ברכות לה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתניתין כיצד מברכין על הפירות אעל פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן בועל פירות הארץ הוא אומר בורא פרי האדמה חוץ מן הפת גשעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ דועל הירקות הוא אומר בורא פרי האדמה רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים:
גמ' מנא ה"מ דתנו רבנן (ויקרא יט, כד) קדש הלולים לה' מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם מכאן אמר ר"ע אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך והאי קדש הלולים להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה חד דאמר רחמנא אחליה והדר אכליה ואידך דבר הטעון שירה טעון חלול ושאינו טעון שירה אין טעון חלול וכדר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן (ד)מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר (שופטים ט, יג) ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין הניחא למאן דתני (ה)נטע רבעי אלא למאן דתני כרם רבעי מאי איכא למימר דאתמר ר' חייא ור' שמעון ברבי חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי ולמאן דתני כרם רבעי הניחא אי יליף ג"ש דתניא ר' אומר נאמר כאן (ויקרא יט, כה) להוסיף לכם תבואתו ונאמר להלן (דברים כב, ט) ותבואת הכרם מה להלן כרם אף כאן כרם אייתר ליה חד הלול לברכה ואי לא יליף גזרה שוה ברכה מנא ליה ואי נמי יליף גזרה שוה אשכחן לאחריו לפניו מנין הא לא קשיא דאתיא הבקל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן אשכחן כרם שאר מינין מנין דיליף מכרם מה כרם דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל דבר שנהנה טעון ברכה איכא למפרך מה לכרם שכן חייב בעוללות קמה תוכיח מה לקמה שכן חייבת בחלה כרם יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל דבר שנהנה טעון ברכה מה להצד השוה שבהן שכן יש בו צד מזבח ואתי נמי זית דאית ביה צד מזבח וזית מצד מזבח אתי והא בהדיא כתיב ביה כרם דכתיב (שופטים טו, ה) ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית אמר רב פפא כרם זית אקרי כרם סתמא לא אקרי מ"מ קשיא מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח אלא דיליף לה משבעת המינין מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל דבר שנהנה טעון ברכה מה לשבעת המינין שכן חייבין בבכורים ועוד התינח לאחריו לפניו מנין הא לא קשיא דאתי בקל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לכ"ש ולמאן דתני נטע רבעי הא תינח כל דבר נטיעה דלאו בר נטיעה כגון בשר ביצים ודגים מנא ליה אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה:
ת"ר ואסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל מאי תקנתיה ילך אצל חכם ילך אצל חכם מאי עביד ליה הא עביד ליה איסורא אלא אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנא' (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב (תהלים קטו, טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה
רש"י
[עריכה]כיצד מברכין וכו' חוץ מן היין - שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו וכן הפת:
בורא מיני דשאים - לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים כגון קטניות ורבי יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין:
גמרא
קדש הלולים - בנטע רבעי כתיב ומשמע שני הלולים טעון באכילתו כשתאכלנו בשנה הרביעית שהוא מותר באכילה:
האי מיבעי ליה - הלולים לשון חלולים חד מינייהו אתא לאורויי אחליה והדר אכליה הוציאהו לחולין ע"י פדיון אם באת לאוכלו חוץ לירושלים וחד ללמדך שלא נאמרה תורת רבעי אלא בכרם שנא' קדש הלולים דבר שמהללין בו טעון חלול וזהו יין:
שאין אומרים - הלוים שיר של קרבן במקדש אלא על היין כשמנסכין נסכי מזבח:
הניחא למ"ד כו' - כולה סיומא דפרכא הוא וה"ק הניחא הא דילפת ברכה מהכא למאן דתני נטע רבעי דאית ליה כל פירות האילן בתורת רבעי ולא דריש מהכא דבר דטעון הלול טעון חלול אייתר ליה חד הלול לברכה:
מאי איכא למימר - הא מיבעי ליה למדרש שאין חלול אלא במקום הלול:
חד תני כרם רבעי - בכל מקום שיש במשנה נטע רבעי תני איהו כרם:
הניחא אי יליף בג"ש - דריש למלתיה בג"ש ואייתר ליה חד הלול לברכה:
אשכחן לאחריו - כדאשכחן בברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת (דברים ח):
חייב בעוללות - וכרמך לא תעולל (ויקרא יט) איזהו עוללות כל שאין להן פסיגין לא כתף ולא נטף אלא שורה יחידית של ענבים:
קמה תוכיח - דאשכחן דאצרכה רחמנא ברכה דכתיב תאכל בה לחם וגו' (דברים ח) וסמיך ליה ואכלת ושבעת וברכת:
צד מזבח - יין לנסכים וסלת למנחות:
שבעה מינין - האמורים בארץ חטה ושעורה וגו' (דברים ח) ובתרייהו כתיב ואכלת ושבעת וברכת:
שכן טעונים בכורים - דהכי אמרינן במנחות (פ"ט ד' פד:): נאמר כאן ארץ כי באתי אל הארץ (דברים כו) ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה מה להלן שבח הארץ אף כאן שבח הארץ:
אלא סברא הוא - דלתרווייהו אית להו פירכא למאן דתני כרם ויליף ברכה מז' המינים איכא פירכא שכן טעונים בכורים ולמאן דתני נטע רבעי איכא למפרך התינח מידי דבר נטיעה דלאו בר נטיעה מנלן אלא סברא הוא דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם:
מעל - כנהנה מן ההקדש דכתיב לה' הארץ ומלואה כדאמרינן לקמן:
לאחר ברכה - הרי היא לבני אדם:
תוספות
[עריכה]כיצד מברכין. לא שייך להקשות תנא היכא קאי דקתני כיצד כדפריך בריש מכילתין (ברכות ב א) משום דהכא סברא הוא לברך כדמסיק בגמרא דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה אי נמי י"ל דקאי אמתני' דמי שמתו (ברכות כ ב) דקתני בעל קרי מברך לאחריו ואינו מברך לפניו והכי נמי שייך הכא לברך על כל דבר ודבר ע"כ קאמר הכא כיצד מברכין:
אחליה והדר אכליה. תימה למה לי קרא הא בפ"ב דקדושין (קידושין נד ב) גמרינן קדש קדש ממעשר שני א"כ נילף ממעשר שני וי"ל אי לאו קרא דהלולים הוה אמינא דאדרבה נילף לחומרא קדש קדש משביעית ואין לו פדיון. עוד פי' רבינו חיים כהן אי מהתם הוה אמינא כי מעשר שני ממש ודוקא בזמן שמעשר שני נוהג כמו בשנה ראשונה ושניה ורביעית וחמישית לשמטה נוהג חלול אבל שלישית וששית שמעשר עני דוקא אימא לא קמ"ל חלולים:
שאין אומרים שירה אלא על היין. פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים (תמיד נשחט ד' סד א) [ע"ש בתוספות]:
ולמאן דתני כרם רבעי וכו'. ועתה קיימא לן דרבעי נוהג אף בח"ל מיהו בכרם נוהג ולא בשאר אילנות דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכרם רבעי בזמן הזה מחללין על שוה פרוט' ושוחקו ומטילו לנהר וכן מפורש בשאלתות דרב אחאי [פרשת קדושים סימן ק]:
ואתי נמי זית במה הצד. וא"ת איכא למפרך מה להצד השוה שכן חייבים בלקט דפרט בכרם היינו לקט משא"כ בזית דאין בו לקט וי"ל דניחא ליה למפרך פירכא אפי' יהא הצד השוה חשוב למיתי זית מיניה מ"מ קאמר דשאר מינים לא ידע מיניה:
תינח לאחריו. דעיקר ברכה לאחריו כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת:
לפניו לכ"ש. לאו ק"ו הוא דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא ולעיל פרק מי שמתו (ברכות כא א) משמע גבי בעל קרי דלאו דאורייתא הוא ואפי' רבי יהודה לא פליג אלא משום דעשאן כהלכות דרך ארץ (ברכות כב א):
דבר שאין גדולו מן הקרקע. כגון בשר וחלב. וא"ת מאי איריא בשר אפילו ירקות נמי לא אתיא ליה וי"ל דאיכא למימר קמה תוכיח ולפי' רש"י ניחא דגריס דלאו בר נטיעה מנין וליכא למימר דאתא משאר אילנות דאיכא למפרך מה להנך שכן חייבים בפיאה:
אלא סברא הוא אסור לאדם שיהנה כו'. וקרא דנסיב לעיל אסמכתא בעלמא והגמרא היה סבור מתחלה דלמוד גמור הוא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו (עריכה)
א א מיי' פ"ח מהל' ברכות הלכה א' והלכה ב, סמ"ג עשה כז, טור ושו"ע או"ח סי' ר"ב סעיף א':
ב ב מיי' וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ר"ג סעיף א':
ג ג מיי' פ"ג מהל' ברכות הלכה ב', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קס"ז סעיף ב':
ד ד מיי' פ"ח מהל' ברכות הלכה א', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ר"ה סעיף א':
(ד) מיי' פ"ג מהל' כלי המקדש הלכה ב':
(ה) מיי' פ"ט מהל' מעשר שני הלכה א', טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ד סעיף ז' ובהג"ה שם:
ה ה ו מיי' פ"א מהל' מעשר שני הלכה ב', סמג שם, טור א"ח סימן רי סעיף א:
ראשונים נוספים
הא מבעיא ליה חד דאמר רחמנא חלול אחליה לקדושתיה והדר אכליה: פירוש: לא שנחליף את האותיות ונעשה "הלולים" כמו "חלולים" אלא פירושא בעלמא הוא, שההילול הזה שאמרה תורה היינו "הילול של חילול", כשמחללין קדושתו על פדיונו, אבל עיקר החלול ממקום אחר למדנוהו מדכתיב "אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו..", אלא שמשם לא למדנו מתי יהיה החילול וכאן גלה הכתוב שהוא בשנה הרביעית דדרשינן האי "קדש הלולים" שיהא מהולל כקדש, שלא יאכל פריו בלא פדיון, שיפדנו בשנה הרביעית - הראב"ד ז"ל.
מנין שאין אומרים שירה אלא על היין: פירוש: לאו שאין אומרים שירה בשום מקום אלא על היין, שהרי אומרין שירה בשחיטת פסחים כדאיתא בפסחים (סד.). וכן אומרים שירה במלחמה כדאיתא ביהושפט בדברי הימים. אל אהכי קאמר שאין אומרים שירה באכילת מזבח כגון בהקטרה ובזריקת דמים ובניסוך המים אלא על היין בלבד.
וחד תני כרם רביעי(?): ואף על גב דתנן "אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים: לערלה ולרבעי.." - דאלמא אפילו שאר נטעים טעונין חילול; יש לומר דרבי חייא ורבי שמעון בר רבי תנאי נינהו ופליגי.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כמאן דתני כרם רבעי, דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ כדאיתא לקמן בפרקין. והלכך אין נטע רבעי נוהג עכשיו אלא כרם רבעי. וכן כתוב בתוספות. ולא גפן יחידית אלא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דהיינו כרם. וכ"כ הרב בעל המאור ז"ל.
אי נמי יליף גזירה שוה, אשכחן לאחריו; לפניו מנא ליה?: מסתברא דהכי פירושו "אשכחן לאחריו" - כלומר מכל מקום מכאן אין ללמוד אלא ברכה אחת -או לפניו או לאחריו- וכיון שכן נוקמה לאחריו דנלמוד סתם מן המפורש שחייב תורה ברכה לשבעת המינים בהדיא לאחריהם כדכתיב "ואכלת ושבעת וברכת".
ואם תאמר, לאחריו בכרם למה לי מ"הלולים", הא בהדיא כתיבה ביה "ואכלת ושבעת וברכת"? והוא גבי שבעת המינים כתיב. יש לומר דהוה אמינא דהתם ביין דוקא, דומיא דזית משום דכתיב ביה "זית שמן" דמשמע שעל השמן קאמר, וטעמא משום דהיין והשמן עיקר הפרי, דאישתנו לעילויא, אבל על הענבים עצמן לא אשכחן אלא מ"קדש הלולים", ואף היא לאחריו ולא לפניו. ובהא נמי מתרץ הא דאמרינן בסמוך "ואתיא נמי זית הואיל ואית ביה צד מזבח"; ואקשינן "וזית מצד מזבח אתיא? בהדיא כתיב בה "כרם"! וכולי" - ולא אקשינן "הא בהדיא כתיב ביה "ואכלת ושבעת" אלא טעמא כדאמרן דקרא ד"ואכלת" איכא לאוקמי דוקא בשמן מדכתיב "שמן" אבל הכא בזית עצמן.
וראיתי בשם רש"י ז"ל בהפך זה דההוא קרא ד"ארץ חטה ושעורה גפן.." הוה מוקמינא בענבים ממש, דומיא דתאנה ורימון, והאי קרא ד"הלול" משמע יין כדכתיב שם "להוסיף לכם תבואתו" והיינו יין כדכתיב "ותבואת יקב".
קל וחומר: כשהוא שבע- מברך, כשהוא רעב לא כל שכן?! ולאו קל וחומר ממש הוא, דאילו כן שבעת המינין יהיו טעונין ברכה לפניהם מן התורה ואנן תנן לעיל בפרק מי שמתו (כב) גבי בעל קרי "ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו" וטעמא משום דלאחריו הוי דאורייתא ולפניו לא הוי אלא מדרבנן כדאיתא התם בגמרא. ואפילו לר' יהודה דאמר "מברך לפניהם ולאחריהם", היינו משום דסבירא ליה דבעל קרי מותר בהם משום דעשאום כהלכות דרך ארץ כדאיתא התם. -אלא משום דלא סלקא הא שמעתא, לא דייקינן בה כולי האי.
הכי גרסינן בכל הספרים: סברא הוא אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה: כלומר, בכולהו - בין מידי דבר נטיעה ובין מידי דלאו בר נטיעה, ובין למאן דתני נטע רבעי ובין למאן דתני כרם רבעי - ליכא לטעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו מן התורה אלא שבעת המינים בלבד שהן טעונין לאחריהן מן החורה, הא שאר מיני -בין לפניהן בין לאחריהן- אין טעונין כלל אלא מסברא, וקרא אסמכתא בעלמא.
על הפירות וכו': דרך התלמוד הוא לדקדק בלשון כיצד לאיזה דבר חוזר דלשון כיצד אינו נופל אלא על דבר שהוזכר מתחלה והכא נמי יש לשאול היכא אשמעינן חיובא דברכות שהתחיל בכאן ללמדנו הנוסחא. ויש אומרים דקאי אמאי דאמרינן בפ"ק שלא לחתום אינו רשאי לחתום כגון ברכת הפירות והמצות ולאחר שפירש ענין שאר ברכות של ק"ש ותפלה שואל עכשו בברכת הפירות שאינו יכול לחתום. בה בברכה איזהו נוסח. שלה והנכון דאמסקנא קאי דאסיק בגמ' דסברא הוא דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה:
על פירות האילן הוא אומר בפה"ע: האי דנקט בורא פרי העץ מקמי בורא פרי האדמה טעמא משום שהיא ברכה מיוחדת בפני עצמה ואין במשמעותה אלא פרי העץ בלבד וכשהיא מיוחדת חשובה יותר, אי נמי משום דאיכא פלוגתא בברכת פרי האדמה דת"ק ור' יהודה נקט מעיקרא בורא פרי העץ:
חוץ מן היין שעל היין אומר בורא פרי הגפן: פירוש משום דאשתני לעלויא וקובע ברכה לעצמו. ובגמרא מוכח דאם בירך על היין בורא פרי העץ יצא:
על פירות הארץ: פי' כגון מיני קטניות אומר בורא פרי האדמה. חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ומשום הכי לא אמרינן ביה בורא פרי הארץ או המוציא לחם מן האדמה דכל חד וחד מברכין עלה כלישנא דקרא בלחם כתיב להוציא לחם מן הארץ ובפירות כתיב מראשית כל פרי האדמה:
ועל הירקות אומר בורא פרי האדמה: ירקות כגון כרוב ותרדין וחסא וכיוצא בהן:
גמרא מנא הני מילי: פירוש דצריך לברך על הפירות. דתנו רבנן קודש הלולים לה' מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו. פירוש ודאי לאחריו דנקט לאו דוקא דהיכי דמי אי דשבעת המינין חיוב ברכה לאחריהם מדוכתא אחרינא נפקא לן מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ואי דשאר מינין לאחריו ולא כלום. ואפי' למ"ד דשאר מינין מברכין לאחריהם בורא נפשות רבות רשות הוא כדמוכח בגמ' לקמן אלא ודאי כדאמרינן ולא דרשינן הכא תרי הלולים אלא חד הלול היא דדרשינן לברכה ואידך איצטריך לאחליה לקדושתי' והדר אכליה וכן נמי משמע מדאמרינן עלה מכאן א"ר עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך וכיון דליכא אלא חד רבויא סבירא להו דברכה לפניו עדיפא:
חד מיבעי ליה לכדאמר רחמנא אחליה לקדושתיה והדר אכלי': פירוש הכי נמי הוה סבירא לן מעיקרא דחד מינייהו אתיא להכי דלא דרשינן מינייהו אלא חד אלא דאגב אורחיה פריש להו לתרווייהו. ופירש הראב"ד ז"ל דלא בעי למימר שנחליף את האותיות מה"א לחי"ת דאין משנין האותיות כלל אלא כלומר דזהו הלולו שצריך פדיון אבל חלול דבעי מדוכתא אחרינא נפקא לן מדכתיב מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ומשם לא למדנו מתי הוא החלול וכאן אשמעינן דאותו חלול בשנה הרביעית וחלולו זהו הלולו ולא אתא לברכה כלל. אבל בירושלמי אמרו במעשר שני דלא מתמנעי רבנן מלמדרש בין ה"א לחי"ת.
וא"ת למה לי האי קרא לאשמעינן דרבעי טעון חלול תיפוק לי דגמרינן קדש קדש ממעשר שני לרבעי דהכי גמרינן התם בקדושין מהאי ג"ש דיש לו ביעור ויש לו חומש כמעשר וכיון דכן כי היכי דמעשר שני בעי פדיון ה"נ ברבעי. י"ל דאיצטריך דאי לאו דגלי רחמנא בהאי קרא דהלולים דיש לו חלול הוה אמינא דגמרינן קדש קדש משביעית ותרומה דאין להם פדיון כלל אבל. השתא דגלי לן קרא דיש לו חילול ידעינן דממעשר גמרינן. והא דאמרינן דבר הטעון שירה טעון חלול לאו כללא הוא דגפן יחידית אין רבעי נוהג בה דכרם אמר רחמנא דכתיב אשר נטע כרם ולא חללו וכרם היינו שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב ואפי' הכי יין שלה טעון שירה. וא"כ דבר הטעון שירה טעון חילול לאו דוקא אלא לאפוקי שאר אילנות קאמרינן לבר מגפן יחידית:
הניחא למ"ד נטע רבעי: פי' דס"ל דכמו שכתב בפסוק של מעלה גבי ערלה ונטעתם כל עץ מאכל הכי נמי בפסוק האחר הסמוך לו שכתב דין פדיון דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה' מיירי בכל עץ מאכל ובכל דבר שנוהג בו דין ערלה נוהג בו דין רבעי וכל זמן שלא פדאו קדש הוי ואסור לאכלו וכיון דכן מייתר ליה חד הלול לברכה דהא סבירא ליה דאף דבר שאינו טעון שירה טעון חלול. אלא למ"ד כרם רבעי פי' דס"ל דרבעי אינו נוהג בכל נטע אלא בכרם לחוד ויש אסמכתא לדבריו מדכתיב אשר נטע כרם ולא חללו מאי איכא למימר דהא איבעי ליה לדבר שטעון שירה טעון חלול ולמאן דתני נטע רבעי ובכל מידי איירי רחמנא ס"ל דמאי דכתיב אשר נטע כרם לאפוקי אילן סרק. וא"כ אפי' בגפן יחידית נוהג דכרם לאו דוקא ובכל דוכתא דתני דינא דרבעי בשאר אילנות אתיא כמאן דתני נטע רבעי. וכתב רבינו משה ז"ל דכיון דגמרינן מינה דכל היכא דאין מעשר נוהג רבעי נמי אינו נוהג. וא"כ בחוצה לארץ דאין מעשר נוהג רבעי נמי אינו נוהג ואין פדיון רבעי בחוצה לארץ ועוד דהתם אמרינן דערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני ולא קתני בה רבעי ומן הדין אפי' ערלה בחוצה לארץ ליתה דחובת קרקע הוא וחובת קרקע אינו נוהג אלא בארץ אלא דהלכה הוא ואסר וראה והתיר ספקה:
ולמאי דתני כרם רבעי נמי הניחא אי יליף ג"ש דתבואה תבואה אייתר ליה חד הלול לברכה: פירוש דמהאי ג"ש ממעטי שאר אילנות ולא איצטריך ליה חד הלול לדבר שטעון שירה טעון חלול למעט שא' אילנות דהא אימעיטו להו מג"ש אלא אי לא גמיר ברכה מנ"ל. ותו אי נמי יליף ג"ש אשכחן לאחריו, פירוש ודאי לא מקשי למאן דתני נטע רבעי דכיון דבכל מידי נהוג רבעי מאי חזית לשוויי לאחריו טפי מלפניו אלא ודאי קושיין למאן דתני כרם רבעי דהא אשכחן בז' המינים ברכה לאחריהם דכתיב ואכלת ושבעת וברכת.
וא"ת א"כ קרא דהלולים למה לי לאשמעינן ברכה לאחריו דכרם נמי משבעת המינים הוא. י"ל דאתא לאשמעינן ברכת יין לאחריו דאי מהתם ה"א דוקא ענבים דגפן אמר רחמנא ומסתמא הייט ענבים דומיא דתאנה ורמון קמ"ל קרא יתירא דאפילו יין מסתמא כי היכי דאשכחן התם דמברכין לאחריו הכא נמי האי ברכה משוינן לה לאחריו דילמד סתום מן המפורש, ואי נמי יש לומר דהכא לאו קרא יתירא הוא דאיידי דאיצטריך קרא לאשמעינן אחליה לקדושתיה והדר אכליה נקט הלולים לישנא דתרתי משום ברכה דאית ביה וכי האי גונא לאו קרא יתירא הוא דאגב אורחיה נקט לה והתם נמי הזכיר ז' המינים ונקט ברכה אכולהו וכיון דכן לאו יתירא הוא ולא שייך למימר ביה אם אינו ענין לברכה לאחריו תנהו ענין לפניו:
הא לא קשי' דמייתי לה בק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ: פירוש לאו ק"ו מעליא הוא זה דאיכא למיפרך כדפרכינן לעיל בפ' מי שמתו מה לאחריו שכן נהנה אלא דהאי סוגיא לא קיימא דהא אסיקנא דסברא הוא וכיון דלא קאי לא דייק עלה:
דיליף מכרם וכו': וה"ה דהמ"ל דיליף משבעת המינים כדלקמן ולא היה צריך כל הני מילי אלא משום יגדיל תורה ויאדיר:
ואתי נמי זית דאית בה צד מזבח: וא"ת ולמה לי לאתויי זית במה הצד והלא מז' מינים הוא. י"ל דאיצטריך דה"א דכיון דכתיב זית שמן שמא לא אמר אלא על השמן כאלו אמר שמן זית אבל זית עצמה דאינו נאכל אלא כבוש או מליח לא יהיה טעון ברכה קמ"ל:
ולמאן דתני נטע רבעי הא תינח כל מידי דבר נטיעה וכו': יכול היה להקשות ולמאן דתני נטע רבעי וכל מידי טעון חלול ואייתר ליה חד הילול לברכ' מאי טעמא מוקמינן קרא לברכה לפניו טפי מלאחריו, ואיפשר דמשום טעמא דלעיל דכשהוא רעב לא כש"כ למימרא דלפניו עדיף. אע"ג דהוא ק"ו פריכא וכולה סוגיין אזלא בהכי דלא דייק משום דמיסתייה בפירכי אחריני:
ודבר שאין גידולו מן הקרקע כגון בשר ודגים וביצים וכו': פי' ודאי בשר ודגים גידולי קרקע מיקרו כדאמר בבבא קמא ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אבל ודאי לענין גידולי קרקע המיוחדין לאו גידולי קרקע מיקרו:
כיצד מברכין. תימא, תנא היכא קאי דקתני כיצד. וי"ל, משום דסברא הוא לברך כדמסקינן בגמרא דאסור ליהנות בעולם הזה בלי ברכה, וכיון דמסתבר שייך למיתני כיצד כאלו היה שנוי בהדיא מברכין. ועוד, דקאי אמתני' דפ' מי שמתו {דף כ.}, דקתני [גבי] בעל קרי, ועל המזון מברך לאחריו ואין מברך לפניו. והכי נמי יש לברך על כל דבר ודבר.
והאי קדש הלולים להכי הוא דאתא. ס"ד השתא דדרשה גמורה היא, ולהכי פריך הא איצטריך לדרשה אחריתי. ולפי המסקנא, הוי קרא אסמכתא בעלמא.
אחליה והדר אכליה. תימ[ה], למה לי האי קרא, מקדש קדש ממעשר [שני] מצי למילף, דהתם נמי נפקא לן בפ"ק דקדושין {דף נד:}, דתנן כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום א' לכל צד, מקדש קדש ילפינן ליה דמעלין אותו לירושלים, וא"כ חילול נמי נליף משם. וי"ל, דאי לאו האי קרא, הוה ילפינן קודש קודש משביעית שיהא נוהג בנטע רבעי כל דין שביעית. אבל כיון דשמעינן מהאי קרא שמחללין אותו כמעשר, מהשתא אית לן למילף נמי קודש קודש ממעשר שצריך להעלותו לירושלים. ותימ[ה], לב"ש דלא ילפי התם בקדושין קודש קודש ממעשר, מנין שצריך להעלותו לירושלים אם לא יחללנו, דהא תנן כרם רבעי היה עולה וכו' ולא אשכחן מאן דפליג. ויש לפרש, שמא ב"ש ידעי לה מדרשה אחריתי, או שמא נפקא להו מסברא כיון דידעינן מחלולים דבעי חלול כמעשר, ילמד סתום מן המפורש גם לענין להעלות לירושלים. וה"ר חיים כהן תירץ, דקרא דהלולים איצטריך לשנה שלישית וששית שאין מעשר שני נוהג, דאי לא[ו] האי קרא, הוה אמרינן כיון דילפינן קודש קודש ממעשר לא יהא נוהג אלא בשעה שמעשר שני נוהג. וכיוצא בזה ישנו בירושלמי דמעשר שני, דקאמר התם כמה דב"ש אמרי, לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית, דכותיה אין נטע רבעי בשביעית, ודכותיה נמי שלישית וששית שאין בהם מעשר שני לא יהיה בהם נטע רבעי. א"ר יוסי שלישית וששית אע"פ שאין מעשר יש בהן מעשרות, אבל לא לשביעית דאין בהם מעשר כל עיקר.
מנין שאין אומרים שירה אלא על היין. מצינו שירות הרבה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים ובלילי הפסח, ובמלחמה כדאשכחן ביהושפט, ובעת החלו ברנה ותפלה. אלא ה"ק, אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון בהקטרה ובזריקה ובניסוך המים, אלא על ניסוך המים.
חד תני נטע רבעי (וכו'). וא"ת, הא בקרא כתיב מי האיש אשר נטע כרם, אלמא אין טעון חילול אלא כרם. י"ל, לאו דוקא כרם, אלא אורחא דקרא שנוטעין כרם שלם, ונקט כרם למעוטי אילני סרק. וה"ה אם נטע ה' אילנות מאכל חוזר עליו מעורכי המלחמה.
וחד תני כרם רבעי. הקשה ה"ר אלחנן, תיקשי ליה מהא דתנן {בכורים פ"ב, מ"ו}, אתרוג שוה לאילן בג' דרכים לערלה ולרבעי [ולשביעית]. ודוחק הוא לומר דמדרבנן נוהג בה דין רבעי. ונראה דר' חייא ורבי שמעון ברבי תנאי נינהו, ובכל מקום שמוצא במשנה נטע רבעי הוא שונה כרם רבעי. ובמקום שאין יכול להחליף חולק על אותה משנה. וקיי"ל כמאן דתני כרם רבעי, דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל כדאיתא לקמן בפירקין {דף לו.}. הילכך אין נטע רבעי נוהג עכשיו, אבל כרם רבעי נוהג וצריך לפדותו אחר לקיטה על שוה פרוטה ושוחקה ומטילה לנהר. וכן פי' בשאלתות דרב אחאי {פרשת קדושים סי' ק'}.
ואתי נמי זית במה הצד דאית ביה צד מזבח. השתא לא (מסיק) [אסיק] אדעתיה דבזית כתיב ברכה לאחריו דמז' המינין הוא. א"נ, התם מיירי באוכל שמן דכתיב זית שמן, והכא איירי באוכל הזית עצמו. ותימ[ה], וליפר[ו]ך מה להצד השוה שבהם שכן חייבין בלקט, דפרט בכרם הוא כגון לקט בתבואה, אבל [בזית] אין בו לקט כי אם שכחה ופיאה. [וי"ל], אין הכי נמי הוה מצי למפרך הכי, אלא ה"ק אפילו תוציא ממנו זית, אכתי איכא למיפרך עלה.
כרם זית איקרי. ופשטיה דקרא עד כרם וזית. וכן דרך המקרא לחסר וא"ו כמו שמש ירח עמד זבולה, וכן ראובן שמעון. וכן תירגם יונתן, עד כרמא ועד זיתא.
הא תינח לאחריו לפניו מנא לן. ותימא ונילף ברכה לאחריו בגפן, דכתיב בז' המינים ארץ חטה ושעורה, וכתיב בתריה ואכלת ושבעת וכו', ולוקי הך הילולים לברכה לפניו גבי גפן. וי"ל, דמוקי קרא דגפן בענבים דוקא דומיא דתאנה ורימון, והאי דחילול מוקמינן לה בברכת היין כדכתיב להוסיף לכם תבואתו, כמו תבואת יקב דהיינו יין, ולעולם לאחריו. כך פי' ה"ר שמעיה בשם רש"י.
ק"ו, כשהוא שבע מברך וכו'. לאו ק"ו גמור הוא, דא"כ הוה ברכה לפניו מן התורה. ולעיל בפ' מי שמתו {דף כ:}, מברך על המזון לאחריו ואין מברך לפניו משום דלפניו לא הוי דאורייתא. ואמרינן נמי לעיל בפ"ב {דף טז.}, הפועלים אין מברכין לפניה. אלא ודאי לאו ק"ו גמור, דאיכא למיפרך מה לאחריו שכן נהנה.
דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר ודגים וביצים. לגבי קמה ונטיעה שגדלין ממש מן הקרקע לא קרי בשר גידולי קרקע, לפי שניזון מן הקרקע. אבל בעירובין בפ' בכל מערבין {דף כז:}, קורא בהמה גידולי קרקע שניזון מן הקרקע גבי לקוח בכסף מעשר שני, דומיא דבקר וצאן דכתיבי בקרא.
הא תינח דבר שגידולו מן הארץ. ותימ[ה], כל מיני ירקות כגון לפת וכרוב ושומין ובצלים וכיוצא בהם מנא ליה, דאיכא למיפרך מה להני שכן מין אילן, ויש בהם דין ערלה ונטע רבעי, מה שאין כן בירקות ובמין קטניות. וי"ל, דאתי מבינייא. דכי פרכת מה להני שכן יש בהן דין ערלה, חטה ושעורה יוכיח[ו] שאין בהם דין ערלה. וכי פרכת מה לחטה ושעורה שכן חייבין בבכורים, אילנות שאין מביאין מהם בכורים יוכיחו. מה לאילן שכן חייבין בערלה, וחזר הדין. הצד השוה שהם גידולי קרקע וטעונין ברכה, אף כל גידולי קרקע טעונין ברכה. הילכך ליכא לאקשויי אלא מבשר ודגים (וחגבים) וכיוצא בהם. ה"ר יוסף.
וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. דאסמכינן ליה לעיל בברייתא אקדש הלולים שיש בו מעילה כקדש, א"נ משום קרא דבסמוך השמים שמים לה'.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
כיצד מברכין וכו' זה הפרק הכונה להתחיל בביאור החלק השלישי לבאר לנו דרך כלל שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ולהודיע דרך פרט תכונת הברכה על כל דבר שהיא נהנה ממנו. ורובו יסוב על ג' ענינים.
- הראשון לבאר בו מטבע ברכות ונוסח שלהן על כל דבר ודבר,
- והשני לבאר בו אם באו לפניו דברים הרבה כאחד, איזה מהם נפטר בברכת חבירו ואע"פ שאינו טפל לו וכל שכן אם האחד עיקר והשני טפל, וכן איזה דבר פוטר את הבא אחריו אע"פ שלא בא עמו כאחד,
- והשלישי לבאר בו באיזה דרך צד צריכים כל אנשי המסבה לברך כל אחד לעצמו ועל איזה צד אחד מברך לכלן.
זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה בענין סוגיית התלמוד על שקדם וכמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה תכוין לבאר לנו הענין בהראשון, ר"ל מטבע הברכות ונוסח שלהן וכמו שאמר כיצד מברכים וכו'. ויש שואלים היכא קאי דקתני כיצד, כלומר שהיה לו להודיע תחלה חיובה ואחר כך כיצד מברכין אותה. ותירצו בה שהדברים חוזרים למה שאמרו בפ"א [לעיל י"א ע"א] מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, ופרשנוה כגון ברכת הפירות וברכת המצות והצניעו הדברים עד שהתבארו דיני ק"ש ותפלה שהם שני חלקים שבמסכת זו ומתחיל עכשיו בביאור חלק ג' שאדם חייב לברך על כל דבר שנהנה ממנו, וכן יש מפרשים שהדברים חוזרים למה שאמרו בפרק ג' [לעיל כ' ע"ב] בבעל קרי שמברך על המזון לאחריו אבל לא לפניו אלמא שאדם אחר צריך לברך בה לפניו ושואל בה כיצד וכו'.
ואמר שעל כל פירות האילן בין מז' המינים כגון תאנים ורמונים ודומיהם בין שלא מז' המינים כגון אגוזים ותפוחים ודומיהם ועל היוצא מהם מברך ב"פ העץ חוץ מן היין שאע"פ שהגפן קרוי עץ דכתיב (יחזקאל ט"ו) מה יהיה עץ הגפן, מתוך חשיבותו קבעו לו ברכה בפני עצמה להזכיר עליו שם הגפן בפרט ואע"פ שאין עושין כן בשמן ושאר המשקים היוצאים מפרי העץ, ומכל מקום אם היה אוכל באשכולות הוא מברך ב"פ כשאר הפירות, על פירות הארץ כגון קשואים ואבטיחים ודלועים ותותים מדבריות ומיני קטניות ותבואה ועל כיוצא בהן אומר ב"פ האדמה וכלשון המקרא דכתיב מראשית כל פרי האדמה ולא אמר פרי הארץ, חוץ מן הלחם שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו והוא המוציא וכלשון המקרא להוציא לחץ מן הארץ, על הירקות כגון כרוב וסלקא וכרתי ותותי שהפירות עצמן נבלעין בארץ מברך עליהן לתנא קמא ב"פ האדמה ולר' יהודה בורא מיני דשאים שר' יהודה מחייב ברכה מיוחדת לכל מין ומין ואחר פרי האדמה כולל גם כן פירות הארץ הוא מחייב ברכה אחרת בירקות ומכל מקום הלכה כחכמים.
בירך בדיעבד על פירות האילן בפה"א יצא שהרי מכל מקום מן האדמה הם יוצאים ואע"פ שהאילן סבה אמצעיות, ומכל מקום היו לפניו של עץ ושל אדמה אין של אדמה פוטרת של עץ לא נאמר בשל עץ שנפטרה בשל אדמה אלא בשבירך פרי האדמה על אותו פרי עצמו, בירך על פירות האדמה ובירקות ב"פ העץ לא יצא שאין כאן עץ כלל וכל כלן הן פירות הארץ הן פירות האילן הן ירקות הן על היוצא מהם אפילו פת ויין אם ברך שהכל יצא ובלבד שיברכנו על אותו דבר בעצמו הא אם היו לפניו דבר הראוי לשהכל ושאר דברים הראויים לשאר ברכות וברך שהכל על הראוי לו לא נפטרו האחרות אלא אם כן היה דעתו על כך, שמכל מקום לא הותקן לכתחלה מטבע ברכת שהכל אלא לדבר שלא הוברר לנו דבר ליחס בו מציאותו ממנו כגון דבר שאין גדולו מן הארץ, וכן על דברים שאין להם חשיבות והוא שאמר על דבר שאין גדולו מן הארץ כגון חלב ביצים בשר וגבינה ודגים אומר שהכל, וכן על החומץ ועל הנובלות רצוני לומר תמיר שנפלו מן העץ קודם בישולם והוא הדין לשאר פירות שהם על דרך זה ועל הגובאי והוא הארבה, ור' יהודה חולק על החומץ ועל הגובאי, שמאחר שהם מין קללה אין מברכים עליהם כלל, והרי החומץ הפסיד בעצמו של יין והגובאי מפסיד את הצמחים ומכל מקום הלכה כחכמים, אלא שקצת מפרשים כתבו שאינו מברך על החומץ אלא בשחושש בגרונו אבל בשתיה ממש לא שהרי מזיק הוא לו, וכן ראיתי לקצת חכמי הדור שכתבו שבדיעבד לחם נפטר בברכת מיני מזונות כל שברכו על הפת בפרט על הדרך שכתבנו ואין נראה לי:
זהו ביאור המשנה ודברים שבאו עליה בגמ' אלו הן, כל מה שפירשנו במשנה אינו אלא לברכה שלפניו וחיובה מדברי סופרים שתקנו ברכה בכל דבר שבעולם שיגיע ממנו הנאה לאדם, דרך כלל אמרו אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה ופירשו מפני זה במשנתינו חיוב ברכה לפניו בכל דבר שיש בו הנאת אכילה אבל ברכה לאחריה חיובה מן התורה בז' המינים ובשאר כל המינים מדרבנן:
לענין ביאור סוגיא זו מבולבלת ביד מפרשים ואני צריך להעירך בפירושה דרך קצרה והוא שכבר ביארנו שבמשנתנו לא עסקו אלא בברכה שלפניה וכבר ביארנו בה שאינה אלא מדברי סופרים מכל מקום הוא סבור עכשיו שמן התורה היא ושואל בה מנא הני מילי כלומר שיהא צריך לברך לפניו בכל שהוא נהנה ממנו מן התורה והדבר ידוע שלא מצינו בתורה חיוב ברכה להדיא אלא לז' המינים ולאחריה וכדכתיב בפרשת והיה עקב כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה וכו' ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש וכו' ואכלת ושבעת וברכת הא ברכה לפניה אף לז' המינים וברכה לאחריה לשאר מינין חוץ מן הז' לא מצינו ואם כן ברכה לפניה שהוזכרה במשנתנו מהיכא, ולא חקר עכשיו כלל על ברכה לאחריה של שאר מינים שהרי לא הוזכרה במשנתנו ואע"פ שבמקרא זו שהביאו בברייתא ר"ל הלולים אמרו מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו אגב אורחיה נקטה, ומתוך לשון הלולים שמורה על רבוי, ואין לפרש דמשום ברכה לאחריה דז' מינים נאמרה שהיא מפורשת בתורה שהרי בערלה נאמר שהיא על כל המינים, והלכך לפי דרכו למד ממנו אף לאחריה בכל המינים, אלא שמכל מקום השאלה אינה אלא על ברכה לפניה שהוזכרה במשנתינו ולפי דרכו למדנו לשתים אחת דבר אלקים שתים זו שמענו, והקשה והרי מקרא זה צריך לנו לדבר אחר ואף כשתאמר שמכח רבוי אתה בא לדרוש ואף כשתוציאנו לדבר אחר רבויו מכל מקום מלמדנו ברכה לפניו שעליה אנו חוקרים אך הוא צריך לנו ללמוד על שני ענינים אחד לעיקר החלול שאע"פ שלא נאסרה ערלה אלא לג' שנים למד שאף הרביעי לא יאכל אלא בחלול קדושתו דרך פדיון ואע"פ שלענין הפודהו לעצמו מוסיף חומש למדנוה בשני של קדושין בגזרה שוה קדש קדש ממעשר כתיב הכא קדש הלולים וכתיב התם כל מעשר הארץ וכו' הוא קדש והרי יש לומר אם אין עקר הפדיון חומש מנין, מכל מקום אלמלא מקרא זה היינו למדין אותו קדש קדש מתרומה ואף בפדיון לא, ואע"פ שמצינו אשר נטע כרם ולא חללו אינו אלא ספור דברים על מה שנצטוה וכן לא אמר על פדיונו שיהא קדש או שיאסר בזולתו וכן שלא פי' בו זמן, או שמא אין בכלל ולא חללו אלא שלא נהג בו מנהג חולין לאכול ממנו ונמצא מכל מקום שהוא צריך לנו לעיקר החלול, וכן צריך עוד לנו ללמד שדבר הטעון שירה טעון חלול כלומר ללמד שאין דין רבעי אלא בכרם ולא בשאר נטעים שאין הלולים אלא לשון שירה ואין אומרים שירה ר"ל הלוים אלא על היין, ר"ל על נסוך היין אע"פ שאומרים הלל על הדוכן בתקיעות תרועות בשחיטת פסחים כמו שהתבאר בראשון של פסח שני, וכן במלחמה כמו שנכתב בד"ה ביהושפט כשבאו עליו בני מואב ובני עמון המון רב ונתירא והתפלל והבטיחו הנביא כמו שנכתב שם אל תיראו ואת תחתו מפני ההמון הרב ונאמר שם ויקומו הלוים להלל לה' בקול גדול וכו' ויועץ אל העם ויעמד משוררים לה' ומהללים להדרת קדש, מכל מקום פי' הענין שאין הלוים בשעת הקרבן אומרים שירה על הדוכן עד שעת נסוך היין לא בשעת הקטרה או זריקה או נסוך המים בסוכות [הג"ה והגם דנסוך המים והיין היו בב"א כמבואר במשנה פ"ד דסוכה וברמב"ם פ"י מה' תו"מ ובמאירי בסוכה שם מ"מ נפ"מ בדיעבד אם הקדים של יין למים או להיפוך, דאפילו אם הקדימו לזבח יצא כמבואר שם ברמב"ם ובמל"מ כ"ש אם הקדימו לנסוך היין דיצא].
ואכתי למאן דתני נטע רבעי ר"ל רבעי נוהג בכל נטע ולא בכרם בלבד ובכ"מ שיה דין רבעי נזכר בו הוא שונה נטע רבעי ואיפקעה לה דרשא דטעון שירה טעון חלול שהרי אף מה שאין טעון שירה טעון חלול ואייתר ליה חד הלול לברכה לפניו ניחא, אלא למאן דתני כרם רבעי ברכה לפניו מהיכא.
ואף למי ששונה כרם רבעי אם שמא אינו למד כן ממלת הלולים אלא מגזרה שוה שבפרשת רבעי נאמר תבואתו כדכתיב ובשנה החמשית תאכלו את פריו להוסיף לכן תבואתו ובכלאים כתיב ותבואת הכרם הרי מכל מקום אייתר ליה חד הלול לברכה אלא אם אינו למד כן מגזרה שוה ולא למדה מרבו אלא שמביאה ממלת הלולים ברכה לפניו מהיכא, ואף כשתביאה מגזרה שוה ואייתר ליה חד הלול מהאי חזית דמוקמת ליה לברכה לפניה בכל המינים דלמא אברכה לאחריה בשאר מינים דלא כתיבא דהכי עדיף טפי מדאשכחן ברכה לאחריה בז' המינים והיינו דקאמר תניח לאחריה וכו' הא לפניו מהיכא, וקושיא זו אף לבעל הנטע קשיא אלא דהכי קאמר ועוד הן לבעלי הנטע הן לבעל הכרם דאייתר להו חד הלול לפניו מהיכא.
ותירץ לו בזה שכל שהוא למד כרם רבע מגזרה שוה ואייתר ליה חד הלול לברכה מוקמינן ליה לשל אחריה כדקאמרת ברכה לפניה מקו וחומר דהשתא כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן והוא הדין לבעל הנטע הואיל ומכל מקום אייתר ליה חד הלול, ונמצא עכשיו חד הלול לעיקר פדיון ואידך לברכה לאחריה לשאר מינים שלא מן הז' וברכה לפניה לכל המינים מקל וחומר ולא שיתכוין לומר דברכה לפניה בכל המינים וברכה לאחריה לשאר מינים דאורייתא אלא דרבנן ואסמכוה חדא אחד הלול וחדא אקל וחומר.
וחזר והקשה לבעל הכרם אשכחן כרם כלומר דמדקא אמרת דהלולים אכרם לחוד קאי ומגזרה שוה אם כן הלול דאייתר לך אכרם הוא ואיל לך ברכהל אחריו אכרם ולפניו אכרם מקל וחומר אבל שאר מינים מנלן, ואם תאמר וכרם הרי מז' המינים היא דכתיב בהו ברכה לאחריה ולפניה מקל וחומר ואם כן אם אינו ענין לכרם תנהו ענין לשאר מינים, אין זה כלום שמא גפן הנזכר בז' המינים איין קאי וכן בזית על השמן וכדכתיב ביה זית שמן אבל על הענבים עצמן מהלול נפקא, אי נמי אפכא ואם כן אשכחן כרם, וכי תימא ילפינן לשאר מינין מינה במה מצינו לכרם שהוא נהנה וטעין ברכה לאחריו אף כל וכו' ומדילפינן לה לאחריו אתיא לה לפניו מקל וחומר, מה לכרם שכן מצינו בה צד חומר מצד אחד שחייב בעוללות קמה תוכיח שאינה חייבת בעוללות ויש בה ברכה לאחריה אף כל וכו', ומדילפינן לה לאחריו אתיא לה לפניו מקל וחומר, וילפינן שאר מינים מינה במה מצינו, איכא למפרך שכן חייבת בחלה ואי מייתית ליה מתרוייהו בחזר הדין מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח כרן לנסכים וקמה למנחות ואתיא נמי זית דאע"ג דמז' מינים היא דלמא קרא אשמן לחודיה דנפקא זית גופיה במה מצינו אי נמי איפכא דקרא אזית גופיה ושמן במה מצינו, ואע"ג דזית גופיה כרם אקרי ואינו צריך להביאה ממקום אחר בהא דאשכחן כרם אינו כלום, דכרם זית היא דאקרי הא כרם סתמא לא אקרי ואם כן מה להצד השוה שכן יש בהן צד מזבח ר"ל בלילת מנחות שאר מינין מיהא לברכה לאחריו דנילף לפניו מקל וחומר מנלן, ואי דילפת להו מז' המינים במה מצינו מה לז' המינים שכן חייבים בבכורים, וכן היה יכול להקשות אי הכי לילף מינה לברכה אחריהם מעין ג' אלא דחדא מיניהו נקט, ואף למאן דתני נטע רבעי דכלהו הני לא קשיין ליה אכתי מידי דלאו בר נטיעה כגון בשר וגבינה והדומים לאלו ברכה לפניו מהיכא, ואם תאמר נילף משאר מינים הרי אין ברכותיהן שוות והיאך נלמוד מנסח אחד לנסח שבדרך אחרת, אלא סברא היא ר"ל ברכה לפניו הן בז' המינים הן בשאר המינים הן לבעל הכרם הן לבעל הנטע סברא היא דאסור להנות מן העולם בלא ברכה ואין חיוב ברכה בתורה אלא לז' המינים ולאחריהן, הא לפניו בכלן ולאחריה לשאר מינים מדרבנן:
וכל הנהנה מן העולם בלא ברכה מעל והוא שדרשו לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, ובתלמוד המערב אמרו אמרת לה' ה' אתה טובתי בל עליך אם אכלת וברכת כביכול כאלו משלך אכלת, ומכל מקום בתוספות כתבו שאחר שסמכוה מן המקרא וכן שעשאוהו כמועל בהקדש מדכתיב לה' הארץ אם שכח ולא ברך או אפילו ספק ברך ספק לא ברך ועדיין הוא אוכל [הג"ה אינו מובן אם עדיין הוא אוכל פשיטא דמברך על מה שיאכל באם שכח ולא ברך ואם אינו אוכל עוד אפילו אי הוי מה"ת א"צ לברך בשכח ולא ברך מעיקרא כדמסקינן לקמן סוף פ"ז] חוזר ומברך ואין צריך לומר ברכה לאחריה של ז' המינים שהוא תורה:
זהו ביאורה של שמועה דרך קצרה אע"פ שבפירושנו נטינו בה לדרך אחרת, ופסקים הראוים להוציא מתוכה אלו הן, ארבע מתנות יש לעניים בכרם פרט ועוללות שכחה ופאה ובתבואה אינן אלא ג' לקט שכחה ופאה, אלא שכשהגיע זמנה חייבת בחלה ליתנה לכהן וכל שבעת המינים חייבים בבכורים כמו שיתבאר במקומו, נטע רבעי צריך הבאה לירושלים או פדיון כמעשר שני, ויראה לגדולי המחברים שאינו נוהג בחוצה לארץ כלל אף בכרם ואף בפני הבית שכל שהוא טעון הבאת מקום אין מביאים מחוצה לארץ אלא אוכל פירות שנה רביעית אף בכרם בלא שום פדיון אבל בארץ ישראל נוהג אף לאחר חורבן ר"ל בזמן הזה וכשפודה בזמן הזה מברך אשר קדשנו וכו' וצונו על פדיון נטע רבעי ופודה בפרוטה ואומר הרי הן מחוללי על פרוטה זו על פירות אלו ומשליך הפרוטה לים או שורף הפירות, וכל שערלה נוהגת בו רבעי נוהג בו שהלכה כדברי האומר נטע רבעי וכסתמן של כמה שמועות, אח מהן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים וכו' ואחת מהן לרבעי וכן כמה שמועות, ויש שפוסקים שדין רבעי נוהג בחוצה לארץ, ומעתה אף בזמן הזה כן, ומכל מקום אף לדבריהם דוקא בכרם אבל לא בשאר נטיעות הואיל ואף בארץ נחלקו בשאר נטיעות אם נוהג בהם רבעי אם לאו כבר אמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, וכרם רבעי שאמרנו דוקא כרם והוא על הפחות בה' גפנים ב' כנגד ב' ואחת יוצאה זנב ושלא יהו מרוחקות ט"ז אמה כמו שיתבאר בפרק הספינה, אבל גפן יחידית אינה בתורת רבעי אבל דין ערלה נוהג על כל נטע ואף בגפן יחידית אע"פ שבקצת ספרים נמצא לגדולי הרבנים במסכת סוטה הפך הדברים, חס ושלום על פה קדוש לאמרה [בגליון הש"ס מרעק"א כאן תמה ג"כ ע"ד רש"י אלו] ולא כונו בה אלא לענין רבעי:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ו (עריכה)
על הפירות וכו' - דרך התלמוד הוא לדקדק בלשון כיצד לאיזה דבר חוזר דלשון כיצד אינו נופל אלא על דבר שהוזכר מתחלה. והכא נמי יש לשאול היכא אשמעינן חיובא דברכות שהתחיל בכאן ללמדנו הנוסחא. ויש אומרים דקאי אמאי דאמרינן בפרק קמא שלא לחתום אינו רשאי לחתום כגון ברכת הפירות והמצות. ולאחר שפירש ענין שאר ברכות של קריאת שמע ותפלה שואל עכשיו בברכת הפירות שאינו יכול לחתום בה בברכה איזהו נוסח שלה. והנכון דאמסקנא קאי דאסיק בגמרא דסברא הוא דאסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה:
על פירות האילן הוא אימר בפה"ע – האי דנקט בורא פרי העץ מקמי בורא פרי האדמה טעמא משום שהיא ברכה מיוחדת בפני עצמה ואין במשמעותה אלא פרי העץ בלבד וכשהיא מיוחדת חשובה יותר. אי נמי משום דאיכא פלוגתא בברכת פרי האדמה דתנא קמא ור' יהודה נקט מעיקרא בורא פרי העץ:
חוץ מן היין שעל היין אומר בורא פרי הגפן - פירוש משום דאשתני לעלויא וקובע ברכה לעצמו. ובגמרא מוכח דאם בירך על היין בורא פרי העץ יצא:
על פירות הארץ - פירוש כגון מיני קטניות:
חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ - ומשום הכי לא אמרינן ביה בורא פרי הארץ או המוציא לחם מן האדמה דכל חד וחד מברכין עלה כלישנא דקרא. בלחם כתיב להוציא לחם מן הארץ ובפירות כתיב מראשית כל פרי האדמה:
ועל הירקות אומר בורא פרי האדמה - ירקות כגון כרוב ותרדין וחסה וכיוצא בהן:
גמרא מנא הני מילי - פירוש דצריך לברך על הפירות:
דתנו רבנן קודש הלולים לה' מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו - פירוש ודאי לאחריו דנקט לאו דוקא דהיכי דמי אי דשבעת המינין חיוב ברכה לאחריהם מדוכתא אחרינא נפקא לן מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ואי דשאר מינין לאחריו ולא כלום. ואפילו למאן דאמר דשאר מינין מברכין לאחריהם בורא נפשות רבות רשות הוא כדמוכח בגמרא לקמן. אלא ודאי כדאמרינן ולא דרשינן הכא תרי הלולים אלא חד הלול היא דדרשינן לברכה ואידך איצטריך לאחליה לקדושתיה והדר אכליה. וכן נמי משמע מדאמרינן עלה מכאן אמר ר' עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך וכיון דליכא אלא חד רבויא סבירא להו דברכה לפניו עדיפא:
חד מיבעי ליה לכדאמר רחמנא אחליה לקדושתיה והדר אכליה - פירוש הכי נמי הוה סבירא לן מעיקרא דחד מינייהו אתיא להכי דלא דרשינן מינייהו אלא חד אלא דאגב אורחיה פריש להו לתרווייהו. ופירש הראב"ד ז"ל דלא בעי למימר שנחליף את האותיות מה"א לחי"ת דאין משנין האותיות כלל אלא כלומר דזהו הלולו שצריך פדיון. אבל חלול דבעי מדוכתא אחרינא נפקא לן מדכתיב מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ומשם לא למדנו מתי הוא החלול וכאן אשמעינן דאותו חלול בשנה הרביעית וחלולו זהו הלולו ולא אתא לברכה כלל. אבל בירושלמי אמרו במעשר שני דלא מתמנעי רבנן מלמדרש בין ה"א לחי"ת. ואם תאמר למה לי האי קרא לאשמעינן דרבעי טעון חלול תיפוק לי דגמרינן קדש קדש ממעשר שני לרבעי דהכי גמרינן התם בקדושין מהאי גזרה שוה דיש לו ביעור ויש לו חומש כמעשר וכיון דכן כי היכי דמעשר שני בעי פדיון הכי נמי ברבעי. יש לומר דאיצטריך דאי לאו דגלי רחמנא בהאי קרא דהלולים דיש לו חלול הוה אמינא דגמרינן קדש קדש משביעית ותרומה דאין להם פדיון כלל אבל השתא דגלי לן קרא דיש לו חילול ידעינן דממעשר גמרינן. והא דאמרינן דבר הטעון שירה טעון חלול לאו כללא הואי דגפן יחידית אין רבעי נוהג בה דכרם אמר רחמנא דכתיב אשר נטע כרם ולא חללו וכרם היינו שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב ואפילו הכי יין שלה טעון שירה. ואם כן דבר הטעון שירה טעון חילול לאו דוקא אלא לאפוקי שאר אילנות קאמרינן לבר מגפן יחידית:
הניחא למאן דאמר נטע רבעי - פירוש דסבירא ליה דכמו שכתב בפסוק של מעלה גבי ערלה ונטעתם כל עץ מאכל הכי נמי בפסוק האחר הסמוך לו שכתב דין פדיון דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה' מיירי בכל עץ מאכל ובכל דבר שנוהג בו דין ערלה נוהג בו דין רבעי וכל זמן שלא פדאו קדש הוי ואסור לאכלו. וכיון דכן מייתר ליה חד הלול לברכה דהא סבירא ליה דאף דבר שאינו טעון שירה טעון חלול:
אלא למאן דאמר כרם רבעי - פירוש דסבירא ליה דרבעי אינו נוהג בכל נטע אלא בכרם לחוד ויש אסמכתא לדבריו מדכתיב אשר נטע כרם ולא חללו. מאי איכא למימר דהא איבעי ליה לדבר שטעון שירה טעון חלול. ולמאן דתני נטע רבעי ובכל מידי איירי רחמנא סבירא ליה דמאי דכתיב אשר נטע כרם לאפוקי אילן סרק. ואם כן אפילו בגפן יחידית נוהג דכרם לאו דוקא. ובכל דוכתא דתני דינא דרבעי בשאר אילנות אתיא כמאן דתני נטע רבעי. וכתב רבינו משה ז"ל דכיון דגמרינן מינה דכל היכא דאין מעשר נוהג רבעי נמי אינו נוהג ואם כן בחוצה לארץ דאין מעשר נוהג רבעי נמי אינו נוהג ואין פדיון רבעי בחוצה לארץ. ועוד דהתם אמרינן דערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני ולא קתני בה רבעי. ומן הדין אפילו ערלה בחוצה לארץ ליתה דחובת קרקע הוא וחובת קרקע אינו נוהג אלא בארץ אלא דהלכה הוא ואסר ודאה והתיר ספקה:
ולמאן דתני כרם רבעי נמי הניחא אי יליף גזרה שוה דתבואה תבואה אייתר ליה חד הלול לברכה - פירוש דמהאי גזרה שוה ממעטי שאר אילנות ולא איצטריך ליה חד הלול לדבר שטעון שירה טעון חלול למעט שאר אילנות דהא אימעיטו להו מגזרה שוה אלא אי לא גמיר ברכה מנא ליה:
ותו אי נמי יליף גזרה שוה אשכחן לאחריו - פירוש ודאי לא מקשי למאן דתני נטע רבעי דכיון דבכל מידי נהוג רבעי מאי חזית לשוויי לאחריו טפי מלפניו. אלא ודאי קושיין למאן דתני כרם רבעי דהא אשכחן בשבעת המינים ברכה לאחריהם דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ואם תאמר אם כן קרא דהלולים למה לי לאשמעינן ברכה לאחריו דכרם נמי משבעת המינים הוא. יש לומר דאתא לאשמעינן ברכת יין לאחריו דאי מהתם הוה אמינא דוקא ענבים דגפן אמר רחמנא ומסתמא היינו ענבים דומיא דתאנה ורמון קא משמע לן קרא יתירא דאפילו יין ומסתמא כי היכי דאשכחן התם דמברכין לאחריו הכא נמי האי ברכה משוינן לה לאחריו דילמד סתום מן המפורש. ואי נמי יש לומר דהכא לאו קרא יתירא הוא דאיידי דאיצטריך קרא לאשמעינן אחליה לקדושתיה והדר אכליה נקט הלולים לישנא דתרתי משום ברכה דאית ביה וכי האי גונא לאו קרא יתירא הוא דאגב אורחיה נקט לה. והתם נמי הזכיר שבעת המינים ונקט ברכה אכולהו וכיון דכן לאו יתירא הוא ולא שייך למימר ביה אם אינו ענין לברכה לאחריו תנהו ענין לפניו :
הא לא קשיא דמייתי לה בקל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן - פירוש לאו קל וחומר מעליא הוא זה דאיכא למיפרך כדפרכינן לעיל בפרק מי שמתו מה לאחריו שכן נהנה אלא דהאי סוגיא לא קיימא דהא אסיקנא דסברא הוא וכיון דלא קאי לא דייק עלה:
דיליף מכרם וכו' - והוא הדין דהוה מצי למימר דיליף משבעת המינים כדלקמן ולא היה צריך כל הני מילי אלא משום יגדיל תורה ויאדיר:
ואתי נמי זית דאית בה צד מזבח - וא"ת ולמה לי לאתויי זית במה הצד והלא משבעה מינים הוא. יש לומר דאיצטריך דהוה אמינא דכיון דכתיב זית שמן שמא לא אמר אלא על השמן כאילו אמר שמן זית אבל זית עצמה דאינו נאכל אלא כבוש או מליח לא יהיה טעון ברכה קא משמע לן:
ולמאן דתני נטע רבעי הא תינח כל מידי דבר נטיעה וכו' - יכול היה להקשות ולמאן דתני נטע רבעי וכל מידי טעון חלול ואייתר ליה חד הילול לברכה מאי טעמא מוקמינן קרא לברכה לפניו טפי מלאחריו. ואיפשר דמשום טעמא דלעיל דכשהוא רעב לא כל שכן למימרא דלפניו עדיף אף על גב דהוא קל וחומר פריכא. וכולה סוגיין אזלא בהכי דלא דייק משום דמיסתייה בפירכי אחריני:
ודבר שאין גידולו מן הקרקע כגון בשר ודגים וביצים וכו' - פירוש ודאי בשר ודגים גידולי קרקע מיקרו כדאמר בבבא קמא ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע. אבל ודאי לענין גידולי קרקע המיוחדין לאו גידולי קרקע מיקרו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה