ברטנורא על זבחים ח

משנה זבחים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות. הכי קאמר, כל הזבחים שנתערבו בהם חטאות המתות, או שור הנסקל:

אפילו אחת בריבוא ימותו כולן. דכיון דנתערבו באיסורי הנאה, אין תקנה לפדותם דנימא ירעו עד שיסתאבו. ולא בטלי ברובא, דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וחטאות המתות הן חמישה, ואלו הן: ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, ושכיפרו בעליה באחרת, ושעברה שנתה. אלו חמש חטאות מניחין אותן במקום סגור עד שימותו מאליהן, והן נקראין חטאות המתות:

בשור שנעבדה בו עבירה. שהוא נפסל בה להקרבה, כגון שהמית את האדם על פי עד אחד שאינו אסור להדיוט, לפי שאינו נסקל אלא על פי שני עדים:

או על פי הבעלים. שבאו בעלים לב"ד והודו שהמית, דאפטר ליה מסקילה, דמודה בקנס פטור. אבל לגבוה נאסר, דקיימא לן: "ומן הצאן", להוציא את הנוגח:

ורובע ונרבע. על פי עד אחד, או על פי הבעלים, או קודם שנגמר דינו , או שהיה אותו שהמית והרובע והנרבע [של] נכרי. שנאסר לגבוה ולא להדיוט:

מוקצה. שהפרישוהו לקרבן לעבודה זרה, ונעבד נמי, שניהם מותרים להדיוט:

באתנן ומחיר. כל הני חולין נינהו, וזבח אחד מעורב בהן, כולן ירעו. שאי אפשר לשחוט אחד מהם בלא מום, שמא זהו הזבח, והשוחט קדשים בחוץ חייב כרת. ולמכרן לצרכי עולות אי אפשר, שהרי פסולים:

ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין. אם חטאת חטאת ואם עולה עולה. ויקח מעות כשיעור דמי היפה שבכולן ויאמר: כל מקום שהוא הזבח, יהא מחולל על המעות הללו:

נתערב. זבח אחד בחולין כשרים הרבה:

ימכרו החולין. כולן:

לצריכי אותו המין. שהיה הזבח שנתערב בהן, ונמצאו כולן קדשים ממין אחד אלא שאין ידוע מי בעליו של כל אחד ואחד, שהרי הזבח הראשון שם בעליו עליו ואין ידוע איזהו. ותקנתו, שיקריב כל אחד לשם מי שהוא, ויאמר כשיקריב כל אחד: הרי הוא לשם בעלים שלו:

(ב)

מין במינו. חטאת בחטאת, עולה בעולה, שלמים בשלמים, אלא שהן של בעלים הרבה:

יקריב כל אחד לשם מי שהוא. ולא יזכיר שם אדם . והני מילי בקרבנות של נשים דלא בעי סמיכה, דכתיב "בני ישראל וסמך", בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות. אבל בקרבן אנשים דבעי סמיכה, לא:

מין בשאינו מינו ירעו. שאי אפשר בהקרבה, שחלוקין במתן דמים או בהקטרתן או באכילתן:

ויפסיד המותר מביתו. שאם מכר אחד מהן בשנים והאחר באחד , צריך להביא מכל מין בשנים, כיון שאין ידוע מאיזה מין הוא אותו שנמכר בשנים, ונמצא מפסיד אחד מביתו:

נתערבו בבכור ובמעשר. בהמה, שאין להם פדיון שתחול קדושתו על דמיהן ויצאו הן לחולין, אלא נאכלין במומן, הבכור נאכל לכהנים והמעשר לבעלים:

כולן ירעו עד שיסתאבו. שיפול בהן מום. ויאמר, כל מקום שהוא הזבח יתחלל על המעות הללו. ומותרים לאכלן, ובלבד שיאכלו בתורת בכור ומעשר, שלא ימכרם באטליז ולא ישקלם בליטרא . ומדמי הזבח יקריב מינו של זבח:

הכל יכולים להתערב. כלומר, אם נתערבו יש ספק בתערובתן:

חוץ מן החטאת עם האשם. שהחטאת אינה לעולם איל, ואשם אינו אלא איל. ואי אשם מצורע ואשם נזיר הוא, שהן באים כבשים, מכל מקום הן זכרים, והחטאת אינה באה אלא נקבה . אבל חטאת ועולה מתערבים, כגון שעיר נשיא בשעיר עולת נדבה. וכל שכן חטאת ושלמים, שהכל קרב שלמים, בין זכרים בין נקבות. וכן איל של עולת נדבה באשם:

(ג)

אשם שנתערב בשלמים. שמתן דמו של אשם ושלמים שוה:

שניהם ישחטו בצפון. דשלמים שחיטתן בכל מקום, ויכולים נמי לשוחטן בצפון במקום ששוחטים האשם:

כחמור שבהן. לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה ליום ולילה, ולא כשלמים הקלים שנאכלים בכל העיר לכל אדם לשני ימים ולילה אחד. ובעל השלמים יצא ידי נדרו, דהא שלמים לשמן הן קרבין, שמקריב כל אחד לשם מי שהוא:

אין מביאין קדשים לבית הפסול. שממעט את אכילת שלמים, בין באוכליהן בין בזמן אכילתן, ומביאן לידי נותר. אלא ירעו ויסתאבו וימכרו, כדאמרינן גבי קדשים בקדשים מין בשאינו מינו, ויביא בדמי היפה שבהן כו'. ואין הלכה כר"ש:

חתיכות בחתיכות. אם נתערבו חתיכת קדשי קדשים בחתיכה של קדשים קלים, או חתיכה של קדשים קלים הנאכלים ליום אחד, כגון שלמי תודה, עם חתיכה של קדשים קלים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד, דהיינו שאר שלמים, בהא מודו רבנן לר"ש דיאכלו כחמור שבהן, דמאי אית ליה למיעבד:

(ד)

אברי חטאת. שבשרה נאכל לכהנים:

שנתערבו באברי עולה. שכולה כליל:

יתן למעלן. יתן אברי התערובות כולן על העצים. וטעמא דר' אליעזר, דאמר קרא (ויקרא ב) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', והכי משמעותא דקרא, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, ולא תקטירו כל שממנו אשה לה', דהיינו השיריים של קרבן. קרבן ראשית תקריבו מן השאור והדבש לה', שתי לחם מן השאור, ודבש מן הביכורים מפרי העץ, שהם תאנים ותמרים. ואל המזבח דרשינן ליה בין אשאור ודבש בין אשיריים, לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים. והיינו דקאמר, ורואה אני את בשר חטאת כאילו הן עצים:

וחכמים אומרים תעובר צורתן. כלומר, יניח אותן עד שיפסלו ויצאו לבית השריפה, כשאר פסולי המוקדשים, ואינו מעלן למזבח, דהא עבר משום כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו , וחטאת דאימוריו קרבים לאישים הרי הבשר בבל תקטירו. והלכה כחכמים:

(ה)

אברים באברי בעלי מומים. אברים כשרים שנתערב בהן אבר אחד של בעלי מומין, ובא כהן שאינו יודע בתערובתן והקריב אחד מן הראשין, יקריבו כל הראשין לכתחלה, דתלינן איסורא בההוא דקרב, והנך כולהו כשרים נינהו. ובגמרא מפרש דלא שרי ר' אליעזר אלא להקריבן שנים שנים, דודאי חד מהנך זוג דהיתירא הוא וניתנה הקרבה זו ליקרב משום ההוא דהיתר. ואי משום ההוא דספק איסור, איכא למתלייה באותו שקרב תחילה קודם שנמלך. אבל אחד אחד, שמא לא נתנה הקרבה זו ליקרב אפילו לר' אליעזר, דילמא האי דאיסורא הוא:

חוץ מאחד. חוץ מזוג אחד. הכי מפרש לה בגמרא, דבחד גרידא מודה ר' אליעזר דלא ניתנה הקרבה זו ליקרב, כדאמרן:

(ו)

אם יש בו מראה דם כשר. והני מילי כשנפלו המים לתוך דם של קדשים. אבל אם נפל דם של קדשים לתוך מים, אמרינן קמא קמא בטיל , ואפילו יש בו מראה דם פסול:

נתערב ביין. שהוא אדום:

רואין אותו כאילו הוא מים. ואם היה דם זה ניכר באותן המים, כשר:

בדם בהמה. של חולין:

רואין אותו. דם של חולין כאילו הוא מים, ואם היה מראה אדמומית של דם הכשר ניכר בהם, כשר, ואע"פ שהדם הפסול מרובה עליו הרבה:

אין דם מבטל דם. דמין במינו לרבי יהודה לא בטיל, ואפילו טפה לתוך כלי גדול . אע"פ שאילו היה הדם מים, אין הדם הכשר ניכר בהם, אפילו הכי כשר לזריקה. ואין הלכה כר' יהודה:

(ז)

נתערב בדם הפסולים. כגון בדם שנשחט לחוץ לזמנו :

ישפך לאמה. לאמת המים העוברת בעזרה ויורדת לנחל קדרון. ולא אמרינן רואים אותו כאילו הוא מים ואם דם הכשר ניכר בהם יזרק, דגזרינן דלמא אתי לאכשורי דם פסולים בעינייהו . וכן דם התמצית, דמדאורייתא דם התמצית לא חזי לכפרה, דכתיב (ויקרא יז): "כי נפש כל בשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר"; דם שהנפש יוצאה בו מכפר, ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר. וגזרינן על דם הנפש שנתערב בדם התמצית, דלמא אתי לאכשורי בזריקה דם התמצית בעיניה:

רבי אליעזר מכשיר. לכתחילה בדם התמצית שנתערב עם דם הנפש. דסבר אין דם התמצית של בהמה מצוי להיות רבה על דם הנפש, הלכך אמאי נגזור? הוה ליה כנתערב דם החולין בדם הקדשים דלא גזרינן ביה מידי. וכשנתערב בדם פסולין דמלתא דשכיחא, לא פליג רבי אליעזר . ותנא קמא סבר, פעמים שדם התמצית רבה על דם הנפש, הלכך גזר היכא דלא רבה אטו היכא דרבה. ומיהו היכא דלא נמלך הכהן בב"ד אם יתן מתערובת זו אם לאו ונתן מאליו, מודה ת"ק דכשר, דגזירה בעלמא היא ובדיעבד כשר. וכי אתי לאמלוכי, אמרינן ליה לשופכו לאמה משום גזירה. והלכה כחכמים:

(ח)

דם תמימים שנתערב בדם בעלי מומין ישפך לאמה. ובהא לא פליג ר' אליעזר, דעבר בזריקתן משום לא תקריבו :

נתערב כוס בכוסות. כוס דם של בעל מום בכוסות של דם כשר, ואין ידוע איזהו כוס של דם בעל מום:

ר' אליעזר אומר אם קרב אחד מהם כו'. כדרך שנחלקו באברים ואברי בעלי מומין, כך נחלקו בכוסות, וכדפרישנא לעיל. וצריכא לאפלוגי בתרווייהו, דאי אשמועינן באברים, בהא קאמר רבי אליעזר יקרבו משום דאתעבידא כפרתן בהכשר, דהיינו זריקת דמן שהיא עיקר כפרה, אבל גבי כוס בכוסות דעיקר כפרה בקלקול, אימא לא, צריכא :

(ט)

הנתנין למטה. מחוט הסקרא, כגון דם עולה ואשם ושלמים ובכור ופסח ומעשר, שנתערבו בדם חטאת, שהוא ניתן למעלה:

ר' אליעזר אומר יתן למעלה. מתנות חטאת, ואע"פ שדם התחתונים מעורב בו, הואיל ואינו מתכוין לתת התחתונים למעלה, רואה אני אותם כאילו הם מים. ומפני שמצוה להקדים עליונים לתחתונים, שכל החטאות קודמות לעולות, הלכך נותן למעלה תחלה ואח"כ למטה, ונתינת מטה תעלה לו לשפיכת שיריים של חטאת ולהתחלת מתנות עולה:

ישפכו לאמה. דלית להו רואים:

ואם לא נמלך ונתן כשר. דהא ניתן ממנו למעלה . ואין הלכה כר' אליעזר:

(י)

הנתנין במתנה אחת. בגמרא מפרש כגון כוס דם בכור שנתערב בכוס דם מעשר:

ינתנו מתנה אחת. מכל כוס וכוס, יתן מתנה אחת מכוס זה ומתנה אחת מכוס זה:

מתן ארבע במתן ארבע. כגון דם עולה בדם שלמים או בדם אשם, ששניהם טעונים שתי מתנות שהן ארבע ושניהם תחתונים:

מתן ארבע במתן אחד. כגון עולה בבכור, ששניהם תחתונים:

רא"א ינתנו במתן ארבע. ורואה אני את מתנות היתירות הניתנות מדם הבכור כאילו הם מים ואין זה בל תוסיף:

במתנה אחת. שלא יעבור על בל תוסיף. וידי עולה יצא, דכל הנתנים על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר:

ולא עשית מעשה בידך. ואינו דומה עושה מעשה, ליושב ואינו עושה ואיסור בא מאיליו. והלכה כרבי יהושע:

(יא)

הנתנין בפנים כו' ישפכו לאמה. דלא אמרינן רואים, ואסור לשנות את אלו מפני הכשרן של אלו. ורבי אליעזר דסבר אמרינן רואין, לא פליג הכא. דהיכי לעביד? ניתיב לחוץ והדר לפנים, כשם שמצוה להקדים עליונים לתחתונים כך מצוה להקדים פנימי לחיצון, דפנימי חשוב. ניתיב בפנים והדר ניתיב בחוץ, כיון דאיכא חטאת ואשם, שאם נתערב דמם בדמים הפנימים לא מצי למימר יתן בפנים ואחר כך יתן בחוץ, משום דמפסלי חיצונים, לא פסיקא ליה. וא"ת לפסלינהו לחיצונים כדי להכשיר פנימים? למפסלינהו בידים לא קאמר ר' אליעזר, ומוטב להמתין עד שקיעת החמה ויפסלו מאליהן וישפכו לאמה:

נתן בחוץ. כהן שלא נמלך ונתן מתערובת זו בחוץ, כשר:

ר' עקיבא פוסל. החיצון, שכל דמים החיצונים שנכנסו לפנים נפסלו:

וחכמים מכשירים. בכל הקרבנות, חוץ מחטאת החיצונה, דמיפסלא משום "וכל חטאת אשר יובא" כו'. והלכה כחכמים:

(יב)

יצא אחד מהן לחוץ. חוץ לעזרה:

הפנימי כשר. ונותן ממנו מתנותיו והקרבן כשר:

וחכמים פוסלין. דכתיב (ויקרא ו) אשר יובא מדמה, ואפילו מקצת דמה, פסול. מדלא כתיב את דמה:

ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת בחוץ. כלומר, ומה חוץ, שהוא מקום שהמחשבה פוסלת בו שאם חישב בשחיטה על מנת לזרוק דמה לחוץ, פסולה:

לא עשה. אצל מוציא מקצת דמה לחוץ את המשוייר בפנים כיוצא, כדאמריתו הפנימי כשר:

מקום שאין המחשבה פוסלת בפנים. כלומר, היכל, שהוא מקום שאין מחשבה פוסלת בו, שאם שחט על מנת ליתן את הנתנים בחוץ בפנים כשר, אינו דין כו'. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי. ודוקא בדם הוא דאמרינן דאם יצא חוץ לעזרה או נכנס בפנים להזות ממנו בהיכל נפסל, אבל בשר קדשים נהי דאם יצא לחוץ נפסל ואסור באכילה, דכתיב (שמות כב) ובשר בשדה טריפה, בשר שיצא חוץ למחיצתו, דהיינו קדשי קדשים חוץ לעזרה וקדשים קלים מחוץ לעיר, נעשה כאילו הוא בשר בשדה והרי הוא טריפה ולא תאכלו. מכל מקום אם נכנס לפנים אל תוך ההיכל לא נפסל בשביל כן ומותר באכילה, דאמר קרא "אשר יובא מדמה לא תאכל", מדמה ולא מבשרה:

עד שיכפר. בהיכל:

ר' יהודה אומר כו'. והלכה כר"י:

ואין הציץ מרצה על היוצא. ואע"ג דפסולים שעלו לא ירדו, ארצויי מיהא לא ארצו, דכתיב בציץ (שם כח) ונשא אהרן את עון הקדשים, ובפרשת אמור כתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' וטומאתו עליו, מה קדשים האמורים להלן בטומאה הכתוב מדבר, אף עון קדשים האמורים בציץ בטומאה הכתוב מדבר: