאינו טורח, ומשום דמילי דחובה נינהו כדי שתתחבב עליו, וחכמים השיאוהו עצה טובה להנהיג זאת בישראל כפירוש רש"י ז"ל. ויש לפרש, דמתניתין להציע המטות כולן, אבל הכא להציע מיטתו בלבד. ובמתניתין לא גרסינן, ומצעת לו אלא ומצעת את המטה, והכא גרסינן ומצעת לו, וכן מצאתיה בספרים מדוקדקים ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו, ירושלמי (ה"ו) רב הונא אמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות לו דברים של יחוד, סכה לו את גופו ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס למה משום שהיא חייבת לו, או משום שאינם ראויים להשתמש בשפחה, מה נפק מביניהון הכניסה לו עבדים אם תימר משום שאין ראוין להשתמש בשפחה והוו ליה טעמא אלא משום שהיא חייבת לו, ר' אבדימא דצפרין בעי קומי ר' מנא לא מסתברא משום שהיא חייבת לו, פירוש בתמיה, אמר לו אף אנא סבר כן.

אמר רב הונא, כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס:    פירוש: של יין (שהוא) סימן לדבר, כדכתיב (משלי כג, לא) אל תרא יין כי יתאדם.

והצעת המטה. כדאסיקנא בפניו. והרחצת פניו ידיו ורגליו:    כלומר, הוא רוחץ והיא מוצקת, אבל לא רוחצת ממש בידה דאפילחו בלא רחיצה אסור משום נגיעה, דאסור ליגע בה אפילו באצבע קטנה.

דביתהו דשמואל מחלפא ליה בידא דשמאלא דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא וכו':    כתב ר"ח ז"ל (שבת יג, ב בתוס' ד"ה בימי) וכל הני בימי ליבונייהו. ורש"י ז"ל כתב כן, גבי דביתהו דשמואל. ורבנו תם ז"ל אומר שאין להקל בימי לבונה יותר מימי נדתה, לפי שהיא בנדתה עד שתבא במים. והא דאמרינן התם (שבת יג, ב) בימי ליבוניך מהו אצלך, לאו משום דקילי, אלא משום דמליהו הוה ידע דההוא תלמידא הוה טעי ומיקל בהו, ולהודיע שעל ידי כך נענש, והרמב"ן נר' תירץ, לפי דברי ר"ח ורש"י ז"ל שאפשר לפרש שטובלות היו בסוף ימי נדות של תורה ואחר כך נוהגות חומרא דר' זירא. ומזיגת הכוס יש מי שאומר, בהושטת הכוס מידו לידה, והיינו דדביתהו דשמואל מחלפא בשמאלא ויהבה ליה, אבל כלי אחר מותר להושיט מידה לידו ובלבד שלא יגע בבשר, וכן כתוב בספר היראים (סי' כו) שאין אסור אלא כששניהם יחד, מזיגה והושטת הכוס, אבל הושטת שאר דברים שלו בכוס מזיגה מותרת אך שלא יגע בבשרה.

ובירושלמי במסכת ברכות גרסינן, כלה לביתה אסורה כל שבעה דאסור ליטול ממנה כוס, דאלמא כלי אחר מותר, והא דאמרינן בסדר אליהו רבה (עמ') באותו תלמיד שמא הבאת לו את הפך ונגע בך או את השמן ונגע בך, לומר, שמתוך כך נוגע בה ממש וזה אסור, ולא שהנטילה אסורה. והא דדביתהו דשמואל לאו דיהבת ליה ממש אלא מוזגת ולעשות היכר בדבר מניחתו על השלחן כשמואל, כדביתהו דאביי דמנחא ליה אכובא, ואידך אשרשיפא ואבי סדיא.

דף סא עמוד ב

ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו:    כך גרס רש"י ז"ל. ויש גורסין (תוס' ד"ה לא) בהפך, ובין לשניהם, איכא למידק, מדתניא בפרק בתרא דנדרים (פא, ב) קונם שאני עושה לפיך וכו', ושלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אינו יכול להפר. ואדרבה לא היה צריך להפר דכיון דמשעבדא ליה לא חייל נדרה, ותירצו בתוספות דכי משעבדא ליה לבעל ליתן לפני בהמתו או לפני בקרו, הני מילי בשהכניסה לו ארבע שאינה עושה מלאכות אחרות, הלכך עושה לו את אלו, אבל כשלא הכניסה לו שפחות דיה במלאכות האחרות ואינה חייבת ליתן תבן לא לפני בקרו ולא לפני בהמתו.

ואינו מחוור דארבע יושבת בקתדרא כל שכן שלא תתן תבן לפני בקרו, אלא דברים של ייחוד כדי לחבבה עליו.ושמא במכנסת לו אחת ושתים אבל ארבע לא, אחר כך מצאתי שם בנדרים בשם ר"י בר אברהם ז"ל (עי' תוס' שם) דהכא בשלא הכניסה לו ד' שפחות אבל התם בשהכניסה, והיינו דתניא בההיא (נדרים שם) שלא אציע מטתך שלא אמזוג לך את הכוס אינו צריך להפר, ולא קתני שלא אופה שלא אבשל לך, משום דאפילו הכניסה לו כמה מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה ואינה אופה ולא מבשלת. ושמואל אמר אפילו בסתם לא יוציא שמא ימצא פתח לנדרו. והלכתא כשמואל. והא דתנן יוציא באומר יאסר הנאת תשמישך עלי לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, אבל אמר הנאת תשמישי עליך לא חייל נדרא כלל דהא משעבד לה.

דף סב עמוד א

אורחא דמלתא כמה אמר רב חדש אחד כאן וחדש אחד בביתו:    ואי ק"ל הני רבנן דלקמן (ע"ב) דפסקו י"ב שנים, איכא למימר דהנהו רבנן שאני דתורתן אומנותן. ואינו מחוור, דהא ר' פסק על בנו. ויש לומר דקודם כניסה שאני, דעל ידי תנאי נשאו ונתרצו בכך. ויש עוד לפרש, דלא אמרו כאן אלא למלאכה, אבל לתלמוד תורה כל כמה דיכול לפתותה, וזה נכון.

דף סג עמוד א

אמר ליה ההוא חתנך אי צורבא מרבנן הוה אדעתא דהכי מי נדרת אמר ליה ר' אפילו פרק אחד וכו':    איכא למידק, והא קיימא לן דאין פותחין בנולד כדתנן בנדרים פרק ר' אליעזר (פד, א), ר' אליעזר אומר פותחין בנולד וחכמים אוסרים, כיצד, אמר קונם שאיני נהנה מפלוני ונעשה סופר ואמר אילו הייתי יודע שיעשה סופר או שהיה משיא את בנו לא הייתי נודר, והכא נמי בעת הנדר לא היה ר' עקיבא חכם. יש לומר, דר' עקיבא לא בהכי שרא נדריה אלא שנתכוין לראות אילו היה יודע שחתנו תלמיד חכם אם היה מתחרט, או שרצה להודיעו שהוא היה חתנו וכשראה שנתחרט פתח לו ממקום אחר בכבוד בתו, וכדתנן (נדרים סו, א) פותחים לו לאדם בכבוד אשתו ובניו. וכדאמרינן בירושלמי במסכת נדרים פרק ר' אליעזר (פ"ט ה"ז) חדא אתתא נדרה מן ברתה, אתה לגבי ר' יוחנן אמר לה אילו הוית ידעתך דברתך נסבא שום ביש מי הוית נדרת, אמרה ליה לא ושרא לה. והכא נמי כיון דברתיה הוה נסבא שום ביש כדאמר לה ההוא גברא מדברת אלמנות חיות ומכסיף לה. ובנדרים פרק הנודר (נ, א) אמרינן, גבי האי עובדא דאמר לה חד רשע לדביתהו דר' עקיבא שפיר עבד לך אביך דלא רחים לך, דדברת אלמנות חיות כולה שניך.

ואף ברתיה דר' עקיבא עבדה ליה לבן עזאי הכי:    ואם תאמר, והא משמע דבן עזאי לא נשא אשה, מדאמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו (סג, ב) גבי מצות פריה ורביה שהיה דורש בה בן עזאי, אמרו לו תלמידיו רבנו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים. יש לומר, בן עזאי נשא ופירש. אי נמי, אירס ולא נשא, ופלוגתא היא בסוטה בהדיא (ד, ב) גבי שיעור סתירה דאיירי בה בן עזאי, דאמרינן התם כל אחד ואחד בעצמו שיער, ואקשינן, והא איכא בן עזאי, ופרקינן, איבעית אימא נשא ופירש, ואיבעית אימא סוד ה' ליראיו. החידושים על סוגית מורדת נמצאים גם בתשובות חכמי פרובניציא סימן עג עמ' .

מתני': המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת וכו':    אפליגו בה בגמרא מורדת ממאי, אי מתשמיש דוקא או אפילו ממלאכה, ופירשו בירושלמי (בפירקין ה"ח), טעמא דפוחתין לה שבעה והמורד על אשתו אין מוסיפין לה אלא שלשה, אמר ר' יוסי בר חנינא היא על ידי שהיא חייבת לו שבע (לעיל נט, ב) הוא פוחת ממנה שבעה, והוא על ידי שהוא חייב לה שלש מוסיף לה שלש, והקשו שם הגע עצמך שהכניסה לו עבדים הרי אינה חייבת לו כלום, הגע עצמך שהתנה עמה שאין לה עליו שאר כסות ועונה הרי אינו חייב לה כלום, מאי כדון, דאמר ר' יוחנן צערו של איש מרובה יותר משל אשה.

ונראה, שהיו נותנים טעם מתחלה כמאן דפריש בגמרא מורדת ממלאכה ולא עמד טעמם בו, וחזרו לפרש כמאן דאמר מתשמיש ומשום קנס, ושבעה כנגד שבעה ימי השבוע, ושלשה שלה כנגד ששה ימי החול, ושל שבת לא, משום דמיחזי כשכר שבת כדאמרינן בגמרא (ע"ב), קנסו אותה טרפעיק ליום, ולו לא קנסו אלא חצי טרפעיק לפי שצערו גדול מצערה. והשתא דאתית להכי, למאן דאמר ממלאכה נמי משום קנס הוא, ולפי שמרדה בהרבה דברים יתר ממרדו קנסוה יותר, ומסופק אני בדבר זה, למאן דאמר ממלאכה אם שבעה טרפעיקים אלה כולן קנס, ושוכר עליה ממקום אחר מי שישמשנו לטחון ולאפות ולבשל כדרך שהוא עושה למאן דאמר מתשמיש אבל ממלאכה לא, או נאמר דלמאן דאמר ממלאכה נתנו לו אלו השבעה על בטול הכל.

ולכאורה נראה שכולן קנס ומשלמת ממקום אחר שכר מי שישמשנו או בפתיחת כתובתה, או שימכרו לו בית דין מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור לו עבד או שפחה לשמשו, שאם אין אתה אומר כן האיך השוו חכמים מדותן בכך בכל המקומות, יש מקומות שצריך להוציאו בשמושו כפלים, ומקומות יש שאין צריך אלא למחציתן, ואפילו תאמר מדתן של חכמים כך הוא לתקן בדרך המיצוע וכעין דאורייתא (לעיל מ, א) דבעל שלמה חמישים בעל פגומה חמישים, עבד נוקב מרגליות שלשים מוכה שחין שלשים, מכל מקום מורד על אשתו שאינו מוסיף אלא שלשה טרפעיקים, ופרישנא בגמרא באומר איני זן ואיני מפרנס, על כרחך אי אפשר שיספיקו לה למזונות ופרנסה שלשה טרפעיקים, אלא אלו קנס ולוה עליו מזונותיה ופרנסתה שהוא משלם, שאם אין אתה אומר כן, נמצא הרמאי משתכר במרדו, ולא עשו חכמים תקנה לרמאים, וזה אין צריך לפנים, וממנו אתה דן למורדת שהיא משלמת ממקום אחר ואינו משום קנס. והדבר צריך תלמוד.

ועד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה:    פירוש: עיקר כתובה ותוספת ונדוניא, חוץ מנכסי מלוג שלה שאינן בכלל כתובה, ושמעינן לה מדר' יוסי דאמר לעולם הוא פוחת והולך שאם תפול לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה אותה ממנה, אלמא לא פליגי רבנן עליה אלא בנכסי מלוג, אבל נדוניא ואפילו בלאותיה קיימין הפסידה לרבנן. ומיהו, ודאי ר' יוסי בתרתי פליג בנכסי מלוג שנפלו לה קודם שמרדה, ובנכסי מלוג שנפלו לה לאחר שמרדה, דלר' יוסי כולן פוחתת והולכת, ולרבנן אינה פוחתת מהן כלל, דהא לא אמרו אלא כנגד כתובתה, ונכסי מלוג אינן בכלל כתובתה. והא דגרסינן בירושלמי (ה"ח), מהו מפחית מפרה פרנין דידה, נשמעינה מן הדא ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך שמא תפול לה ירושה ממקום אחר ויחזור ויגבה ממנה, לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי, הדא אמרה אפילו לפחות מפרה פרנין דידה יפחות.

לפי מה שכתבתי נפרש פרה פרנין נכסי צאן ברזל שלה, ופרה הוא שבח, כגון פורנא ליתמי, דבשלהי פרק נערה שנתפתתה (נד, א), כלומר, שפוחת אפילו מן השבח שלה, כלומר משבח בית אביה שהביאה לו בנדוניתה. ויש מי שפירש, (הרמב"ן בחידושיו) פרה פורנין נכסי מלוג, לומר דאפילו לרבנן פוחת מנכסי מלוג שהיו לה בשעה שמרדה, שלא נחלקו רבנן ור' יוסי אלא בנכסים שנפלו לה אחר שמרדה, ואיני מכיר בטעמא, וכי מה איכפת להם לחכמים אם נפלו לה קודם שמרדה או לאחר שמרדה, כאן וכאן משום שמרדה על בעלה הוא, וכיון שהוא פוחת מנכסי מלוג שנפלו לה כבר, אף ממה שנפל לה לבסוף ועודה מורדת תפחות, דכל שעתא ושעתא מורדת היא, ומה בין שעה ראשונה למרדה ובין שעה אחרונה.

גמרא: מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש:    והא דתנן (לעיל סא, ב) המדיר את אשתו מתשמיש המטה בית שמאי אומרים שתי שבתות ובית הלל אומרים שבת אחת, איכא למימר דתוך זמן זה נמי מוסיף והולך חצי טרפעיק בכל יום, דהא מורד הוא מתשמיש, ולא אמרו זמן זה אלא להוציא. אי נמי איכא למימר, דמדיר אינו מוסיף לה כלל ומאן דאמר דמדיר אין לה צער כל כך לפי שאין כעסו ניכר אלא שעה ראשונה ושמא חזר בו, אלא שמחזר למצוא פחת לנדרו, אבל כאן שהוא תלוי בידו וכל עת הוא עומד בכעסו ובמרדו, בזה צערה מרובה וראוי לקנסו אפילו שבת ראשונה. ועוד נראה, שאלו לא רצתה לצאת כל שהוא משהה אותה מוסיף לה כשיעור הזה, וכדאמרינן הכא באומר איני זן ואיני מפרנס, ואקשינן, והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, ופרקינן, ולא לאימלוכי בה בעי, והלכך הכא נמי נמלכין בה ואם היא תובעת להתגרש מחמת מרדו או נדרו אינו מוסיף אלא ממתינין לו עד שבת אחת, וכפיית גרושין מסתייה, אבל כל שאינה רוצה להתגרש יוסיף ואפילו לאלתר, דאי לא במה כופין אותו והיא אינה רוצה להתגרש.

ר' יוסי בר חנינא אמר ממלאכה:    פירוש: משאר מלאכות חוץ ממעשה ידיה, כגון שמורדת מטחינה ואפייה ובישול, דאי ממעשה ידיה הא יכולה היא לומר איני נזונת ואיני עושה, אבל שש מלאכות אחרות שמנו חכמים אינן תחת מזונות, ובין ניזונת בין אינה ניזונת הרי זו אופה ומבשלת. ולר' יוסי בר חנינא הא דקתני בברייתא נדרה שלא להניק את בנה בית שמא אומרים כופה ומניקתו, כופה בפחיתת שבעה טרפעיקים קאמר, ולרב הונא כופה בשוט, אי נמי, בית דין משמתין אותה עד שתניק. ומיהו עיקר אותה ברייתא לא נשנית על ענין הכפייה אלא לומר שאין הנדר חל עליה כלל לפי שהיא משועבדת לבעל בכך.

והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה:    וקא סלקא דעתך דכיון שהוא חייב להוציא אינו מוסיף לה. ואם תאמר אם כן למאן דאמר מתשמיש נמי מי ניחא, והא רב הונא גופיה הוא דקאמר בפרק נערה שנתפתתה (מח, א) האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, וכל שכן מורד לגמרי. יש מי שתירץ, דהשתא הוי סלקא דעתיה דמקשה דאומר אני בבגדי והיא בבגדה גריע ממורד לגמרי, משום דהתם לית ליה צערא ולדידיה בלחוד הוא דאיכא צערא, לפיכך יוציא לאלתר אבל מורד דאית ליה נמי צערא וטפי מינה לא יוציא לאלתר. אלא מוסיף והולך עד שיחזור ויתרצה לה.

ופרקינן: ולא לאמלוכי ביה בעי:    כלומר, עד שכופין אותו להוציא נמלכין בו תחלה אם יחזור בו ויזון ויפרנס או יוציא ויתן כתובה, ובין כך מוסיפין לה, כך פירש רש"י ז"ל. ויש ספרים דגרסי, ולאו אימלוכי בה בעי, כלומר, נמלכין עמה אם רוצה להתגרש מיד, או אם אינה רוצה להתגרש וליטול תוספת שלשה טרפעיקים, ואם אינה רוצה להתגרש מוסיף לה והיינו מתניתין.

הכי גרסינן: בשלמא למאן דאמר מתשמיש שפיר, אלא למאן דאמר ממלאכה חולה בת מלאכה היא:    פירוש: למאן דאמר מתשמיש ניחא נדה וחולה, אף על פי שאינן עכשיו בנות תשמיש, מכל מקום איכא צערא משום שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, וכדאמרינן בסמוך, אבל למאן דאמר ממלאכה חולה לאו בת מלאכה היא, ובמלאכה לא שייך למימר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. והוא הדין דהוה מצי למיפרך, בשלמא למאן דאמר תשמיש היינו דקתני אפילו נדה, אלא למאן דאמר ממלאכה מאי אפילו. ונדה, דהויא מורדת מתשמיש, דוקא בשמרדה בלא עת נדתה, דבהא איכא למימר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו, אבל התחילה למרוד בעת נדתה לא, דהתורה המרידתה, ושמא רצתה לצחק בו עד שתטבול. והכין איתא בירושלמי (בפרקין ה"ח), דגרסינן התם, מה אנן קיימין אי בשמרדה עליו והא נדה התורה המרידתה עליו אלא כן נן קיימין שמרדה עליו עד שלא באה לנדה ובאה לנדה.

דף סג עמוד ב

הא דאמר רבא הא בורכא:    איכא למידק, דאטו כל מאן דפסיק בברייתא קרי לה בורכא. וליכא למימר בורכא אלא באמורא דאמר דבר חדוש מטעמא דנפשיה, כההיא דבשלהי פרק כסוי הדם (חולין פח, ב). ואין לפרש דאדרמי בר חמא דאמר פעמים שולחים לה מבית דין קאי, ולומר, דאין שולחין לה אלא בסוף ההכרזה וכדרבה בר רב הונא דאמר אין נמלכין בה, דאם כן לא היה לו להפסיק בה בהא דדריש רב נחמן. ואולי נאמר, דמשום דהא מלתא לא תליא בטעמא אלא תקנתא בעלמא הוא דתקון, אם איתא דברייתא לאו משבשתא היא לא הוה שביק לה רבי ופסק כתקנתא קמייתא אלא בחזרה, אלמא משבשתא היא דאי רבי לא שנאה ר' חייא מנין ליה, ואמר ליה רב נחמן בר יצחק דלא משבשתא היא דגברא רבה אסהיד עלה, דמקובלת היתה בידם מן הגדולים ששנאוה בבית המדרש, ואפילו הכי לא הדר ביה רבא. ואמרינן, איהו דאכתי לא הדר ביה כמאן סברה כי הא, לומר, דאשכח נמי רב ששת דלא סבר לה ואמר דמשבשתא היא ולא נשנית בבית המדרש.

ויש ספרים דגרסי, אמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין בה. ולפי גירסא זו, פירוש נמלכין בה, שפוחתין לה מעט מעט ונמלכין עמה בכל יום, אם תחזור בה או תפחות מכתובתה, ואין מפסידין ממנה כל כתובתה בשעה אחת אחר ד' שבתות כרבותינו, ורב הונא אמר רב ששת הלכה אין נמלכין בה, אלא מודיעין אותה ואם לא חזרה בה מפסידין כל כתובתה אחר ד' שבתות של הכרזה. ואין נראה כן מדברי רבנו אלפסי ז"ל שהוא ז"ל כתב: הא דרבותינו והא דנמלכין בה, דאלמא מאן דאמר נמלכין בה כרבותינו, ולפי דבריו גרסינן רבה, וכך היא גירסת הראב"ד ז"ל.

ולדברי רבנו אלפסי ז"ל יש לפרש, נמלכין בה קודם הכרזה ואחר הכרזה, דודאי היא המלכה שמזהירים אותה אם תחזור בה ואם לאו שנפסיד ממנה כתובתה, אבל למתניתין שפוחתין כתובתה מעט מעט אין נמלכין בה כלל אלא היא תחוש לעצמה. והרמב"ם ז"ל (הל' אישות פי"ד ה"ט וה"י) פסק כרבותינו, וכתב ואחר ההכרזה של ד' שבתות שולחין לה פעם שנייה ואומרים לה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתך ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיו לה מזונות כל שנים עשר חדש, ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה, עד כאן, ואין אני מוצא דרך לדברים אלו, דמאחר שמכריזים עליה ד' שבתות למה ממתינין לה י"ב חודש שהרי לאחר ד' שבתות הפסידה כל כתובתה ואפילו היא של מאה מנה כמו ששולחין ומודיעין לה, ואפילו תמצא לומר שתקנה התקינו לבנות ישראל שלא יתגנו כמו שאני עתיד לכתוב לקמן בסיעתא דשמיא, מכל מקום מה היא ההמלכה שנמלכים בה לאחר ההכרזה וששלחו לה מבית דין בפעם שניה ולא חזרה בה, וקשה מזו שכתב הוא ז"ל, המורדת הזו כשהיא יוצאת אחר י"ב חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל, אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיהן קיימין אם תפסה אין מוציאין מידה, עד כאן. הנה שפיר ההיא דכלתיה דרב זביד דבסמוך, באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ואי אפשר להעמידה כלל, כמו שאני עתיד לכתוב שם בסיעתא דשמיא.

היכי דמיא מורדת, אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה:    פירש רש"י ז"ל: היכי דמיא מורדת דכופין ופוחתין לה מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה, אבל אמרה מאיס עלי, לא בעינא לא הוא ולא כתובתו, לא כייפינן לה לשהותה אלא נותן גט מיד אם הוא רוצה ויוצאה בלא כתובה. נראה מלשונו ז"ל, שהוא מפרש לה אמורדת ממתניתין דפוחתין לה מעט מעט, וכפייתה היינו כשמשהין אותה ומצערין אותה לפחות כתובתה מעט מעט והאומרת מאיס עלי אין כופין אותו לפחות כתובתה מעט מעט ולהשהותה עד השלמת זמן הפחתת כתובתה, אלא מפסידין ממנה כתובתה בבת אחת ויוצאה. ואינו מחוור בעיני, חדא, דאפילו האומרת מאיס עלי, אלו רצה הבעל להשהותה לכופה ולצערה שלא לגרשה הרשות בידו, אם כן מהו שאמרו שאין כופין אותה הא ודאי כופין אותה אילו רצה הבעל, ועוד, דבדאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה מאי כפייה דעבדין לה בשיהותה, הא איהי הכין אמרה, ובכך היא רוצה שלא תפסיד כתובה בבת אחת, אלא שישהה שיצטער הבעל עד השלמת כתובה או יוציא ויתן כתובה.

ועוד, דהא משמע דבדאמרה מאיס עלי אינה יוצאה לאלתר ומפסדת כתובה אלא לאחר שהיית שנים עשר חדש, כמסקנא דגמרא דאמרינן בסמוך, והשתא דלא איתמר לא כמר ולא כמר וכו', ומשהינן לה תריסר ירחי אגיטא, ובכדי לא אמרינן דמסקנא דגמרא פליגא אדאמימר. ועוד, דההיא דאמימר נמי לכאורה משמע דמסקנא דגמרא נמי היא מדאמרינן הוה עובדא ואכפייה מר זוטרא ונפק מינה רב חנינא מסורא, דאמר נמי ולא היה ההוא סיעתא דשמיא הואי. ועוד, דהא משמע דהלכתא כרבותינו מדדרש רב נחמן בר רב חסדא הכי, ורב נחמן בר יצחק ור' חנינא דקיימי כוותייהו, ורבה ורב ששת נמי דאמרו הלכה נמלכין בה. ואם איתא דאמימר דהוא בתרא מפרש מורדת דמתניתין, דאלמא משמע דאית ליה כמתניתין אם כן קיימא לן כוותיה דבתרא הוא, ולמה נעשה אמימר חולק על אשלי רברבי.

ורב חננאל ורבינו אלפסי ז"ל כרבותינו פסקו, ומסתברא דאמימר לא בירר בדבריו כמאן אי כמתניתין ואי כרבותינו, והכי קאמר היכי דמיא מורדת דכופין אותה בפחיתת כתובתה מעט מעט כתנא דמתניתין, ואלו חזרה בה הפסידה כנגד מה שעמדה במרדה, או בהפסד כתובתה כולה אחר ד' שבתות של הכרזה לדעת רבותינו, ומביישים אותה בהכרזה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, כגון דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, דכיון שמתכוונת לצערו, ומרד זה אינו בא אלא מצד רוע הלב ושמא עיניה נתנה באחר, דין הוא שנכוף אותה להפסיד כתובתה מיד או כולה או מקצתה ולביישה באסיפת עם, אבל אמרה מאיס עלי ולא כייפינן לה כלל להכריז עליה ולגנותה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ולא לפחות מכתובתה כלל עד שיעברו עליה י"ב חדש, ואם חזרה בה בינתים לא הפסידה כלום מכתובתה דאנוסה היא זו, ואין כאן חשש שמא נתנה עיניה באחר, דכיון דרוצה לצאת ממנו בלא כתובה, דרגלים לדבר שאין כאן רמאות של כלום ואף על פי שהיא רוצה לצאת בלא כלום, ואינה חוששת לפחיתת כתובתה, ובלבד שיגרשנה מיד, אפילו הכי קרי' להכרזה בבתי כנסיות ולפחיתת כתובתה כפייה, לומר שמרחיבין לה זמן בלא הכרזה ובלא הפסד של כלום, אולי תחזור בה ותתרצה בו. וכן פירש ר"ח ז"ל לקמן.

ומשהין לה תריסר ירחי אגיטא:    ואם אמר לה הבעל אתן לה הגט לאלתר ואטול כל נכסיה, לא משגחינן ביה, אלא משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא להמלך בה, והא דאכפייה מר זוטרא, שהיה מצער אותה להכריז עליה בבתי כניסות ובבתי מדרשות ולפחות מכתובתה מיד. ואסיקנא דאין כופין אותה כלל, והא דאמר זוטרא סיעתא דשמיא הואי.

כלתיה דרב זביד הוה תפיסה חד שיראי:    פירש רש"י ז"ל: דאי מרדה ואמרה מאיס עלי. וכן משמע ודאי, דאלו באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, בהא אפילו תפסה בלאותיה של נכסי צאן ברזל מפקינן מינה, דהא לכולי עלמא פוחת הוא עד כנגד כתובתה ואפילו בלאות של נדוניא הקיימין, ואפילו קרקע שהכניסה לו במשמע, דלא חידש ר' יוסי אלא שהוא פוחת אפילו כנגד נכסי מלוג, דאלמא לרבנן אפילו קרקע של נכסי צאן ברזל פוחת כנגדו והולך, וכמו שכתבתי במשנתינו. ואין לפרשה באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה ובבלאות של נכסי מלוג, דהא נמי משמע דלרבנן אפילו לא תפסה מפקין מיניה ויהבין לה, דהא לא אמרו אלא עד כנגד כתובתה, ונכסי מלוג אינן בכלל כתובתה כלל, וכדתנן (לקמן פ, ב) מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה, דאלמא הנכסים הנכנסים והיוצאים עמה שהן נכסי מלוג [אין לשון כתובה בכל מקום כולל אותם, ולא שנא נכסי מלוג] שהיו לה בשעה שהתחילה למרוד, ולא שנא שנפלו לה לאחר מכאן, לא הפסידה מהם כלום לדעת רבנן.

ור"ח ז"ל שפירש בשתפסה בלאות של נכסי מלוג, נראה שסמך על גמרא דבני מערבא שכתבתי במשנתנו, ואינה ראיה דאפשר לפרש פרה פרנין, נכסי צאן ברזל שהם שבח כתובתה כמו שכתבתי שם. ועוד ראיה לדברינו מדאמרינן בריש פרקין (נד, ב) תנאי כתובה ככתובה למאי נפקא מינה למורדת, ואם איתא דהפסידה אפילו בלאותיה הקיימין של נכסי מלוג שהיו לה בשעת מרדה, מאי שנא משום תנאי כתובה ככתובה, לא יהא אלא נכסים שנתנו לה במתנה או שנתן לה במתנה הוא אחר שנכנסה, הרי פוחת והולך הוא כנגד כל נכסיה, אלא ודאי משמע דדוקא נכסים שנכנסו בכלל כתובתה פוחת אבל נכסי מלוג אינו פוחת כלל.

ומיהו ודאי בתשובות רבנו האי גאון ורבנו אלפסי ז"ל נמצא שדנו דאפילו מתנה לחוד דבתר נשואין מפסדא, וכן דעת הרב הלוי אבן מגאש ז"ל, ולפי דבריהם איכא למימר דהתם קא משמע לן דאפילו תוספת מפסדת, וכל שכן מתנה שנתן לה הוא, דאדעתא למישקל ומיפק לא יהב לה, וכן תירץ לדעתם הרמב"ן נ"ר. ומכל מקום אכתי משמע דמתנה שיתנו לה אחרים לא הפסידה כמו שכתבתי, ומינה דנכסי מלוג כלל כלל לא מפסדא.

דף סד עמוד א

אמר להו רב גמדא משום דרב זביד גברא הוא אפכיתו ליה לדינא עלויה והא מיבעיא בעא לה רבא ולא איפשטא:    איכא למידק, דהא ודאי כיון דלא איפשטא דינא הכי דהיכא דקיימי לוקמי, יש לומר דאינהו אף בלאותיה שנשארו ביד רב זביד הוו מפקי מיניה ויהבי לה, דהא לא הפסידה בלאותיה קיימין קאמרי', ומשום הכי אמר להו דמאי דלא תפסה מיהא לא נפיק מיניה.ואינו מחוור בעיני, דאם כן כי אסיקנא והשתא דלא אתמר לא כמר ולא כמר דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה, והיינו ממש דרב גמדא. והכא משמע דלא פסקינן כחד מינייהו, דאם איתא הוה ליה לבעל הגמרא לאסוקי במילתיה ולמימר דתפסה לא מפקינן מינה דלא תפסה לא יהבינן לה כרב גמדא.

אלא נראה לי, דאדרבא, הא דאמר רב גמדא בלישנא בתרא שפיר קאמר, דכיון דנכסים בחזקתיה ואין לה בהם אלא שעבוד בלחוד, כיון דלא ידעי אי איתיה לשעבודא או לא מספק לא תטול היא, ואפילו תפסה מפקינן מינה דאוקי ממונא בחזקת מריה. ואדרבא מאי דקאמרי אמימר ומר זוטרא ורב אשי ללישנא בתרא, אי נמי רב גמדא ללישנא קמא קשיא. ויש לי לומר, דמאן דאית ליה האי סברא דלא מפקינן מינה, היינו משום דאלים שעבודה באותן נכסים לפי שהן שבח בית אביה, ויכולה היא ליטלם בכתובתה בעל כרחו דבעל דיכולה היא לומר שלי אני נוטלת כדאיתא ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (סו, א), הלכך הרי היא כשלה ולא מפקינן מינה אלא בראייה. וכל שהדין מסופק מאי דתפסה מינייהו לא מפקינן מינה, ולא עוד, אלא מאי דלא תפסה חשבינן כאלו הן ברשותה, ואפילו תפס בהן הבעל מפקינן מיניה ויהבינן לה. ומאן דאית ליה הכא דמאי דתפסה מפקינן מינה, עביד לשיעבודה כשאר שעבודין דעלמא דמפקינן מיניה, כן נראה לי.

והשתא דלא אתמר לא כמר ולא כמר:    כלומר, דלא איפשטא אם הפסידה בלאותיה הקיימין דתפסה לא שקלי מינה,ואפילו תפסה בעדים, דהא ספוקי מספקא לן הני ברשותא דמאן קיימי. דלא תפסה לא יהבינן לה.

ומשהינן לה תריסר ירחי אגיטא:    כלומר, כשאמרה מאיס עלי,אבל אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה כיון שעברו עליה ד' שבתות בהכרזה ושלחו לה מבית דין ולא חזרה בה הפסידה הכל, ואם רצה הבעל לגרש מגרש ואין בכך כלום, והדעת נותנת דלמה משהין אותה והלא אפילו חזרה בה ונתרצית לו מה שהפסידה מכתובתה הפסידה, ואם רצה הבעל להשהותה צריך הוא לכתוב לה כתובה אחרת, אם כן שהייתה מה זו עושה.

ויש מפרשים, דאכולהו קאי, ולומר שאם פחתו לה כתובתה שבעה טרפעיקים בשבת כתנא דמתניתין, אי נמי, אחר ששלחו לה מבית דין והכריזו עליה ושלחו לה שנית כרבותינו אף על פי שהפסידה הכל, אינו מגרש עד השלמת שנים עשר חדש. ואף על פי שאינה מרווחת כלום בשהייה זו, אפשר שעשו כן משום שגנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן מפני החשד, וכמו שאמרו בנדרים (סו, א) מה ראתה אמן של אלו להתגרש, ושמא תוך זמן זה מרצין זה את זה ותשאר זו עם בעלה.

ולענין פסק הלכה במורדת, קיימא לן כרב הונא דאמר מורדת מתשמיש, אבל ממלאכה לא הויא מורדת. וכן פסקו הראשונים ז"ל, ורבנו אלפסי ז"ל הביא ראיה מדאמר אתימר היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, דאלמא מתשמיש הוא דהויא מורדת כרב הונא. כלומר, דהתם איכא צערא אבל במלאכה ליכא למימר בה בעינא ליה ומצערנא ליה. ומיהו אין זו ראיה דהא אסיקנא דכולי עלמא מורדת מתשמיש הויא מורדת, ומשום הכי איצטריך לאשמעינן באיזה ענין הויא מורדת מתשמיש. ומכל מקום אפשר נמי דממלאכה הויא מורדת כר' יוסי בר חנינא , וזו מתשובותיו של הראב"ד ז"ל, והראב"ד ז"ל הביא ראיה מהא דאמר ליה רב חייא בר יוסף לשמואל ונדה בת תשמיש היא, ואם איתא מאי קשיא ליה נדה לימא נדה משום מלאכה, ושמואל נמי מאי דוחקיה לתרוצי דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, לימא ליה נדה משום מלאכה היא, וגם זו אינה ראיה, דהא דומיא דחולה משמע להו כולה ברייתא דלא משום מלאכה היא, וכדאוקימנא לה לעיל דפרכינן מינה למאן דאמר ממלאכה ומסייעי מינה מאן דאמר מתשמיש.

והראיה הנכונה מדבעא מיניה רב חייא משמואל מה בין מורד למורדת ואמר לו צא ולמד משוק של זונות, אי נמי זו יצרה מבפנים וזו יצרה מבחוץ, ואם איתא דממלאכה נמי הויא מורדת, אכתי לא שמענו אלא מורדת מתשמיש אבל ממלאכה מה בין מורד למורדת, אדרבא צערא של אשה גדול משל איש שאין לה מזונות ופרנסה, אלא על כרחך הלכתא כרב הונא דממלאכה לא הויא מורדת, שאין מרד בממון אלא באומרת איני עושה כופה אותה בשוט, או שאינו זנה, או בית דין מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה עבד או שפחה לשמשו.

ולענין דיני המורדת, היכא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, קיימא לן כרבותינו דחזרו ואמרו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו, כדדרש רב נחמן בר רב חסדא ור' חנינא ורבה משמיה דרב ששת דכלהו סבירא להו הכין. ושתי פעמים שולחין לה מבית דין, אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה כרמי בר חמא, דהא לא אשכחן אמורא דפליג עליה, ואיכא מאן דאמר דיכול הבעל לגרש אותה מיד ואם גרשה אחר ד' שבתות של הכרזה הפסידה כל כתובתה. ואיכא מאן דאמר (פי"ד מהל' אישות ה"י) דלעולם אינו מגרשה אלא לאחר שנים עשר חדש, והראשון נראה עיקר. וכשהיא יוצאה אין לה עיקר כתובה ולא תוספת ונדוניא ואפילו בלאותיה הקיימין של נכסי צאן ברזל, וכדתנן עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה, והכל בכלל ואפילו נכסי צאן ברזל, ואפילו הכניסה לו קרקע. ולא נסתפקו בגמרא בבלאותיה הקיימין אלא באומרת מאיס עלי וכמו שכתבתי למעלה. ואפילו תפסה מפקין מינה, וכל שכן מה שכתב לה הוא מדידיה.

ובתשובות רבנו האי גאון ז"ל ורבנו אלפסי ז"ל אפילו מה שכתב לה מתנה אחר נשואין למיפק ולמישקל לא יהב לה, וכן כתב הרב ן' מגאש ז"ל. אבל נכסי מלוג אינה מפסדת מהן כלום ונוטלת בלאותיה הקיימין ויוצאה, ואפילו לא תפסה מוציאין מבעל ונותנים לה, דלא אמרו אלא כנגד כתובתה, ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה שהן נכסי מלוג שלה, אינן בכלל כתובה. ויש מי שאומר דאפילו בלאות של נכסי מלוג שלה שביד הבעל אין מוציאין מידו, וכבר כתבתי שאין הדבר נראה כן.

ולענין האומרת מאיס עלי ואיני חפצה לא בו ולא בכתובתו אלא אצא בלא כלום ובלבד שיגרשני, אינה מפסדת כלום עד שנים עשר חדש, ולאחר שנים עשר אם עדיין היא עומדת במרדה הפסידה כתובתה, ואם רצה הבעל לגרש מגרש. ואם גירש תוך שנים עשר חדש לא הפסידה כלום. ותוך זמן זה אין כופין אותה, ואין מכריזים עליה, שאין כופין אותה לבעל למאוס לה וזו כאנוסה היא.ואין חוששים שמא עיניה נתנה באחר, אחר שהיא רוצה לצאת בלא כלום.

וכן כתב ר"ח ז"ל שאם רצה הבעל לגרש תוך זמן זה וליטול כתובתה אין שומעין לו, וכשיוצאה הפסידה נדוניה ועיקר כתובה ותוספת וכל מה שנתן לה הבעל משלו, שלא כתב, ולא נתן לה אלא אדעתא למיקם קמיה, אדעתא דלמשקל ומיפק לא כתב לה. אבל בבלאותיה הקיימין דנכסי צאן ברזל איבעיא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה, ואסיקנא דכיון דלא אתמר לא כמר ולא כמר מאי דתפסה ואפילו בעדים לא מפקינן מינה, מאי דלא תפסה לא יהבין לה. ונכסי מלוג לא הפסידה כלל אלא בלאותיה הקיימין שלה, ואפילו לא תפסה יהבין לה, ואין לה מזונות מהבעל תוך הזמן הזה, דכיון שאינה רוצה בו אין לה מזונות ממנו.

וגרסינן בירושלמי (פ"ה ה"ח) המורדת ויוצאה משום שם רע אין לה מזונות ולא בלאות, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות. ואם מת הבעל תוך הזמן הזה גובה כל כתובתה מן היורשין, שהרי לא הפסידה כלום עד לאחר שנים עשר חדש. ואם מתה היא יורשה והוא קובר אותה. וכן אם חזרה ונתרצית תוך הזמן הזה לא הפסידה כלום מה שאין כן באומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, דמה שהפסידה הפסידה. לאחר י"ב חדש אם רצה לקיימה כותב לה כתובה אחרת. ומיהו אפילו באומרת מאיס עלי אין כופין אותו להוציא, שלא אמרו כאן, אלא אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה, אבל כייפינן ליה לא אמרו, דלעולם אין הבעל מוציא אלא לרצונו, וזה שלא כדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' אישות ה"ח) שכתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה.

ואין דבריו במקום זה מחוורים, דאנו אין לנו כפייה בבעל אלא באותן השנויים במשנת אלו שכופין אותן להוציא (לקמן עז, א) או לפסולות בין דאורייתא בין דרבנן כשניות ותנן בפרק בתרא דנדרים (צ, ב) חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ותהא משמשתו אלמא אין כופין ואף לא מבקשים, ואף על פי שבאה שם מחמת טענה ואסרה נפשה עליו ועל כל העולם, אפילו הכי חוששים שמא עיניה נתנה באחר כל שכן בזו.

ותנן נמי ביבמות פרק בית שמאי (קיא, ב), הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת בעלה כופין אותו לחלוץ לה, ואם מתחלה נתכוונת לכך מבקשים ממנו. והתם כיון שנדרה ממנו הא ודאי מאוס הוא לה ואפילו הכי אין כופין, ובריש פרק הנזקין (גיטין מט, ב) אמרו, כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקנו ליה כתובה מינה, ואמרינן אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה בגט, אלמא אין כופין אותו לגרש לעולם, דאם איתא האיך הוא יכול לשהותה לימא מאיס עלי ויוצאה, ואם היה אפשר לה בשום פנים לגרש את עצמה היו מתקנים לו כתובה ממנה, ותנן בפרק המדיר (עז, א) האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא. וההוא ודאי מאוס הוא לה מפני מומיו ואפילו הכי אין כופין.

ויש שדוחין שאין כופין להוציא וליתן כתובה קאמר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרושי המשנה שלו ביבמות פרק בית שמאי (קיד, ב) דכל מקום שאמרו כופין ר"ל ותטול כתובה, וכל מקום שאמרו מבקשים כדתנן התם הנודרת הנאה מיבמה וכו' לאחר מיתת בעלה מבקשים מן היבם שיחלוץ לה, היינו שמבקשים שיחלוץ ויתן לה כתובה, ואם נתרצה מוטב ואם לאו כופין אותו על החליצה ותצא בלא כתובה. וליתא דאין כופין סתמא קתני, ואם איתא היכי שביק תנא עיקר דהיינו נתינת הכתובה, אדרבא כופין אלא שאינו נותן כתובה, ועוד דהא איכא מאן דתני התם (לקמן עז, א) היו בו מומים, ואם איתא דלעולם כופין ליתן גט אלא שאין כופין ליתן כתובה קאמר, צריכה למימר דאם היו בו מומין מעיקרא וסברה וקיבלה שאינה יוצאה ונוטלת כתובה, אטו כתב לה כדי למישקל ומיפק בעל כרחיה, ובכי הא מי אמר רבן גמליאל במומין גדולים כופין אותו להוציא וליתן כתובה, אלא על כרחך אין כופין אפילו ליתן גט קאמר, ורבן גמליאל ליתן גט בלא כתובה קאמר אליבא דמאן דאמר היו, כן נראה לי.

וגרסינן בירושלמי בריש פרקין רוצה הוא ליתן כמה כדי שלא תמרוד ביה ויכולה היא לומר לא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו מעיקא ליה והוא מגרש לה, דאלמא לעולם אין כופין אותו לגרש. וגרסינן נמי בירושלמי בפרק אלמנה נזונת (פי"א ה"ז) אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול, והא תנינן המדיר את אשתו וכו' יוציא ויתן כתובה, ומפרק שמענו שמוציא שמענו שכופין, לימד שבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה אין כופין להוציא, אלא כופין ליתן כתובה ומבקשים ממנו ליתן גט.

זהו דין המורדת והאומרת מאיס עלי, אבל רבנו אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו שהגאונים ז"ל תקנו להוציאה, הכל כמו שכתוב בהלכות, ואפשר שלא תקנו הגאונים ז"ל כן אלא לדורם לצורך שעה, אבל עכשיו אין מקילין בדבר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם) והר"ז הלוי ז"ל. ירושלמי (פ"ה ה"ח) אמר ר' יוסי אלין דכתבין אין שינא אין שינת תנאי ממון הוא ותנאו קיים.

דאמרינן ליה זיל לא מיפקדת, ארוסה נמי לית לה זיל לא אבל ממדיר ומורד באשתו לא קשיא ליה דהנהו כבר נתחייבו לה שעל מנת כן נשאת לו ולפיכך מוסיף לה ויוציא ויתן כתובה, ואם תאמר והא תנן ביבמות פרק בית שמאי (שם) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו להוציא ולא אמרינן לה לא מיפקדת איכא למימר דאוסיפי לא מוספינן לה משל יבם משום דאמרינן לה לא מיפקדת הא ליבם כופין להוציא כדי שלא תתעגן לעולם כיון דנדרה מעיקרא ולא אפשר למהדר בה, אי נמי איכא למימר דהתם בבאה מחמת טענה.

ואסיקנא דהא דשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם כמצוה אמצעית דאמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום הא למשנה ראשונה שאמרו מצות יבום קודמת למצות חליצה כותבים עליה אגרת מרד והיינו ברייתא דקתני אחת לי ארוסה ואפילו שומרת יבם וכיון דקיימא לן כמשנה ראשונה ממילא אידחיא לה הא דשמואל וכותבים עליה אגרת מרד וכן פסק רבנו אלפסי ז"ל כמו שכתוב בהלכותיו.

דף סד עמוד ב

מתני': המשרה את אשתו על ידי שליש:    פירש הראב"ד ז"ל: כגון שהוא עושה מלאכה בעיר אחרת, או שלומד בעיר שעונתו מערב שבת לערב שבת. ונראה שהזקיקו לרב ז"ל לפרש כן. שאלו בעושה מלאכה בעירו אי אפשר לו להשרותה על ידי שליש אלא אוכלת עמו על השולחן. ואי לא, יוציא ויתן כתובה משום דשמעי' בה אינשי וזילא בה מילתא, דמה יאמרו הבריות מה ראתה זו להתרחק משולחן בעלה, דתנן (לקמן ע, א) המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס, יותר מכאן יוציא ויתן כתובה, ואמר עלה בגמרא (ע, ב), מאי שנא שלושים, עד ל' לא שמעי אינשי ולא זילא ביה מילתא, יותר משלושים שמעי אינשי וזילא ביה מילתא, כן נראה לי. אי נמי, מתניתין כשקבלה עליה, והכין מוקי לה בירושלמי בפרק המדיר (ה"א).

הא דאמרינן לא קשיא הא באתרא דיהבי ציבי הא באתרא דלא יהבי ציבי:    קשיא לי, אכתי בצירי להו דהא בעיא לאפוקי מינייהו רביע משום ציבי, דבשלמא שכר אפיה לא יהיב לה דאיהי חייבת לאפות ובשלא הכניסה לו שפחות, אבל ציבי ודאי יהיב לה. ויש לומר, דממקום אחר נותן לה ציבי, ולא הזכירו אותן בגמרא כמו שלא הזכירו נר וקדירה וחבית, אף על פי שהוא חייב ליתן לה וכמו שמפורש בתוספתא (פ"ה, ה"ז), שלא הזכירו במשנתינו אלא אכילות אבל הכשר אכילות לא, כן נראה לי.

אי הכי שית סרי הויין:    איכא דקשיא ליה, למאן דאמר אוכלת עמו שבסרי הויין, ודחקו עצמן בתירוץ קושיא זו דאוכלת עמו משלה. וזו שלא כסוגייתנו, ובירושלמי (בפירקין הי"א) אמרו מפורש אוכלת משלו. ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן שית סרי הויין למאן דאמר אכילה תשמיש, אבל למאן דאמר אכילה ממש שיבסרי הויין. וזה נכון, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר אכילה ממש, לרווחא דמלתא קא מקשה, כלומר, אפילו למאן דאמר אכילה תשמיש, לא משכחת לה אלא כר' חדקא. ופריק, אפילו תימא רבנן, דל חדא לארחי ופרחי, וכשתמצא לומר אכילה ממש דל תרתי לארחי ופרחי.

מתני': נותן לה קב קיטנית:    ירושלמי (פ"ה ה"י) נותן לה פת ונר ופתילה כוס וחבית וקדרה ואיתא נמי בתוספתא (פ"ה ה"ז).

דף סה עמוד א

הא דאמרינן כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחא דידה:    פירש רש"י ז"ל: שדרך בני משפחתו לישן על גבי כרים וכסתות ואין דרך בני משפחתה בכך, וכן נראה מדברי רבנו אלפסי ז"ל שלא כתבה כלל, כלומר, דאין הלכה כחד מינייהו, דהא קיימא לן (לעיל מח, א) דעולה עמו, וכיון דאורחיה דידיה אפילו לדידה יהבין.

ויש מי שפירש, דלא אמרו עולה עמו אלא כשהיא עמו, ואינו מחוור כלל. והראב"ד ז"ל פירש: דכר וכסת יתירא קאמר, אבל לדידה ודאי יהבין משום דקיימא לן דעולה עמו, והא דאוקמה באורחיה דידיה ולא אורחיה דידה, משום דבאורחה בכך ודאי יהבין לה כר וכסת יתירא משום לתא דידיה, דזימנין סגיאין דמתרמו ליה הכין דאתי בין השמשות ולא מייתי כר וכסת לדידיה ושקיל דידה ומגני לה על ארעא, אבל בדאין אורחא דידה לא חיישינן להכי.

ואינו מחוור בעיני, דכיון דבמתניתין לא תנן כר וכסת דמשמע דלא יהבינן לה כלל, ועלה תניא פלוגתא דרבנן ור' נתן אי נותנין לה כר וכסת אי לא, על כרחך בכר וכסת דידה אפליגו ולא בכר וכסת יתירא, דאם איתא, הוה ליה לפרושי בהדיא. אי נמי בעל הגמרא דתני ברייתא גבי מתניתין הוה להו לפרושי. ועוד דאי בכר יתירא היכי מקשו הכי להדיא אי דאורחא דידה מאי טעמא דרבנן, ומנא לך דיהבי לה יתירא משום לתא דידה, ואי מעיקרא הוו מיירי בכר וכסתות דידיה והשתא אהדר לה דביתירא קאמר, כל שכן דהוה ליה לפרושי. ועוד, דבתוספתא (פ"ה ה"ז) נמי הכי משמע דבדידה היא.

והרמב"ן נ"ר פירש, אורחא דידה ואורחיה דידיה, דהכי רגילה, ולא דרך משפחתו ומשפחתה קאמר, דבההיא הא קיימא לן דעולה עמו, אבל כשאין דרך משפחתה ומשפחתו אלא שהוא רגיל בכך, ובכי הא לא אמרינן עולה עמו. ואין הלשון מיושב בכך. ועוד, דתמוהא לי, אפילו הכי למה נותן לה כר וכסת לישכב עליהם, כיון דאינה רגילה לא בבית אביה ולא בבית בעלה, וכי מפני שהוא בא בין השמשות לפעמים מעלים לה ליתן כר וכסת שתישן היא עליהם כל ימות החול, ונותנים לה לישכב, היא עליהם משמע. ועוד, משום חששא דזימנין אתי בין השמשות ושקיל מפץ או מחצלת דידה ומגני לה על ארעא, לא הוה ליה למיתן לה אלא מפץ ומחצלת, דאי לא מייתי, גני הוא במפץ יתירא וגניא היא אדידה.

ונראה לי דהכי פירושא, כגון דאורחיה דידיה, כלומר, דרך בנות משפחתו, ולא אורחה דידה אין דרך בנות משפחתה, כמו שפירש רש"י ז"ל, וכיון שכן כשהוא עני אין מחייבין אותו לחזר וליתן לה כר וכסת, דאלו הוה אורחא דידה הוו מחייבי ליה משום דאינה יורדת עמו לעולם אלא מחזר בעיר וטרח ומייתי לה, אבל כשאין לה אלא מצד עליתו של בעל, אין מחייבין אותו ליתן לה כל שהוא עני, והלכך לתנא קמא אינו נותן לה כלל, ואי משום שהוא דרכו ושוכב לעולם על כר וכסת, כי אתי מייתי ליה בהדיה.

ולר' נתן יהיב לה, משום דזימנין דאתי בין השמשות, וכי לא משכח כר וכסת, אפילו מנח בהדה מפץ יתירא שקיל דידה נמי וגני על תרוויהון דליהוו ליה תרוויהון ככר וכסת, וכיון שהוא צריך להניח אצלה כר וכסת משום ליתיה, גניא איהי עלייהו כל אימת דלא אתי ליה, משום דכיון דמנחי התם ואיהי סלקא בהדיה, כי איתנייהו מיהא גניא עלייהו, והכין משמע בתוספתא, דתניא התם (פ"ה, ה"ז), יין אין לה שאין נשותיהן של עניים שותים יין, כר אין לה שאין נשותיהן של עניים ישנות על כר, מותר מזונות שלו ומותר בלאות שלה, העשיר עולה עמו העני אין יורדת עמו, אלמא לאו משום רגילותה ורגילותו הוא, ולאו כר יתירה קאמר, אלא משום שאין דרכן של נשותיהן של עניים לישן על כר וכסת, וכשאין דרכה, הא דרכה בכך אינה יורדת עמו אף על פי שהעני.

וגרסינן נמי בירושלמי(פ"ה, ה"ו) כר אין לה שאין נשי העניים ישנות על הכר. אלא דאכתי קשיא אלישנא דגמרא. דקאמר זימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצית מייתי להו לדידך ושקלת להו לדידי, דמשמע דידי דומיא דידך, דאלמא איהי נמי כר וכסת יש לה כדברי הראב"ד ז"ל, דאי לא, הוה ליה למימר לא מייתית לדידך ושקלת למפץ דידי, וצריך עיון.

דף סה עמוד ב

אמר אביי חמישין זוזין פשיטי ממאי מדקתני וכו':    ובלאו הכא נמי מצינו למפשטא מדרב יוסף דאמר בפרק קמא דקדושין (יא, ב) שכל כסף של דבריהם מדינה. אלא דעדיפא ליה למפשטיה מגופה דמתניתין, ואפילו למאן דלא מודי בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא.

אמר אביי נקיטינן מותר בלאות אלמנה ליורשין:    פירוש: אף על גב דבחיי הבעל שלה, וכל שכן מותר מזונות דאפילו בחיי הבעל נמי לבעל, ומשום הכי לא איצטריך ליה לאביי לאשמעינן אלא מותר בלאות דמותר מזונות פשיטא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ח מהל' אישות ה"ד)(פי"ח מה' אישות ה"ד), וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"ו) הדא דתימא אשת איש, אבל באלמנה בין הותירה מזונות בין הותירה בלאות שלה הן. וגירסא אחרת ראיתי בירושלמי, בין הותירה מזונות בין הותירה בלאות שלה, ואינה נראית דמה טעם מותר בלאות שלה תתבזה ותתבזה כדאיתא בגמרין.

והראב"ד ז"ל (שם בהשגות) כתב: דמותר מזונות אלמנה לעצמה, מדגרסינן בירושלמי בפרק אלמנה נזונת (ה"א) רב יהודה בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן מציאתה שלה, הותירה מזונות, אשת איש שמציאתה שלו הותירה מזונותיה שלו, אלמנה שמציאתה שלה הותירה מזונותיה שלה. ונראין דברי הרמב"ם ז"ל דשיטת גמרין הכין מכרעא דלא מפליג אביי אלא בבלאות, משום דבאשת איש שלה, אבל במותר מזונות הרי היא כאשת איש, דאי לא הוה ליה למימר וחלופין באלמנה, וכדאמרינן לעיל (ס, א) גבי חלב מהלכי שתים וחילופין בדם.

מתני': ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה:    אוקימנא לה בשמעתא דמקדיש מעשה ידי אשתו דמותר מעשה ידיה קאמר, אבל עיקר מעשה ידיה שלו דמעשה ידיה תחת מזונות, והא דקתני ואם אינו נותן לה, לאו למימר דבדידיה תליא מלתא, דאילו אינה יכולה לכופו והיא גם היא יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, אם כן לא הועילו חכמים כלום בתקנתם. אלא הכי קאמר אם הוא אינו מעלה לה מעה כסף והיא שותקת לא ויתרה מותר מעשה ידיה.וכתב הרמב"ן נ"ר, והוא הדין למזונות ומעשה ידיה, אלא רבותא קא משמע לן שאפילו במעה כסף שאינה צריכה לו כל כך לא אמרינן היא ויתרה.

גמרא: מאי אוכלת, רב נחמן אמר אוכלת ממש ורב אסי אמר תשמיש:    ואם תאמר, למאן דאמר תשמיש בשבת אמאי מחייבינן ליה, תינח דבבית אפל אי בעי שרי, אלא לחיוביה אמאי לא סגיא דלאו הכין. ויש לומר, דמיירי בטייל ופועל שעונתן שתים בשבת, וכיון שהוא משהה אותה על ידי שליש לא חייבוהו לאכול עמה בשתי לילות, אלא א' בלילה וא' ביום, ורבנן דפליגי עליה לומר שהוא חייב להשלים עונותיה אחת בליל אחת מימות השבוע ואחת בליל שבת, וקיימא לן כרב נחמן דאמר אכילה ממש.

הא דקתני אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה. ודייקינן, מאי טעמא לאו משום דבעי למיכל בהדה:    תמיה לי דאם כן אפילו בשאינה מניקה נמי כל שבנה פחות מבן שש, והוה ליה למיתני ואם יש לה ולד פחות מבן שש מוסיפין לה על מזונותיה, ויש לומר, דמשום פוחתין ממעשה ידיה נקט לה במניקה, דמניקה דוקא שהיא מתבטלת בהנקתו הוא שפוחתין לה ממעשה ידיה, אבל מכאן ואילך אין פוחתין לה ממעשה ידיה. אלא שמוסיפין לה על מזונותיה, כן נראה לי.

---