שולחן ערוך אורח חיים רה א
שולחן ערוך אורח חיים · רה · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
על הירקות מברך בורא פרי האדמה ואפילו בשלם וכן כל פירות וקטניות שטובים חיים ומבושלים מברך עליהם לאחר בישולם כברכתם הראויה להם קודם שבישל אבל קרא וסילקא וכרוב וכיוצא בהם שטובים מבושלים יותר מחיים כשהם חיים מברך שהכל ולאחר בישולם בורא פרי האדמה ותומי (פירוש שומים) וכרתי (פירוש פור"ט בלע"ז) כשהם חיים בורא פרי האדמה לאחר שבישלם שהכל.
- הגה: דמחשבי נשתנו לגריעותא ואפילו בשלם עם בשר ונשתבחו אין השבח מצד עצמן אלא מחמת הבשר שבהם (הר"י פרק כיצד מברכין):
מפרשים
שטובים מבושלים דין לפת כתוב בססי' זה והכלל הוא האוכל לפתן חיין כגון מיארי"ן ורובי"ן יברך שהכל שהם טובים מבושלים יותר מחיין ועוד דלא זרעו להו אינשי לאכלן חיין אלא אחר הבישול ע"כ עיקר ברכתם לאחר הבישול והוא בכלל כרוב וסלקא שנזכרו בגמ' ופוסקים אבל ירק הנכבש לקיוהא שקורין קימפשט נראה לברך עליו גם כשהוא חי בורא פרי האדמה דכיבוש שלו הוי כמו בישול ויש לו טעם טוב כמו מבושל ורגילין הרבה לאוכלן חי כנלע"ד:
ותומי וכרתי. דדרך לאוכלן חיין ובטור כתוב בשם הרי"ף כשהן חיין שהכל ולאחר בישול בפה"א וכ"כ הגאונים ואפשר דחשיבי להו אשתני למעליותא והכי מסתבר עכ"ל וכת' ב"י שברי"ף לא משמע כן אלא גם חי גם מבושל בפה"א ואיני יודע מהיכן טעה רבינו ללמוד מדבריו שמברכין עליו חיין שהכל בודאי יפה תמה ב"י על הטור ונראה שהוא בא להטור מלשון הרי"ף שכת' ואפילו תומי וכרתי ואח"כ כתב קרא חיא כו' ולא היה כתוב לפני הטור הך ואפילו אלא תומי וכרתי ונמצא שהוא דבוק למ"ש קרא חיין כו' וגם תומי וכרתי הם כמו קרא חיין וכאן פסקי התוס' והרא"ש דלא כדברי רי"ף. ונראה לע"ד לחלק בין השומים דבשום שהוא לא הזקין עדיין ראוי לאוכלו חיין אפי' בלא פת ע"כ עיקר ברכתו באכילתו חי אבל אם הזקין שאינו ראוי לאוכלו חי בלא פת הוא גרע מחומץ דאי' בסי' ר"ד דאפילו אינו חמוץ הרבה אלא שבני אדם נמנעים לשתותו מברך עליו שהכל ק"ו זה השום שהוא שורף מאוד ומצינו בצל בלא פתא נסיב ליבא ושום שהוא גדול שורף טפי מבצל ע"כ יש לברך בזה שהוא חי שהכל ולאחר בישולו בפה"א כמו דעת הרי"ף אליבא דהטור ונראה שהכל מודים בזה כי לא מיירי בשום וכן בבצל יש חילוק זה דבזה אמרינן דתחלת זריעתו היתה לכוונה דכשהוא עדיין צעיר ורך יאכלוהו חי וכשיזקין יאכלוהו מבושל דוקא כנלע"ד חילוק ברור ונכון:
אין השבח מצד עצמן כו'. קשה דגבי אגוז המטוגן בדבש אמרי' לעיל שברכתו בורא פרי העץ אע"ג שנשתנה לגריעותא כשיבשלו בלא דבש מ"מ הולכין עכשיו אחר התיקון ומברך בפה"ע וצ"ל דוקא במיני ירקות שברכתן תחלה בורא פרי האדמה אמרו שאחר כך אם נשתנו לגריעותא ע"י בישול אבד ברכתו העיקרית אפי' אם נתקן על ידי הבשר אבל דבר שתחלתו בפה"ע לא הפסיד ברכתו זאת כל זמן שנתקן אח"כ על ידי דבש ונראה שלמדו כן מדאמרי' בגמרא דין זה דשלקות דוקא בירקות אלא דקשה ממ"ש התו' בכ"מ ד' ל"ח בפשט דשלקות דערמונים וחבושים כשהם חיים ברכתן שהכל ובישלם (בפה"א) [בפה״ע] שטובים יותר מבושלים כו' משמע שגם זה הוא בכלל שלקות כדין נשתנה לגריעותא וע"כ לומר דמכל מקום אם תקנה על ידי שום דבר אחר יש חילוק ביניהם וע"כ אתרוג המטוגן בדבש וכן כל דבר שגדל על העץ ועושין מהם קונפעקט"א שקורין בל"א איין גמאכטס יש לברך בפה"ע דומיא דאגוז אבל מה שעושין מן פרי האדמה יש חילוק דאם הוא מין צנון שקצת מטגנין אותו בדבש ברכתו אז שהכל כמו תומי וכרתי דלעיל כיון שהוא משתנה לגריעותא בבישול בלא דבש אבל אם מטגנין מיאר"ן ורובי"ן וקירב"ס יש לברך בפה"א כי בכל בישול הם משתנין למעליותא ומזה יש ללמוד כל דיני איי"ן גמאכט"ש כנ"ל כלל בזה לפי הוכחה שמוכיח לחלק ועדיין צ"ע:
(א) וקטניות: נ"ל דעל הקטניות יבשים האוכלן חיין מברך שהכל וכמ"ש סי' ר"ה ס"ד בהג"ה:
(ב) וכרוב: ואם הוא כבוש ראוי לאוכלו חי ומברך בפה"א (של"ה) וכ"מ בגמ' דמליח דינו כמבושל לענין זה וחזי' ג"כ אם טוב יותר כשהוא מליח:
(ג) מבושלים יותר: ז"ל תר"י שאין נאכלין חיין מברך כשהן חיין שהכל וכ"מ סימן ר"ב סי"ב אבל כשהן טובים חיין אף על פי שהן יותר טובים כשהן מבושלים מ"מ יברך חיין בפה"א וכן המנהג לברך בליל פסח על פעטרזי"ל בפה"א אף על פי שטוב יותר מבושל מחיים וכ"מ סימן ר"ב סי"ב מ"מ אפשר דאם בשלו פעטרזי"ל בלא בשר משתני לגריעות' ובגמרא אי' דעל המרור מברך בפ"הא, ואפשר דאם בישלו בפ"ע דהוי לגריעותא עמש"ל סימן תע"ג:
(ד) ותומי וכרתי: וב"ח פסק דתומי וכרתי אפי' חיין שהכל ואינו מוכרח:
(ה) אין השבח מצד עצמן: וא"ת דבסימן ר"ב סי"ג כתב לברך על האגוז בפה"ע אף על פי שאין השבח מצד עצמו רק מחמת הדבש וי"ל דשאני התם דהאגוז עיקר והדבש בא לתקן האגוז ומה לי בשלו עם מים או עם דבש משא"כ כאן דהבשר עיקר והשומין מקבלין טעם ממיל' וכ"כ תר"י והרא"ש ועמ"ש סימן ר"ד סי"א וא"כ כשמטגנין ירקות בשומן מברך על הירקות בפה"א:
(א) וקטניות: נ"ל דעל קטניות יבשים האוכלם חיים מברך שהכל. מ"א.
(ב) וכרוב: ואם הוא כבוש ראוי לאוכלו חי ומברך בפה"א. של"ה מ"א ט"ז.
(ג) וכרתי: ט"ז העלה לחלק בין השומים דבשום שהוא לא הזקין עדיין ראוי לאוכלו חי אפי' בלא פת מברך בפה"א. אבל אם הזקין שאינו ראוי לאוכלו חי בלא פת יש לברך בזה שהוא חי שהכל ולאחר בישולו בפה"א וכן בבצל יש חילוק זה. אתרוג המטוגן בדבש וכן כל דבר שגדל על העץ ועושין מהן איי"ן גימאכט"ס יש לברך בפה"ע דומיא דאגוז המטוגן בדבש כמ"ש סי' ר"ב סי"ג אבל מה שעושין מן פרי האדמה יש חילוק דאם הוא מין צנון שקצת בני אדם מטגנין אותו בדבש ברכתו אז שהכל כמו תומי וכרתי כיון שהוא משתנה לגריעותא בבישול בלא דבש וטובים יותר חיים ממבושלים רק הדבש הוא משביח אין השבח מחמת עצמן. אבל אם מטגנין מייארי"ן ורובי"ן וקירב"ס יש לברך בפה"א ומזה יש ללמוד כל דיני איי"ן גימאכט"ס עכ"ל ט"ז.
(א) ואפילו בשלם - ומיירי שטובים לאכול בין חיים בין מבושלים וכדמסיים אח"כ גבי פירות וקטניות:
(ב) וקטניות - ודוקא שאוכלן בעודם לחים אבל קטניות ופולין יבשים אין דרכן של ב"א לאכלן חיין אלא מבושלים לפיכך האוכלם חיין מברך שהכל ועיין בסימן ר"ד סק"ט במ"ב:
(ג) יותר מחיים - מלשון זה משמע דאף כשהם טובים חיין ג"כ כיון שהם יותר טובים כשהם מבושלים מברך שהכל ומ"מ אם דרך רוב ב"א לאכלם ג"כ כשהם חיין מברך בפה"א:
(ד) ולאחר בישולם וכו' - וה"ה אם הם כבושים או מלוחים ודרך בני אדם לאכלם עי"ז כשהם חיין מברך בפה"א ולפ"ז מה שקורין קרוי"ט כשכבשן ונעשו חמוצים מברך עליהן בפה"א אף כשהם חיין אבל אם לא כבשן ואכלן חיין שהכל מבושלין בפה"א. שלאטי"ן מעורב עם שמן וחומץ בפה"א אף בחיין. וכ"ז כשלא אכלם תוך הסעודה [אחרונים] ואם אוכל השלאטין עם בשר נעשה טפל להבשר [פמ"ג]:
(ה) כשהם חיים בפה"א - כתבו האחרונים דדוקא בשומים רכים דאז דרך בני אדם לאוכלן חיים אבל שומים שהזקינו שהם חריפים מאד ואינו ראוי לאוכלן חי [בלא פת] אם אכלו מברך שהכל וכן בבצלים דינא הכי דאם אוכלן רכים בפה"א הזקינו שהכל ועיין בשע"ת שמצדד לומר דאפילו רכים אינו מברך בפה"א רק במדינות שדרך לאוכלן רכים בלא פת אבל במדינותינו שלעולם אין דרך בנ"א לאכול שומים ובצלים חיים אף כשהם רכים בלא פת אין מברך עליהם אלא שהכל וכן מצדד בנשמת אדם לברך שהכל. וע"ש עוד בשע"ת שכתב דבמבושלים בין שומים ובצלים רכים ובין כשהזקינו לעולם אינו מברך אלא שהכל ואפילו בישלן אם בשר:
(ו) דמחשבי נשתנו לגריעותא - ומשמע מהאחרונים דה"ה בבצלים מבושלים וכן בירק שקורין זערזי"ך או מה שקורין טראה"ן ונראה דדוקא כשבישל הבצלים בתבשיל עם מים כנהוג אבל מה שדרך לעשות מאכל מבצלים לבד שמבשלין אותן בישול רב עד שמצטמקין וטובין ויפין לאכילה יוכל לברך עליהן בפה"א דהרי הם משתנים לעלויא ע"י בישול הרב:
(ז) מצד עצמן - עיין באחרונים שכתבו דאם היה מבשל ירקות עם בשר [או שטגנן בשומן] שכוונתו ודאי לאכול גם הירקות עצמן בודאי צריך לברך עליהן בפה"א אפילו אם טבע אותן הירקות להשתנות לגריעותא כשמבשלן בלא בשר ושאני הכא דלא ניתנו שומים בתוך הקדרה בשביל עצמן רק כדי ליתן טעם בהבשר אלא דממילא מקבלין הם ג"כ הטעם מהבשר ונשבחו ע"כ מברך עליהן רק כברכת הבשר. ולפ"ז אם טיגן בצלים בשמן או בחמאה כדי להשביחן מברך עליהן בפה"א דהרי הבצלים נשתנו לעילויא ע"י הטיגון והם העיקר אצלו וה"ה כל כה"ג:
(*) וקטניות וכו': כתב בעמק ברכה קטניות ופולין שאכלן כשהם לחים דהיינו מה שקורין ארבע"ס שוטי"ן בין חי בין מעושן [ר"ל שרופין קצת בעשן] וקורין אותו גיברענטי ארבע"ס או אותן קטניות שמבשלין במים בין שאוכלין אותן תוך המרק שקורין אותן ארבע"ס זופ"א ואפילו הם נימוחים קצת או שאוכלן לאחר בישולן בלא מרק ודרך לשפוך מהם כל המים הרותחין ואח"כ מנהג ליתן לתוכן מלח ופלפלין ואוכל אותן כמות שהן שלימות לקינוח או אותן שאינם מבושלים במים כלל רק כשהן יבשין שורין אותן במים קרים עד שנשרו הזגין שלהם ואח"כ לוקחין אותן מהמים ובעוד שהלחלוחית של מים עליהם נותנין אותן על המחתות שעל הגחלים והמחתה נקובה נקבים דקים ומטגנין אותן בהם כמות שהן בלי שום משקה על כולן מברך בפה"א דנשתנו לעילויא עכ"ל והעתיקו אותו האחרונים:.
(*) שטובים חיים ומבושלים: כתב הח"א דוקא אם דרך בני אותו מקום לאכלן כך חיין אבל אם אין דרך בני אותו מקום לאכול כך חיין אע"פ שהן טובים לאכול אף שלא ע"י הדחק יברך שהכל דאינו חשוב לקרותו פרי:.
(*) שטובים מבושלים יותר מחיים: עיין מ"ב דאפילו כשהם חיים הם ג"כ טובים כיון שכשהם מבושלים הם טובים יותר ומוכח ממגן אברהם דוקא כשהם טובים יותר בעצמותם כשהם מבושלים דהיינו אפילו כשמבשלן בלא בשר לאפוקי אם הם טובים יותר רק כשמבשלם עם בשר זה לא נחשב שהם טובים יותר וע"כ מברך בפה"א כשהם חיין:.
(*) כשהם חיים מברך שהכל: עיין מ"ב לענין קרוי"ט מחומץ ולכאורה אם אוכל הקלח של קרוי"ט מברך בפה"א אפילו באינם מחומצים שהרי טוב למאכל ואוכלין כן בחיותן ומ"מ אפשר שאעפ"כ אינו מברך אלא שהכל דלא חשיב כעיקר קרוי"ט וע"פ רוב חותכים את הקלחים וזורקים או מתקנים אותן לבהמה:.