חידושי הרשב"א על הש"ס/יבמות/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לה עמוד ב

גמרא. אינה צריכה מן האחין:    ולאו דוקא נקט מן האחין, אלא בין ממנו בין מן האחין אינה צריכה. ולריש לקיש צריכה חליצה או מן האחין או ממנו אי סבר לה ריש לקיש כשמואל דאמר (לעיל כז, א) בחליצה פסולה למיפטר נפשה פטרה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' יבום ה"כ) שחולצות ממנו או מן האחין. ויש לפרש דמשום דריש לקיש נקט מן האחין דדוקא מן האחין, אבל חליצה דידיה לא פטרה דסבר לה כרב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין (ועיין רמב"ם שם פ"ד ה"כ וצ"ע).

אלא לדידך אמאי פסלה מן הכהונה:    הא דלא אקשי אם אינה חליצה אמאי אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. משום דאיכא למימר דהאי תנא סבר יש זיקה, וכיון שאין חליצתה כשרה עדיין זיקתו קיימת.

ופריק מדרבנן ולחומרא:    וקשיא לי ואם כן אפילו היה ולד של קיימא אמאי לא פסלה נמי ולחומרא. ויש לומר בולד שאינו של קיימא דוקא הוא דחומר משום דאיכא דהוי בחליצה ולא הוי בלידה, וגזרינן דלמא אמרי חליצה אינה פוסלת מן הכוהנ, ואהכרזה נמי לא סמכינן דכיון דליכא ולד דלוכח, חיישינן דלמא איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה ואתו למשרי חלוצה לכהן וכדאמרינן לקמן (לו, א). אבל בזמן שהולד של קיימא סמכינן אהכרזה דהא איכא ולד של קיימא דמוכח. ולקמן דאמרינן שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ודלמא איכא דהוה בחליצה ולא שמע בהכרזה, התם נמי לא מוכח עלה ולד צרתה דנתון במדינת הים ואפילו בדיעבד לא סמכינן אהכרזה ופסלו לכונה כנ"ל.

הא דפריק ריש לקיש מאי יקיים יחזיר ויקיים דלא סגיא:    תמיהא לי מאי קא מסיים בה דלא סגיא לא הוה ליה למימר אלא מאי יקיים יחזור יקיים. ויש לומר דאלומי לפירוקיה קאמר לומר דעל כרחך לא סגיא בלאו הכי, דאלו הרשות בידו לקיים קאמר, רצה יוציא רצה יקיים מיבעי ליה, וכלישנא בתרא דמותיב מינה ריש לקיש לר' יוחנן בשלמא לדידי דאמינא מאי יקיים יחזור ויקיים שפיר. ואם תאמר הא משמע יקיים ופטורים מן הקרבן, ואם איתא דביאת מעוברת לא הויא ביאה, אשת אח שלא במקום מצוה היא, יש לומר דאף על גב דלא שמה ביאה לפוטרה, היינו משום דכתיב ובן אין לו עיין עליו בעיונא בעלמא, מכל מקום כיון שהפילה ואיגלי מלתא דהוזקקה לו משעה ראשונה, לא הוה עליה כאשת אח שלא במקום מצוה, שאם אין אתה אומר כן היכן מצינו לריש לקיש יבמה שהפילה האיך מתיבמת והלא בשעת נפילה אין אני קורה ?בת? יבמה יבא עליה, וכל שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אחת שיש לה בנים. אלא דטעמא כדאמרן שלא נאסרה עליו לגמרי, אלא שצריכה להמתין עד שנדע אם הוזקקה לו אם לאו, וכשהפילה כבר נודע שהוזקקה.

אי חליצת מעוברת לא שמה חליצה ביאת מעוברת לא שמה ביאה:    דאי משום ספק שמא יפגע באיסור אשת אח, היינו לכתחלה הא דיעבד אמאי לא נפטרה צרתה. ואף על גב דאיכא חייבי לאו ועשה באלמנה מן הנשואין לכהן גדול דעולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום, ואם בעל לא קנה וצריכה חליצה, התם נמי מרבויא דקרא דועלתה יבמתו דרחמנא רבינהו לחליצה כדאיתא בפרק כיצד (לעיל כ, א) אבל הכא דמשום דמעוברת אינה ראויה ליבום היא אם כן אשת אח שלא במקום מצוה היא ולחליצה נמי לא חזיא.

דף לו עמוד א

היינו טעמא שמא יהא ולד של קיימא ונמצאת אתה מצריכה כרוז לכהונה:    ואי קשיא לך אמאי לא אקשינן הכא תינח אלמנה גרושה מאי איכא למימר כדאקשינן לקמן (מא, ב) גבי היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם תוך שלשה חדשים יש לומר הכי קתני האשה וכי היכי דלא תקשי לן מוקמינן לה באלמנה וכדמוקמינן נמי בפרק האשה שהלך בעלה וצרתה (להלן ??) מתניתין דקתני האשה שאמרה נתן לי בן במדינת הים מת בעלי ואחר כך בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת בגרושה ולא באלמנה, כי היכי דלא תקשי לן דאקשינן התם וליחוש דלמא אתו עדים ואמרי כדין אמרה ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. ואוקמה רב פפא בגרושה משום דאשה משמע הכין ומשמע הכין. אבל לקמן (מא, ב) דקתני היבמה ושאר כל הנשים כולן במשמע משום הכי קא פרכינן.

אמר רבא הלכתא כותיה דריש לקיש בהני תלת וכו':    ואף על גב דקיימא לן (לעיל ל, א) כל יבמה שאין אני קורה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, האי בשעת נפילה זקוקה היא אלא דרחמנא אמר עיין עליה לידע אם זקוקה היא אם לא, וכיון שהפילה איגלי מלתא למפרע דזקוקה היתה. אלא דקשיא לי דהא לא עדיפא מקטן וקטנה לר' מאיר דאמר (להלן סא, ב) דאינן מיבמין משום שמא ימצא סריס, ואפילו הכי פרכינן עליה דר' מאיר בשלהי פרק בית שמאי (קיא, ב) כדאמרינן התם אמר רבא בלאו הכי נמי לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא אסירא ליה ולבתר שעה שריא ליה והא אמר ר' יהודה אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו', ונראה שם מדברי ר"ח ז"ל דאר"מ פריך, אלא דנראה לי דארבנן פריך ושם אאריך בה בס"ד (בד"ה רבא).

דף לו עמוד ב

אם אין הולד של קיימא יקיים:    ופירשה ריש לקיש (לעיל לה, ב) יחזור ויקיים ודוקא בשהפילה, אי נמי בולד והוא שנולד לשמנה ודאי ולא נגמרו סימניו שערו וצפרניו, דבודאי נפל חשבינן ליה, הא לאו הכי מוציאה בחליצה דמטילין אותו לחומרא שמא ולד של קיימא הוא, דהא קיימא לן כרבנן דפליגי אדרשב"ג (בתוספתא שבת פט"ז ה"ד) והלכך אסור לקיימה ולעולם לא תשתרי אלא בחליצה דדלמא נפל הוא ובעיא חליצה ולקמן בפרק הערל (פ, ב) נאריך בה יותר בס"ד.

גמרא. רבי אליעזר אומר לא כי:    הכי גרסינן תנא משום ר' אליעזר אמרו יוציא כלומר בחליצה דהא קיימא לן כריש לקיש דאמר ביאת מעוברת לא שמה ביאה ומקצת ספרים יש דגרסי יוציא בגט, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (בד"ה תנא). ואיכא למידק דאם כן הויא דלא כריש לקיש והוה לן לאוקמי לפלוגתייהו כתנאי ומדלא אוקמינהו כתנאי שמע מינה דליתיה. ובתוס' (ישנים ד"ה יוציא) מפרשין דגט וחליצה בעיא משום דדמיא לכנוסה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכך כתב (הלכות יבום פ"א הכ"ב) הכונס יבמתו ונמצא מעוברת מפרישין אותן וממתינים לה אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה אפילו מת ביום שנולד הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה ע"כ. ואף על פי שאין הלכה כר' אלעזר למד הרב לרבנן מדר' אלעזר וכשם שאמר ר' אלעזר במפלת שמוציא בגט וחליצה, הוא הדין לרבנן ביולדת ולד חי שגמרו סימניו. (ועיין מגיד משנה ולחם משנה שם ובאה"ג אה"ע סי' קס"ד סקי"א) .

אמר רבא ר' אלעזר ור' מאיר אמרו דבר אחד:    כלומר דשניהם קונסין אותו בנושא מעוברת חבירו ואפילו במקום דליכא משום תקנת ולד, ר' מאיר דאמר בהדיא לא יחזיר עולמית, ור' אלעזר הא דאמר דאפילו לאחר שילדה ולד שאינו של קיימא יוציא, אף על גב דליכא משום תקנת ולד. ואלו לרבנן לא קנסינן ליה אלא שיוציא משום תקנת ולד ואם לא הספיק להוציא עד שילדה יקיים וכתנא דמתניתין.

עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם אלא בדרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:    ואף על גב דשמעינן ליה לר' מאיר דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בדרבנן תנאו קיים כדאיתא בריש פרק אף על פי (כתובות נו, ב) איכא למימר התם בתנאי שבממון, אבל בחשש איסורין של תורה מזהר זהירי בהו אינשי, אבל בשל דבריהם לא חמירי להו כולי היא וצריכין חיזוק.

הכי גרסינן מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה:    כלומר כל בתוך שלשים ואפילו תוך שמנה, דבדיעבד קיימא לן כרבנן דלא חיישינן לנפל. ובמקצת הלכות רבינו גירסא אחרת בשם בעל הלכות גדולות (הלכות יבום דף ס, א) מת ביום שלשים ואף ר"ח ז"ל כן גורס. ואינה מחוורת דמאי שנא ביום שלשים, הא קיימא לן יום שלשים כלפני שלשים.ועוד דבדיעבד הא קיימא לן כרבנן דלא חיישי כלל.

אמר רבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם לאו אינה חולצת:    והכי קיימא לן ודקא בבן שמנה ודאי שגמרו סימניו שערו וצפרניו, ואי נמי בסתם תינוקות שאינו ידוע אם בן שמנה אם בן תשעה ולא נגמרו סימניו שערו וצפרניו, אבל בספק בן תשעה או בן שמונה ונגמרו סימניו ולד מעליא הוא ואפילו לכתחלה תנשא. אבל בן שמונה ודאי ולא נגמרו סימניו נפל גמור הוא ואפילו נשאת לכהן תצא. ואם בן תשעה ודאי כגון שבעל ופירש והלך למדינת הים מותרת לשוק לכתחלה כדתנן בנדה פרק יוצא דופן (מג, ב) תינוק בן יום אחד זוקק ליבום ופוטר מן היבום ובפרק הערל (להלן פ, ב) נאריך בה יותר בס"ד.

דף לז עמוד א

מעוברת חברו ומינקת חברו דאינסבא לכהן מי עבדו רבנן תקנתא לכהן או לא:    ואסיק דאף הוא יוציא בגט, ואף על פי דמתסרא עליה ממילא, ומכל מקום מסתברא דביבמה לא כייפינן ליה להוציא כדי שלא תאסר עליו עולמית, ולא דמי למעוברת שנשאת לכהן, משום דזקוקה היתה לו וטעה בדבר מצוה, ואף על פי שאין זמנו בהול, מכל מקום כיון דעיקרא דמלתא בעלמא לרבנן ליתא אלא משום תקנת ולד ולא קנסו לאסרה עליו עולמית, הכא כיון דטעה בדבר מצוה ואי מפיק לה תאסר עליו עולמית לא מפקינן לה מיניה. אי נמי בעלמא דליכא אלא איסור דרבנן אף על גב דמפרשי ליה מיניה, אי לא מפיק בגט חיישינן דלמא יבא עליה, אבל הכא דאיכא איסורא דאורייתא אי מודעת ליה ומפרשת ליה מפריש פריש מיניה כדאמרינן לעיל. ותדע לך דהא מעיקרא נהי דזקוקתו היא ולא חיישת לה. אי נמי משום דאיכא מצות יבמין וחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כדאיתא לעיל בפרק כיצד (כא, א) לא מפקינן לה.

קדש בתוך שלשה וברח עירוקיה מסתייה:    פרש"י ז"ל עירוקיה מסתייה ולא בעי למכפייה למכתב גיטא דגלי דעתיה דלא בעי ליכנס עד זמנו, ומשמע מהא דדוקא קדש הא כנס וברח משמתינן ליה עד שיגרש. וכן כתב הראב"ד ז"ל (בהשגות הלכות גרושין פי"א הכ"ד). ועוד כתב הרב ז"ל שמפרישין אותן אחר תשעים כימים שעמד עמה בתוך תשעים, דאם לא מה הפסיד כשבעל באיסור. ומתניתין (לעיל לה, ב) דקתני בא על יבמתו בתוך שלשה חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא, התם מפני שהיא יבמה ואם יתן לה גט נאסרה עליו, אבל הרמב"ן נר"ו (בד"ה קידשה) כתב שזו חומרא יתירה דאם איתא לא שתיק גמרא מיניה. ואני אומר כי מדברי הרב ר"א ז"ל דאמר אם לא כן מה הפסיד כשבעל באיסור, משמע דסבירא ליה דמקנס קנסינן ליה. וסעד לדבריו יש דמכיון דמפקינן לה בגט ולא סגיא בהפרשה ואפילו באשת כהן, שמע מינה קנסא הוא דבעו למקנסיה, ואם איתא כי שהה עמה תשעים יום אי אמרת יקיים נמצא שאין אתה קונסו, ונמצא רשע מאריך ברשעו נשכר. ואי אמרת יוציא בגט וחוזר וכונס מיד אתה עושה מילי דרבנן כחוכא. וליתא דהא דמצרכינן ליה רבנן להוציא בגט ואפילו באשת כהן לאו משום קנסא הוא אלא משום תקנת ולד ובמקום סכנת ולד לא חששו לכהן, ולעולם רבנן לית להו בהא קנסא, דאם לא כן קשיא ליה דהא במעוברת חברו אם לא הספיק לגרש עד שילדה דתו ליכא משום תקנת ולד משמע לעיל דיקיים ואינו צריך לגרש, מדבעי רבא (לעיל לו, ב) לאוקמי ר' אלעזר דאמר דאם אין הולד של קיימא ור' מאיר בחדא שטתה, דאלו לרבנן דר' מאיר יקיים כיון שכבר ילדה וליכא משום תקנת ולד, ואם איתא דקנסינן אפילו בשילדה, כלהו אמרו דבר אחד, דאפילו לרבנן דר' מאיר מודו בה דמוציא ואף על פי שתאסר עליו ממילא כמעוברת שנשאת לכהן דמאי שנא. ויש לומר כיון דעיקר טעמא דרבנן אינה לאוסרה עליו עולמית וביבמה איכא משום מצות יבום כדכתבינן לעיל, אם איתא דר' אלעזר כרבנן סבירא ליה לא הוה מפיק לה מיניה. אבל לר' מאיר דעיקר טעמיה משום קנס הוא ובעלמא אסרינן לה עולמית אף ביבמה כן כנ"ל לדעת הרב ז"ל. וכדברי הרמב"ן ז"ל נ"ל עיקר. ויש מפרשים (רמב"ן) דהוא הדין לכנס דכיון שברח כדי שלא לגרש עירוקיה מסתייה. והוא הדין למינקת חברו ומעוברת חברו. והרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין שם) כתב דהמקדש תוך שלשה חדשים אין כופין אותו להוציא בגט. ולא דמי לכונס את המעוברת שיוצא בגט מפני שזה ספק וזמנם קצר ויכולין להשתמר. ולדבריו משמתינן ליה הואיל ועבר אדרבנן ולאחר (תשעים) [שלשים, עפ"י הרמב"ן] יום מתירין אותו. והוא הדין לכונס וכשברח עירוקיה מסתייה להצילו משמתיה (עיין מ"מ שם).

דף לז עמוד ב

ואיבעית אימא יחודי בעלמא הוא דמייחדי בהדייהו:    ואם תאמר והא תניא בפרק קמא דכתובות (ד, א) וכן מי שפרסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. איכא למימר דשאני רבנן דזהירי, ואי נמי שאני הכא דחששא בעלמא היא ולרבנן דידעי דאסירי ומזהר זהירי בה שרו לה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פי"א ה"י) וז"ל כל אשה שראתה (כנוסח המגדל עוז שם) כשתבעוה לינשא לא תנשא עד שתספור ותטבול ואם נשאת לת"ח מותר להנשא מיד ותספור מאחר שנשאת ותטבול שהרי תלמיד חכם יודע שהיא אוסרה ויזהר מזה ולא יקרב אליה עד שתטבול. ואינו מחוור דסתמא אמרו (כתובות שם) הוא ישן בין האנשים לא שנא תלמיד חכם לא שנא כל אדם. ויש מפרשים (רמב"ן) דהכי קאמר לעולם שלוחי הוו משדרי ומודעי להו מעיקרא ומיהו לא סמכי אפקיעות שמייהו אלא יחודי בעלמא הוא דמייחד להו^[1].

הא דאמרינן בספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא הוי ממון המוטל בספק וחולקין:    קשיא לי לימא נכסים אלו בחזקת יבם קיימא מספק אתה בה להוציאם מחזקתו אל תוציאם, וכענין שאמרו לעיל גבי ספק קדושין וספק גרושין פרק ארבעה אחין (ל, ב) אשה בחזקת היתר ליבום עומדת מספק אתה בא לאוסרה עליו אל תאסרנה מספק. ויש לומר כיון דרוב נשים לתשעה ילדן ולד זה לראשון היה אלא דמשום דרוב היולדות לתשעה עוברן ניכר לשליש ימיה וזו לא הוכר לשליש ימיה איתרע לה רובא כדאיתא לעיל (ע"א) והלכך הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין דרך שהיבמה יוצא ממנו מספק זה^[2].

ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם וספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא:    אסיקנא בכולהו דהוי מאן דחזו לירש ודאי ואידך ספק ולא שקיל מידי. והקשו בתוס' (לח, א ד"ה הוי) דהא תנן (ב"ב קנח, ב) נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו ואיכא מאן דאמר התם שהנכסים כולן בחזקת יורשי הבן שהם אחין מן האב של מיתנא ולא בחזקת יורשי האם שהן שאר בניה שלה, ולפום מה שאמרו כאן אדרבה הוו להו שאר בניה ודאין ויורשי הבן ספק ואין ספק ?יוציא? מידי ודאי. ותירץ רבינו שמואל ז"ל (עי' בפי' לב"ב שם ד"ה אלו ואלו ובתוס' כאן ושם בע"א ד"ה נוטל) דהתם בדלית לה בנים קאמר אלא מאן ירושי האם אחין, הלכך אף הן לא היו ודאין בירושה כלל אלא אם כן מת הבן ראשון. ואינו מחוור לפי שסתם שנו שם יורשין, ואם איתא הוה ליה לתנא לפרושי בהדיא, והרמב"ן נר"ו תירץ לפי שהבן המת ודאי כשאר אחיו בנכסי אמו, ואי אפשר לו לירש אותן שלא יורישם לאחין מן האב שהן ודאין עמו הלכך רואין כאלו הוה חי ודן עמהם. ומסתברא דשמעתין דהכא אליבא דר' עקיבא איתמר דאמר התם (ב"ב שם) נכסים בחזקתן, ופירש ר' אלעא נכסים בחזקת יורשי האם, ור' זירא דפליג עליה ואמר נכסים בחזקת יורשי הבן, הא כי סליק לארעא דישראל הדר ביה וקם בשטתיה דר' אלעא, ואמר שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים. וקיימא לן כר' עקיבא.

וספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא:    אסיקנא דאידי ואידי ספיקא נינהו, והלכך ספק שקיל מנאתיה דקא מודי ליה, והדר שקיל פלגא משום דאינהו ואיהו ספקי נינהו בכלהו נכסי וכדאמרינן בסמוך (לח, א) גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא.

הא דאיפליגי ר' אבא ור' ירמיה בספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם בתר דפלוג בנכסי מיתנא:    מדאצטריך למימר בתר דפלוג ולא קאמר סתם, משמע דדוקא בתר דפלוג ממש בנכסי מיתנא, הא מת יבם עד שלא הספיק לחלוק ולעמוד בדין עם הספק בנכסי מיתנא, בכי האי כולי עלמא מודו דמצי ספק למימר להו לבני יבם מה נפשייכו אי אחוכון אנא הרי לי מנאתה בהדייכו, ואי לאו אחוכון אנא לא שקליתו מידי בנכסי מיתנא. ואף על גב דאלו אתא יבם למיפלג בנכסי בהדי ספק דינא הוא דפליגי להו בהדדי, אפילו הכי בכי הא לא אמרינן קם דינא אלא אם כן פלגינהו ממש. והיינו נמי דספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא שהספק נוטל תחלה מה שהם מודים לו, ואחר כך נוטל מחצית הנכסים וכמו שכתבנו וכן כתב רש"י ז"ל (בד"ה בנכסי יבם ועיין קרן אורה). ואף על פי שאלו בה היבם לחלוק עם הספק לא היה נוטל הספק אלא המחצית לבד. אלא דקשיא לי דהא מייתינן עלה פלוגתא דאדמון וחכמים ואמרינן נימא ר' אבא כרבנן, והתם אף על גב דלא נחית לדינא מעיקרא בהדי הארבעה אפילו הכי כיון דאלו אתו לדינא הוו מצי דחו ליה בדינא, השתא נמי דלא הספיק לדון עד שמכרו כולן לאחד אמרינן ביה קם דינא. אלמא הכי נמי דכותה דכיון דדינא הכי דאלו אתו לדינא ספק ויבם הוה יבם פליג בהדיה בנכסי, ואף על גב דליתיה ולא פליג אכתי ומת, אפילו הכי אמרינן ביה קם דינא דאמרו רבנן דפליג יבם בנכסי דמיתנא. והא דאמרינן בתר דפליג יבם, דלמא בתר דאיפסיק דינא דפליג יבם קאמר, אלא שאין הלשון מורה כן. ושמא כיון דנכסי בידיה דיבם הוו קיימי, דמשעה שיבם ירד לנחלה והחזיק בנכסי מיתנא ודינא הוא השתא דלשקול מחצה. לעולם הן כמוחלקין, ומשום הכי קאמר בתר דפליג יבם בנכסי מיתנא וצ"ת?. אחר כת מצתאי בתוס' (ד"ה אמר) שכתבו דדוקא לבתר דפלג אבל מקמי דפלג לא גם מדברי רש"י ז"ל נראה כן (עיין בד"ה קם דינא) ובפלוגתא דאדמון ורבנן הוה ליה כאלו כבר עמדו בדין וזכו הן, שהרי השדות מוחלטין ביד הבעלים. ואינו דומה לנכסי מיתנא אף על פי שירד בהם היבם כל הנכסים כמופקדין אצלו עד שעת חלוקה, מה שאין כן בשדות שעיקר השדות מוחזקין ביד הבעלים ממש ובעלים ידועין יש להן^[3].

דף לח עמוד א

מתניתין. שומרת יבם כו':    כך היא גירסת הספרים וכן היא גירסת הגאונים ז"ל ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב. ולא גרסינן וכתובה בוא"ו וכלל ופרט קתני, כלומר הנכסים בחזקתן כיצד כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב. וכתובה היא כלל לכל הנכסים הכתובים בכתובה דהיינו עיקר ותוספת ונדוניא שהם נכסי צאן ברזל. וטעמא דמלתא לפי שהיו בחזקת הבעל והוא הדין לנכסים הנכנסין והיוצאין עמה דהיינו נכסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וכדמפרש רבא בגמרא (להלן לט, א) דידו עדיפא מידה. ומשנתינו כולה רישא וסיפא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם וכפשטא דמתניתין. ואם תאמר מאי שנא מההיא דתנן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנא, א) נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה ויורשי האב אומרים הבעל מת ראשון נכסים בחזקתן. ואמרינן עלה בגמרא בחזקת מי תני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. ויש לומר דהתם דמספקא לן מאן מינייהו מיית ברישא הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין, אבל הכא דאתחזוק נכסין בחזקת משפחה דאב, קסברי בית הלל דנכסים בחזקתן. ולהדין גירסא אתי שפיר הא דלא בעו בגמרא נכסים בחזקת מי כדאיבעיא להו התם בפרק מי שמת, דהכא הא מפרשא מתניתין בהדיא בחזקת מי. אבל רש"י ז"ל נראה דגריס וכתובה (עיין רש"י כתובות פ, ב ד"ה ה"א וברשב"א שם וריטב"א כאן) וכולה מתניתין פרטי קתני, ואין בכלל כתובה דמתניתין אלא עיקר כתובה ותוספת דאתחזוק לעולם ביד הבעל. והכי קאמר נכסים כלומר נכסי צאן ברזל בחזקתן ולא פירש בחזקת מי מפני שאינן בחזקת אחד מהן אלא בחזקת שניהם כההיא דפרק מי שמת, ולומר דכיו שהן ראויין להיות בחזקתן ואין אנו יכולין לעמוד על בירור הדבר הואיל והללו באין לירש יחלוקו והוא הדין לכנסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וכתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב והוא שנפלו לה כשהיא שומרת יבם. והא דלא בעינן בגמרא בחזקת מי כדבעינן התם, משום דכיון דמתפרש להו התם לא בעי לה הכא. וגירסת הגאונים ז"ל נראית לי עיקר חדא דאי נכסים בחזקתן דקתני היינו נכסי צאן ברזל, מאי טעמא אפקינהו בלשון זה, לימא נכסי צאן ברזל בחזקתן כדמפרש בהו בהדיא שאר נכסים כתובה ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה. ועוד דהא ודאי לכאורה משמע דכתובה דרישא היינו כל מאי דאכתיב בכתובה, דאי לא מאי שנא נכסי צאן ברזל דשיירינהו, ומאי שנא בית הלל דאיירו בהו, אלא ודאי הכא דקתני מה יעשה בכתובה היינו כלל לכל מאי דאיכתיב בכתובתה, וכיון שכן אף כתובה דאיירו בית הלל היינו כתובה דאידכר ברישא.

גמרא גירסת הספרים אמר עולא רישא שנפלו לה מן האירוסין סיפא שנפלו לה מן הנשואין:    וכן נראה גירסת הגאונים, ואינה מחוורת בעיני. דאם כן אמאי לא פליג בהא רבא (להלן לט, א) כדפליג אאביי ולימא בשנפלו לה מן הנשואין כולי עלמא לא פליגי דידו עדיפא מידה. ורבא נמי דאוקמה כולה מנשואין (להלן ע"ב) משמע נמי דכענין נשואין דעולא קאמר, כלומר שנפלו לה נכסים מן הנשואין ליפלוג בה נמי רבא כדפליג אדאביי. ועוד מדאמר רב פפא (להלן לט, א) דיקא מתניתין כותיה דאביי משמע דליכא מאן דאוקי סיפא דנפלו לה כשהיא נשואה, דאי לא אמאי תלי לה בדאבי לימא כעולא ואי נמי לימא דיקא מתניתין כעולא ואביי, אלא ודאי משמע דליכא מאן דאוקמה בשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אלא אביי בלחוד. וגירסת רש"י נראית עיקר דגריס (בד"ה ה"ג) רישא דנפלה ליה מן הארוסין וסיפא דנפלה ליה מן הנשואין ולעולם בין ברישא בין בסיפא בדנפלו לה הנכסים כשהיא שומרת יבם וכפשטה דמתניתין.

דף לח עמוד ב

זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה:    פרש"י ז"ל והוא הדין דהוה מצי למימר אינו עושה כלום דהא לגבי נכסים לאו מידי קא עבדא דהא מוכרת ונותנת לכתחלה, אלא דלא אפשר ליה למימר הכין דהוה משמע דאף חליצה לא תבעי. ואם תאמר הא ודאי אף לגבי נכסים נפקא מינה, דהא משמע דאי נפלו לה נכסים בחיי הארוס אינה מוכרת לכתחלה אליבא דבית הלל מיהא. וכן נראה דעת רש"י ז"ל שהוא פי' רישא דנפלה ליה מן הארוסין, ומיהו הכנסים לא נפלו לה עד שנעשית שומרת יבם, אלמא משמע דאי נפלו לה קודם שנעשית שומרת יבם לא תמכור לכתחלה לבית הלל מיהא. ויש לי לומר דכיון דאף בארוסה ממש קסברי בית הלל דאם מכרה ונתנה מיהא קיים, השתא דנעשית שומרת יבם מוכרת ונותנת לכתחלה, הואיל וזיקת ארוסה אינה עושה אלא ספק ארוסה. ומה שפרש"י שנפלו לה הנכסים לאחר שנעשית שומרת יבם לאו משום לתא דארוסה ממש פירש כן, אלא משום לתא דסיפא דהיינו דנפלה ליה מן הנשואין. ומיהו לעיקר טעמא נ"ל דע"כ אית לן למימר עושה ספק ארוסה, דאי אמר אינה עושה כלום, אם כן אף אנו נאמר בזיקת נשואה שלא תעשה כלום, דהא חד טעמא הוא בין בארוסה בין בנשואה משום דמספקא לן בשעת נפילה או ייבם או יחלוץ.

דאי סלקא דעתך ודאי נשואה עושה בית שמאי אומרים יחלוקו וכו':    תמיהא לי אמאי שבקיה לבית הלל ונקט בית שמאי, אדרבה הוה ליה למימר בהא לימא בית הלל נכסים בחזקת יורשי האב והתנן אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה בעלה מוציא מיד הלקוחות וטפי קשה מבית הלל דמורו דכלהו נכסי ליורשי האב מבית שמאי דאמרי יחלוקו. ויש לומר דלרבותא נקט בית שמאי, כלומר בהא לימא שיהא ליורשי האב כלום ואפילו לחלוק בנכסים כבית שמאי. ובאוקמתא דרבה נמי דאמר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו ולא אדכר להו לבית הלל, היינו נמי משום דרבה למאי דקאמר עולא קא מהדר, ומדנקט עולא בית שמאי ואמר בהא לימא בית שמאי יחלוקו אמר איהו נמי דמשום הא קאמרי בית שמאי יחלוקו. וטעמא דבית הלל משום דסבירא ליה דכל שהנכסים בספק חזקת משפחה עדיפא וכמו שפירש"י ז"ל (בד"ה סיפא).

אדמיפלגי בגופה ולאחר מיתה ליפלגו בחייהו ולפירות:    מהא משמע דיבם אוכל פירות נכסי מלוג בשנפלו לה מיהא כשהיא תחתיו דבעל. וקשיא לי דהא פירות תחת פרקונה תקינו, ויבם אינו חייב לפדות וכדתניא נשבית אין היבמין חייבין לפדותה (כתובות נב, א) ואפילו כנסה משמע שאינו חייב לפדותה שהרי אין לך כתובה עליו, וכל שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה. ואם כן האיך יאכל פירות וצריך לי עיון. ובכתובות פרק האשה שנפלה לה נכסים (פ, ב ד"ה ה"ג) הארכתי יותר בס"ד^[4].

והא הכא דיורשי האב ודאי ובעל חוב ספק:    קשיא לי אדרבה לימא נכסים בחזקת הבן קיימי מספק אתה בא להוציאן אל תוציאם מחזקתן, כמו שאמרו בפרק ארבעה אחין (לעיל לא, א) גבי נפל הבית עליו ועל בת אחיו. ויש לומר דשאני הכא דיורשי האב יורשין ודאי ממה נפשך, דאפילו מת האב ראשון הם יורשין את הבן, והלכך בין מת האב ראשון בין מת הבן ראשון הם יורשין ודאי, אלא שבעל חוב בא מכח שעבוד, לפיכך אם איתא דלבית שמאי אין ספק מוציא מידי ודאי לא היה לו לבעל חוב לחלוק בנכסים כלל דמחוסרי גוביינא הן. וכן פרש"י ז"ל (בד"ה יורשי האב ודאי).

והא הכא ספק זנאי ספק לא זנאי וקא אתי ספק ומוציא מידי ודאי:    כלומר ובכי הא ליכא מ"ד, דאפילו תמצא לומר דספק מוציא מידי ודאי הני מילי למיהוי ספק כודאי ויחלוקו, אבל עלויי לא מעלינן ספק על הודאי שיהא כח הספק עדיף מכח בודאי ויטול את הכל כי הכא וכדפרש"י ז"ל (בד"ה אלא).

דף לט עמוד א

וקסבר אביי ידו כידה:    נראה שרש"י ז"ל פירש ידו של בעל לבית הלל כידה, והלכך כי מתה היא בחיי הבעל ירית לה בעל אבל כי מיית איהו ברישא אף על גב דנפלה לה קמי יבם כיון דאין לו בה אלא זיקה, ידו גריעא מידה, וכיון דהוחזקו נכסים בחזקת משפחה דידה אף על גב דאיכא יבם כלהו נכסים בחזקתה ויורשי האב יורשין אותה. ובית שמאי סברי ידו עדיפא מידה. וכשמת הבעל נחת ליה דרגא ויד היבם כידה ויחלוקו, ורבא אמר וכו' (עיין להלן). אי נמי מחתינן ליה דרגא וחולקין לדעת בית שמאי, ובית הלל סבירא להו דידה עדיפא מידו דכיון דהוחזקו נכסים בחזקת משפחה דידה אף על גב דאיכא יבם כלהו נכסים בחזקתה ויורשי האב יורשין אותה.^[5].

ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכולי עלמא לא פליגי דידו עדיפא מידה:    והלכך כשמת הוא ונפלה קמי יבם מחתינן ליה דרגא ויחלוקו. והוא הדין והוא הטעם לנכסי צאן ברזל דיחלוקו, והיינו דתנן במתניתין נכסים בחזקתן, כלומר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. אבל רבינו אלפסי נראה שפירש לפי מה שכתב בפרק הכתוב (כתובות פג, א) ידו כידה דכמו שאלו מתה היא נתרוקן זכותה אצל הבעל וירשנה, כך כשמת הוא נתרוקן זכותו אצל האשה ותטול היא כל הנכסים. וכי איכא יבם מספקא לן אי במקום בעל קאי ושקיל להו לכלהו נכסי, אי לאו במקום בעל קאי ולא שקיל ולא מידי, הלכך יחלוקו. ובית הלל סברי דיבם לאו במקום בעל קאי וכלהו ליורשי אב נינהו. ורבא סבר דיד הבעל עדיפא מידה לענין זה דכשמת נתרוקן זכותה לו, אבל כשמת הוא לא נתרוקן זכותו לה, הלכך כי איכא יבם איהו ירית לה כבעל, וכלהו בחזקת יורשי הבעל נינהו ואפילו בית הלל מודו בה. והוא הדין לנכסי צאן ברזל כולהו בחזקת יורשי הבעל נינהו וכדכתיבנא בפי' דמתניתין.

ירושלמי (פ"ד ה"ג) נפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם ועשו פירות משנעשית שומרת יבם כמי שנפלו לה משנעשית שומרת יבם.

ביאת קטן וחליצת גדול:    פרש"י ז"ל דהאי קטן לאו קטן ממש בשנים כקטן דמתניתין הוא, אלא קטן דאיכא גדול טפי מינה קאמר, דאלו קטן ממש לא חולץ ולא מיבם שמא ימצא סריס (להלן סא, ב). ואפילו תמצי לומר דלא קיימא לן כר' מאיר סוגיין מוכחא הכין וכדאמרינן בסמוך אלא שהויי מצוה לא משהינן, אלמא כולהו מודו דקטן צריך לאשהויי. ואין ראייתו מחוורת בעיני דדלמא מתניתין בקטן פחות מבן תשע דאין ביאתו ביאה והלכך צריך שהויי, אבל קטן מבן תשע ולמעלה מנא לן דצריך לשהויי, ולי נראה להביא ראיה מדאמרינן (להלן בסמוך) תנן לא רצה מהלכין על כל האחין מאי לאו לא רצה ליבם אלא לחלוץ וקתני מהלכין על כל האחין ושמע מינה ביאת קטן עדיפא, ואם איתא דבביאת קטן ממש פליגי מאי ראיה, דלמא הני אחין דמתניתין בגדולים אלא דאיכא גדול טפי מנייהו. אלא שמע מינה דמאי קטן דאמרינן גדול, אלא דאיכא גדול טפי מיניה כנ"ל.

נינטר ליה דלמא אתי וחליץ:    לרבותא נקטה כלומר דלמא יבם ולפחות דלמא חליץ.

דף לט עמוד ב

אמר רב ואין כופין:    רש"י ז"ל פירש דאמשנה אחרונה קאי, כלומר אף על גב דחזרו לומר מצות חליצה עדיפא דלמא מתכוין לשום נוי ולשום דבר אחר וקא פגע בערוה, אפילו הכי לא כייפינן לחלוץ. ור"ח ז"ל פירש דאמשנה ראשונה קאי כלומר אף על גב דמצוה ביבום יותר מבחליצה אפילו הכי לא כייפינן (עיין נמוק"י). וכתב רש"י דכי אין כופין לחלוץ דוקא בשלא נתנה אמתלא לדבריה וכו' וכדאמרינן בריש מכלתין (ד, א) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום שור בדישו, ולאו דוקא מוכה שחין אלא הוא הדין לכל שאר אמתלא שתתן ועוד דאמרינן במסכת כתובות (סד, א) כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו זצ"ל בראיה זו דמהני שמעינן דאין כופין אותה, אבל לכוף אותו לא שמענו והדברים צריכין תלמוד (עיין ריב"ש סי' ר"ט וערל"נ). ולולי שיצאו מפי קדוש היה נראה לי בהפך מדתניא בפרק מצות חליצה (להלן קו, א) חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצה מעושה פסולה גט מעושה כשר. ובודאי חליצה מעושה מן הדין על ידי חכמי ישראל קאמר דומיא דגט מעושה, דאי לא גט נמי אי שלא כדין אינו גט וכדאיתא התם בגיטין (פח, ב) וצל"ע.^[6].

דף מ עמוד א

אי לאו מצה היא מצות אמר רחמנא וכו':    תמיהא לי אמאי שבקיה ללא תאפה חמץ דנקט ברישא והוה ליה למימר אי לאו מצה היא לא תאפה חמץ אמר רחמנא. וניחא לי דחמץ משמע חמץ ברור, וחלוט אפילו תמצא לומר שאינה מצה חמץ ברור אינו,^[7]. להכי נקט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה.

כיון דהדר אפייה בתנור או באלפס:    פירוש דהא מדאצטריך רחמנא בכל כלל המנחות למעוטי חלוט (מנחות נג, א) שמע מינה דלחם הוא ואפילו הדר אפייה באלפס, דהא במנחות מנחת מאפה תנור איכא ומנחת מרחשת ומנחת מחבת איכא.

יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם:    כלומר ואף על פי שפירש מיד אחר כניסה וכמו שפרש"י (במשנה ד"ה זכה). ירושלמי (ה"ז) היו שתי יבמות עשה מאמר בזו ובעל לזו מה נפשך אם במאמר יזכה אם בביאה יזכה אמר ר' יוסי מאחר שאינו יכול לקיים את אחת מהן לא זכה בנכסי אחיו ע"כ בירושלמי. ולא אמרינן בכי הא הרי קם, ואינו דומה למשנתינו ששנינו הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו, כלומר אף על פי שגירש מיד, דשאני התם דהרי קם ואלו רצה לקיים יקיים, אבל הכא דאינו רשאי לקיים לא^[8].

ואלא כמאן כרבנן פשיטא:    תמיהא לי מלתא דפסקו בה עולא ור' יצחק נפקא כר' יהודה מאן דפסיק כרבנן מתמהינן עליה פשיטא. ובירושלמי (שם) נמי פסקו כר' יהודה רב ור' יהושע בן לוי ור' הושעיא. ונראה לי דרב נחמן משום דתנא תנא קמיה אין הלכה כר' יהודה ולא תנא תנא הלכה כרבנן ארגיש ביה דאיהו לא הוה דאיכא מאן דפסק כר' יהודה ואיהו איפכא תני לה משום דקשיא ליה כדמפרש ואזיל, ומשום הכי אמר ליה למאי דסבירא לך למאי איצטריכו למיפסק הלכה כרבנן פשיטא, אלא לדידך הלכה אתנייך ואת הוא דאפכת ולמאי דאפכת שפיר אפכת.

דף מ עמוד ב

מתניתין. מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו:    פירש רש"י ז"ל כגון שהיהת לאה נשואה לראובן ורחל אחותה נשואה לנכרי דעלמא ולו אשה אחרת כיון שחלץ שמעון ללאה יבמתו נאסרה ברחל וצרתה. והקשו עליו (עיין רמב"ן) דאם כן מצינו צרה שלא במקום מצוה וקיימא לן דאין צרה אלא מאחר כדאמרינן בריש מכלתין (ח, א). ועוד דאפילו הלכה חלוצה עצמה ונשאת לאחר ולו אשה אחרת ומת צרתה ודאי שריא דלא עדיפא חלוצה מגרושה וצרת גרושה מישרא שריא, ומעתה אתה דן קל וחומר לקרובת חלוצת צרה חלוצה שלא במקום מצוה שריא צרת קרובה חלוצה לא כל שכן. אלא הכי פירושו כגון שהיהת לאה נשואה לראובן ורחל אחותה וזלפה נשואות לשמעון אחיו ומת ראובן וחלץ לה יהודה מעתה רחל אחותה אסורה לו וצרתה עמה והכי איתא בפרק ד' אחין (כז, א).

אמימר מוקי לה בבר ברא דחולץ וקסבר גזרו שניות בחליצה:    והא דלא מוקי לה בבר ברא דסבא כדמוקי בנו ובן בנו דמתניתין, משום דאינהו דאורייתא נינהו ור' חייא בשניות תני להו. ועוד דהא תני אחיו ובן אחיו ואי אפשר לך לומר דהיינו אחין מן האם כדמתרצינן בהנהו דמתניתין משום דדברי תורה קרי להו בדר' חייא.

כך היא גירסת הספרים וכן בספרי הגאונים ז"ל מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא הך דאזלא בהדה לבי דינא גזרי בה רבנן הך דלא אזלה בהדה לבי דינא לא גזרו בה רבנן:    וכן גרש"י ז"ל ופירש הוא ז"ל כשלאה חולצת הולכת עמה רחל אחותה וסבורין העם לומר שרחל הוא שחלץ ואם בא לישא צרת רחל יאמרו שצרת חלוצה מותרת אבל כשלאה חולצת אין זלפה צרתה הולכת עמה, ולפי' אם בא לישא אחות זלפה לא אמרינן שאחות חליצה? נסיב. ואף ר"ח ז"ל כן פירש. ואינו מחוור דאם כן אחות חלוצה תאסר לעולם, דהא אתו למימר שזו היא חלוצתו, וחלוצה חוזרת לחולץ ואנן תנן אחותה בזמן שהיא קיימת. ויש מרצים דכל דתקון כעין דאורייתא תקון ואי אפשר להחמיר ולאסור בחלוצה טפי מבגרושה, ואלו אחות גרושתו לאחר מיתת גרושה שריא. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל (מא, א בד"ה הך) גורסין הך דאזלא בהדיה לבי דינא והך דלא אזלא בהדיה לבי דינא, כלומר לאה שהלכה עמו לבית דין ונעשה בה מעשה גזרו בה לאסור קרובותיה, אבל צרה דידה דלא אזלה לבית דין ולא נעשה בה מעשה לא גזרו לאסור קרובותיה, אבל צרה דידה דלא אזלה לבית דין ולא נעשה בה מעשה לא גזרו לאסור קרובותיה. ולפי פירוש זה נראה דלא גרסינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דברישא דהיינו מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו מאי רישא וסיפא איכא אלא ה"ג מאי שנא ואמאי דסליק מינה קאי דמדקא דחינן ותסברא חליצה דאורייתא היא קא מהדר ומאי שנא דלא גזרינן בה כדגזרינן בחליצה עצמה. ואי נמי יש לעמוד גירסת הספרים וה"ק מאי שנא רישא דרישא דהיינו החולץ ליבמתו אסור בקרובותיה, ומאי שנא סיפא דרישא דהיינו מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו.

ולענין הבא על צרת חלוצה פסק רבינו אלפסי ז"ל כר' יוחנן דר' יוחנן וריש לקיש קיימא לן כר' יוחנן בר מהני תלת דאמרינן לעיל (לו, ב) ואף על גב דקאי שמואל הכא כריש לקיש, הא איפליגו עלה רב אחא ורבינא בריש פרק קמא (י, ב) חד אמר בכרת כריש לקיש וחד בעשה כר' יוחנן, וקיימא לן בכל התורה כולה כרבינא לקולא, ואף על גב דרב אשי קאי התם כריש לקיש, רבינא דבהדי אב אחא קיימא לן כותיה אפילו לגבי רב אשי דבתרא הוא. וכך כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל, ור"ח ז"ל כן פסק בפרקין. קמא (והר"א אב ב"ד) [והראב"ד, עפ"י רמב"ן בחי' ובספר הזכות] ז"ל פסק כרב אשי.

דף מא עמוד א

מתניתין. שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום ר' יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה:    אחיך הגדול (כ"ה במשניות מ"ט) לאו דוקא דהוא הדין לגדול שקדם שאומרים לו המתן עד שיעשה אחד משאר האחין מעשה. וגדול דנקט מסתברא דלרבותא נקטיה לומר דאף על גב דקאי גדול דמצוה עליה רמיא, אפילו הכי יש זיקה לשאר האחין, וקטן נמי אינו יכול לכנוס עד שיעשה אחיו הגדול מעשה ויסלק זיקתו של זה. וכבר כתבתי בריש פרק כיצד (יח, ב ד"ה אומרים לו) למה מזקיקין אותו להמתין ומה הפרש בין קדושין לנשואין כשם שנשואין מפקיעין זיקתו קדושין יפקיעו. [בת"י: ובסוף המסכתא הארכתי בזה, ונמצא לפנינו להלן].

עוד אני חוזר לאותה ששנינו בפרק החולץ שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום רבי יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה, ואיכא למידק מאי שנא ארוסין ומאי שנא נשואין מכיון דקדשה אשתו דאורייתא היא ותצא הלזו משום אחות אשה. ועוד דבפרק ד' אחין (כט, ב) משמע דקדושין דעלמא דבתר זיקה דחו דחיה גמורה היבמה, דאמרינן התם ואי סלקא דעתין דמאמר לבית שמאי קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה, אלמא קדושין דעלמא דבתר זיקה דקונה קנין גמור דוחין ביבמה דחיה גמורה. וכי תימא דלמא התם משום דסבירא להו לבית שמאי אין זיקה, דלמאן דאמר אין זיקה ודאי קדושין נמי דוחין ביבמה כדתנן בפרק בית שמאי (קט, ב) רבן גמליאל אומר אם מאנה מאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה, ואתמר עלה בגמרא קסבר רבן גמליאל המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה. ואמרינן לה בריש פרק כיצד (עח, א) דטעמא דרבנן גמליאל משום דקסבר אין זיקה. הא ודאי ליתא, דלבית שמאי יש זיקה סבירא להו כדתנן (לעיל כו, א) ברישא הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, ואם איתה זה יכנוס וזה יכנוס וכדאמרינן בריש פרק כיצד (יח, א) ואי אמרת קסבר ר' מאיר אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין הא ליבם חדא והא ליבם חדא. ותירצו בתוס' (לעיל יח, ב ד"ה אומרים) דלעולם טעמייהו דבית שמאי משום דקא סברי אין זיקה כדאמרן, והא דקא תני רישא הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, משום דקא סברי אסור לבטל מצות יבמין. ודחקו עצמן לומר דהא דאמרינן זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ולא חיישינן לבטול מצות יבמין הכי קאמר, לישוו אינהו ואינהי שליח וליפגע שליח בשליח דתו ליכא משום ביטול מצות יבמין, דבבת אחת מיקדשן.

ואינו נראה דאי טעמא משום דאסור לבטל מצות יבמין כי שוו שליח מאי הוי הא איכא למיגזר אטו מיבם האי לחודיה ואדמיבם איהו מיית אידך ומיבטלא מצות יבמין כדאמרינן פרק כיצד (יח, א) קסבר ר' מאיר אסור לבטל מצות יבמין דדלמא אדמיבם האי מיית אידך וקא בטלה מצות יבמין, וכי תימא שאני הכא דלחלופי לא חיישינן, התם נמי אי לא חיישת לאיחלופי ליחלוץ היא לחדא וליבם אידך, ותו ליכא משום ביטול מצות יבמין. אלא דודאי חיישינן דלמא מיבם ברישא כו' וכמו שפירש רש"י ז"ל (שם בד"ה לעולם).

ומסתברא לי דודאי דינא הכי דאין אירוסין דבתר זיקה דוחין ביבמה דחיה גמורה למאן דאמר יש זיקה, והיינו דתנן אומרים לו המתין עד שיעשה אחיך הגדול מעשה, ותנן נמי מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. ומיהו משמע דדוקא מדרבנן בעלמא וכדבעינן למכתב קמן (בסוד"ה ומיהו ובד"ה ואיכא למימר) בס"ד. והא דאמרינן (לעיל כט, ב) ואי סלקא דעתין מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור, לאו קנין גמור כקדושין דעלמא קאמר, אלא קנין גמור כביאה ליבום ולפטור בגט קאמר, וכדאמרינן התם בהדיא לא תימא מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור ומפטרא לה בגיטא, אלמא קנין גמור ככניסה בביאה קאמר, וכדבעי נמי רבה התם מאמר לבית שמאי אירוסין עושה או נשואין עושה וכדאתינן למפשט נמי התם דמאמר לבית שמאי נשואין עושה להפרת נדרים אף על פי שאינו כן בקדושין דעלמא ובהדיא אמרינן בפרק החולץ (לט, א) גבי שומרת יבם שנפלו לה נכסים קסבר רבא מאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה וספק נשואה, ודאי ארוסה לדחות בצרה, וספק נשואה לחלוק בנכסים, אלמא מאמר לבית שמאי אליבא דרבא עדיף מקדושין דעלמא, אם מתה אינו יורשה כלל, ואפילו הכי אוקימנא התם רבא כר' אלעזר דאמר (לעיל כט, א) מאמר לבית שמאי אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד כדאיתא התם. דעלמא אפילו ודאי ארוסין אינן קונין לדחות בצרה, וכדאמר רב אשי בפרק ארבעה אחין (כט, ב) שדוחה ומשייר ואשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה דקא אמרי ב"ש בפרק ד' אחין (כט, א) ההיא משום דקדם מאמר לזיקה וכדאיתא התם (כט, ב) בהדיא דאמרינן יבמה דחזיא לכולהו מילי חזיא למקצתייהו יבמה דלא חזיא לכולהו מילי לא חזיא למקצתייהו, ומשום הכי אצטריך לאשמועינן התם בפ' ד' אחין דמאמר לב"ש אינו קונה כקנין ביאה, משום דלב"ש מאמר קונה הוא דבר תורה מדקתני תצא הלזו משום אחות אשה, ויליף לה מולקחה לו לאשה כדמשמע בירושלמי בריש פרק כיצד (ה"א). והלכך סלקא דעתך אמינא שיהא המאמר גומר בה כביאה, קא משמע לן ר' אלעזר דאין המאמר קונה קנין גמור דהיינו לגמור בה כביאה ומשום הכי קאמר ר' אבין (לעיל כט, א) אף אנן נמי תנינא וכו', ואי סלקא דעתך מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור כלומר כביאה זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה. אבל ארוסין דבתר זיקה ודאי לא דחו, והיינו דתנן אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. ומיהו ודאי נשואין דבתר זיקה דחו דחיה גמורה וכדמוכח בההיא דפ"ד אחין (כט, ב) בהדיא דאמרינן ואי סלקא דעתך מאמר לב"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה. ועוד דבריש פרק ד' אחין (כז, ב) דאמר ר' יוחנן מתה שניה מותר בראשונה פרכינן עליה ממתניתין דד' אחין דקתני הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, ואהדר להו ר' יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן, ואקשינן ולימא ליה משום דאסור לבטל מצות יבמין. אלמא אלו כנס את האחת מיבטלא מיניה מצות יבמין לגמרי מן השניה ואפילו חליצה לא תיבעי, ואפילו לר' יוחנן דסבירא ליה יש זיקה מדקאמרינן מתה ראשונה אסור בשניה, ומיהו אפשר לדחות בזו דהתם דוקא למאן דאמר אין זיקה. ובריש פ"ק דמכילתין (ח, א) אמרינן אלא כי אצטריך עליה להיכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, כלומר דהתם מיפטרא לגמרי, אלא דמהתם ליכא ראיה כל כך דהתם מדאורייתא קאמר ודמאורייתא בין נשואין ובין ארוסין משמע דדחי לגמרי.

ותנן נמי בפרק הערל (עט, ב) א"ר עקיבא אני אפרש סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו וכו'. ואקשינן עליה בגמרא מכדי שמעינן ליה לר' עקיבא דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו, ואתא רבא לאוקמה בשנפלה לו ולבסוף נפצע, ואמר ליה אביי וניתיאיסור פצוע ונדחי עשה דיבום מי לא תנן ר"ג אומר אם מאנה מאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה כו', ואוקמה רב יוסף בטעמא אחרינא. ואיכא למידק מאי קא מקשה ליה אביי לרבה מר"ג, התם שאני דסבר ר"ג אין זיקה והלכך אתי איסור אחות אשה דבתר זיקה ודחי ליה משום דקלישא ליה, אבל אנן יש זיקה סבירא לן כר' יהודה בן בתירא ולא אידחיא. ואל תשיבני דאינו טעמא אלא לר"ע ור"ע אין זיקה ס"ל כדאיתא בנדרים פרק נערה המאורסה (עד, א) דתנן התם שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשני יבמין ר' אליעזר אומר יפר ור' יהושע אומר לאחד ולא לב' ור' עקיבא אומר לא לאחד ולא לשנים, ואמרינן עלה בגמרא בשלמא לר' עקיבא סבר אין זיקה אלמא לר' עקיבא אין זיקה סבירא ליה. דהא ליתא, דמידי הוא טעמא הכא אלא לרבא אליבא דר' עקיבא, הא רבא ורב אשי דאוקימו טעמיה דר' עקיבא התם (שם עה, א) משום דאין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה, ולדידהו ר' עקיבא לא נפיק לבר מהלכתא, ולעולם יש זיקה ס"ל והדרא קושיין לדוכתה. אלא ודאי מדפריק הכין אביי לרבא בהדיא, שמעינן דלכו"ע אחות אשה מן הנשואין דחיא לה לגמרי, דעד כאן לא פליגי עליה ר"ג אלא במאי דקאמר דלכתחלה תגדיל עמו, הא אם הגדילה אצלו ובעל תצא הלזו משום אחות אשה ואפשר נמי דאף אשתו אסרינן ליה כבית הלל דאמרי (לעיל כו, א) קדמו וכנסו יוציאו ומשום קנס הואיל ועבד איסורא, אלא שהיבמה נפטרת ממנו לגמרי ואפילו חליצה לא בעיא ואפי' מדרבנן.

ואיכא למימר דהכא שאני דכיון דקדושין קונין קנין גמור משעה שקדשה, נדחית היבמה ממנו דחיה גמורה דבר תורה, וכשהוא בא על אשתו לאו אחות זקוקה הוא בא שכבר נדחית, הלכך אין מחמירין עליו להוציא דהא לא עבד איסורא, אלא דלכתחלה הוא דלא יכנוס כדי שלא יראה ככונס אחות מקודשת לו וכמ"ש, וכן נראה לי עיקר. אחר כך בדקתי אחר התוס' (לעיל יח, ב ד"ה שומרת יבם) ומצאתי להם כסברא זו ממש ומן הטעם שכתבתי אני.

ומכל מקום עדיין קשה מה הפרש יש בין קדושין לנשואין שאלו דוחין דחיה גמורה ואלו אין דוחין דחיה גמורה, ויש מתרצין (רמב"ן לעיל יח, ב ד"ה אומרים) דלדברי האומר יש זיקה שתיהן במקודשת לו, וכשיקדש אחותה היאך תוציא מקודשת זו מקודשת ראשונה, דמאי אולמא דבתרייתא מקמייתא, אבל נשואה שהיא כנוסה אצלו אינו בדין שתוציא המקודשת לזו מביתה אחר שנכנסה אצלו, ואינו מחוור בעיני כל הצורך, דאי אמרינן סבירא ליה לר' יהודה בן בתירא דזיקה דאורייתא ובמקודשת פטורה גמורה היא אצלו משעת נפילה, אם כן לא יהיו קדושין תופסין באחותה כלל. ואי אמרינן דזיקה לאו דאורייתא אם כן אכתי תהדר קושיין לדוכתא למה אין קדושין גומרין דאחותה דוחין אותה כמו שהנשואין דוחין אותה דחיה גמורה, שהרי הקדושין קונין הם קנין גמור ואשתו גמורה היא, ואם מת היבם למה תוציא את אשת אחיו בחליצה והלא משעה שקדש נדחית היבמה דבר תורה מינה דידיה דחיה גמורה ואפי' תאמר דכיון שנפלה לפני שני יבמין לא נפטרה מהאי ביתא לגמרי עדיין זיקתה קיימת, לא היא, דאדרבה כיון שנפלה לפני שני יבמין קלישא זיקתה טפי, ויש בדין שידחו קדושיו של זה יותר ממנו דחיה גמורה וכאלו אינה זקוקה לו מעתה אלא לאחיו הגדול וכשמת היבם תצא הלזו משום אחות אשה.

ואולי נאמר דלמ"ד יש זיקה הויא לה כעין מקודשת, וכיון שלא הספיק לכנוס את אחותה, אומרים לו המתין כדי שלא יראה ככונס אחות המקודשת לו ראשונה אבל אם קדש וכנס אין מחמירין עליו כל כך להוציא את אשתו, ואפי' להפרישה דמה שעשה עשוי ואף היא נמי כל שהוא מעוכב מחמתה אינה ניתרת לשוק בכדי, אלא חולצת מדבריהם. אבל בשקדם הוא וכנס ואינו מעוכב מחמתה, אף היא לא הצריכוה חליצה אלא יוצאה לשוק בלא כלום והא דתניא ר' אלעזר אומר מתה יבמתו מותר באשתו מתה אשתו אותה יבמה חולצת ולא מתיבמת, ההיא משום דר' אלעזר יש זיקה סבירא ליה ובאשתו מן הארוסין קאמר, אבל אשתו מן הנשואין אין היבמה צריכה כלום. ואם תאמר אפילו מן האירוסין הלא מכוין שקדש את אחותה נאסרה יבמה עליו דבר תורה וקיימא עליה באחות אשה, ואם כן היאך היא חולצת דהא איכא למגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת וכדאיתא בפרק ארבעה אחין (לא, א).

ואם תאמר דפלוגתא היא התם ומהכא שמעינן דלא גזרינן הכי, אם כן הוי להו לאקשויי מהא מתניתא התם כדאקשי מהנך מתניתין, והוו שפיר טפי לאקשויי מהא מתניתין דמכלתין מלאקשויי ממתניתין דגיטין (עח, א), ויש לומר כיון דאמתניתין דבכול שהיו בהן קדושין או גרושין בספק אתינן, ניחא ליה טפי לאקשויי מהנך מתנייאתא דחולצות מספק ולא לאקשויי מהא מתניתא דאינה חולצת מספק אלא מן התקנה, וכיון דלא קמה ההיא אוקמתא ואידחיא לה מההיא מתניתין דהמגרש, תו לא אצטריכי לאקשויי מהא מתניתין, ולעולם לא חיישינן חששא דשאם אתה אומר חולצת מתיבמת.

והני מילי כולהו למאן דאמר יש זיקה, אבל למאן דאמר אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין, ואין צריך לומר למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, כיון שקדש את אחותה אין אומרים לו המתין, אלא מכיון שקדש אדחית ליה יבמה לגמרי, וכונס את אשתו וטעמא דמלתא כיון שקדש נתבטלה מיד לגמרי מיניה מצות יבמין ולמה ליה לאמתוני. ואם תאמר והלא אפילו למאן דאמר יש זיקה אינו צריך להמתין מן הדין אלא מחמת התקנה, אם כן אפילו למאן דאמר אין זיקה דלמא צריך הוא להמתין. לא היא, דהני מילי דוקא למאן דאמר יש זיקה משום דהויא לה כמקודשת ראשונה, ותדע לך מדאמרינן בירש פרק כיצד (יח, ב) אמר רב יהודה אמר שמואל שומרת יבם שמתה אסור באמה אלמא קסבר יש זיקה ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל הלכה כר' יהודה בין בתירא, ואם איתא מנ"ל דר' יהודה בן בתירה משום דקסבר יש זיקה הוא, דלמא משום דאסור לבטל מצות יבמין הוא ולעולם אין זיקה. אלא ודאי אפילו למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין, אין אומרים לו המתין אלא המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה ואינה צריכה חליצה כלל. וכיון שכן כיון דשמעינן ליה לרב דאמר (לעיל יז, ב) אין זיקה אף על גב דסבירא ליה אסור לבטל מצות יבמין, אפילוהכי אין אומרים לו המתין אלא כונס מיד ויבמה פטורה ממנו מן החליצה ומן היבום. וכדאמר רב פפא בפרק בית שמאי (קט, ב) קסבר ר' גמליאל המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, ואף על גב דרבן גמליאל מותר לבטל מצות יבמין סבירא ליה (לעיל יח, א), בהא ליכא מידי בין מאן דאמר אסור לבטל ובין מאן דאמר מותר.

אי קשיא לך הא דתנן (כו, א) ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות וכו' קדמו וכנסו יוציאו ר' אלעזר אומר בית שמאי אומרים יקיימו ובית הלל אומרים יוציאו. ולא אמרינן לבית הלל שתהא כניסת האחת דוחה את השניה לגמרי. ורב נמי לא שביק בית הלל ועביד כבית שמאי. וכי תימא מתניתין משום קנסא הואיל ובטל מצות יבמין, לא היא דהא במקדש אחות יבמה אע"ג דבטל מצות יבמין אפ"ה לא קנסינן ליה להוציא את אשתו אלא אדרבה שרינן ליה לכנוס. וליכא למימר נמי דטעמא דמתניתין דקתני יוציאו משום שעבר ובטל, אבל במקדש משעת קדושין אדחיא לה אחותה מיניה וכשבעל בהיתר בעל ולכתחלה שרינן ליה לכנוס, דהא ליתא דלמאן דאמר אין זיקה הא מישרא שריא לה אפילו לכתחלה לבעול, אלא משום איסור ביטול מצות יבמין, וכיון שעבר ובטל למה יוציא. (עיין מאירי לעיל יז, ב ד"ה והוא שאמרו קרוב לסופו). וכן נראה לי דאי אפשר לומר דשאני הכא דכיון דלאחר שיעשה אחיו מעשה ראויה לו אחותה מתחילה לא החמירו עליו לאסרה לו בשקדם וקדשה, אבל בההיא דד' אחין דב' אחיות אסרום חכמים לעולם להתיבם החמירו בהן להוציא אף לאחר שקדם וכנס. דהא נמי ליתא, ובההיא נמי אם מתה האחת שניה מותרת ואפילו מתה ראשונה כדאיתא בריש פרק ארבעה אחין (כז, ב). ולכולי עלמא נמי אם מתה השניה מותר בראשונה, ואם כן משכנס את הראשונה למה יוציא. ואיכא למימר דסבירא ליה (לרב כהנא) [לרב פפא כתנא] כאבא שאול דאמר (כח, א) קל היה להם לבית הלל בדבר זה בית שמאי אומרים יוציא ובית הלל אומרים יקיימו. אי נמי סבירא ליה דמתניתין כמאן דאמר יש זיקה והלכך אם כנס יוציא, לפי שכנס אחות זקוקתו, אפילו למאן דאמר אין זיקה זה יכנוס וזה יכנוס, אלא למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין לכתחלה לא יכנוס הא אם עבר וכנס לא יוציא, דמאי דעבד עבד ואין לו תקנה עוד שלא תתבטל מצות יבמין.

ואע"ג דבריש פרק כיצד (יח, א) כי אוקמוה לה למתניתין דפרק ד' אחין כמאן דאמר אין זיקה ומשום דאסור לבטל מצות יבמין, לא פרכינן מדקתני קדמו וכנסו יוציאו, היינו משום דהא לא אתמר הכי בהדיא במתניתין ולא בברייתא דליפריך מינה. ובשלהי פרק כיצד (כג, ב) גבי מתניתין דשנים שקדשו שתי אחיות כו' קדמו וכנסו לא יוציאו, אקשינן מאי שנא ממאי דתנן ד' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות כו' קדמו וכנסו יוציאו. ופרקינן הכי השתא התם אי למאן דאמר אין זיקה אין זיקה, אי למאן דאמר יש זיקה יש זיקה, דאלמא למאן דאמר נמי אין זיקה אם קדם וכנס יוציא לית ליה לרב הכין. אי נמי התם שיטיה הוא ולא סמכינן עליו.

ואיכא למידק טובא דכיון שנפטרה יבמה לגמרי בקדושי אחותה, אם כן היכי אמר רב בגמרא (יז, ב) מתה אשתו מותר ביבמתו ואנן נמי דקיימא לן כרב בהא אם מתה אשתו מותר ביבמתו, וקיימא לן נמי דנשואין מיהא דוחין ביבמה דחיה גמורה, והלכך אם עבר ונשא את אשתו נפטרה יבמה והלכה ונשאה לשוק, ואם כן היאך אפשר לאחר שתמות אשתו תחזור היבמה אצלו שכבר נפטרה. ואם תאמר דלא אמרו אלא במקדש את אחותה שלא נפטרה עדיין לגמרי. לא היא, דהא לרב אין הפרש בין ארוסין לנשואין כדאמרן ואפילו לדידן נמי מכל מקום מדאורייתא מיהא נפטרה לגמרי, ומדרבנן היא דצריכה חליצה ואחר שנפטרה דבר תורה היאך תחזור ותאסור זיקתה לו והכתיב דרכיה דרכי נועם. ושמא יש לומר דהא דאמר רב מתה אשתו מותר ביבמתו דוקא כשנפלה לפני שני יבמין דלא הותרה לשוק עדיין דמגו דאיתחזיא לשני איתחזיא נמי להאי היכא דמתה אשתו קודם שמת היבם ואע"ג דבאמת לא איתחזיא ליה משום דהויא לה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, וכדמשמע נמי בפ"ד אחין (כז, ב) דאמרינן התם אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, ואקשינן מאי קא משמע לן תנינא הרי זה אסורה עליו עולמית כו', ופרקינן מהו דתימא התם הוא דאידחיא מהאי ביתא לגמרי אבל הכא דלא אידחי' מהאי ביתא לגמרי אימא מגו דחזיא לנשוי נכרית חזיא להאי נמי קא משמע לן. כלומר, קא משמע לן דכוין שנאסרה עליו בשעת נפילה נאסרה עליו עולמית אלמא הא כל יבמה שאני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה אע"ג דבאמצע אידחיא לה מיניה כיון דלא אידחיא מהאי ביתא לגמרי אמרינן מיגו.

ומיהו לא נהירא דהתם האי סברא בדרך מהו דתימא קאמר ליה, כלומר דהא דרב אצטריכא דלא נטעה בהאי סברא, ולא שיהא הדין כך ואפי' בנאסרה עליו באמצע. ותדע לך דאם כן הוה ליה לרב למימר הכי בהדיא מת היבם ואחר כך מתה אשתו מותר ביבמתו. ועוד דאם כן אף כשמת ואחר כך מתה אשתו תאסר ביבמתו, דכשמת היבם ועדיין אשתו עמו מיד הותרה היבמה לשוק ונאסרה על זה, ומעתה עמדה עליו באסור ולא יהא לה עוד היתר, ומתניתין במת היבם מיירי ועלה קתני מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה, וקתני מתה יבמתו מותר באשתו, והכל נמשך אחר מת היבם ועלה קאמר רב, שאלו היה בהפך כגון שמתה אשתו מותר ביבמתו.

ומתוך כך יש לי לומר דלאו למימרא שתהא היבמה זקוקה לו לא לחלוץ ולא ליבם אלא מותר בלבד קאמר, כלומר שאלו רצה לישא אותה אינה אסורה לו, וטעמא דמילתא משום דכיון דבשעת נפילה הותרה לו שוב אי אפשר ליאסר בה משום אשת אח, וכדקיימא לן החולץ ליבמתו בין הוא ובין אחים אין חייבין לא על חלוצה כרת ולא על צרה כרת. ומהאי טעמא אמר ר' יוחנן בפ"ק (י, א) דמי איכא מידי דמעיקרא הותרה לו והשתא קאי עלה באיסור אשת אח בכרת, והכא נמי כיון דבשעת נפילה הותרה שוב אי אפשר למיקם עלה באיסור אשת אח, אלא דמשום דקדש את אחותה היא דנפטרה לה, והלכך כל שאשתו קיימת קאי עלה דיבמה באיסור אחות אשה והשתא דמתה אשתו חזרה יבמתו להתירה הראשון.

ואם תאמר מכל מקום קאי עלה בלא יבנה. לא היא, דלא אמרינן הכי אלא כשנעשה באותו בית מעשה שדוחה אותה, בחליצה או שיבם לאחת מהם דקאי אצרה בלא יבנה, הא בשנדחית יבמה ממילא בקדושי אחותה לא אלא בשנפטרה ממנו ונאסרה ג"כ עליו מחמת הגורם וכשנסתלק הגורם בטל האיסור וכדאמר ר' יוחנן בירושלמי (ה"י) על הא מתניתין דגרסינן התם לא אמרו אלא מתה יבמתו אבל מתה אשתו אסור ביבמתו אמר ר' יוחנן זו דברי ר' אליעזר אבל דברי חכמים מתה אשתו מותר ביבמתו אמר ר' יוחנן זו דברי חכמים כל שהוא מחמת הגורם בטל הגורם בטל האסור. ובגמרין נמי משמע ודאי דר' יוחנן גופיה הכי אית ליה כרב בהאי, מדאיפלגי רב ור' יוחנן בפ"ד אחין (כז, ב) בשתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד דרב אמר מתה הראשונה מותר בשניה ואין צריך לומר מתה השניה שמותר בראשונה. ור' יוחנן אמר מתה השניה מותר בראשונה מפני שהיא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשונה. אבל מתה הראשונה אסור בשניה שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עולמית. ולא שתהא זו כאשת אח שיש לה בנים לגמרי ולומר דזיקה דאורייתא ושתהא הראשונה כמקודשת גמורה, שאם כן תוציא השניה משום אחות אשה ותתיבם הראשונה. אלא ר' יוחנן כעין קאמר, כיון דבערוה דאורייתא איני קורא בה יבמה יבא עליה, אף כאן שעומד בפניה זיקה דרבנן הולכין בה כשל תורה להחמיר עליה וחולצת ואינה מתיבמת. ואפילו כן כשמת השני מותר בראשונה, ואמאי תהיה השניה כמקודשת לו ותאסור עליו את הראשונה ליבום, מפני שבחייה נדחית הראשונה מחמת, וכיון שנדחית שעה אחת שוב אין לה התר, אלא שמע מינה שאף ר' יוחנן סבר שהמקדש אחות יבמה אף על פי שנדחית היבמה דבר תורה לגמרי, אפילו כן שמתה אשתו מותר ביבמתו כרב כדרך שהוא מתיר כאן את הראשונה לאחר מיתת השניה, שאלו היתה מקודשת אוסרת את היבמה לעולם דבר תורה, היה ר' יוחנן אוסרה מחמת זיקת השניה להחמיר עליה, כדרך שהוא מחמיר בשניה כשמתה הראשונה. ומינה דלאו בכל הנדחות אנו אומרים כיון שלא בנה שוב לא יבנה, אלא בנדחית מחמת מעשה שנעשה בגופו של בית כדאמרן. ומעתה הא דאמר רב מתה אשתו מותר ביבמתו לאו דוקא אשתו מן הארוסין כההיא דמתניתין קאמר אלא אפילו אשתו מן הנשואין.

גמרא. אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא:    וטעמא דר' יהודה משום דקסבר יש זיקה כדאיתא בריש פרק כיצד (לעיל יח, ב) והא דפירשו טעמיה דר"י משום זיקה ולא פירשו משום דאסור לבטל מצות יבמין, משום דלמאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין כיון שקדש את אחותה נתבטלה מצוה ונדחית יבמה לגמרי ומותר הוא לכנוס את אשתו דאינו פוגע באחות זקוקה דהא אין זיקה. אבל למאן דאמר יש זיקה הוא שאסור לכנוס, לפי שאלימא זיקתה שאין קדושין שלאחר זיקה מפקיעין אותה, והלכך אסור לכנוס ונמצא פוגע באחות זקוקה.

הא דאותביה רב המנונא לרב מברייתא דשלשה אחין ולא אותביה ממתניתין דארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הרי אלו חולצות ולא מתיבמות כדאותיב מינה ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן בריש פרק ארבעה אחין (כז, ב) משום דאיכא למימר משום דכבר דחאה ר' יוחנן (שם) ואמר אחיות איני יודע מי שנאן, ורב המנונא בתרא הוא ודלמא ידע לה לההיא דר' יוחנן. אי נמי משום דאי מההיא הוה אמינא דהתם דבחיי אחותה לא, משום דאסור לבטל מצות יבמין, אבל הכא דלאחר מיתה וליכא משום בטול מצות יבמין שרי. אי נמי התם משום דאיכא למגזר דלמא חלץ לראשונה ומבים לשניה, אבל הכא דליכא למגזר שרי, והתם בריש פרק ארבעה אחין דאותיב ממתניתין ולא אותיב מהא ברייתא משום דמתניתן לא מתוקמא ליה כר' אלעזר כדאיתא התם, אבל ברייתא דאיכא לאוקמה כר' אלעזר לא בעי לאותובי מינה.

הדר אמר אימור דאמר ר' אלעזר דבשעת נפילה לא חזיא ליה:    דאף על גב דר' אלעזר סבר דנשואין הראשונים מפילין, מכל מקום כיון דגרשה נאסרה על האחין באותה שעה לגמרי דבר תורה, ואף על פי שהחזירה מכל מקום כשנפלה עכשיו לפני יבם לא נפלה בהיתר גמור. אבל זו שבשעת נפילה נפלה לפניו בהיתר גמור, אף על פי שנאסרה בנתים כיון שחזרה והותרה לעולם אימא לך דשריא. שאלו לרבנן חזרה להתירה הראשון אפילו לר' אלעזר כן, דלא שמעינן ליה דפליג בהא, וכיון שכן ברייתא כמאן תרמייה. אלא ודאי איכא למימר דבין לרבנן בין לר' אלעזר כיון שנאסרה בשעת זיקה נאסרה עולמית. ואמרינן דודאי אשכחן לר' אלעזר דאסר אף בהא, וכיון שכן נוקי ברייתא כותיה ולעולם רבנן דפרק בית שמאי (קט, א) פליגי עליה בהא כדפליג בההיא דפרק בית שמאי. ושמואל מתרץ לטעמיה דלא פליג רבנן אלא בההיא, אבל בהא מודי ליה. וקיימא לן כרב דהא אשכחן לר' יוחנן דקאי כותיה בפרק ד' אחין^[9].

דף מא עמוד ב

שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה:    פירש לכתחילה אין מורידין אותה לידי כך, דדלמא איכא מאן דהוי בחליצה ולא שמע בהכרזה, ואמרו קא שרו חלוצה לכהונה. מיהו בדיעבד ודאי לא חיישינן בהא ושרינן לה, וכדתנן במתניתין (לעיל לה, ב) בזמן שהולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה. וספרים דגרסי הכא נמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וקא מפסיד לה לתרומה ליתא.

הא תינח גרושה נשואה דחזיא למזוני ארוסה גרושה מאי איכא למימר:    קשיא לי דהא לאקשויי עליה דר' יוחנן קא אתינן הכא, והא קושיא אפילו לרשב"ל נמי איתא. ויש לומר דמעיקרא אקשי לר' יוחנן בלחוד, ובתר דאיתריץ הא לר' יוחנן הדר אקשינן לכלהו. אי נמי איכא למימר דהא נמי לא קשיא אלא לר' יוחנן בלחוד, דאלו לריש לקיש גזרה היא דגזרינן ארוסה גרושה אטו נשואה, דכיון דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא בנשואה גזרינן. אבל לר' יוחנן דלא נגע באורייתא כלל, לא שייך למגזר בה אי לאו דבדידיה איכא טעמא.

ופריק אלא משום דר' יוסי, כלומר אלא כולה מתניתין משום כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה היא, והלכך נשואה דאינה עולה ליבום דדלמא נגע באיסור אשת אח, לחליצה נמי אינה עולה, וארוסה נמי גזרה אטו נשואה, דלכולי עלמא כיון דאפשר למיפגע באיסורא דאורייתא גזרינן. ואיפשר דהאי פירוקא נמי לר' יוחנן בלחוד הוא דאיצטריך, הא לריש לקיש לא צירך כלל, דבן אין לו עיין עליו (לעיל לה, ב) בין ליבום בין לחליצה משמע, ולנמצאת שאינה מעוברת נמי לא צריך ליה לר"ל, אלא טעמא משום גזרה היא. אבל לר' יוחנן אצטריך להאי טעמא. והאי דאמר ליה ר' יוסי לההוא גברא אם לא יחפוץ האיש ולא קאמר ליה משום דכתיב ובן אין לו ושמא תמצא מעוברת כדריש לקיש, משום דההוא גברא לאו חבר הוה, ובן אין לו עיין עליו לא משמע להו לאינשי אלא לבסוף כר' יוחנן, הלכך אוקמיה במלתא בעלמא וקרא עליו אם לא יחפוץ דפשטיה דקרא הוא.

ומיהו אכתי קשיא לי דאי לר' יוחנן מאי קאמר משום דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה דאם כן אפילו עבר וחלץ לא תהא חליצה, ואלו לר' יוחנן אפילו בחולץ למעוברת קאמר דשמה חליצה. ואיכא למימר דהתם בדיעבד ודבר תורה, והכא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ותדע לך מדאמרינן בסמוך אלו יבא אליהו ויאמר היא לא מיעברא משגיחינן ביה, ואלו בריש פירקין (שם) אמרינן אלו יבא אליהו ויאמר הא דמעברא אפולי מפילה בת חליצה ויבום היא, אלא דהתם לדבר תורה ודיעבד והכא מדרבנן ולכתחלה. ואכתי קשיא לי אם איתא דלכתחלה מודה ר' יוחנן, מאי קא דייק לעיל בריש פרקין כריש לקיש מהא דתנן מי שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואמרו לה מת בעלה הרי זו לא תחלוץ ולא תתיבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה ואמאי תחלץ בתוך תשעה ותתיבם לאחר תשעה, ומאי קושיא שאני התם דלכתחלה ויש לומר דהיינו הא דקא דחי לה התם בר מינה דההיא דהתם היינו טעמא שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה [בכת"י: דאין הכי נמי דהוה מצי לפרוקי ליה הכי, אלא דאשכח פירוקי אחריני דעדיפי מיניה]. והרמב"ן נר"ו (בד"ה ותחלוץ) פירש דלר"ל אצטריך לנמצאת שאינה מעוברת ומדרבנן בעלמא.

הא דמותיב רב חנניה הספקות חולצות ולא מתיבמות:    איכא למידק אדמותיב מברייתא לותביה ממתניתין דבפרק כיצד (כג, ב) דקתני לה בהדיא. ויש לומר דאגב אורחיה בעי לפרושה לברייתא. הר"א אב ב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן).

הכא אם יבא אליהו ויאמר הא לא מעברא מי משגחינן ביה ומנסבינן לה:    וכתב רש"י ז"ל (בד"ה ?הרי קטנה) וכל הנך דאמרי רבנן חולצות ולא מתיבמות כגון אחות זקוקה ואחות חלוצה ספק צרת ערוה, התם משום דלא אפשר הוא דא"כ לעולם תאסר, הלכך כיון דמדאורייתא בת יבום היא תחלוץ אבל הכא דאפשר לשהויה משהינן ויצא הדבר בהיתר ע"כ. והא דלא משני הכי בקדש אחת משתי אחיות, משום דאי בשהוכרו ולבסוף נתערבו דלמא אי משהינן לה רמו סהדי אנפשייהו ומדכרי. ואפילו תמצא לומר דבאומר אחת מהן מקודשת לי קא מיירי וכאביי דאמר קדושין שאין מסורין לביאה הווי קדושין (קדושין נא, א) דליכא לברורה, מכל מקום ניחא ליה טפי לשנויי ליה בקושטא דהאי בת יבום היא אלא דאנן הוא דלא ידעינן מאן ניהו, ונפקא מינה דאפילו הוכרו ואיכא עדים במדינת הים דידעי מאן ניהו לא משהינן לה כלל עד דאתו עדים דבת חליצה ויבום היא אי ידעינן לה, מה שאין כן בקטנה דאף על פי דידעינן לה דלא מיעברא לא בת יבום היא מדרבנן משום גזרה דנשואה גדולה דעלמא.

עמד בדין וברח ניזונית משל יבם:    פירש רש"י ז"ל משום דקנסינן ליה. והרמב"ן נר"ו פירש משום דהויא ליה כארוסה שהגיעה זמנה להנשא ולא נשאת שאוכלת משל ארוס (כתובות נז, א). וכן נראה מדברי הר"א אב ב"ד ז"ל שפירש בפרק דייני גזירות (כתובות קז, אינה אוכלת משל בעלה אלא משל יבם דהויא לה כארוסה דיבם, אבל כאן פירש כדברי רש"י ז"ל. וגרסינן בירושלמי בכתובות בפרק אע"פ (ה"ד) חלה כמי שברח דמי הלך למדינת הים כמי שברח דמי, וזה שלא כדברי רש"י ז"ל דחלה אמאי קנסינן ליה. ודוקא בשעמד בדין וחלה אבל אם חלה תחלה לא, דלא עדיפא מארוסה שהגיע זמנה לינשא וחלה הבעל מעיקרא דאינו מעלה לה מזונות כדאיתא בריש פ"ק דמסכת כתובות (ב, ב) דאסיקנא דכל אונסא לא אכלה והלך למדינת הים נמי לאחר שעמד בדין קאמר.

דף מב עמוד א

אי נמי לתמניא ילדה איכא למימר בר בתרא הוא:    וכתב רש"י ז"ל (בד"ה אישתהי) דהוא הדין דמצי לתרוצי אי נמי לשבעה ילדה איכא למימר בר תשעה לקמא הוא ומעיקרא חדש אחד איעבר קודם מיתתו, אלא הואיל ותירץ מלתא בחדא אוקמה בהכי משום דאכתי איכא ספיקא [סגי _ עפ"י רש"י] ליה בהאי. ויש מתרצים (רמב"ן וחסר שם אי נמי או ועוד יש לומר) משום דמתניתין מלתא פסיקתא קתני ואפילו לא עמדה אצל הראשון אלא חד יומא דליכא למיחש להכי אפילו הכי לא תתיבם עד שיעברו עליה שלשה חדשים, דאי נמי לתמניא ילדה איכא למימר בר בתרא הוא ואשתהויי אשתהי ואיעבר. והוא הדין דהוי מצי למימר האי בר בתרא הוא והאי לשבעה נגמר ואשתהויי אשתהי חדש, ונפקא מינה היכי דבא עליה בתרא ופירש מיד וילדה לשמונה, אלא משום דפלוגתא הוא לקמן (פ, ב) ולא ניחא ליה לאוקמה בפלוגתא כנ"ל.

ותמתין ב' חדשים ומחצה ותנשא דאי לשבעה ילדה בר בתרא הוא:    פירוש דקא סלקא דעתך דאין הולד משתהי אחר תשעה כלל.

אלא סתם מעוברת למניקה קיימא:    והא דלא פירש לעיל טעמא דשלשה חדשים מהאי טעמא דדילמא נמצאת מעוברת וסתם מעוברת למניקה קיימא איכא למימר משום דכולה האי לא גזרינן בספק מעוברת.

דף מב עמוד ב

ותתבעינהו מיורשים אמר אביי אשה בושה לבא לבית דין והורגת את בנה:    מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל (עיין תוס' ד"ה סתם) כתבו דדוקא באלמנה אבל בגרושה דקאי בעל יכולה היא שתנשא לאלתר דבעל ממסמיס ליה בבצים וחלב. ורבינו תם ז"ל (בספר הישר ????) אסר אפילו בגרושה משום דאינה יכול לתבעו על ידה אלא על ידי השליח כדאיכא בכתובות בשלהי האשה שנתארמלה (כח, א) ואף היא בושה מלתבעו בכך על ידי אחר וכן דעת רב אחא בשאלתות בפרשת וירא (סי' יג).

יש ספרים דגרסי ר' יהודה מתיר ליארס. ויש מוחקין הגירסא וגורסין ר' יוסי, משום דקשיא להו דהא ר' יהודה אפילו בגיורת קטנה גזר כדתניא בכתובות פרק אלו נערות (לו, ב) גבי ואלו שאין להם קנס הגיורת והשפחה והשבויה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר' יהודה רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד ומיהו יש ספרים דלא גרסי התם יתרות על בנות שלש שנים אלא סתם הגיורת והשפחה והשבויה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו צריכות להמתין. ויש מי שאינו גורס כאן ר' יהודה אלא ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד. והראשון עיקר דאם איתא דר' יהודה נמי מודה בהא ברייתא מנ"ל מהא ברייתא דמתניתין כיחידאה. ועוד דההיא ברייתא דפ' אלו נערות (לז, א) מייתי נמי לעיל בשלהי פרק ארבעה אחין (לה, א) ולא גרסינן בה בכל הספרים יתרות על בנות שלש וכן מצאתיה בספר ישן מוגה בישיבת הגאונים ז"ל, ועוד דאי אפשר דגרסינן הכא רבי יוסי דהא משמע דרבי יוסי נמי גזר קטנה אטו גדולה בנשואין מדקא תני במתניתין ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה ומשמע כל הנשים אאותן כל הנשים דרישא קאי כלומר בין קטנה בין גדולה כולן יתארסו דלא גזרינן ארוסין אטו נשואין אבל לא ינשאו ואפי' קטה ואילונית משום דנשואין דהכי מיחלפי בנישואין דגדולה וראויה לילד והכא קתני מתיר ליארס ולינשא מיד אלא ודאי ר' יהודה גרסינן (עיין לעיל לד, ב ד"ה הא).

סתם ואחר כך מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם:    פירש"י ז"ל שהרי מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי בצדו, ואיכא למידק דהכא קרינן סתם ואחר כך מחלוקת משום מחלוקתו של ר' יהודה דמן הצד ואין הלכה כסתם, והתם בריש מס' ביצה (ב, א) אמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים כו' אלמא סתם ואחר כך מחלוקת באותה משנה לא חשבינן ליה כמחלוקת והלכה כסתם, דהא התם ר' יהודה פליג בצדה דקתני ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן. ויש מתרצים (רמב"ן) דסתמא ממש לא הוה למירמי מיניה לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה, אלא דהוה ליה כרבים אצל יחיד כיון שנשנית סתם בלשון רבים וכדאמרינן בפרק כסוי דם (חולין פה, א) ראה רבי דבריו של (ר"מ) [ר"ש] בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים, ובמסכת נדה פרק המפלת נמי קרינן סתמא מאי דתנן בלשון חכמים מתניתין דהמפלת דתנן התם (ל, ב) המפלת ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ר' ישמעאל אומר יום מ"א תשב לזכר ולנדה כו' וחכמים אומרים זה וזה לארבעים ואחד והוינן בה בגמרא (ל, ב) הא תו למה לי וכי תימא למסתמא כדרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. ונראה לי דמהתם שמעינן תרתי דסתמא דרישא כיון דתני מחלוקת ר' ישמעאל בצדו לא קרי לה סתמא אלא כמחלוקת יחיד ורבים, וכי הדר אמר וחכמים אומרים קרי ליה סתמא משום דהוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם (עיין רשב"א נדה שם). והתם נמי בביצה אע"ג דפליג ר' יהודה סתמא קרי לה משום דנשנית סתם דלא גרע מאלו נשנית בלשון חכמים ודכותה נמי בשבת בס"פ כל הכלים (קכו, ב) דמקשה נגר הנגרר נמי סתמא היא ואף על גב דפליג בה ר' יהודה. וכיון שכן כי פסק הכא ר' יוחנן כר' יהודה ליכא למירמי עליה מדידיה דפסק כסתם משנה, דלאו סתם גמור הוא והו"ל כאלו פסק הלכה כיחיד במקום רבים.

והא דאקשינן הכא (לעיל) מכלל דיחידאה פליג עליה לאו למימרא דאי פליג עליה דרבים דלא פסקינן כיחיד, אלא משום דלאו אורחייהו למישבק לרבים ולמפסק כיחיד אי לאו דאיכא טעמא דמוכח. וכדגרסינן בירושלמי בפרק קמא דמגילה (ה"ד) גמרא אין בין ספרים בהא מלתא למה הוא מורה לה כיחידאה ר' שמואל בר איניא בשם רב הדא דתימא בשאין מחלוקת אצל סתם אבל אם יש מחלוקת אצל סתם לא בדא הלכה כסתם ר' בר בון בשם רב אחא הדא דתימא ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל חכמים לא בדא הלכה כסתם. פירוש אם שנה סתם ואחר כך מחלוקת יחיד אצל יחיד הלכה כסתם, אבל אם שנה ליחיד סתם ומחלוקת בלשון חכמים בין באותה משנה בין במשנה אחרת אין הלכה כאותו סתם אלא כדברי הרבים הרמב"ן נר"ו.

דף מג עמוד א

הכי גריס רש"י ז"ל ומה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס:    ופירוש לכבס כיבוס בעלמא שאינו גיהוץ שאין שלשים של אבל אסורים אלא בכלים לבנים חדשים מגוהצים ולא אסרו עליו כבוס אלא בתוך שבעה בלבד. אבל גירסת הגאונים ז"ל מקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס וכן היא במועד קטן בהלכות ר' אלפסי ז"ל (יד, ב מדפי הרי"ף) ופירוש שלשים של אבל שמותר לאשה לספר ולכבס אינו דין שמותר לה ליארס, וכן כתב כאן ר"ח ז"ל. ועוד כתב רבינו ז"ל בהכלות (שם)ושמע מינה שאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז', והקשה הרמב"ן נר"ו (בד"ה ה"ג) אם כן מאי קל וחומר לעולם אימא לך שלשים של אבל חמורין משבת של ט"ב, ואף על פי שבזה מותר ליארס בזה אסור וספור וכבוס דאשה לאו משום קולא וחומרא הוא, אלא התם היינו טעמא דשרי ליה לאשה לספר ולכבס לאחר ז' משום דמנוולא, ובתוך שבעה דליכא נוול אסירא וגבי ט"ב דלא מתסרי בכבוס אלא אותה שבת אשה נמי אסירא דליכא נוול.

דף מג עמוד ב

הא דאמר רב אשי שאני בין אבלות חדשה לאבלות ישנה ושאני בין אבילות דרבים לאבילות דיחיד:    פירש רש"י ז"ל ט' באב אבלות ישנה ואבלות דרבים הלכך קילא. וקשיא לן דמכל מקום קושיא דרב חסדא לא אפריקא דאנן קל וחומר מכבוס לארוס קא אמרינן ואכתי איתיה קל וחומר ומה במקום אבלות ישנה שאסור לכבס התירו לארוס אבלות חדשה שמותר לכבס אינו דין שמותר לארוס. ועוד קשיא לי לישנא דגמרא דלא הוה ליה למימר תרי זמני שאני שאני, אלא שאני בין אבילות ישנה ואבילות דרבים לאבלות חדשה ודיחיד. אלא ודאי תרתי אמר והכי פירושו, שאני אבלות ישנה קילא ליה ולפיכך הוצרכו להחמיר עליו ולאסור את הכיבוס, אבל באבלות חדשה דחמירא ליה לא הוצרכו להחמיר עליו כן. ושאני בין אבלות דיחיד לאבלות דרבים לומר שהארוסין אף על פי שאין בה שמחה בלא סעודה, מכל מקום החמירום ואסרום באבלות דיחיד גזרה שמא יעשה בהן סעודה, או שמא יכנוס. אבל אבלות דרבים אין לחוש לכך שאם הוא יקל לא יקלו האחרים באבלותם משום שמחתו של זה וכיוצא בדבר אמרו בריש פרק קמא דכתובות (ד, ב) כאן באבלות דידה כאן באבלות דידיה, כלומר באבלות דידיה גזרינן שמא יתגבר יצרו עליו, אף היא אינה מונעתו אבל באבלות דידה לא גזרינן שאע"פ שיצרו מתגבר עליו ויקל, היא מונעתו דאבלות חמירא לה.

ומהא דרב אשי משמע דארוסין גרידא בלא סעודה אינן אסורין כלל ואפילו בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה ובירושלמי בריש פ"ק דמסכת כתובות (ה"א) גרסינן ר' בא בר כהן אמר קמי ר' אסא בר אחא בשם ר' יעקב בר אידי אסור לארס אשה בערב שבת הדא דתימר שלא לעשות סעודת ארוסין הא לארס יארס, שמואל אמר אפי' בט' באב יארס שלא יקדמנו אחר, מיחלפא שיטתיה דשמואל תמן הוא אמר אלקים מושיב יחידים ביתה במאזנים לעלות המה מהבל יחד וכה הוא אמר הכין שלא יקדמנו אחר בתפלה אפילו כן לא קיימא ע"כ בירושלמי. אבל באבלות חדשה כל הנשים לא יתארסו עד תשעים יום חוץ מיום שמת בו בעלה וחוץ מיום שנתארסה בו כדאיפסיקא הלכתא לעיל אבל באבלות דעלמא כגון לשאר קרובים בין באיש בין באשה כל שלשים אסורין בארוסין גזרה שמא יעשה סעודה או יכנוס. והא דתניא בפרק אלו מגלחין (מועד קטן כג, א) שלשים יום לנשואין דמשמע הא לארוסין לא איכא למימר דהתם לרבותא נקט נשואין דסלקא דעתך אמינא כיון דמקיים מצוה לישתרי קא משמע לן דלא. והוא הדין לאירוסין וכענין שאמרו (שם יח, ב) גבי ואלו כותבין במועד אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו, הא לארס שרי, לא מבעי קאמר לא מבעי לארס דלא קא עביד מצוה אלא אפילו לישא דקא עביד מצוה אסור. אי נמי איכא למימר דמשום סיפא נקט נשואין, דקתני סיפא מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים דדוקא לישא אבל לארס שרי, נקט נמי רישא נשואין. אי נמי ההיא ר' יהודה הוא דלית ליה שלשים לאירוסין דאיהו איירי עלה התם, אבל אנן כר' יוסי קיימא לן.

דף מד עמוד א

ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא:    כך הגרסא במקצת הספרים ופריק אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, ורבותינו בעל התוס' ז"ל (בד"ה ונייבם) מחקו לגירסא זו דמשום דמבית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים נפקא לן דבחליצה דחדא מיפטרא כולה ביתא לשוק. ועוד דאם כן צרה לא קיימא אלא בלאו דומיא דלחוצה עצמה ותיקשי לך לריש לקיש (לעיל י, ב) דמחייב על צרה כרת. והרמב"ן נר"ו תירץ ליישב גרסת הספרים דקס"ד דכי אמר רחמנא בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים לאו למיפטר כולה ביתא בחליצה דחדא קאמר משום דקשיא ליה היאך חליצה של זו פוטרת את חברתה, מה שאין כן בגט שאין אשה יוצאה לשוק בגט צרתה, אלא לומר דכשאינו אלא בית אחד תלוי ברצונו אם לייבם או לחלוץ שמא לא תמצא חן בעיניו, אבל כשיש שם שני בתים על כרחו ייבם אחד מהן איזו שירצה הלכך יחלוץ חדא וייבם חדא, ומיעטיה מכוין שלא בנה שוב לא יבנה ולאו למימר דלר"ל ליכא בצרת חלוצה אלא משום לא יבנה אלא דודאי אפי' לריש לקיש מיעוטא הוא שלא יבנה אחר שלא בנה וכיון שכן מוקמינן לה אדינא כאלו לא הותרה לייבום והויא לה אשת אח שלא במקום מצוה. אבל חלוצה מקום מצוה היא ודאי ופרח מינה איסור אשת אח לגמרי מסברא כיון שעלתה עמו לחלוץ או לייבם. ואי נמי יש לומר דהשתא מפרש ואזיל הוא אבל כיון דמסיק כל העולה לייבום כו' תו לא צריכין להך דרשא דכיון שאין שתיהן מתייבמות אחת פוטרת את חברתה אפי' מחליצה בין בייבום בין בחליצה דידה, והדר מייתר קרא דכיון שלא בנה שוב לא יבנה ללאו דחלוצה וצרה לר"ל כדקיימא קיימא. וכן נראה ממה שכתב בהלכות רבינו הריא"ף ז"ל דגרסי ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ וגו' כל העולה לייבום וכו'. ומיהו נראה שר"ח ז"ל גורס כגרסתן של רבותינו בעל התוס' ז"ל ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ וכו'. ומקצת ספרים יש דגרסי ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ וכן הוא בהלכות רבינו הריא"ף ז"ל ובפר"ח ז"ל. ואי קשיא לך דאנן לדאורייתא קאמרינן והא דרבנן היא. יש לומר דהכי קאמר וכי תימא נמי דמדאורייתא אינה עולה לחליצה מדרבנן מיהא תעלה לייבום כדי שלא יאמרו דיבמה יוצאה בלא כלום. ופריק אדרבה אם ייבם ויחלוץ יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ. ולישנא קמא הוא דהוה ליה לאקשויי כדאקשינן לעיל ויאמרו ויתרץ גזירה דילמא חליץ והדר מייבם וקאי עלה בלא יבנה כדאמרינן לעיל. ומשום דאקשינן לה לעיל ופרקינן לה סמכינן עלה הכא ואתי לייבומי (בת חליצה). [אחר חליצה. _ ע"פ הרמב"ן].

יבמתו יבמתו ריבה:    קשיא לי דהא אפיקתיה לעיל בפרק כיצד (כ, א) לאלמנה מן הנשואין לכהן גדול שעולה לחליצה אף על פי שאינה עולה לייבום, ונראה ליה דיבמתו תרוייהו אייתרו להו, דהוי מצי למיכתב יבמה יבא עליה והיה אם לא יחפוץ האיש לקחתה ועלתה השערה כנ"ל.

אמר רב יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו:    פירוש רב יוסף מוקי לה למתניתין בכשרה כשרה לעלמא ופסולה [פסולה] לעלמא אבל שתיהן כשרות לו כדאמרינן בפרק קמא דמכילתין (יא, ב) והיינו דיליף מינה רב יוסף לא ישפוך אדם מי בורו. אבל למאן דבעי לאוקמה התם בכשרה כשרה לו ופסולה פוסלה לו לא מצינן למילף מינה מידי דדלמא הכי קאמר כשהוא מייבם על כרחו מייבם הכשרה ולא הפסולה, אבל כשהוא חולץ יכול הוא לחלוץ אפילו הפסולה. ומאן דמוקי בפסולה ליה (דחינן ליה התם (יב, א) ואוקימנן כדרב יוסף כו'. _ כ"ה בשולי גליון בכת"י בכתב אחר). ועוד דתיקשי לן היכי מיפטרה כשרה בחליצה הפסולה והא קיימא לן דחליצה מעולה בעינן למיפטר צרתה. ויש מפרשים (רמב"ן) אפילו בפסולה לה ואפילו הכי דייק מינה לא ישפוך אדם מי בורו. משום דמשמע ליה דמתניתין דוקא כלומר אם הוא חולץ על כרחו חולץ את הפסולה ולא את הכשרה כדי שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו. ואי קשיא לך הא דקיימא לן דאין חליצה פסולה פוטרת את המעולה הני מילי בפסול זיקה אי נמי בשפסל זיקתו בגט או במאמר, אבל בשאר פסולין לא וכן דעת הרב בעל ההלכות ז"ל וכבר הארכתי בה יותר בר"פ ד' אחין (כז, ב) בס"ד.

אי אמרת בשלמא איירי בה היינו דקתני מודים בנושא קרובת גרושתו:    כלומר אי איירי בה ר' עקיבא היינו דקתני מודים חכמים כדי שלא תאמר דרבנן אכולהו פליגי ולית להו הולד ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד כר' יהושע, אלא אי אמרת לא איירי בה פשיטא אם חלקו בחייבי לאוין יחלקו בחייבי כריתות. ואי קשיא לך ור' עקיבא אמאי איירי בחייבי כריתות כלל השתא מחייבין לאוין ממזר חייבי כריתות אצטריכא למימר. איכא למימר דר"ע הכי קאמר המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו כנושא קרובת גרושתו לומר חייבי לאוין כחייבי כריתות, ודחינן דילמא לא איירי בה ואפילו הכי אצטריך למתני מודים חכמים דלא תימא דכר' יהושע ס"ל דאמר אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד, קא משמע לן דאפילו מחייבי כריתות.

דף מד עמוד ב

מאן מודים שמעון התימני:    ודוקא שמעון התימני אבל לר' יהושע אפילו פגום לא הוי כדאמר בהדיא לעיל בשלהי פרק קמא (טו, ב) שאלו את ר' יהושע צרת הבת מה היא ואסיקנא דתרתי בעו מיניה, צרות מאי אם תמצא לומר כבית הלל בני צרות דבית הלל לבית שמאי מהו, למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו לבית הלל, מי אמרינן קל וחומר מאלמנה לכהן גדול, ופשיט להו בני צרות מעידני לכם, ועוד דבהדיא אמר ליה לבני אלכסנדריא בת משולחת כשרה לכהונה היא תועבה ואין בניה תועבין. ואיתא בנדה בשלהי תינוקת (ע, א) ולר' יהושע קל וחומר ודאי אית ליה כדאיתא בסמוך דאמרינן הכל מודים בבא על הנדה בבא על חייבי כריתות שהולד פגום מאן מודים ר' יהושע קל וחומר מאלמנה לכהן גדול, אלא דהכא מיעטיה רחמנא מדכתיב היא, ומשמע ליה לר' יהושע דהיא מיעוטא היא בין לצרות בין לבנים, והיינו דאמר להו התם לבני אלכסנדריא היא תועבה ואין בניה תועבין ולא אמר להו קל וחומר לית לי אף על גב דאינהו בהדיא אמרי ליה מי אמרינן קל וחומר מאלמנה, וטעמא כדאמרן דאי אמר להו קל וחומר לית ליה הא ודאי אית ליה אלא דהכא לית ליה משום מיעוטא היא והילכך קא פשיט להו ממקום שבא עיקרו של הכשר, כנ"ל אע"פ שראיתי למקצת מרבותי שכתבו בענין אחר.

מאן הכל מודים שמעון התימני:    ודוקא שמעון התימני אבל לר' יהושע לא, דלא עדיפי ליה עכו"ם ועבד מחייבי כריתות ובהדיא פליג ר' יהושע במתניתין בחייבי כריתות ואמר אין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין, וכי תימא דכללא הוא לכל שאין קדושין תופסין בה הוי ממזר וחייבי כריתות דאינן ממזרין לר' יהושע דלמא תפסי בהו קדושין לר' יהושע, לא היא, דבהדיא אמרינן בשלהי פרק רבן גמליאל (להלן נג, א) הניחא לר' יוחנן דאמר כולה ביתא בלאו קאי אצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות, אלמא מלתא פשיטא הוא, וליכא מאן דאית ליה קדושין תופסין בחייבי כריתות. ואמרינן נמי בפרק ד' מיתות (סנהדרין נג, א) מי איכא למאן דאמר קדושין תופסין בחייבי כריתות, ומיהו אי משום הא אכתי הוה אפשר למימר דאפילו ר' יהושע מודה בה דשאני חייבי כריתות דתפסו בהו קדושין בעלמא, אבל עכו"ם ועבד דלא תפסו בהו קדושין כלל הכל מודים שהולד ממזר. אלא ליתא דלעולם לא עדיפי לר' יהושע מחייבי כריתות, ולפום כן אמר הכא מאן הכל מודים.

דף מה עמוד א

הא דאמרינן אבל הני דלא תפסי בהו קדושי כחייבי כריתות דמו:    עבד משום דכתיב עם החמור כדאיתא בקדושין (סח, א) ועכו"ם נמי ליתיה בקדושין ופירש רש"י ז"ל בפרק אלמנה לכהן גדול (להלן סח, ב ד"ה עבד כנעני) מדכתיב אשת רעהו פרט לאשת אחרים. ואם תאמר דלמא בנשי דידהו דלא תפסי בהו קדושי. ההיא לא צריכא היא קרא דהא נפקא לן מדוכתא אחריתא כדאיתא בקדושין (סח, ב) מואחר כן תבא אליה. ועוד דאם איתא דבישראלית תפסי ליה בה קדושין בעכו"ם אמאי אין תופסין לו בה ובשאלתות דרב אחא ז"ל (פרשת וישלח סי' כה) מפיק לה מדאמרינן במסכת סנהדרין (נז, ב) בעולת בעל יש לה ננכסה לחופה ולא נבעלה אין להן, וכיון דלדידהו לית להו אלא קדושי ביאה, גבי בת ישראל אפילו ביאה נמי לא דמקשינן הויות להדדי, ומאן דלא קני בכספא לא קני בביאה.

וכלהו אמוראי דמכשרי מודו דהולד פגום לכהונה:    כתב הרמב"ן נ"ר דכיון דגמר קל וחומר מאלמנה כאלמנה מה אלמנה בנה חלל ואם בא על כהנת לויה וישראלית בתו פסולה לכהונה אף זה כן. ורש"י ז"ל שאמר מנקבה לאו דוקא נקט לה. ואינו נראה מדברי רש"י ז"ל אלא בהדיא קא פריש דאי אפשר אלא בנקבה ובנה דקאמר משום בתה נקט לה^[10]. ובירושלמי מפורש כן אם ילדה בת פסולה לכהונה דגרסינן התם (פ"ד ה"א) אף על פי דר' יהושע אמר הבא על אחותו הולד כשר, מודה שאם היתה נקבה שהיא פסולה מן הכהונה, אף על גב דרב אמר עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, מודה שאם היתה נקבה פסולה מן הכהונה ע"כ. וכן נראה לי ראיה מדאמרינן לקמן (בעמוד ב) עבדיה דרב חייא בר אמי אטבלה לה לההיא עכו"ם לשם אינתתא, א"ר יכילנא לאכשורי בה ובברתה, בה כדרב אסי דאמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה, בברתה דאמר ר' יהושע בן לוי עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. ואם איתא דמאן דפסיל אפי' בבנו פוסל, למה ליה למימר בברתה לימא יכילנא לאכשורי בה ובולדה דהוו בכלל ברה וברתה ובשלמא לדברי רש"י ז"ל כיון דבכולה שמעתין איירי בברתה, דבדידה הוא דאיכא לאפלוגי בין פסול ממזרות לפסול כהונה, משום הכי נקט הכא ברתה, אלא אי וולדה ממש אמרו דפסול כלומר בין הבת ובין הבן, ובין בזה ובין בזה אמרו דפסול ובכלהו איירי בכולה שמעתין, אמאי נקט הכא ברתה נימא ולדה.

כיון דבא עליה פסלה דאמר ר' יוחנן מנין לעכו"ם ועבד שפוסל כו':    קשיא לי לימא גר עמוני ומצרי שני שנשאו בת ישראל יוכיחו שביאתן בעבירה ובתם כשרה לכהונה, וכדאמר ר' יוחנן לקמן בפרק הערל (עז, א) גמר עמוני ומואבי עמיו מעמיו להביא בתולה הבאה משני עממין ומאי שני עממין עמוני שנשא בת ישראל וצל"ע ^[11].

אמר ליה אוי הוי כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתי:    מדאהדר ליה הכין ולא אמר ליה פגום מיהא הוי ולא בעינא לערובי בזרעי פסול כהונה, אלמא משמע דלגמרי מורה ביה להיתרא ואפילו לכהונה. ורב יהודה ורבא נמי דאמרי ליה זיל גלי זיל איטמר ודאי משמע דמורו ביה להיתר גמור, דאי לא הוה אפשר דנפיק מינה חורבא אי מיטמר דתנשא בתו לכהונה. ולפי מה שאמרו בירושלמי שכתבתי (לעיל בד"ה וכלהו אמוראי) וכדברי רש"י ז"ל שפירש בנה פגום לאו דוקא בנה אלא בתה, אין מכאן ראיה להכשירה אם בת היא, אלא בנה מותר לגמרי כל שמותר לישראל דלאו ממזר הוא ובתו כשרה לכהונה. והא דאמרו ליה זיל איטמר משום שלא יפסלהו מחמת ממזרות קאמרו ליה וכל פגום דקאמרינן בשמעתין היינו לפגום הולד אם בת היא. וכתב הרמב"ן נר"ו (בספר הזכות) נ"ל דהצעה דשמעתא הכין, דרב יוסף סבר דמסהדותיה דרב דימי דאמר משמיה דר' יהושע בן לוי דאף על גב דמכשר משוי ליה פגום לכהונה, מינה שמעינן לכלהו אמוראי דמכשרי, פגום מיהא הוי ואמר ליה אביי סמוך אדרבין דאמר דר' גופיה מורי ביה להיתרא והיתרא לגמרי משמע ואפילו לכהונה ורב נמי ורב יהודה ורבא כולהו מורו בה להיתרא לגמרי וכדאמרן. ולפי זה כיון דמספקינן הלכתא הולד כשר, ולא אמרינן בהדיא הולד כשר לכהונה, ופגום נמי לא אמרינן בהדיא איכא לספוקי אי כר' יהושע בן לוי ורב אסי ורב דימי, אי כרבין ורב יהודה ורבא, הלכך מספיקא לא מנסבינן בתו לכהונה ואם נשא אין מוציאין מידו והולד ספק חלל. וזה לפי דרכו שכתב הוא ז"ל דמה אלמנה בנה חלל אף זה כן.

דף מה עמוד ב

הכין איתא בנוסחאי ושניהם לא למדוה אלא מאשת אב מה אשת אב לא תפסי בה קדושי וכו' ומאן דמכשר סבר כאשת אב מה אשת אב דלדידיה לא תפסי בהו קדושי לאחריני תפסי בהו קדושי לאפוקי הני דלא תפסי בהו קדושי כלל:    וכתבו מקצת מרבותינו (רמב"ן) דלא דייקא שמעתין להאי נוסחא דכל שכן הוא, ומפני שמצאתי הגירסא בספרים מוגהים בישיבת הגאונים ז"ל אני אומר כי יש ליישבה יפה, דמאן דמכשר ה"ק ע"כ ליכא למיתלי בתפיסת קדושין אלא במי שיש לו קדושין בעלמא, דכיון דאית ליה קדושין באחריני והכא לית ליה, אלמא משום חומרא דערוה זו הוא, והויא לה לגבי כאשת אב. אבל עכו"ם ועבד הא דלא תפסי להו קדושי בבת ישראל דלמא לאו משום חומרא דערוה אלא דאינהו לאו בני קדושי נינהו ואפילו בבת מינן כנ"ל. אבל לרב האיי גאון ז"ל נמצא בתשובה (מובא ברמב"ן) אנחנא הכין גריסנא מאן דמכשר סבר כאשת אב מה אשת אב שזרעו מיוחס אחריו הולד ממזר לאפוקי האי שאין זרעו מיוחס אחריו והולד כשר, והאי לישנא הוא בריר טעמיה ע"כ (ועיין שאילתות שם). ויש לי להקשות להאי גירסא דבשלמא עבד אין זרעו מיוחס אחריו דהוקש לחמור, אבל עכו"ם זרעו מיוחס אחריו הוא כדאמרינן לקמן בפרק הבא על יבמתו (?, ?) ולכולי עלמא מיהא בגיותן אית להו חייס בלאדן בן בלאדן. וניחא לי דבבא על בת ישראל אינו מיוחס אחריו דבן בתך הבא מן העכו"ם קרוי בנך.

כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה:    לקמן בפרק מצות חליצה כתבתי בס"ד (קב, א ועיין נדה מט, ב).

הא דאמרינן מי לא טבלה לנדותה מי לא טבל לקריו:    איכא למידק דהא אמר ר' יוחנן לקמן (מו, ב) גר צריך שלשה משפט כתיב ביה, ואפילו לטבילה נמי כדאמרינן לקמן אמר ליה שהי כאן ונטבלינך למחר, ואמרינן עלה שמע מינה גר צריך שלשה, ורבינו אלפסי ז"ל כתב דההיא דר' יוחנן לכתחלה, דלא נהגינן ביה מנהג ישראל ולא מנסבינן ליה בת ישראל עד שתטבול בפני שלשה. ועוד צריכה תלמוד דהא אמר ליה ר' יהודה (להלן מז, א) לההוא דאתא לקמן ואמר ליה נתגיירתי ביני לבין עצמי אי אתה נאמן לפסול בניך, וקא פריש ר"נ דה"ק ליה לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם, ואמאי אדרבה לפי דבריו ישראל הוא. ועוד דאפילו לדבריו בניו כשרים הם, אלא שבזו יש לומר דאף הבנים לכתחלה פוסלין אותן. ועוד דאמרינן בקדושין בפרק האומר (סב, א) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר, גר נמי לאו בידו מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא, ואם איתא גר נמי בידו דאי בעי מתגייר בינו לבין עצמו וגר הוא בדיעבד. וכתב הרמב"ן ז"ל להעמיד דברי הרב רב אלפסי ז"ל דלכתחילה צריך שלשה בין במילה בין בטבילה, ואלו נתגייר בינו לבין עצמו לגמרי אפילו בדיעבד אינו גר ועכו"ם גמור הוא דמשפט כתיב ביה, אבל אי קביל עליה בפני שלשה לימול וליטבול והודיעוהו מקצת מצות כדינו, והלך ומל או טבל בינו לבין עצמו גר הוא לכתחילה ולא פסלינן לזרעיה, אבל לדידיה לא מנסבינן בת ישראל לכתחלה והשתא ניחא כלהו.

וקדם וטבל לשם בן חורין:    כלומר קודם שיטבילנו רבו לשם עבדות. ואינו צריך גט שחרור דהא לא קני ליה גופו אלא למעשה ידיו. ומינה נמי דאי אמר ליה קודם טבילה זיל, לא צריך גט שחרור, דכל שאין לו בו קנין הגוף לא צריך גט שחרור, וכדאמרינן בקדושין (טז, א) עבד עבר גופו קנוי דאי לא לימא ליה באפי תרי זיל וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל, וכ"כ הרמב"ן ז"ל (בד"ה וקדם) וכתב הרב ז"ל דמסתברא דאף על גב דקנה עצמו חייב הוא לכתוב לרבו שטר על דמיו וכאותה ששנינו בפרק השולח (גיטין מ, ב) העושה עבדו אפותיקי ושחררו שורת הדין וכו' רשב"ג אומר אין העבד כותב אלא המשחרר כותב משום דמזיק שעבודו של חברו. וקיימא לן כותיה משום דינא דגרמי, כ"ש לגבי עבד דמשתרשי ליה דהאי דמחייב לשלומי ליה דמי, אף על גב שאינו כותב לו גט כלל.

דף מו עמוד א

הא דאמרינן וצריך לתקפו במים:    פר"ח ז"ל וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל כדי שתעלה לו טבילה. ואינו מחוור דפשיטא שאלו אין כל גופו במים לא עלתה לו טבילה, ותניא לקמן (מז, ב) כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובבעל קרי. ונראין דברי רש"י ז"ל שפירש (בד"ה לתקפו) צריך כשמטבילו לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו במים לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות, שאפילו יאמר לשם בן חורין לא יהא ממש בדבריו ע"כ. ויגד עליו ריעו הא דמנימין עבדיה דרב אשי דאמר להו רמו ליה אריסא בצואריה.

הא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור:    כבר כתבתיה בארוכה במקומות אחרים (גיטין מ, ב. כתובות נט, ב ועיין ב"ק צ, א).

כתב הרב אלברצלוני ז"ל שהרב מברך על הטבילה שהוא צריך לה ולא העבד. אבל הרמב"ן ז"ל (בד"ה מספיק?) דאינו מברך אלא העבד שהוא עושה מצוה ונכנס תחת כנפי השכינה למקצת מצות (ועיין מאירי). רש"י ז"ל נראה שגורס טבלו עבדיה לפניה. וכן בכל שמועתנו לפניה ולאחריה גרסינן ופירש לפניה קודם שנתגיירה היא ולאחריה לאחר שנתגיירה היא. ואסיקנא דלפניה לא צריך למימר לאחריה צריך למימר, הא בסתמא לא. ומינה דעבד של ישראל לעולם לא קנה עצמו עד שיפרש בין שטבל בפני הישראל בין שטבל שלא בפניו. אבל הרב אלפסי ז"ל גריס בפניה ושלא בפניה, והא לאחר שנתגיירה היא ואפילו בעבד ישראל ממש כל שבפניו אפילו בסתמא ושלא בפניו עד שיפרש. ונראה לי קצת ראיה על זה מדמסריה רב אשי למנימין עבדיה רבינא ולרב אחא, ולא הטבילו הוא בעצמו כדי שלא יטבול סתם בפניו, ולפיכך כל המטביל עבדו ימסרנו לאחרים להטבילו שלא בפניו.

הא דאנחו למנימין עבדיה דרב אשי זוליתא דטינא ואמרו ליה זיל אמטי לבי מרך. נ"ל להחזיקו עבד בפני הכל בשעת מעשה ממש, כדי שלא יכול לטעון שלשם בן חורין טבל.

דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשתעבדי בהו עבידתא יתירתא:    פירש רש"י ז"ל עכו"ם היו וכשאין נותנין כסף גולגלותם למלך תופסין אותן גבאי המלך. והני דבי רב פפא עשירים היו ופורעין המס לגבאי המלך וקונין אותם לעבדים מהם. וקא מיבעיא ליה אי הוה קנין, דלכי נפקי מיניה ליבעי גיטא דחירותא ופשט ליה דצריכין. ויש מפרשין (רמב"ן ד"ה והא) דגיירם והטבילם בעל כרחן לשם עבדות, וקא מיבעיא ליה אי עבדים נינהו ויכול לגיירם בעל כרחם, אי שעבוד בלחוד הוא ועכו"ם נינהו ואינם גרים בעל כרחן כדאמרינן לקמן (מח, א) וכל עבד איש ומלתה אותו, עבד איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש בעל כרחו. ואי קשיא לך אם כן היה לו לשאול תוך זמן אם הם גרים אם לאו. יש לומר דחדא דאית בה תרתי קא בעיא, דאי פשיטא ליה צריכי גיטא דחירותא ודאי עבדים נינהו ומלין אותן בעל כרחן ומטבילן לשם עבדות.

ויש מפרשין שהן בעצמן לוקחין מהן ממון ופורעין לגבאי המלך, וקא בעיא אי הוי כעכו"ם גופיה שמכר עצמו לישראל וצריך גט שחרור, או דלמא אינו אלא שעבוד בעלמא. ולדידי קשיא לי אי עכו"ם נינהו היכי סתים לישניה ואמר דיהבי זוזי אאינשי, דהוה ליה למימר דיהבי זוזי אעכו"ם. ועוד מאי קאמר ומשתעבדי בהו עבידתא יתירתא. ור"ח ז"ל פירש דגרים תושבים הוו, ולפי פירוש זה אינו קשה. ואי לאו דמסתפינא אמינא דישראלי נינהו והיינו דקאמר דמשתעבדי בהו עבידתא יתירתא וכתיב לא תעבוד בו עבודת עבד, ומיהו אינשי דלא מעלו הוו ובעא מיניה אי בעי גיטא דחירותא, כיון דגבאי המלך מוכרין לו. ופשט ליה דמוהרקינהו דהני בטפסא דמלכא מנח, דעל דעת כן הם באים לדור בארצו וכאלו לקחם במלחמה שיש לו בהן קנין גוף, דכתיב וישב ממנו שבי (גיטין לח, א) וזה שמכרן לו גופן קנוי לו דעבדים עבריים שנמכרו לו ע"י גבאי המלך, וכי נפקי גיטא דחירותא הוא דצריכין^[12].

שכן מצינו לאבותינו שמלו ולא טבלו:    כתב רש"י ז"ל כשמלו בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל תורה וליכנס תחת כנפי השכינה ואיכא למידק מנא ליה דהואי מילה בשעת קבלת התורה, ואי משום דאמרינן בפרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות ט, א) בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים, אי נמי מהכא ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, אכתי משעת קבלת התורה מנא לן דהוה. ואפשר דמשמע להו דקרא דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים שנימולו ביציאתן קאמר, כלומר שמלו אותן שלא היו נמולין, ונמולין הטיפו להם דם ברית, וכדאמרינן מבכילתא (פ' רבא פי"ה?) היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום שהוא גואל את בניו ולא היו להם מצות שיתעסקו בהן כדי שיתגאלו, שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה, עריה מכל המצות, נתן להם הקב"ה שתי מצות מצות פסח ומצות מילה שיעסקו בהן כדי שיגאלנו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמים. והרמב"ם ז"ל (אסו"ב פי"ג ה"ב) כתב מילה היתה במצרים שנאמר כל ערל לא יאכל בו מל אותן משה רבינו עליו השלום שכולם בטלו מצות מילה בהיותם במצרים חוץ משבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו ע"כ. ולפי דבריו שבט לוי הטיפו מהן דם ברית שאלולי כן במה נכנסו תחת כנפי השכינה. והרמב"ן ז"ל כתב דכל שהיו נמולין לא היו צריכין להטיף דם ברית, דהא סלקא להו מילה דהא מיפקדי עלה. ולא דמי לגבעוני מהול וערבי מהול, דהתם כיון דלא מיפקדי כמאן דלא מהילו דמו וכדאיתא בע"ז פרק אין מעמידין (כז, א) ובני קטורה נמי לא נתחייבו אלא הם אבל זרעם לא. וכן פירש רש"י ז"ל בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נט, ב ד"ה לרבות), והלכך בני לוי וכל אותן שהיו נמולין כבר, נדונו כנשים להכנס תחת כנפי השכינה בטבילה ועם המילה שלהם.

דף מו עמוד ב

ור' יהושע טבילה באמהות מנא לן סברא הוא דאם כן במה נכנסו תחת כנפי השכינה:    קשיא לי דלמא בהזיה. וניחא לי דלכשתמצא לומר דהזיה הויא באמהות על כרחן טבילה נמי היתה, דהא גמירי דאין הזיה בלא טבילה, אלא דהכי קאמר אפילו תמצא לומר דלא היתה הזיה באמהות, מכל מקום על כרחך טבילה היתה דאם לא כן במה נכנסו תחת כנפי השכינה.

הא דאמרינן אינו גר עד שימול ויטבול. אבל הרצאת דמים לא מעכבא. אף על גב דהויא באבותינו מדכתיב וכי יגור אתכם גר או לדורותיכם וכדאיתא בכריתות פ"ד מחוסרי כפרה (שם) שמע מינה שאינו גר עד שימול ויטבול. ואם תאמר דלמא לכתחלה דהא לכולי עלמא לכתחלה מילה וטבילה צריך. יש לומר דאי גר הוא בדיעבד אם כן למה לא הטבילו בלילה דהוה ליה כגמר דין ואפילו בלילה, ואם תאמר עוד מנא ליה מיהא דאינו גר עד שימול ויטבול דילמא טבילה עיקר וכדר' יהושע. יש לומר דסתמא דמלתא הא דר' יהושע ליתיה שתהא טבילה עיקר ומילה טפלה, אלא או כר' אלעזר או כרבנן או כר' יהודה דאמר או הא או הא.

דלמא דאיקלעי:    איכא למידק כיון דגר צריך שלשה מדכתיב ביה משפט אם כן אדרבה על כרחין נבעי מומחין, שהרי אפילו עשרה והן הדיוטות אין דיניהן דין דבר תורה, ואי אפשר לומר דקרא אסמכתא בעלמא הוא, דהא מיכן א"ר יהודה (להלן מז, א) גר שנתגייר בינו לבין עצמו אינו גר. וליכא למימר נמי דאנן שליחותייהו קא עבדינן כדעבידנא בגיטין וקדושין וכדאיתא בפרק המגרש (פח, ב) דשאני התם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, אבל הכא היאך אפשר למישרי עכו"ם בבת ישראל וכן כל שאר דיני דת משה ויהודית. ויש לומר דכי גמירי שלשה גמירי, מומחין לא גמירי. ואפשר דנפקא להו דשלשה בלחוד כתיב ביה רחמנא משפט ולא למומחין מדכתיב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם לומר דבכל הדורות מקבלין גרים ואפילובזמן דליכא מומחין. ומהאי קרא הוא דנפקא להו בפרק ארבע מחוסרי כרפה (כריתות ט, א) דמקבלין גרים בזמן הזה אף על גב דליכא הרצאות דמים. (ועיין רשב"א גיטין שם ד"ה במילתא).

ושמע מינה אין מטבילין גר בלילה:    כתב הרמב"ן ז"ל איני יודע אם הטבילוהו בדיעבד מהו שהרי משפט כתיב ביה ותחלת דין ביום הוא והרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' איסורי ביאה ה"ו) (הלכות אסורי ביאה פרק יג הלכה ו) כתב ואם הטבילוהו הרי זה גר. וכבר נתבאר לנו במסכת בבא בתרא (קיד, א) שאם דנו בלילה אין דיניהם דין הלכך מטבילין אותו פעם אחרת ביום ע"כ. ונראה דלכתחלה קאמר דטבילה כגמר דין דמי כיון שכבר קיבל ומל, דאי לא כיון דקאמר שמע מינה גר צריך שלשה פשיטא דצריך טבילה ביום ואם טבל בלילה לא עלתה לו טבילה, דהא שלשה מדכתיב ביה משפט נפקא לן אלא דמשום דטבילה כגמר דין איצטריך לאשמועינן דלכתחלה צריך ביום כנ"ל (מובא במגיד משנה שם).

מי שבא ואמר גר אני יכול תקבלנו תלמוד לומר אתך במוחזק לך:    הסכימו כל המפרשים דוקא במוחזק לן בעכו"ם ובא ואמר נתגיירתי, אבל במי שלא נודע ובא ואמר עכו"ם הייתי ונתגיירתי נאמן משום מגו דאלו בעי אמר ישראל אני, דומה למה ששנינו (כתובות כב, א) אשת איש הייתי וגרושה אני שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת, אבל הרמב"ם ז"ל (שם ה"י) כתב בחוצה לארץ צריך להביא ראיה ואחר כך נושא אשה ישראלית ואני אומר שזו מעלה ביוחסין.

דף מז עמוד א

ומעשה באחד וכו':    הקשה הר"א אב ב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן ובמאירי) כיון דקיימא לן דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר למאי נפקא מיניה אי הלכתא כרב נחמן דאמר לדבריך עכו"ם אתה. וכי תימא נהי דהולד כשר לקהל פגום לכהונה מיהא הוי, אנן לר' יהודה קאמרינן ולדידיה אפילו נתגייר בפנינו בתו פסולה לכהונה דהא אומר בקדושין (עז, ב) בת גר זכר כבת חלל זכר. והוא ז"ל פירקא דהכא בגר וגיורת שבאו שניהם לפני ר' יהודה ובמוחזקין לו שהיו ישראל מעלי. והרמב"ן ז"ל תירץ דר' יהודה כר' עקיבא סבירא ליה דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, דאיהו כר' עקיבא (להלן מט, א) דריש לא יגלה באנוסת אביו והא דאיפסיקא הלכתא כרב נחמן לא לענין דבריו של ר' יהודה אלא לדידן דקיימא לן דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ופגום מיהא הוי, ולפיכך אינו נאמן ואי משום דבת גר הוא, בהא נמי לא קיימא לן כר' יהודה אלא בת גר זכר בתו כשרה לכהונה.

ואי אתה נאמן לפסול בני בניך:    פירוש, אי אתה נאמן לפסול אפילו בניך במקום שיש בני בנים, והראיה מדאמרינן ואינו נאמן על בנו גדול ואוקמינא לאו גדול גדול ממש אלא קטן ויש לו בנים זה גדול, אלמא במקום בני בנים אפילו על בנו אינו נאמן. ומיהו לגבי עצמו נאמן בין הכי ובין הכי דשויה נפשיה חתיכה איסורא, וכן כתב הרמב"ם, וכן כתב הרמב"ן ז"ל אינו נאמן לפסול הבנים וחוזר וטובל בב"ד.

דף מז עמוד ב

נתרפא מטבילין אותו מיד:    ואם תאמר למה אין מטבילין אותו קודם שימול משום דשהויי מצוה לא שהינן. ותירץ הרמב"ן ז"ל (בד"ה נתרפא בתירוץ הב') דכיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה דאי פריש לפרוש, ומיהו אם טבל תחלה הרי זה גר, ותדע לך דהא אמרינן לקמן בפרק הערל (עח, א) גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה, והרי קדמה טבילה למילה, ולא תימא דוקא נקבה דאם כן הוה ליה למימר בתה אין צריכה טבילה. פירוש לפירושו אליבא דמאן דדחי התם ואמר עובר לאו ירך אמו הוא ומשום טבילת עובר גופיה ואמיה לא הויא חציצה, אבל למאן דאמר עובר ירך אמו הוא ליכא ראיה מהתם כלל. ולההוא לישנא נמי אפשר דלאו ראיה הוא, ובנה דקאמר היינו בתה. ולכשתמצא לומר דמילה קודמת עיכובא לא הוצרך לפרש דמדקאמר אינו צריך טבילה על כרחין מאי בנה ולדה, ויש כיוצא בה לעיל (מה, א) גבי עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום קל וחומר מאלמנה כו' זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום ומאי בנה בתה לפירושו של רש"י ז"ל וכדאיתא בהדיא בירושלמי שכתבתי שם.

ולי נראה דמילה קודמת לטבילה עכובא, דאלו לא כן לעכוב לעולם היתה טבילה קודמת משום שיהוי מצוה, אלא כיון שהטבילה כולל עיקר גירות ולצאת מטומאת גוים וליכנס בקדושת ישראל, דאפילו בלוקח כלים חדשים מן העכו"ם צריך טבילה, ומן הטענה הזאת וכמו שאמרו בעבודה זרה בגמרא דבני מערבא (פ"ה הט"ו) ולגבי לוקח כלים ישנים נמי אמרו שם (ע"ז עה, ב) מגעילין ומטבילין, לומר דטבילה צריכה לבסוף. אלא דאפשר דהתם אי איטבול תחלה עלתה להן טבילה דלא כתיבא עכובא. וכן כתב שם הראב"ד ז"ל (ד"ה מדיחן ועיין תוה"ב ב"ד ש"ד ובחי' הרשב"א ע"ז שם) וכל שכן הכא דפורש מן הערלה שהוא כפורש מן הקבר כדאמרינן בספחים (צב, א) שהיא צריכה לבסוף, ושתי טבילות לא אצטריך הכתוב אחת קודם מילה ואחת לאחר שפירש מן הערלה. ואפשר נמי דלכתחלה דוקא ואי עביד עלתה לו טבילה.

גירסת הספרים כן וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ובעל קרי:    ופירושו כל דבר שחוצץ בטהרות חוצץ באלו. ואיכא למידק דהא אמרינן בנדה פרק תינוקות (סז, א) אמר ר' יוחנן פתחה עיניה ביותר או שעצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה, והני מילי לטהרות אבל לבעלה כר"ל כו'. אלמא איכא בטהרות מה שאין כן בנדה. ומיהו אין הספרים מודים שם באותה גירסא אלא כך היא הגירסא שם, ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא דכר"ל ולומר דבשום מקום ליתנהו ואפילו בטהרות ויש שאין גורסין כאן ובנדה והכי קאמר כל דבר שחוצץ בנדה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובעל קרי, וצריך לומר שאין אנו צריכין לכל זה אלא ה"פ כל הדברים שהוזכרו בנדה חוצצין בין באלו בין בנדה וכאלו אמר חוצצין באלו כמו שחוצצין בנדה.

כופה ומטבילה לשם עבדות וכופה ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומותר בה מיד:    יש מי שפירש (רמב"ן) דלכולי עלמא עבדים נמולים בעל כרחם ומטבילים אותם בעל כרחם והכין איתא בפרקי ר' אליעזר (פכ"ט) ר' יוחנן אמר כל הגרים הבאים בישראל נמולין בטובתם וברצונם וביראת שמים הם נמולים ואין מאמינים בגר עד שבעה דורות שלא ישובו המים למוצאיהם. אבל עבדים נמולין בטובתם ושלא בטובתם ברצונם ושלא ברצונם, ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' שמעון בן אלעזר אלא בטבילת השחרור, דכיון שאינו יכול לכופה לטבול לשחרור למה יכפנה לטבילת העבדות.

דף מח עמוד א

והא דאמרינן מאי טעמיה דרשב"א הכי קאמר, מאי טעמיה בטבילת השחרור שמטבילו שלא לדעתו דכתיב עבד איש כלומר דאלו לאשמועינן דעבד נמול בעל כרחו, ליכתוב וכל עבד מקנת כסף ומלתה אותו, ואם לומר דבן איש דהיינו עכו"ם אינו נמול בעל כרחו, הא לא אצטריך דמהיכי תיתי, אלא לא בא למעט אלא עבד דכותיה, מה בן איש בשחרור אף עבד איש בבשל שחרור. ואין לשון הסוגייא מתישב היטב לענין זה. אבל הרב אלפסי ז"ל וכן ר"ח כתבו ז"ל במסנקא עבד הלקוח מישראל אין צריך לקבל שכבר קבל, נראה מדבריהם שהם ז"ל מפרשים דאף עבד צריך לקבל ולזה סוגיין השמועה כולה מתחוורת יותר, וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' איסורי ביאה הי"ב) (הלכות איסורי ביאה פי"ג הי"ב).

ולענין טבילת עבד משוחרר, יש מי שאומר^[13] דכיון דאינו צריך לקבל אינו צריך שלשה. והביאו ראיה מהא דאמרינן בקדושין פרק האומר (סב, א) גר נמי לאו בידו מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא, ואקשינן אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחררך הכי נמי דהוו קדושי, ואי סלקא דעתך צריך שלשה הכי נמי מי יימר דמזדקקי לה. ואין משם ראיה כל כך דדלמא אין צריך שלשה בדיעבד אלא לקבלה, אבל לאחר שקבל בפני שלשה ומל וטבל בינו לבין עצמו הרי זה גר, וכמו שכתבנו למעלה (מה, ב ד"ה הא דאמרינן) משם הרמב"ן ז"ל. אבל לכתחלה בין זו ובין זו צריך שלשה.

והרב ר' יהודה אלברצלוני ז"ל כתב שצריך שלשה. והרמב"ם כתב (בהלכות אסורי ביאה שם) כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום. ומשם רבותינו הצרפתים ז"ל ראיתי (בחי' הרמב"ן) שאם שחררו רבו אף על פי שלא טבל אין טבילה מעכבת ואם קדש בת ישראל קדושיו קדושין.

דף מח עמוד ב

הגר זה גר תושב:    פירש רש"י שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות, ומזהירו הכתוב על השבת דמחלל שבת כעובד עבודה זרה, ואינו מחוור דגר תושב היינו בן נח והוא אינו מוזהר על השבת, אדרבא אמרו ז"ל (סנהדרין נח, ב) עכו"ם ששבת חייב מיתה. ועוד דבכריתות פ"ד מחוסרי כפרה (ט, ב) אמר ר"ש אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבין, עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול, וא"ר אידי בר גרשון אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון, ולא אמר התורה שישבות הגר והעבד אלא ממלאכתנו, ולא להם אסרה תורה אלא לנו שלא לעשות מלאכתנו על ידי עבדינו ולא על ידי גר תושב. ואף על פי שאין באמירה לעכו"ם דעלמא אלא שבות של דבריהם, הכא גזרת הכתוב היא. ומכאן אנו למדין דעבד העוסק במלאכת בעליו בשבת חייב להפרישו, לפי שהעבד לעולם עושה על דעת רבו, וכאותה שאמרו בשבת (קכא, א) קטן שבא לכבות אין שומעין לו, ואוקימנא בקטן העושה על דעת אביו. אבל בגר תושב אפשר שהוא מותר לפי שאינו עושה אלא מדעת עצמו, וכמו שאמרו שם אי הכי נכרי נמי בעושה על דעת ישראל אמאי אין אומרים לו אל תכבה, ופריק נכרי אדעתא דנפשיה קא עביד. אלא שבאמירתנו אסור במלאכתנו דבר תורה, מה שאין כן בעכו"ם דעלמא. וצרכי חולה שאין בו סכנה הנעשין ע"י עכו"ם בשבת, נראה גם כן שאסור על ידי עבד ערל, דלא התירו אלא דוקא שבות של דבריהם אבל של תורה שלא במקום סכנה אי אפשר, ונראה לי דלכולי עלמא נמי ואפילו לישראל אחר שאינו רבו אסור, דעבד ערל כגר תושב מה גר תושב אסור אף על פי שאין רשותך עליו אף עבד ערל כמוהו אסור אפילו במלאכת מי שאין רשותו עליו כנ"ל^[14].

דף מט עמוד א

ור' יהושע ליכתוב רחמנא או לא יקח או לא יגלה לא יקח ולא יגלה למה לי:    כך היא גירסת הספרים והיא גירסתן של גאונים ז"ל, וכן הוא בפר"ח ז"ל ובהלכות הרב רבינו אלפסי ז"ל. והכי פירושא אי כר"ש התימני ליכתוב רחמנא לא יקח ואנא אמינא אשת אב בכלל היתה ויצאת מן הכלל ללמד על הכלל כולו שהוא חייבי כריתות, שבכרת כללן הכתוב דכתיב ונכרתו הנפשות העושות ולא במיתה כללן, הלכך מחייבי כריתות הוי ממזר. לא יגלה למה לי. אי נמי לכתוב לא יגלה בין לר' עקיבא בין לר' שמעון ומר מוקי לה לחייבי לאוין ומר מוקי לה לחייבי כריתות תרוייהו למה לי לומר לך מחמור הוי ממזר מן הקל לא הוי ממזר.

ור"ח ז"ל כתב מלא יקח ולא יגלה הוי ממזר. כלומר, ולא אשכחן דכתיב לא יקח ולא יגלה אלא בחייבי מיתות ב"ד, שנאמר ערות אשה ובתה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותה מה שלא כתב כן לא בחייבי לאוין ולא בחייבי כריתות. ונראה שהוא ז"ל אינו גורס מלא יקח עד לא יגלה אלא מלא יקח ולא יגלה הוי ממזר ופירוש נכון הוא. ורש"י ז"ל (בד"ה ה"ג ובד"ה לא יקח) גורס ליכתוב רחמנא לא יגלה לא יקח למה לי. פירוש, ליכתוב לא יגלה דמינה שמעינן או חייבי לאוין לר' עקיבא, או חייבי כריתות לר' שמעון התימני, לא יקח למה לי, שמע מינה דמלא יקח ועד לא יגלה הוי ממזר דלהכי כתביה רחמנא. ואם תאמר אם כן לא יגלה למה לי. יש לומר לחייבו על שומרת יבם של אביו בלאו יתירה. ואינו מחוור דאם כן אדרבה לימא מולא יגלה הוי ממזר ולא יקח לרבות בלאוין, והכי ניחא טפי דלא יגלה סמוך ללא יבא ממזר. ועוד שאין הספרים מודים לגרסתו כך הקשה עליו הרמב"ן ז"ל. וגם כן מן הירושלמי נראה כדברי הגאונים ז"ל דגרסינן התם (פ"ד הי"ד) מה ראוי לומר הלכה כשמעון התימני אמר ר' יוסי בר' חנינא מקום שנכללו כל העריות להכרת יצאת אשת אב ללמד על הממזר.

הכל מודים בבא על הנדה ועלה סוטה שאין הולד ממזר:    פירש רש"י ז"ל הכל מודים דנדה ר' שמעון התימני, והכל מודים דסוטה ר' עקיבא. דמתניתין (לעיל מד, א) דהמחזיר גרושתו דלא בעי חייבי לאוין דשאר והכל מודים דשומרת יבם דקתני בברייתא היינו ההוא תנא דר' עקיבא דהיינו ר' סימאי, דאלו לאידך תנאי דר' עקיבא דבעי חייבי לאוין דשאר לא צריכן למימר, דמאי שנא הני, הוא הדין לכל שאר חייבי לאוין דכותייהו דהני. ואינו מחוור דאם כן מתניתין דהמחזיר גרושתו היינו ר' סימאי, ואנן לא אשכחן בקדושין (סח, א) ובכתובות (ל, ב) דאית ליה כי האי סברא אלא ר' סימאי. ועוד דאם איתא דרישא דמתניתין תנא דלא בעי חייבי לאוין דשאר, וסיפא תנא דבעי חייבי לאוין דשאר, כל כי האי לא הוה שתיק גמרא מלפרושי הכין, ועוד דמאי דקא מפרש דלר' סימאי משומרת יבם לא הוי ממזר לא מחוור, דהא תנן בפרק האשה רבה (להלן צב, א) אמרו לה מת בעלה ואחר כך מת בנה ועמדה ונשאת ואחר כך אמרו לה חלוף הדברים הולד הראשון והאחרון ממזר, ותנא עלה זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה. ואקשינן ולימא אין ממזר מחייבי לאוין, ופרקינן האי תנא הך תנא דר' עקיבא הוא דאמר מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר, מחייבי לאוין גרידא לא הוי ממזר, אלמא לר' סימאי דלא בעי חייבי לאוין דשאר אף מיבמה הוי ממזר. ועוד תניא בגיטין בפרק הזורק (פ, א) ביבמה תצא מזה ומזה וכל הדברים האלו בה. ובפרק קמא דמכלתין (יד, א) אמרינן אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת, ואמרינן לאפוקי מדר' עקיבא, אלמא לר' עקיבא אפילו מיבמה הוי ממזר.

ולדידי קשיא ליה עוד, דאי לרבי סימאי קאמר מאי שנא לדידיה משאר חייבי לאוין דעלמא, ואי משום דכתיב בה הויה כמו שפרש"י ז"ל, האי לא תהיה אשת המת לא לרבות לא הויה אצל זר קאתי, אדרבה אי אתה בא לומר דבענין הויה דבר הכתוב לסלק ממנה הויה קאתי, וכדרב דאמר אין קדושין תופסין ביבמה לכולי עלמא, מדכתיב לא תהיה. ועוד דהא גרסינן בסוטה בפרק היה מביא (יח, ב) אלא קתני שומרת יבם וכנוסה הא מני ר' עקיבא היא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. לפיכך פירש רבינו תם (בתוס' ד"ה הכל) דסוטה חייבי לאוין דשאר הוא, דזונה לא מפסלא לקהל אלא משום דהוי אשתו היא דנאסרה עליו, ואשתו שארו היא, וכל הני שבאותה משנה דהמחזיר גרושתו חייבי לאוין דשאר נינהו. ומאן הכל מודים דסוטה, אפילו תנא דר"ע דבעי חייבי לאוין דשאר, משום דר' עקיבא תרתי בעי חייבי לאוין דשאר ודלא תפסי בהו קדושי, כר' שמעון התימני דבעי חייבי כריתות והויא דלא תפסי בהו קדושי, והכל מודים דיבמה נמי היינו דוקא ההוא תנא דשאר. ואף על גב דיבמה לשוק לאו חייבי לאוין דשאר היא אצטריך דדלמא סבירא ליה לא תהיה לא תהא בה הויה לזר קאמר כרב, ואשמועינן דאפילו הכי כיון דלאו מלאוין דשאר היא לא הוי ממזר, דר' עקיבא תרתי בעי וכדאמרו. ואי נמי אתא לאשמועינן כשמואל דקדושין תופסין בה ולעולם ר' סימאי לא מודה בשומרת יבם וכדאמרן (ועיין רמב"ן).

---

1. (ועיין ריטב"א)
2. (עיין רא"ש סי' א קרן אורה וערל"נ)
3. (עיין קרן אורה)
4. (עיין ריב"ש סי' שפ"ה)
5. (בכת"י כתוב על הפירוש הראשון נ"א _ נוסח אחר)
6. (עיין ריטב"א ערל"נ ????)
7. (עיין פסחים ל, ב שאין החלוט מחמיץ)
8. (ועיין ריטב"א)
9. (כז, ב ואין רי"ף ובאה"ג אה"ע סי' קנט ס"ק כו)
10. (עיין רש"י בד"ה שבנה פגום, וברמב"ן שלפנינו לא הובאו דברי רש"י)
11. (עיין תוס' שם ד"ה רבי יוחנן)
12. (עיין ריטב"א ומאירי)
13. (מובא ברמב"ן ועיין תוס' חד מקמאי והם לבעל ההשלמה)
14. (ועיין עבודת הקדש להרשב"א בית מועד שער ה פ"ה)