חידושי הרשב"א על הש"ס/ברכות/פרק ג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
תוספות הרא"ש |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע |
מתניתין. מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפלין: אסקה רב אשי בגמרא דמוטל עליו לקברו כמוטל עליו לפניו דמי, דטרוד טירדא דמצוה. ולאו דוקא הני אלא פטור מכל מצות האמורות בתורה וכדקתני בברייתא דמייתינן בסמוך, אלא רבותא נקט במתניתין ולומר דאפילו הני דמצי למעבדינהו ולמיקם קמיה- פטור.
ירושלמי: "אמר רבי בון כתיב "למען תשכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"- ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים".
הא דקתני "פטור מן התפלין" איכא למידק מאי איריא מוטל לפניו? אפילו כל יום ראשון נמי כדאמרינן במועד קטן (טו.), ומדאמר ליה רחמנא ליחזקאל "פארך חבוש עליך" מכלל דאבל אסור בתפלין. ומסתברא דתפלין אגב קריאת שמע ותפלה נקיט להו ובירושלמי בעו לה ופריקו בה פרוקא אחרינא.
גמרא. ואינו מברך ואינו מזמן: פירוש אסור לברך ולזמן, ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי. ותדע לך מדאמרינן בסמוך התם תוך ארבע אמות אסור חוץ לארבע אמות שרי, הכא אפילו חוץ לארבע אמות אסור - אלמא אם רצה להחמיר אסור לו לעשות כן. וגרסינן בירושלמי אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. ואיבעיא להו התם טעמא מאי? אי משום כבודו של מת או משום דאין לו מי שישא משואו. מה נפיק מביניהון? היה לו מי שישא משואו- אין תימר משום כבודו של מת אסור, ואין תימר משום שאין לו מי שישא משואו מותר. והא תני פטור מנטילת לולב. תפתר בחול. והא תני פטור מתקיעת שופר. אית לך מימר בחול ולא ביום טוב. אמר ר' חנינא מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכרירין ומקוננות כיי דתניני' תמן מחשיכים על התחום לפקח על עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות כמי שהוא נושא משואו".
מכל מקום נראה כמאן דאמר משום כבודו של מת מדקתני בברייתא "ובשבת מסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן" ואי משום שמחשיכין על התחום ליתסר כדרך שאמרו פטור(?) מתקיעת שופר. ובהדיא קתני במסכת שמחות שאסור משום כבודו של מת. ומיהו באכילת בשר ושתיית יין נראה שאם יש לו מי שישא משואו נראה שהוא מותר שאינו אלא כדי שלא ימשך אחרי אכילתו ושתייתו ולא יתעסק בקבורת מתו. וכן העידו על רבינו תם כשמתה אחותו והודיעוהו בעיר אחרת אכל בשר ושתה יין כי אמר מאחר שיש לה בעל שחייב בקבורתו אינו אסור בבשר ויין.
מברך ואינו מזמן ואין מברכין ואין מזמנין עליו: ירושלמי: ואם בירך אין עונין אחריו אמן ואחרים שברכו אין עונין אחריהם אמן.
תשמיש המטה איכא בינייהו: ירושלמי: "רבי יהושע בן פזי בשם ריב"ל הלכה כרשב"ג". ואינו נראה כן בגמרין דהא אמרינן במועל קטן (כד.) דברים שבצנעא נוהג. ואמרינן נמי בריש פ"ק דכתובות (ד.) בועל בעילת מצוה ופורש וכו' מסייע ליה לר' יוחנן דאמר דברים שבצנעה נוהג.
רבי אשי אמר מוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי: הורו רבותינו הצרפתים זכרונם לברכה במי שמת בתפיסה ביד המושל, שאינו מניח לקברו, שאין הקרובים אסורים בבשר ויין לפי שאינו מוטל עליהם לקברו דומה למה שאמרו בירושלמי דפרק בתרא דמועד קטן במת שמפנין אותו מקבר לקבר שאין מונין לו משיסתם הגולל הראשון אלא מן השני ומסתמא פסקו אנינות משנקבר בראשון וגם זה מכיון שאין מוטל עליו לקברו אין, כאן אנינות. ומיהו אין מונין לו אלא משעה שיקבר ואינו דומה למי שנתיאשו עליו לקוברו שחלה עליהם אבלות מאותה שעה דהתם נתיאשו אבל כאן עדיין לא נתיאשו שעדיין מצפין אולי יתרצה המושל ויקבר.
וספר תורה בזרוע וקורא בו: לאו לוקא אלא דהוא הדין דלא יקרא בעל פה.
כדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה: ופרישנא(?) שאם היה מתירא מפני גוים או מפני לסטים מניחו על החמור ורוכב עליו, שזו היא שמירתו, הא לאו הכי אסור דלא גרע מעצמות. ומיהו דוקא לרכוב עליהם אבל להפשילן לאחריו על גבי החמור- מותר. וגרסינן בירושלמי "דסקיא שהיא מלאה ספרים או שהיו עצמות המת לתוכה הרי זה מפשילן לאחריו ורוכב.
דליוה דלא לימרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו: מכאן נראה שאין מטילין ציצית בטלית של מת. ובמסכת שמחות נמי אמרינו אבא שאול צוה את בניו "קברוני תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מטליתי". ואי קשיא לך הא דאמרינן במנחות (מא.) אמר שמואל כלי קופצא חייבין בציצית. ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית. וההיא שעתא ודאי רמינן לה משום לועג לרש חרף עושהו. יש לומר ההיא אליבא דשמואל קאמרינן דאמר בשבת פרק שואל (קנא:) מצוות אינן בטלות לעתיד לבא וכיון שהוא אינו יכול להטיל לעצמו אם לא יטילו לו מי שקוברים אותו איכא משום לועג לרש. ואנן קיימא לן כר"י דאמר בנדה (סא:) מצות בטלות לעתיד לבא. ובהא איתרצא לן אחריתי דאיכא למידק מאי שגא דלענין ציצית אמרינן התם דאם לא יטילו לו איכא משום לועג לרש ואילו ששבגד שאבד בו כלאים אמכינן עושין אותו תכריכין למת? ולא היא דההיא הא אוקימנא לה במסכת נדה דוקא לספדו אבל לקרבו אסור, וכמ"ד מצות אינן בטלות לעתיד לבא אבל למאן דאמר בטלות, בין לספדו בין לקברו, מותר, וליכא משום לועג לרש.
ואם תאמר מכל מקום מאי שנא מהא דאמרינן הכא דלייה כי היכי דלא לימרו מחר הן באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו? תירץ רש"י ז"ל שאין בכלאים משום לועג לרש עכשיו כשהוא בקבר, שאפילו בחי דומיא דמת אינו אסור, דאינו נהנה, והעלאה דרך לבישה אסרה תורה ומוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה. ורבינו תם ז"ל תירץ דשאני ציצית הואיל ושקולה כנגד כל המצות. ומה שאמרו במדרש בסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר שהמתים חייבין בציצית - סברי לה כשמואל דאמר מצוות אינן בטלות לעתיד לבא, וכן העידו משמו של רבינו תם ז"ל שאין מטילין ציצית בטליתו של מת, וכן עמא דבר.
אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע: ירושלמי: "תני אין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע אלא אם כן הקדימו שעה אחת או אחרו שעה אחת כדי שיקראו ויתפלל. והתניא קברו את המת וחזרו. תפתר באילו דהוין סברין דאית בה עונה ולית בה עונה.
הכי גרסינן אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד: ונראה מדברי רש"י ז"ל דההי קאמר שאם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה- יתחילו ויגמרו את כולה.
פושטו ואפילו בשוק: ודוקא בכלאים דאורייתא דהיינו שוע טוו ונוז, הא לאו הכי גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה דרבנן.
רוב ארונות יש להן חלל טפח: ואם תאמר, רש"י ז"ל שפירש גולל דהיינו דף העליון שבארון, כי איכא חלל טפח מאי הוי? תיפוק לי משום גולל ודופק שמטמאין באהל במת. תירץ הראב"ד ז"ל וגם בתוספות דאין כהן מוזהר אלא על טומאות שהנזיר מגלח עליו דתנן בנזיר פרק כהן גדול ונזיר (מט:) "על אלו טומאות הנזיר מגלח וכולי ועל אלו אין הנזיר מגלח: הסבכות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק וכלית הנוגעים במת". ותניא במסכתא דמכות "כהן גדול שפרע או פרם או שנטמא לאחד מן הקרובים- הרי זה חייב. זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו לוקין עליו את הארבעים וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו אין לוקין עליו". ואינו דומה לדם רביעית הבאה משני מתים שמטמא באהל וכהן מוזהר עליו כדנפקא לן מ"על כל נפשות מת לא יבא" ואף על פי שאין הנזיר מגלח עליו - דהתם דם מיהא הוי טומאה שהנזיר מגלח עליו כגון חצי לוג כדאיתא התם בנזיר פרק כהן גדול ונזיר, אבל גולל ודופק כלל לא, דאין אותה טומאה כלל בנזיר לגלח עליה.
ואם תאמר מכל מקום כיון שהגולל טמא היאך הוא חוצץ, והא קיימא לן "כל דבר שהוא מקבל טומאה אין חוצץ בפני הטומאה"? תירצו בתוס' שהגולל אינו מטמא מבפנים כנגד המת וכדתנן במסכת אהלות פר' חמשה עשר "שבית שהיתה מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד פתיל, ועשאוה גולל לקבר- הנוגע בה טמא טומאה שבעה, והחבית והמשקין טהורין" - אלמא חוצצת להציל מה שבתוכה. וטעמא לפי שאינו טמא אלא צד החבית שהוא לצד חוץ כדין גולל.
ויש מי שפירש בשם רש"י ז"ל שהארונות היו טמונין בכוכין, ורוב ארונות יש להן חלל טפח בינם ובין הכוך, והשתא אין שם טומאה גולל כלל.
יכול יטמא אמרת לא יטמא: ולא בנזיר ההולך לשחוט את פסחו קאמר אבל בכל אדם קאמר וכשאמרו לו מחצות ולמעלה שכבר חל עליו חיוב שחיטת פסחו. והכי מוקי לה בזבחים (דף קא) מקשי'(?) דיוסף הכהן שמתה אשתו וטמאוהו אחיו הכהנים ומוקי לה התם בקודם חצות, והא דהכא בלאחר חצות, דלא חלה עליו אנינות. אמרת לא יטמא. כלומר אדרבה כיון דלאחר חצות הוא אינו בדין וידחה מצות הפסח שכבר קדמה וחלה עליו.
שב ואל תעשה שאני: ואם תאמר: והא דחי מת מצוה לאו דכהן ונזיר? יש לומר דההוא לא ביטול לא תעשה הוא, דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה; אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למדחי עשה דקרובים ואפילו הכא לעשה דמת מצוה לא דחי - אלמא משום כבוד הבריות דאלים הוא. ואינו מחוור, שהרי תמיד ופסח קאמר בפסחים (סב:) אלו דברים דוחין את השבת אף על פי שלא מצינו מעולם שאסרה אותן התורה בשבת. אלא יש לומר דמכהן ונזיר לא מצי פריך דאי מכהן איכא למימר שאני התם שלאו שאינו שוה בכל הוא, ואי מנזיר שאני נזיר דאיתיה בשאלה. ויש נוסחאות דמקשו בהדיא מכהן גדול ומפרק ליה משום דלאו שאינו שוה בכל הוא.
מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש ומן התפלין: וטעמא דנשים ועבדים משום דקריאת שמע ותפלין הוא מצות עשה שהזמן גרמא. והוא הדין בבל שאר מצות שהזמן גרמא אלא משום דאיירי לעיל בפטור ק"ש בעוסקים במת תנא הכא ק"ש. ומשום דבפרשת שמע אכתבה מצות תפלין נקט ליה נמי בהדיא בתפלה. ומזוזה וברכת המזון משום דתפלה באה אחר ק"ש נקט נמי תפלה וברכת המזון ומזוזה דכתיבי בק"ש. מזוזה דכתיב "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" וברכת המזון מדכתיב ביה "ונתתי עשב בשדך ואכלת ושבעת".
וקטן שפטור מק"ש ומן התפלין, פרש"י ז"ל אפילו קטן שהגיע לחינוך, וטעמא דק"ש מפני שאין זמנו ארוך כל כך והוא אינו מצוי אצל אביו בכל עת שירגילהו לכך. ותפלין מפני שאינו יודע לשמור תפליו שלא יפיח בהן. ונראה שהזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כן דאי בשלא הגיע לחינוך מאי שני הכי אפילו מכל מצות האמורות בתורה, ואפילו מן התפלה נמי פטור. ומכל מקום אין פירושו נכון, דאי בשהגיע לחינוך אביו קונה לו תפלין כדאמרינן בסוכה (מב.) "קטן היודע לשמור תפליו אביו מניח לו תפלין". ויש לתרץ דהכא נמי בסתם תינוק שאינו יודע לשמור תפליו והיינו דקתני התם "יודע לשמור תפליו", הא בסתם תינוקות אף על פי שהוא כבן תשע כבן עשר, אם לא ראינוהו זריז ונזהר בפני עצמו, לא.
ורבינו תם ז"ל פירש בשלא הגיע לחינוך ו"חייבין בתפלה וברכת המזון" לאו אקטנים קאי אלא א"נשים ועבדים". והני דנק' [אולי צ"ל "דנזכרו" -ויקיעורך] הכא כבר כתבתי דמשום דאיירי בק"ש שכתוב בו תפלין ומזוזה נקט להו, והוא הדין לשאר המצות דקטן חייב בהן אפילו קודם שהגיע לחינוך כגון סוכה דאמרינן קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה קתני הכא דבאלו פטור.
יש ספרים דגרסי תפלין פשיטא: ויש להקשות מאי פשיטותא, דילמא אתא לאשמועינן דתפלין מצות עשה שהזמן גרמא, דשבתות וימים טובים ולילה לאו זמן תפילין, ופלוגתא היא בעירובין (מה:), ואיכא מאן דאמר התם דנוהגת בין בחול בין בשבת ובלילות כבימים. ויש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לשנויי הכין אלא דעדיפא מינה שני ליה דאפילו למאן דסבירא ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא איצטריך. ויש נוסחאות אחרות דלא גרסי בכל הני "פשיטא" אלא הכי גרסי "מאי שנא ק"ש ותפלין?", ומשני "מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות", וזו גירסא נכונה.
בעא מיניה רבינא מרבא נשים חייבות בברכות המזון דאורייתא או דרבנן: ואם תאמר מאי קא מבעיא ליה? והא מצות עשה שלא הזמן גרמא היא? פרש"י ז"ל משום דכתיב "וברכת..על הארץ הטובה אשר..נתן לך" ונשים לא נטלו חלק בארץ. ואם תאמר אם כן אף בעבדים כן, שאף הן לא נטלו חלק בארץ, ולבעי מינה נשים ועבדים? ויש לומר דשאני גרים שהם זכרים ושם זכרים נטלו חלק בארץ.
ויש מפרש דיסתפקא ליה משום דאמרינן לקמן (מט.) "דכל שלא אמר ברית ותורה בארץ בברכת המזון לא יצא ידי חובתו" והלכך נשים דלא אפשר להו למימר ברית ותורה, אף הן אינן חייבות דאורייתא. ולית ליה הא דרב דאמר התם יצא לפי שאינו בנשים.
אלא הכא דאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן: ולענין פסק הלכה לא קיימא לן כרבינא אלא כרבא דאמר ליה דאורייתא. חדא, דרבא רביה דרבינא. ועוד דאמרינן לעיל "וחייבין בברכת המזון. פשיטא." ואהדרינן "מהו דתימא הואיל וכתיב "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר" מצות עשה שהזמן גרמא הוא, קמ"ל" - אלמא מלתא דפשיטותא הוא לכולהו דחייבות דאוייתא. וברישא דקתני "אשה מברכת לעצמה אפילו אכל כדי שביעה. והא דקתני דקתני "ובן מברך לאביו" בשעונה אחריו מה שהוא אומר, והכי אוקמה בירושלמי. וכן דעת הראב"ד.
עוד כתבהרב ז"ל דליכא שיעורא דרבנן דאפילו כזית דאורייתא לרבי מאיר, ור' מאיר ור' יהודה בשיעורא פליגי לקמן (מה.) ונראין דבריו. ובפרק כיצד מברכין גבי אכל כזית מליח וכן בפ' שלשה שאכלו אאריך בה, בס"ד.
מאי טעמא ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא: ואיכא למידק האי ספק קרא ק"ש במאי קא מיירי? אי בברי שאמר אמת ויציב אלא שמסופק אם קרא את שמע הא לא אפשר, דכיון דאמר אמת ויציב בודאי קרא את שמע דסירכיה נקט ואתא; ואי במסופק אפילו באמת ויציב, היינו ספק אמר אמת ויציב! ויש לומר דלעולם במסופק בשניהם והכי קאמר ספק קרא ק"ש והיכי דמי כגון שמסופק גם כן אם אמר אמת ויציב- אינו חוזר וקורא ק"ש. אבל אם מסופק באמת ויציב ואפילו יודע שקרא ק"ש- חוזר ואומר אמת ויציב דאמת ויציב דאורייתא.
ואם תאמר עוד, אמת ויציב דאורייתא אמאי? משום יציאת מצרים דאית ביה - והלא אף בק"ש איכא פרשת ציצית דכתיב בה יציאת מצרים וכיון שיודע שקרא ק"ש כבר יצא, וחזר אמת ויציב דרבנן, דלא גרע ק"ש משמעתא דאית בה יציאת מצרים דמהדר עלה רבי כדי לצאת מהזכרת יציאת מצרים בזמנה כדאיתא לעיל (יג:)? פירש ה"ר שמעיה ז"ל דהכא קרי לפרשה ראשונה דק"ש דאית בה מלכות ק"ש ואמת ויציב קרי ליציאת מצרים, וכיון שכן אף פרשת ציצית בכללה.
ולא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבי אליעזר דאמר בסמוך ספק קרא ק"ש חוזר וקורא דק"ש דאורייתא. ובריש פרק היה קורא דפסוק ראשון דאורייתא.
ואי סלקא דעתך אמת ויציב דאורייתא ניבריך לאחריה: קשיא לי אמאי לא אקשי מק"ש דמדקתני מהרהר בלבו ש"מ דאורייתא ואמאי שבק סירכיה(?) דנקט לאקשויי אמאי דאמר ק"ש דרבנן? ויש לומר משום דהוה מצי לשנוי דילמא דרבנן ואפילו הכי מהרהר בלבו בה משום מלכות שמים דאית ביה וכסברא קמייתא דאמרו לעיל.
הא דאמר רבי אלעזר ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל: פירש גאון ז"ל אינו רשאי לחזור ולהתפלל דדילמא כבר התפלל ואיכא משום בל תוסיף. ורבי יוחנן אמר אם רצה חוזר ומתפלל דתפלה רחמי נינהו והלואי שיתפלל ויבקש רחמים כל היום כולו. ומיהו מתפלל ומתנה - אם לא התפלל זו לחובתו, ואם התפלל תהא לנדבתו. והא דאמר ר' יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה - "חייב לפסוק קאמר, דכיון שהתחיל בה בתורת חובה אם גומרה הרי זה כמקריב שני תמידים של שחר, ולא פליג רבי יוחנן בהא.
והראב"ד ז"ל פירש דאינו חוזר ומתפלל "אינו חייב לחזור ולהתפלל" קאמר, ואם רצה לחזור רשאי דאילו רצה להתפלל כל היום כולו בדרך תחנונים אפשר והלואי - עכשיו שנסתפק, חייב לחזור. ובנזכר שהתפלל גם כן "אינו חייב לפסוק" קאמר, אלא אם רצה פוסק באמצע ברכה. ונראין דברי גאון ז"ל, דהא דר' יוחנן לא אתיא שפיר לדברי הר"ב ז"ל. ועוד דהא אמרינן בסמוך דההיא דרב יהודה דאמר "נזכר באמצע ברכה פוסק" ואידך דרבי הודה דאמר "במצא צבור מתפללין שאם אין יכול לחדש בה דבר אין יתפלל", אמרינן דצריכי - אלמא בחד גונא מיירו ואם איתא דההיא קמייתא דרב יהודה "אם רצה פוסק" קאמר, הכא נמי "אם אין יכול לחדש בה דבר אל יתפלל" "אם רצה להתפלל" קאמר, ומינה דיכול לחדש בה דבר חייב להתפלל ואמאי? והלא כבר התפלל? וגם הראב"ד ז"ל כתב דנראין דברי גאון ז"ל.
ואלא מיהו במה שכתבו דנזכר שהתפלל פוסק אפילו לרבי יוחנן - אינו מחוור בעיני; דכיון דרבי יוחנן מודה שיכול להתפלל בתורת נדבה, אם כן אין כאן משום בל תוסיף לדעת רבי יוחנן, ואי נמי תימצי לומר דלרבי יוחנן אסור להתפלל שתי פעמים דרך חובה, מכל מקום, עכשיו הנזכר בשעת תפלה יכוין דעתו להיות תפלתו תחנונים ונדבה ויסיים כולה בנדבה. ובירושלמי עביד לה בהדיא פלוגתא דר׳ יוחנן בהא דנזכר תפלה, ואמר דלרבי יוחנן מסיים דהלואי שיתפלל כל היום כולו. ולפיכך לדידן דקיימא לן כרבי מחנן- אינו צריך לפסוק אלא גומר ואפילו כל תפלתו ובלבד שיתכוין מכאן ואילך לשם נדבה(?), כן נראה לי.
אמר להן גומר כל אותה ברכה: וקא פירש טעמא דגברא בר חיובא הוא ורבנן לא אטרחיה משום כבוד שבת וכי אתחיל מיהא גומרה. ויש מי שאומר דדוקא בתפלת יוצר או במנחה, והטעמא דאמרינן דגברא בר חיובא אי לאו דלא אטרחוהו רבנן אבל בתפלת המוספין פוסק ואפילו באמצע ברכה דהא ליתא בחול ואם כן גברא לאו בר חיובא הוא כלל, והוה ליה כאידך דנזכר שהתפלל. והראב"ד ז"ל פירש דלא שנא, דאפילו תפלת המוספין ראויה היתה לכל י"ח ברכות ואם התפלל י"ח ברכות וחדש בה דבר מעט למוספין, יצא, וכדאמרינן בירושלמי פרק תפלת השחר בענין כמה ישהה בין תפלת יוצר לתפלת מוסף. כדי הלוך ארבע אמות. רב אמר צריך לחדש בה דבר. רבי זעירא בעי קומי רבי יוסה מהו צריך לחדש בה דבר. אמר ליה אפילו אמר ונעשה לפניך בתמידי יום וקרבן מוסף- יצא. והלכך אם התחיל בברכה גומרה. ויותר מזה מבואר שם בירושלמי דגרסינן התם "נכנס ומצא צבור מתפללין תפלת המוספין, אם יכול להתחיל ולגמור ולענות אמן- יתפלל, ואם לאו אל יתפלל. באיזה אמן? אמרו באמן של האל הקדוש. וחד אמרו באמן של שומע תפלה. ולא פליגי- כאן בחול כאן כשבת" - דאלמא נוהגין היו במוספין דר"ח להתפלל שמנה עשרה ברכות אלא שבשבת הקלו כמו שהקלו בשאר תפלות היום. וכיון שכן אף במוספין איכא נמי טעמא "דגברא בר חיובא הוא" והלכך אם התחיל- גומר אותה ברכה.
מר סבר יחיד אומר קדושה: תמיהה לי והלא משנה שלימה שנינו במגילה (כג:) "אין פורסין שמע וכולי בפחות מעשרה" טעמא משום קדוש דאית ביה, ורב הונא דאמורא הוא מיפליג אמתניתין?! וראיתי בפירושי רש"י ז"ל דהכא הכי קאמר: יחיד שמתפלל בתוך הצבור אומר קדוש.
והאמר רבי יהושע מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה שנאמר והודעתם לבניך..וכי תימא ר' יהודה לא דריש סמוכים וכולי: מכאן נראה שהמקשה היה סבור דר' יהושע בן לוי אסור מדאורייתא קאמר, ולא שמיעא ליה אידך דר' יהושע בן לוי דאמר לקמן (כב.) "מה טיבן של טובלי שחרית הללו", ופרישנא דהכי קאמר "מה טיבן בטבילה, אפשר בנתינה" - ונתינה בדאורייתא ליכא, ומההיא שמעינן בודאי דרבי יהושע בן לוי אסור מדרבנן קאמר ומשום גדר גדול שגדרו חכמים, וכדאמרינן לקמן.
ובועלי נדות: פירוש, בשלא גמר ביאתו אי נמי בשטבל לקריו. דאי לא היינו בעלי קראין. כך פירש הראב"ד ז"ל.
אמר לו בני פתח פיך ויאירו דבריך: מהכא משמע דר' יהודה בן בתירא לא מצריך אפילו נתינת ט' קבין. והא דאמרינן "נהוג עלמא כר' יהודה בטבילותא", לא למימרא דטבילותא דוקא קאמר אלא משום דאינך מצרכי טבילה, קאמר הכא בטבילה להקל אפילו בט' קבין נוהג להקל. דגרסינן התם גבי מתניתין דיום הכפורים אסור בתשמיש המטה איתא "חמי ברחיצה אסור, לא כ"ש בתשמיש?!" כלומר שהרי צריך הוא להתפלל. ושני, "במקום שאין טובלין". ואם איתא דלא אמרו אלא במקום שאין טובלין- ואין נותנין אפילו תשעה קבין קאמר. וכן נהגו בכל מקומותינו.
ואיכא למידק כיון דתקנת עזרא הוא, היכי אתי רבי יהודה בן בתירא ומבטל לה, והא אין בית דין רשאי לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין? וי"ל דאתא עזרא ולא קבילו מיניה אלא נהוג בה להקל, ואתא רבי יהודה בן בתירא ואחזיקו בידייהו וקראו על שמו.
אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד: פירוש: אינו חייב משום כלאי הכרם אלא בכך משום דכתיב "לא תזרע כרמך כלאים" דאלמא בעינן כלאים לבד מכרמך. אבל בשני מינין בלבד- חייב, משום "שדך לא תזרע כלאים" ונפקא מינה להתראה; שאם התרו בו משום כלאי הכרם אינו חייב ואי משום שדה חייב. ולענין כרם נמי דוקא "אינו חייב" אמרו, כלומר שאינו חייב מלקות, אבל הפירות אסורין והיינו המעביר עציץ נקוב בכרם.
וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא קנבוס ולוף אסורים מדאורייתא וכדאמרינן במנחות (טו:) "לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף בלבד", אבל שאר זרעים מדרבנן אסירי. וטעמא משום דכתיב "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" - "זרע" דומה "לתבואת הכרם". וקנבוס ולוף אינן עושין, אלא לשלש שנים ככרם והלכך הללו בין שזרען עם החרצן במפולת יד בין שהעביר עציץ נקוב מהם בכרם והוסיפו בא' ומאתים וכדדרשינן בחולין (קיו.) מדכתיב "המלאה" וכתיב "הזרע", ושם הארכתי יותר בס"ד.
אמר רבא הלכתא בריא המרגיל מ' סאה: משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא נהיג כר' יהודה בן בתירא קא פסק רבא הכא הלכתא מאי, לומר דאפילו מאן דלא נהיג כר' יהודה בן בתירה ועביד כתקנתא דעזרא ותקנתא דרבנן דבתר עזרא, בחולה המרגיל ובריא לאנסו לא צריך אלא ט' קבין וחולה לאנסו פטור מכלום.
המתפלל ורואה צואה כנגדו מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ד' אמות: מסתברא שאינו חוזר לראש אלא למקום שפסק, ואם התפלל- תפלתו תפלה. ודייקנא לה מדקתני "מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו" ולא קאמר "תפלתו תועבה" כדאמר בסמוך בנמצאת צואה במקומו. ובודאי הפרש יש בין ראה צואה כנגדו ובין נמצאת במקומו דבמקומו כיון דבעינן "מחניך קדוש" היה לו לבדוק אבל כנגדו דליכא אלא משום "לא יראה בך" וזה לא ראה אותה כשהתחיל- לא פשע בכלום שלא הטריחו לבדוק במלא עיניו. ואי משום "לא יראה בך" זה לא ראה עד עתה. עוד אני סבור דאפילו בנמצאת צואה במקומו אינו צריך לחזור ולהתפלל אלא במקום שדרכן להניח שם לעתים גרף של רעי משום דאז נקרא פושע כשלא בדק וכיון שחטא תפלתו תועבה, אבל במקום שנמצאת שם בארקראי בעלמא כמתפלל בבית הכנסת או בבית המדרש, אי נמי בבית במקום שאין דרכן בכך- אין זה פושע ואין תפלתו תועבה. וכדאמרינן לקמן (נה.) "א"ר יהודה ספק צואה בבית- אסור; ספק מי רגלים בבית- מותר". וכל שכן לאיכא דאמרי "ספק צואה בבית- מותר, באשפה- אסור; ספק מי רגלים אפילו באשפה- מותר". וכל מקום שאמרו "מותר" אינו חוטא, וכל שלא חטא תפלתו תפלה, מדאמרינן הכא "אמר רבא הואיל וחטא אע"פ שהתפלל- תפלתו תועבה" - אלמא טעמא דחטא, הא לא חטא- תפלתו תפלה. אח"כ מצאתי בתוס' שלא אמרו אלא במקום שיש להסתפק אם הוא טיט או צואה, הא לאו הכי- לא.
היה עומד בתפלה ומים שותתין לו על ברכיו- פוסק וממתין עד שיכלו המים וחוזר: מסתברא לי דאינו צריך להרחיק ממקום המים כלל, מדלא קתני "ומרחיק עד שיזרוק לאחריו ד' אמות" כדקתני ב"ראה צואה כנגדו". וטעמא דמלתא משום דבצואה בעינן "מחנך קדוש" אבל מי רגלים אינו אסור דאורייתא אלא כנגד עמוד ומדכתיב ולא יראה בך ערות דבר, וכדאיתא לקמן. והלכך אם לא התחיל מרחיק מדרבנן אבל בעומד בתפלה- לא. ועוד נראה שאפילו בא לפסוק ולרחוק- אסור.
אלא דכולי עלמא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והכא בדלא שהה קא מיפלגי מר סבר גברא דחויא הוא: כלומר מה שהתפלל קודם שתיתת המים דחוי היה, שלא היה לו להתפלל כיון שהרגיש שצריך לנקביו עד שלא יכול להעמיד על עצמו. ומר סבר מה שהתפלל מיהא קודם לכן, גברא חזיא הוא. ובתוספות פירשו גברא דחויא בשעת שתיתת המים גברא חזיא הוא אפילו באותה שעה דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד אלא רבנן הוא דאחמור כדי שלא להתפלל בשעה שהמים שותתין.
ופסק גאון ורבינו אלפסי ז"ל כמאן דאמר גברא חזיא, ואם לא שהה כדי לגמור את כולה- חוזר לראש. הא בדשהה, לכולי עלמא חוזר לראש ואפילו בגברא חזיא נמי מדאמרינן "לא דכ"ע שהה כדי לגמור את כולה- חוזר לראש" - דאלמא הכין הלכתא ואפילו בגברא חזיא. אבל בשאר מילי כגון ק"ש והלל ומגילה, אפילו שהה כדי לגמור את כולה- אינו חוזר לראש. והא דאמרינן לקמן (כד.) בדר' אבוה דהוה אזיל בתריה דר' יוחנן והוי קרא ק"ש וכי מטי מבואות המטונפות אשתיק ואמר ליה ר' יוחנן אם שהית כדי לגמור את כולה חוזר לראש - ההיא משום דבמבואות המטונפות לא חזו למקרי בהו, והלכך כל כי האי גוונא, אי שהה מיהא כדי לגמור את כולה- חוזר לראש. נמצא עכשיו פסקן של דברים לפי הסרא הזו דבתפלה החמורה אפילו בגברא חזיא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ובשאר מילי וגברא חזיא אפילו שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש. ובגברא דחויא - בתפלה אפילו לא שהה, חוזר לראש; ובשאר מילי אפילו בגברא דחויא חוזר למקום שפסק.
ומיהו לדעת הגאון ז"ל שפסק כאן כמאן דאמר גברא דחויא הוא ליכא הפרש בפוסק בדלא שהה בין תפלה לשאר מילי דהכא והכא לא משכח חוזר לראש. והראב"ד ז"ל פסק כמאן דאמר הכא גברא דחויא הוא ולא שנא תפלה ולא שנא ק"ש והלל ומגילה שפסק מחמת דחוי אם שהה כדי לגמור את עולה חוזר לראש מהא דהכא ומההיא דר' אבהו ור' יוחנן דמבואות המטונפות דלקמן. ואם לא פסק מחמת דחויא- לא שנא תפלה ולא שנא ק"ש והלל ומגילה, אפילו שהה- אינו חוזר לראש מדאמר ר' יוחנן "שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא". ואקשינן עליה מדר' אבהו דפסק ק"ש במבואות המטונפות. ואסיקנא דהכי קאמר ליה ר' יוחנן "לדידי לא סבירא לי למפסק משום מבואות המטונפות אלא מניח ידו על פיו וקורא" -וכיון דאינו צריך לפסוק, ליכא דחוי, וכל דליכא דחוי אפילו שהה אינו חוזר לראש- "אלא לדידך דסבירא לך דאסור" ואיכא דחוי "אם שהית חוזר לראש" - דאלמא הפרש יש בשאר מקומות נמי בין גברא חזיא לדחויא. וכן נמי כתבו בתוס' והא דאמרינן הכא שהה כדי לגמור את כולה כולי עלמא לא פליגי דחוזר לראש, לאו למימרא דהכין הלכתא אלא משום דלא מצי למימר דכולי עלמא לא שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ובדשהה קא מפלגי, דאי הוה משני הכין הוה לן למימר דלכולי עלמא גברא חזיא הוה ולא בעי למימר הכין. אבל אי הוה מצי למימר הכין, טפי הוה משני דלכולי עלמא לא שהה חוזר למקום שפסק ובדשהה פליגי דאפילו בשהה אינו חוזר בראש לחד מינייהו.
גירסת הספרים מהו שיכנס אדם לבית הכסא קבוע להשתין מים", וכן היא בהלכות הרב אלפס ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב דשיבוש הוא בספרים, דהא אפילו לחלצן ברחוק ד' אמות מצרכינן ליה כדאיתא בסמוך והיכי תבעיא להו ליכנס בתוכו?! ורבינא היכי שרי? אלא "בית הכסא עראי" גרסינן. ומסתברא שאין למחוק הספרים בכך דההיא דלקמן בנכנס לבית הכסא, לגדולים קאמר, וכיון דאיכא תרתי דהוי בית הכסא קבוע ונכנס לפנות איכא למיחש והלכך חולץ ברחוק ד' אמות אבל כשנכנס לקטנים, אפילו בבית הכסא קבוע, אפשר דאינו חולץ, והיינו דקא מבעיא להו והיינו דשרי רבינא. ואפילו בשל עראי, כל שנכנס לגדולים ונעשה על ידו קבוע- כשהוא מניחן צריך להרחיק ארבע אמות, דכל קבוע לגדולים, בין שהיה קבוע מעיקרא בין שנעשה עכשיו קבוע - גזרו עליו בין בחליצה בין בהנחה ובעי הרחקה ד' אמות.
הא דאמרינן אבל בית הכסא עראי חולץ תפיליו ונפנה לאלתר: קישא לי היכי נפנה לאלתר, דמכל מקום "והיה מחניך קדוש" בעינן וליכא בשעה שהוא נפנה.
אמר אביי לא שנו אלא בכלי שהוא כליין אבל בכלי שאינו כלין אפילו פחות מטפח: קשיא לי, אי בכלי שהוא כליין כי איכא טפח מאי הוי? והא כגופן דמי, וכדתניא בשלהי פרקין "בית שיש בו ספר תורה ותפלין- אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי לתוך כלי" ואמר אביי "לא אמרן אלא בכלי שאינו כליין אבל בכלי שהוא כלין אפילו עשרה מאני כחד מנא דמי". וניחא לי דככלי אחד מיהא הוי, והיינו דאמר רבא "גלימא אקומטרא ככלי בתוך כלי דמי" דאלמא קומטרא מהני ככלי אחד ולא בעינן אלא כלי אחד בלחוד.
אלא אדרבה קשה לי אפילו כלי שהוא כלין אמאי אינו מציל בבית הכסא, ואפילו בפחות מטפח? דמי גרע כלין מעורן שהוא מחובר עליהן ומהודק ואי לאו שי"ן דכתיב בהו, מציל! דאבעיא להו במס' שבת (ס.) גמ' לא יצא האיש בסנדל המסומר "קמיעין יש בהן משום קדושה או דלמא אין בהם משום קדושה?". ואמרינן "למאי?" ואוקימנא ליכנס בהן לבית הכסא. ואתי למפשטה מדתנן ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ודייקינן "הא מן המומחה נפיק", ואי אמרת יש בהן משום קדושה זמנין שמצטריך לבית הכסא ואתי לאתויי ד"א ברה"ר. ואוקימנא במחופה עור, ואקשינן והרי תפלין דמחופות עור ותניא הנכנס לב"הכס חולץ תפליו ברחוק ד"א ונכנס, ופריק התם משום שי"ן דאמר אביי שין של תפלין הלכה למשה מסיני - אלמא אי לאו שי"ן, עור מציל! וצריך לי עיון.
והא תנא ר' חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו: ואם תאמר, מאי קושיא, דלמא תחת מראשותיו שלא כנגד ראשו, דהא באידך ברייתא תחת מראשותיו קתני ואפילו הכי מפרשינן דוקא שלא כנגד ראשו. יש לומר דמניחן בכובע קא דייק, דאם איתא דשלא כנגד מראשותיו קאמר מניחן בכובע ומיהוא לכובע למי שנותנן תחת מראשותיו ממש לא מעלה ולא מוריד. [??]
והא איכא עגבות: פרשי"י ז"ל עגבות דחבריה. ותמיה לי דהא קתני "זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא". ועוד דאם כן כי קאמרינן "עגבות אין בהן משום ערוה" מאי קא מסייע מ"האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה", דשאני התם דעגבות דנפשה איכא, עגבות דחברתה ליכא. ואפשר לומר לפי פירושו דכל שאין סודר מפסיק ביניהם והם תחת סודר אחד ואם יחזיר זה פניו כנגד זה היה רואה עגבות חברו - "ולא יראה בך ערות דבר" קרינן ביה, והלכך אף האשה שקוצה לה חלה ערומה אם איתא דעגבות איכא משום ערוה אף זו אסורה לקוץ ולבריך דה' מיגליא וקימא, אלא מדשרי התם שמע מינה דעגבות אפילו ברואה אותן ליכא משום ערוה, כנ"ל לישב פרש"י ז"ל.
והנכון בעיני מה שפירש הראב"ד ז"ל "והא איכא עגבות" דנפשיה, שהן ערומות, ואע"פ שהוא אינו רואה אותן הא לא כתיב "לא תראה ערות דבר" אלא "יראה בך ערות דבר", כלומר לא יראה הרואה בך ערות דבר בשעה שה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך. ומיהו משום עגבות דאשתו ליכא דכיון שאינו רואה ואינו נוגע, אין בכך כלום. אבל דנפשיה איכא משום ערוה. ושני ליה עגבות לית בהו משום ערוה ודחבריה דאסיר היינו משום נגיעה וטעמא משום דמטריד אבל באשתו, אפילו נוגע, כל שמחזיר פניו ואינו רואה ערותה- שרי, דמחמת נגיעה לא מטריד הואיל וגס בה.
אמר רב חסדא שוק שבאשה ערוה: ודוקא לאחרים ולאנשים ומשום הרהור אבל בעצמה לא, דהא קתני "האשה יושבת וקוצה לה חלתה".
והא דאמר רב יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ובקריאת שמע, פירש הראב"ד ז"ל דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה, ועלה קאתי ר"ח למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא ואפילו לגבי בעלה, אף על פי שאינו מקום צנוע באיש. אבל פניה ידיה ורגליה וקול דבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה- אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד. ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום, ואפילו באצבע קטנה ובשערה. ואסור לשמוע אפילו קול דבורה כדאמרינן בקידושין (פ.) "לישדר מר שלמא לילתא. אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה". ואלא מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קרוב הדעת.
והרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר מכל זה כלום כתב הראב"ד ז"ל דאפשר דמשום דאמרינן לעיל עגבות אין בהן משום ערוה, סבר הרב ז"ל דכל שכן טפח ושוק ושער וקול. וכתב הוא ז"ל דלא מן השם הוא זה אלא הכא משום דמטריד וברואה ועגבות הא פרישנא דוקא דנפשיה ובאשתו בשאינה רואה, ואף על פי שנוגע, דכל שאינו רואה, משום נגיעה לבד לא מטריד הואיל וגס בה.
מהו דתימא תבעי הנחה כספר תורה, קמ"ל: ומהא שמעינן דספר תורה אפילו בכסתא וכל שכן בתיק הספר שלו- אסור לתלותו.
דאמר רב יהודה נזדמן לו רוק בתפלתו מליעו בטליתו ואם טלית נאה הוא מבליעו באפרקסותו:
- ירושלמי: "רבי יוחנן אמר רוקק בתפלתו כדי שיהא כוסו נקי. לפניו אסור, לאחריו מותר. לימינו אסור לשמאלו מותר דכתיב "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך". כל עמא מודוי באהין דרקק אם טיילין דהוא אסור."
פירש בהלכות הנגיד, אם במטייל - כלומר שלא מאונס. והראב"ד ז"ל פירש דבטעות ידי סופר הוא בספרים והכין איתא "כל עמא מודוי באהין דרקק אם אצטלין דהוא מותר", ואצטלין כמו אצטלית בת מאה מנה ואתיא כגמ' דילן דאמרינן מבליעו באפרקסותו.
עוד שם בירושלמי: "ר' יהושע בן לוי אמר הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת עינו. ר' יונה רקק ושאיף".
וליתא להא דריב"ל דהא אסיק רבא לקמן (סב:) שהוא מותר. וכתב הראב"ד ז"ל דאבעי לן למיעבד כר' יונה ואם יש שם גמי שאין הרוק נראה(?) שאינו צריך. ואולי לכך הורגלו ברוב המקומות לתת גמי בבתי כנסיות.
היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק"ש ויש אומרים על לבו. ותנא קמא הא לבו רואה את הערוה? קסבר לבו רואה את הערוה מותר: ופסק הראב"ד ז"ל כיש אומרים מדקתני במתניתין "יתכסה במים ויקרא" ואקשינן עלה לקמן והלא לבו רואה את הערוה ופרקינן עוכר ברגלו וקורא -אלמא הכין הלכתא. ואין כן בגמ' שלמנו אלא בברייתא הוא דקתני כיש אומרים. אלא הכי גרסינן "א"ר אלעא א"ר אבא בר אחא משום רבינו מים עכורין שנו". ומה מקום, בין לגרסתו בין לגרסתנו, אנו למדין משם כדברי הרב ז"ל.
ואני תמה למה נניח דברי תנא קמא בברייתא זו בברייתא דלקמן דהיה יושב במים צלולין דקסבר "לבו רואה את הערוה מותר", ונתפוס דברי יש אומרים? ואי משום דרבי אלעא משום רבינו - דילמא לפרוקיה למתניתין ככולי עלמא קא אתי, וכדרך "בשלמא לתנא קמא אלא ליש אומרים מאי איכא למימר?!" .ושיטת התלמוד היא בהרבה מקומות. ועוד דהא רב הונא דקאמר בהדיא דלבו רואה את הערוה מותר, ומסתמא לא פליג ארבינו, דהיינו רב דהוא רביה דרב הונא, אלא דרב לתרוצה אכולי עלמא אוקי לה במים עכורין ולדידיה אתיא כפשטה, ואפילו בצלולין וכתנא קמא דתני תרתי ברייתא, כן נראה לי. אלא שכבר הורה זקן וראוי לחוש לדבריו ז"ל. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל.
כאן בעומד כאן במהלך: פירוש- בעומד איכא משום "והיה מחניך קדוש", במהלך לאו מחניך הוא.
צואה על בשרו או שהיו ידיו מטונפות בבית הכסא: פירוש- שנטנפו בכניסתן לבית הכסא, ולא שנטנפו ממש, דבכי הא לכולי עלמא אסור, דהא צריך נקיון כפים. ויש ספרים דגרסי "או שהיו ידיו מונחות בבית הכסא" - והוא שיהא דבר חוצץ בינו ובין הכסא דאי לא תיפוק לי משום בית הכסא עצמו.
ופסק ר"ח ז"ל כרב חסדא לחומרא, דלא גרע צואה על בשרו ממהלך במבואות המטונפות דקיימא לן בההיא כרב חסדא דמסתייעא מילתיה. אבל הרב אלפסי ז"ל פסק לקולא כרב הונא. חדא דהוא רביה דרב חסדא; ועוד דאקשינן מינה במס' יומא לרב פפא דאמר "צואה במקומה אסור לקרות ק"ש" ומתרץ "במקומה נפיש זוהמא, שלא במקומה לא נפיש" - אלמא הא דרב הונא הלכתא היא. ונראין דברי הרב ז"ל ומבואות המטונפות שאני משום דחזי ליה לצואה.
והראב"ד ז"ל הקשה דמכל מקום הא בעינן "והיה מחניך קדוש" ליכא? ותירץ דכיון דיבשה והלך ריחא דלא נפיש זוהמא- בטלה על גבי גופו דמיא, דמלמולי זיעה שנעשו על גופו של אדם. ומסתברא דאפילו בשאינה יבשה. ואי משום מחניך קדוש - כל שהוא מכוסה ליכא משום מחניך קדוש וכדאמרינן לקמן (כה:) "צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש". ובדבוקה בסנדלו דלא איפשיטא להו היינו משום זימנין דמגליא כשהוא מהלך, והדין נותן שלא הקפידה תורה במחנה קדוש אלא בשאינו מכוסה, הא במכוסה משרא שרי דכתיב "ושבת וכסית את צאתך". ולקמן נמי אמרינן "צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה; ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה. מאי טעמא צואה בכיסוי תליא מלתא והא מכסיא", כן נראה לי.
היה מקום גבוה עשרה או נמוך- יושב בצדה וקורא ק"ש : פירוש- והוא שלא יראה הצואה; דברואה לעולם אסור וכדמסיים ואזיל "ואם לאו מרחיק מלא עיניו". אלא הקשיא(?) לי דלא הוה ליה למתני אלא "אם לאו מרחיק ד' אמות" דכל שאינו רואה בהרחקת ד' אמות סגי? ואי ברואה -אפילו גבוה או נמוך ע'- אסור? ויש לומר דהכי קאמר אם גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא הואיל ואינה במקומו ממש ואינו רואה, שגובה המקום או עומקו גורם לו שאינו רואה אותה; אבל אם היא כנגדו, אע"פ שיש סבה אחרת שאינו רואה אותה, כל שהוא במקום שיכול לראותה- לא יקרא עד שירחיק ממנו עד כמלא עיניו. וילפינן לה מהא דגרסינן בירושלמי "אמר רב חסדא בסוף ריח רע ד' אמות. הדא דתימא לאחריו אבל לפניו עד מקום שעינו רואה. כהדא רביליא וחבריא הוו יתבין קומי פוכדקי(?) ברמשא אמר רבי מהו מימר מילא דאורייתא? אמר לון מכיון דאלו הוה יממא הויא חמיין מה מוקמינן ברם כדון אסור". עוד קשיא לי כל שהוא חוץ לד' אמות, אף על פי שהוא רואה אותה למה לא יקרא את שמע, דהא לגבי צואה לא הקפידה תורה אלא במחניך קדוש וכל שהוא חוץ לד' אמותיו אינה במחנהו, ומחנהו קדוש הוא? ואי משום לא יראה בך - ההוא בערוה ממש מוקמינן לה וכדאמרינן לקמן (כה:) "צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה. ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה. מאי טעמא צואה בכיסוי תליא מילתא דכתיב "ושבת וכסית את צאתך" אבל ערוה "לא יראה בך ערות דבר" אמר רחמנא והא מתחזיא". והיינו נמי טעמיה דרב הונא דלעיל (כד:) דאמר במהלך במבואות המטונפות שמותר לקרות ק"ש ואע"פ שהוא מהלך תוך ארבע אמותיה -ואפילו רואה אותה- דלא חלק, משום דלא הקפידה תורה אלא במחנה וכל שהוא מהלך אין כאן מחנה לדעת רב הונא. וקרא תרתי קאמר והיה מחנך קדוש כן לא יראה בך ערות. וי"ל בזה דלכ"ע [?] מדערבינהו רחמנא וכתבינהו אתרוייהו קאמר שלא יראה, דלא חלקן הכתוב ב'והיה מחנה קדוש' אלא כדי להתיר' לקרות ק"ש תוך ארבע אמותיה של ערוה אבל בראייה - כאן וכאן אסור אלא שגלה לך הכתוב שאין ההקפדה בראיית צואה אלא כשהיא מגולה, הא כל שהיא מכוסה- שרי. והיינו צואה בעששית דתרתי בעינן או מחנהו ונראית לו ממש הא במכוסה ממנו ומכל אדם שרי ואפילו תוך ארבע אמותיו והיינו צואה בגומא וסנדלו מונח עליה ומקום גבוה ונמוך עשרה דשרי לפי שאינה נראית לו ואינה במחנהו לפי שכל מקום גבוה י' או נמוך עשרה רשות בפני עצמו הוא ואינו מחנה, וכל שהוא חוץ למחנהו כל שאינה נראיהת לו ממש מגולה אינו אסור אע"פ שהיא נראית מגולה אצל אחרים. וכדאמרינן לעיל "מהלך ארבע אמות וזורקה לאחריו". וכל שהוא מכוסה ממנו ומכל אדם ואפילו בעששית ואפילו תוך ארבע אמותיו- מותר, דהא גלה הכתוב בכיסוי תליא מילתא, כנ"ל.
היתה צואה כנגדו בלילה במקום שיכול לראותה ביום אעפ"י שהוא אינו רואה אותה עכשיו מחמת שהוא לילה- אסור; וכדגרסינן בירושלמי "רבי ליא וחבריא הוו יתבן קומי פונדקיא ברמשא אמרי רבי מהו מימר מילא דאורייתא אמר לון מכיון דאלו הוה ביממא הוי חמיין מה קומינן ברם כדון אסור". והוא הדין בסומא שאף על פי שאינו רואה מחמת מקרהו הרי הוא במקום שיכול לראות אילו לא היה מקרהו, שהרי כל אדם כסומין בלילה.
ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח: והיינו כרב חסדא וקיימא לן כוותיה. ופירוש "ריח רע שיש לו עיקר"- צואה מגולה.
אמר רבא לית הלכתא כהא מתניתא: כלומר שאסרה צואת כלבים וחזירים אפילו בלא נתינת עורות אלא הלכתא כי הא מתניתא דלא אסרה עד שיתן לתוכן עורות.
ירושלמי: "רבי יוסף ברבי חנינא אמר מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות. ר' שמואל בר רב יצחק אמר בְרַכִים(?) ובלבד בשל חמור ויבא מן הדרך. לוי אמר מרחיקין מצואת חזיר. ותני כן מרחיקין מצואת החזיר ומצואת הנמיה ומצואת התרנגולין ארבע אמות. אמר רבי יוסי ברבי אבא ובלבד באדומים". ופירוש "אדומים" נראה לי תרנגולין אדומים, דאי בצואה אדומה קאמר הוה ליה למימר "ובלבד באדומה", אלא דקים להו שצואת האדומים קשה מן האחרים כדקים להו בין חמור לשאר בהמות.
וכתב הראב"ד ז"ל שלא נאמרו הפרשים אלו אלא ביבשין אבל ברכין כולן אסורין. ואינו מחוור בעיני דהא גללי בהמה פרישו בהדיא "ברכים ובלבד בשל חמור ובבא מן הדרך" - מינה דכולהו נמי ברכים ואפילו הכי שרי בכי האי גוונא כדאיתמר התם.
אמר רב יהודה צואה בבית מותר; באשפה אסור: מסתברא מדקאמר "ספק צואה בבית מותר", אם קרא ונמצאת צואה במקומו בבית אינו חוזר וקורא, דלאו פושע הוא. וכבר הארכתי בזה לעיל בפרקין בס"ד.
איכא דאמרי כל שגוללה ואינה נפרכת: הא נפרכת עפר בעלמא הוא ושרי. כתב הראב"ד ז"ל והיינו פלאי פלויי והוא המקל וקיימא לן כותיה. ומי רגלים אסור כל שטופח על מנת להטפיח כתנא קמא דרבי יוסי, הא טופח שלא להטפיח- שרי.
והלא לבו רואה את הערוה: כלומר שהוא עם הערוה בתוך המים אבל לעיניו רואות את הערוה ליכא למיחש דכיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ, אינו רואה העורה. ואוקימנא בעכורין - הראב"ד ז"ל.
אמר רבי יוחנן צואה כל שהוא מבטלה ברוק. אמר רבא וברוק עבה: ירושלמי: ר' זעירא ורבי יעקב בר זבדא הוו יתבין. חמון צואתה. קם ר' יעקב בר זבדי ורקיק עלה. א"ל ר' זעירא כמן ימה לטיגני." ופירש הראב"ד ז"ל שאין הרקיקה מועלת(?) אלא בשקרא לאלתר אבל לאחר שעה נבלע(?) והולך ואינו מציל.
דבוקה בסנדלו מהו. תיקו: וכתב הראב"ד ז"ל דהוו תיקו דאסורא, ולחומרה.
כמה יטיל לתוכו מים. רבי זכאי אומר רביעית: פירוש- אפילו היו מי רגלים עצמן הרבה, דהא דומיא ד"כל שהוא" דאמר ת"ק קאמר ר' זכאי רביעית. והיינו דאמר רב יוסף לשמעיה "עייל לי רביעתא דמיא במשיכלא" לומר דבהכי סגי ואפילו מטיל לתוך משיכלא מי רגלים מרובין. והלכתא כר' זכאי ובין בתחלה בין בסוף צריך רביעית, וכדאמר ליה ר' יוסף לשמעיה, ולא אמרינו בכי הא "ראשון ראשון בטל", דהא מי רביעית בתוך מי רגלים מרובים בטלין הן מן הדין אלא שהקלו חכמים בדבר, הואיל ומי רגלים עצמן שלא כנגד עמוד מדרבנן.
ודוקא בכלי שאינה כלין, דאילו בכלין אפילו נשפכו ממנו מימי רגלים אסור לקרות כנגדן כדתניא לעיל "כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדו". ואינו מועיל בנתינת מים להכשיר הכלי עצמו. וטעמא משום דכיון דרגיל בכך, מזוהם טפי. וכן כתב הראב"ד ז"ל. וכן נראה באמת מדקתני בסמוך "גרף של רעי ועביט של מימי רגלים- אסור לקרות ק"ש כנגדו", אע"פ שאין בהן כלום, ומי רגלים עצמן אסורין עד שיטיל לתוכן מים. - אלמא למי רגלים מועיל נתינת מים לתוכן אבל לכלים עצמן אינו מועיל. ובתוס' נסתפקו בכך, והן הקלו דדוקא בכלי חרש, דבכל התלמוד גרף של רעי היינו של חרס, אבל של עץ ושל זכוכית ושל מיני מתכות- שרי.
גירסת כל הספרים כך היא: "אמר יוסף בעאי מיניה מרב הונא מטה פחות מג' כלבוד דמי או לא? א"ל לא ידענא. ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' מהו? לא שני י' ודאי לא איבעיא לי. א"ל אביי שפיר עבדת דלא איבעי לך, כל עשרה רשות אחריתי היא. ואליבא דרשב"ג דאמר אחר המטה קורא מיד דכמחנה אחר דמי קא מבעיא ליה".(כלומר לרשב"ג דאמר דמטה חוצצת ומחנה אחר היא) "מטה פחותה משלשה ומשלשה ועד ע' חוצצת או לא?".
ולא אפשיטא. ומדאיבעיא ליה לרב יוסף ואליבא דרשב"ג קיימא לן כותיה, וכן פסק גאון ז"ל. ותמיהא ליה, כי היכי דא"ל אביי שפיר עבדת דעשרה לא מיבעיא לן דרשותא אחריתי היא, ליקשי ליה פחות משלשה מאי קא מיבעיא ליה דהא בכל מקום כלבוד דמי? ועוד, מאי קאמר רבא פשיטא לי פחות מג' כלבוד דמי, י' רשותא אחריתי הוא, ומג' ועד ד'(?) היינו בעיא דר' יוסף, אפילו פחות מג' מבעיא ליה? וי"ל בזו דרבא הכי קמאר- פחות פשיטא לי ועשרה נמי פשיט דרשותא אחריתי היא, ומג' ועד ט' הוא דאסתפקא והרי היא דאיבעיא ליה לרב יוסף אבל פחות משלשה לא איבעיא לך והיינו דחדש רבא דאי לא מאי קא חדש ומאי קאמר.
אמר רבא גלימא אקומטרא ככלי בתוך כלי דמי: כלומר אע"פ שהגלימה אינה כרוכה עליהן מלמטן אלא נתונה עליהן מלמעלן בלבד.
אפילו רבי יהושע לא אמר אלא דלית ליה ביתא אחרינא מר הא אית ליה ביתא אחרינא. א"ל לאו אדעתא: - אלמא כל היכא דאית ליה ביתא אחרינא אסור לשמש בבית שס"ת מונח בתוכו, ואפילו מחיצה עשרה לא סגי ליה, דאלמא בדליכא ביתא אחרינא סגי ליה במחיצת עשרה. ודוקא מחיצת עשרה שהוא כבית אחר אבל כלי בתוך כלי באותו בית אסור. והא דתניא לעיל "בית שיש בו ס"ת ותפלין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי" - לאו אספר תורא קאי אלא לתפלין. והוא הדין לכל שאר ספרים, תפלין דוקא לרבותא נקט לומר אף על פי שכתובות פרשיותיה בהן.
ירושלמי: לא ישב אדם על גבי ספסל וס"ת מונח עליו, ואם היה נותן על גבי דבר אחר- מותר. עד היכן? רבי בא בשם רב הונא טפח. רב ירמיה בשם רבי זעירא אפילו כל שהו".