בבא מציעא י א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתניתין מני רבנן היא אלא אי אמרת בעשיר ועני מחלוקת אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו הא מני לא רבנן ולא ר' אליעזר אמר ליה מתני' דאמר תחילה הכי נמי מסתברא דקתני סיפא אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום תחילה בסיפא למה לי פשיטא אע"ג דלא אמר תחילה תחילה קאמר אלא לאו הא קמ"ל רישא דאמר תחילה ואידך תנא סיפא לגלויי רישא סיפא דאמר תחילה רישא דלא אמר תחילה רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מאי טעמא הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים אוהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה איתיביה רבא לרב נחמן במציאת פועל לעצמו במה דברים אמורים בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעל הבית הוא א"ל שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא והאמר רב גפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום אמר ליה כל כמה דלא הדר ביה כיד בעל הבית הוא כי הדר ביה דטעמא אחרינא הוא דכתיב (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואם תאמר משנתינו הדאמר תנה לי ולא אמר זכה לי:
מתני' וראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה:
גמ' אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא זארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום [מאי טעמא] תקינו רבנן דלא אתי לאנצויי אמר אביי מותיב ר' חייא בר יוסף פיאה אמר רבא מותיב ר' יעקב בר אידי נזיקין אמר אביי מותיב ר' חייא בר יוסף פיאה חנטל מקצת פיאה וזרק על השאר אין לו בה כלום נפל לו עליה פרס טליתו עליה מעבירין אותו הימנה וכן בעומר שכחה ואי אמרת ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום נקנו ליה ארבע אמות דידיה הכא במאי עסקינן דלא אמר אקני ואי תקון רבנן כי לא אמר מאי הוי כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני
רש"י
[עריכה]מתני' רבנן היא - ואשמועינן רישא דהיכא דזכי ביה איהו אמרינן מגו וסיפא אשמועינן דהיכא דלא זכי ביה איהו מגו דאי בעי זכי לא אמרי':
הא - מתני' דהכא מני:
דאמר תחילה - האי אני זכיתי בה דקאמר תחילה קאמר ליה מתחילה הגבהתיה לצורכי ולא לצרכך ולעולם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דומיא דמעני לעני:
הכי נמי מסתברא - דזכיתי תחילה משעת הגבהה קאמר מתני':
מדקתני סיפא כו' - ואי תחילה דסיפא לאו משעת הגבהה קאמר אלא אני זכיתי תחילה קודם שנתתיה לך נתכוונתי לזכות בה:
למה לי - למיתנא בה תחילה פשיטא דאפילו לא אמר תחילה בפירוש מסתמא תחילה קאמר דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינה בידו:
אלא לאו הא קמ"ל - דרישא דמתני' דקתני זכה בה בדאמר תחילה ואשמועינן סיפא דאם משנתנה לו טען לו אותה טענה ואמר אני הגבהתיה מתחילה לצורכי לא אמר כלום דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתיה דהאי אגבהה:
ואידך - רב נחמן אמר לך דתנא סיפא תחילה:
לגלויי רישא - למימר דוקא קתני מדסיפא תחילה קתני ורישא לא תנא דוקא הוא:
סיפא - דלא אפשר בלא תחילה אמר אני זכיתי תחילה קודם שנתתיה לך לא אמר כלום דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתא דהאי אגבהה ורישא דלא אמר תחילה ואפ"ה זכה בה:
הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - כאדם הבא מאליו ותופס ממון חבירו בשביל חוב שיש לאחר עליו ובא לקדם עד שלא יתפסנו בעל חוב אחר ונמצא תופס זה חב בתפיסתו זאת את הנושים האחרים:
חב לאחרים - מפסיד את האחרים כמו אין חבין לאדם (כתובות דף יא.):
לא קנה - כדאמר בכתובות דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס:
נכש עמי היום - דלא נשכר עמו אלא לניכוש ועידור וכשהגביה המציאה אין זה ממלאכת בעל הבית וקנאה פועל והוא ינכה לו משכרו שכר פעולת ניכוש ועידור כל שעת הגבהה:
אמר לו עשה עמי מלאכה היום - כל מלאכה שהוא עושה מלאכת בעל הבית היא וקנה בעל הבית אלמא המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו:
כי הדר ביה טעמא אחרינא הוא - הא דאמר דכי הדר ביה הרשות בידו לאו משום דעד השתא לאו כיד בעל הבית הוא אלא טעמא אחרינא הוא שאינו שלו כעבד שאם בא לעזוב לו שכרו מכאן ואילך ולחזור בו יחזור בו:
ואם תאמר משנתינו - דקתני אני זכיתי בה זכה בה ומשמע לן אני זוכה בה עכשיו זכה בה ואע"פ שהגביה לצורך חבירו היינו טעמא משום דקתני ואמר לחבירו תנה לי ולא אמר זכה אתה לי בהגבהתך נמצא שלא עשאו שליח להקנות בהגבהתה עד שעת נתינה והרי קודם נתינה הדר בו זה משליחותו:
קונות לו - אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתופסו:
אמר אביי מותיב ר' חייא - עלה תיובתא ממתניתין דמסכת פיאה:
ואמר רבא מותיב ר' יעקב - עלה ממתניתין דסדר נזיקין:
נטל - אחד מן העניים:
מקצת פיאה - שליקט כבר:
וזרק (לה) על השאר - כדי לקנות:
ליקנו ליה - גבי נפל לו עליה ארבע אמות דתקון ליה רבנן:
בנפילה ניחא ליה דנקני - לא נתכוין לקנות בתורת תקנת חכמים כסבור שנפילתו יפה לו:
תוספות
[עריכה]רב נחמן ורב חסדא כו'. תימה דבשלהי משילין (ביצה דף לט. ושם: ד"ה הכא) אמר מילא מים ונתן לחבירו רב ששת אמר כרגלי הממלא ור"נ אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ומסיק דבמגביה מציאה לחבירו פליגי דמר סבר קנה ומר סבר לא קנה ומשמע דלרב נחמן קנה חבירו ולכך הוי כרגלי מי שנתמלאו לו ורש"י גרס התם מ"ס קני ומר סבר לא קני ול"ג חבירו וכולהו סברי דלא קני חבירו אלא רב נחמן סבר דמגביה נמי לא קני ולכך כשלקח חבירו ממנו קנאו [מן ההפקר שמתכוין לקנות אבל המגביה לא הגביה לקנות] ורב ששת סבר דקנה הממלא דכיון דלא קנה חבירו הוא קנה ולכך הוי כרגליו ור"ת פי' דהתם רב נחמן מודה דקנה חבירו דאינו חב לאחרים שיש הרבה מים בבור ועוד אומר ר"ת דשפיר גרסינן חבירו וסבר ר"נ לא קנה חבירו כי הכא וגם הממלא לא קנה ולכך כשנתנם לו קנאם והוי כרגליו ורב ששת סבר קני חבירו מטעם מגו דזכי לנפשיה וכיון דלא קנה חבירו אלא מטעם דזכי לנפשיה ואי הוה זכי לנפשיה הוי כרגליו והשתא נמי דזכי לחבריה הוי כרגליו ולא עדיף מיניה לענין תחומין והוי כאילו זכי לנפשיה:
תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני. מה שפרש"י משום דלא עשאו שליח אין נראה דבפ' הכותב (כתובות דף פד: ושם ד"ה את) משמע גבי עובדא דיימר בר חשו דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני אפילו עשאו שליח:
איתיביה רבא לרב נחמן. אע"ג דלעיל (ד' ח.) דחי רבא דיוקיה דרמי בר חמא משמע דסבר לא קנה חבירו שמא קבלה הכא מר"נ:
יכול לחזור בו אפי' בחצי היום. וא"ת ומאי קמ"ל והלא בפרק האומנין (לקמן דף עז.) לא פליגי רבי דוסא ורבנן אלא דר' דוסא סבר דיד פועל על התחתונה ורבנן סברי דידו על העליונה אבל לכולהו יכול לחזור בו וי"ל דקמ"ל דיכול לחזור בו וידו על העליונה כרבנן אפילו אם נתייקרו פועלים בחצי היום לאחר שחזר בו לא יפחתו לו מחצי שכרו ולכך מייתי מילתיה דרב דכיון דידו על העליונה א"כ אין ידו כיד בעל הבית וכן מוכיח בפרק האומנין (שם) דסובר כרבנן בשכיר יום ולא בקבלנות:
כי לי בני ישראל עבדים. נ"ל דמ"מ מותר אדם להשכיר עצמו דדוקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם:
א"ר יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ואע"ג דאית ליה לרבי יוחנן בפרק הכותב (כתובות דף פד: ושם ד"ה ואמר) ובפ"ק דגיטין (דף יא: ושם ד"ה התופס) תופס לבע"ח לא קני היינו דוקא היכא דלא שייך מגו דזכי לנפשיה דאין הלוה חייב כלום לתופס אבל במציאה דאיכא מגו קנה:
ולא אמר זכי לי. וא"ת דבפ"ק דגיטין (שם) קאמר ר' יוחנן כל האומר תנו כאומר זכו וי"ל דשאני התם דדעת אחרת מקנה אותו:
ארבע אמות קונות לו בכל מקום. וא"ת באלו נערות (כתובות דף לא: ושם ד"ה אי) דאמר גבי גונב כיס בשבת היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד וקאמר אי דאפקיה לרה"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא ואמאי הא ארבע אמות קונות לו וי"ל דבגניבה לא תקינו רבנן דקני אלא במציאה דלא ליתי לאנצויי ובגט משום עיגונא ולרב ששת דאמר בסמוך דברה"ר לא תקינו ארבע אמות אתי שפיר:
מעבירין אותו הימנה. אפי' רשע לא מיקרי ואע"ג דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלו נקרא רשע (קדושין דף נט. ושם ד"ה עני) היינו משום דאפשר ליה למיטרח ולמיזבן ארעא אחריתי אבל במציאה או בהפקר דליכא למימר הכי אפילו רשע לא מיקרי [וע"ע תוספות בבא בתרא דף כא: ד"ה מרחיקין]:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]עד א מיי' פ"כ מהל' מלוה ולוה הלכה ב', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"ה סעיף א':
עה ב מיי' פ"ט מהל' שכירות הלכה י"א, ומיי' פי"ז מהל' גזילה ואבידה הלכה י"ג, סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ר סעיף ג', ואפי' אמר לו עשה עמי מלאכה היום וע"ש:
עו ג ד מיי' פ"ט מהל' שכירות הלכה ד', סמג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ג סעיף ג':
עז ה מיי' פי"ז מהל' גזילה ואבידה הלכה ב', סמ"ג עשין עד, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ט סעיף ו':
עח ו מיי' פי"ז מהל' גזילה ואבידה הלכה א', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ח סעיף א':
עט ז מיי' פי"ז מהל' גזילה ואבידה הלכה ח', ומיי' פ"ד מהל' זכייה ומתנה הלכה ט', סמג עשין עב, טור ושו"ע חו"מ סי' רס"ח סעיף ב', וטור ושו"ע חו"מ סי' רמ"ג סעיף כ"ב:
פ ח מיי' פ"ב מהל' מתנות עניים הלכה י"ח, סמג לאוין רפד:
ראשונים נוספים
ותנן ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה לעצמו אי אמרת בשלמא מחלוקת מעני לעני מתני' דקתני זכה בה לעצמו המגביהה רבנן היא דאמרי לא קנה מי שליקטה לו אלא יתננה לעני הנמצא ראשון אלא אי אמרת מחלוקת מעשיר לעני אבל עני לעני דברי הכל זכה בה מי שנתלקטה לו מתני' מני לא רבנן ולא ר' אליעזר.
ופרקי' דאמר תחילה פי' קודם שיגביהנה אמר לעצמי אני מגביהה כדי שאזכה בה אני.
ודייקינן מדקתני סיפא אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום. פי' רישא וסיפא דאמר תחלה מיהו רישא פירש מקודם שיגביהנה אמר כי לעצמי אני מגביהה כדי שאזכה בה אני. וסיפא הגביה סתם ונתנה לו וטוען עכשיו כי אני אמרתי מתחילה כי לעצמי אני מגביהה לא אמר כלום.
ואידך תנא סיפא תחילה לגלויי רישא [דלא אמר תחילה] רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מאי טעמא הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דלא קנה.
ומותיב רבא לרב נחמן מציאת פועל לעצמו בד"א בזמן שאמר לו נכש עמי היום.
אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעל הבית. ופריק רב נחמן שאני פועל דכל זמן דלא הדר ביה כיד בעה"ב דמי.
והדר ביה רב נחמן דגרסי' בסוף מס' יו"ט איתמר מילא מים ונתן לחבירו [כו'] ר' נחמן [אמר] כרגלי מי שנתמלאו לו. ופריש בה רב נחמן סבר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ורב ששת אמר לא קנה חבירו.
אמר רב חייא בר אבא א"ר יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והוא דאמר ליה זכה לי. ואם תאמר משנתנו דלא אמר ליה זכה לי אלא תנה לי וקי"ל כר' יוחנן. ופי' רב פפא בהלכה דבתר הא דתניא פועל מציאתו לבעה"ב בששכרו ללקט לו מציאות היכי דמי דאקפי אגמא בכוורי וקי"ל כוותיה:
מתני' ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זכה המחזיק בה. ואוקימנא ברה"ר דקא דחקי רבים לא תקינו ליה רבנן דליקנון ליה ד' אמות דידיה כי תקינו ליה רבנן ד' אמות בשדה דעלמא ובסימטא ובצידי רה"ר וכדומה להן דלא ליתו לאינצויי.
והא דאמר רב נחמן הכא המגביה מציאה לחברו וכו'. הוו בה רבנן קשישי ז"ל מהא דגרסינן בשלהי פרק משילין דאיתמר התם מלא ונתן מים לחברו ר"נ אמר וכו'.
וכתב ר"ח ז"ל דהדר ביה ר"נ מהא ונמצא כיוצא בה בהרבה מקומות אע"פ שהוא תימא היכי משתמיט גמרא מלפרושה בהדיא ורש"י מחק מן הגירסא חברו וגריס במגביה מציאה לחברו קמיפלגי מר סבר קנה ומ"ס לא קנה ופירש דאמגביה גופיה קאמרינן דפשיט להו דחברו לא קנה וקמיפלגי אם קנה מגביה או לא מר דהוא רב ששת סבר קנה ומ"ה הם כרגלי הממל' ור"נ סבר לא קנה ולפי' הם כרגלי מי שנתמלאו לו דמעיקרא לא זה קנה ולא זה קנה וכשנתנם לו זכה מי שנתמלאו לו מן ההפקר.
ותמיה' לן מילתא היכי סבר רב ששת קנה כיון דלשם חברו הוא מגביה ולא לזכו' לעצמו מאן נינהו דקני בע"כ תדע שהרי שנינו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ואפילו מעני לעני אלמא איהו לא קני אלא כל הרוצה לזכות בה זכה וזו קשה לדברי ר"ח ולפשטא דגמרא אבל לדברי רש"י י"ל בהא קמיפלגי דרב ששת סבר מתכוין הוא לקנות לעצמו וליתנה לחברו משלו ור"נ סבר אינו מתכוין כלל לקנות ומתנית' דפאה מוקי לה רב ששת בעשיר אבל בעני קנה העני וזה הפירש עולה אבל הגמרא מכחישתו שאין הגרסא כך ואחרי' פירשו דשאני התם דאינו חב לאחרים בבור מלא שכל הרוצה ליטול יבא ויטול וליתה ע"כ:
אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המגביה מציאה וכו'. איכא למידק דבשמעתין מדמינן מגביה מציאה לתופס לב"ח במקום שחב לאחרים וא"כ היכי ס"ל לרבי יוחנן דמגביה מציאה לחברו קנה חברו דהא איהו גופיה אמר התם בכתובות דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה דכי מדמ' מציאה לתופס לב"ח ה"מ לרב נחמן ורב חסדא דס"ל דבמגביה מציאה נמי לא קנה חברו אבל לר' יוחנן ס"ל דלא דמיין כלל דהכא משום דאינו חב לאחרים הוא דכיון דלא זכה בה אדם לאו חובה היא לו אם אינו מוצאה ובעל אבדה גופיה הואיל וכבר היא אבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם בהאי הגבהה לא מפסיד ולא מידי יותר משאר בני אדם ועוד שהרי נתיאש ויצאה מרשותו ביאוש אבל גבי ב"ח כיון דהוא חייב לו ונכסוהי אינון ערבין ביה מי שמוציאן מרשותו ושעבודו חב הוא לו ומ"ה קי"ל נמי התם לא קנה והכא קנה:
דאמר תנה לי ולא אמר זכה. פירש דכיון דאמר תנה לי בעי למימר דלא ליזכי ליה מגביה והקשה בתוספות דהא אמרינן בפ"ק דגיטין דכל האומר תנו כאומר זכו דמי [וי"ל] דהא דאמרינן הכא דאמרתנה לי ולא אמר זכה לי ה"ק שאומר המגביה תנה לי אמר לי וליתנה נעשיתי לו שליח ולא לזכייה כי היכי דמהימן לומר אני זכיתי בה תחלה ואפילו למ"ד המגביה מציאה לחברו קנה חברו וא"נ לא טעין אנן טענינן ליה שלא נעשה שליח אלא לנתינה שכיון שמשמע לשון זה לשון נתינה הוא זה שתולה בדעת אחרים היה לו לפרש ומשו' דמשמע ליה לר' יוחנן רישא דמתניתן בדלא אמר תחלה הוא דדחיק נפשיה לאוקומ' משום דאמר לי תנה לי ולא נתכוונתי לזכות בשבילו אלא לנתינה בעלמא:
ד' אמות של אדם קונה לו בכל מקום. נר' שדעת הראשונים שאין דיננו אלא במציאה והפקר אבל לא במכ' ובמתנה שאין קנין ד' אמות אלא תקנה משום אינצויי בהפקר ול' הגמרא משמע וקונות בכל דבר דשוינהו רבנן כחצרו.
ומצאתי במס' גיטין בירושלמי [ח, ג] ר"ל בשם אבא כהן בר דלייה אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמות ר' יסא בשם ר' יוחנן ו בגיטין משא"כ במתנה רובה דר' יוחנן ורובה דר"ל רובה דר"ל מה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחר הרי הוא זוכה בתוך ארבע אמות מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר לא כ"ש רובה דרבי יוחנן מה אם מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר אינו זוכה בה בתוך ד' אמות מציאה לא כ"ש התיב ר' זעירא קומי ר' יסא והא תנינן וכן לענין קדושין וכו' הא תנינן וכן לענין החוב וכו' זו סוגיא ירושלמית והיא שנוייה עוד בפ"ז דפאה משובשת בנסחאות ולפי דקדוקה כתבתיה.
ומ"מ נלמוד שאם קונות במציאה קונות במתנה וכל [שכן] דהכא והתם אמרי דעת אחרת מקנה אותם שאני ודאמרי' התם בפרק הזורק א"ר יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ההיא לאו ד' אמות איתמר אלא ר' יוחנן לטעמיה דאמר קרוב לה שנינו ואפילו ק' אמות אבל אארבע אמות ליכא בגמרא דילן מאן דפליג. ועוד צריכה תלמוד:
פשיטא תחלה קאמר: כלומר, ואפילו למאן דאמר המגביה מציאה לחברו [לא] קנה חברו. וקשה לי, ולמאן דאמר לא קנה חברו, היכי פשיטא ליה דתחלה קאמר, דהא תחלה דקאמר היינו בשעת הגבהה, ולמאן דאמר לא קנה חברו, אפילו הגביהה תחלה לחברו וחזר בו וזכה בה לעצמו, הרשות בידו. ועוד קשה לי דלישנא דמתניתין דקתני לא אמר כלום משמע דמשום דלא מהימנא ליה הוא, הא אי מהימנא ליה לא קנה חברו, ויכול הוא לומר דלכוונת פקדון מסרה ליה, ולא בתורת מתנה, ואמאי, הא כיון דאמר ליה האי תנה לי ונתנה לו, ודאי משמע דלכוונת מה שאמר לו חברו נתנה לו.
ונראה לי, דהיכא דהגביהה בפירוש לחברו ונתנה לו סתם, בתורת מתנה נתנה לו, ואם הגביהה בפירוש לעצמו, אף על פי שנתנה לו סתם, בתורת פקדון הוא שנתנה לו, דכיון דאמר לו האי תנה לי, כלומר הגביה לצורכי, והאי אמר לא לצרכך אלא לצרכי, כבר בטל שליחותו ודבריו של זה, וכשחזר ונתן לו סתם, הרי הוא כנותן לחברו סתם טליתו, דאין הנוטל יכול לומר בתורת מתנה קבלתי, עד שיאמר לו זה בפירוש במתנה אני נותן לך, והכא הכי קאמר אפילו למאן דאמר לא קנה חברו, אלו אמר האי, לחברי אגבהתיה אלא שחזרתי וזכיתי בה לעצמי ונתתיה לו סתם, ולתורת פקדון פשיטא דלא מהימן, אלא מימר אמרינן דלאותה כוונה שהגביהה תחלה הוא שנתנה לו כיון דנתנה לו סתם, והא לא איצטריך תנא לאשמועינן, דפשיטא הוא, אלא כי אמר אני זכיתי בה תחלה, וכשנתתיה לו סתם, לפקדון הוא דמסרתיה לו, הוה אמינא דמהימנינן ליה, קא משמע לן דלא אמר כלום, אלא כיון שנטלה סתם נותנה סתם על דעת חברו הוא שנתנה לו, ולא אמר כלום, והיינו הוא דאיצטריך לתנא דמתניתין לאשמועינן, ואפילו לא תנא תחלה הוה ידענא דפשיטא תחלה קאמר, כן נראה לי.
רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו: איכא למידק, והא משמע במס' ביצה פרק משילין (לט, א) דרב נחמן סבר קנה חברו, דאתמר התם, מלא ונתן מים לחברו, אמר רב נחמן הרי הוא כרגלי מי שנתמלאו לו, ורב ששת אמר כרגלי הממלא, ואוקמא התם דפליגי בשל הפקר ומגביה מציאה לחברו, דמר סבר קנה חברו, ומר סבר לא קנה חברו. ולכאורה משמע דהכי פירושה, מר סבר קנה חברו כלומר רב נחמן, והילכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, ורב ששת סבר לא קנה חברו, והילכך אינן אלא כרגלי הממלא.
וכתב ר"ח ז"ל דהדר ביה רב נחמן מהא. ורש"י מחק מן הגרסא חברו, וגריס התם (לט, ב ד"ה המגביה) מר סבר קנה ומר סבר לא קנה, כלומר דכולי עלמא לא קנה חברו, אלא מר סבר דקנה המגביה, ומר סבר לא קנה המגביה, ורב נחמן דאמר כרגלי מי שנתמלאו לו, סבר לא קנה המגביה, והילכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, דכשהוא נוטלן מיד הממלא הרי הוא זוכה בהן מן ההפקר, ורב ששת אמר קנה המגביה, והילכך הרי הן כרגליו, דבידו קנו רשותו. וזה דוחק למחוק גרסת הספרים. ועוד, היאך אפשר לומר דרב ששת סבר קנה המגביה שאין דעתו לקנות, וכי קונה הוא בעל כרחו, ועוד, דלמאן דאמר לא קנה חברו הא אוקימנא מתניתין דמי שליקט את הפאה, מעני לעני, [ו]טעמייהו דרבנן דאמרי יתננה לעני הנמצא ראשון, משום דלא קנה חברו, ולדברי רש"י ז"ל אמאי יתננה לעני ראשון, תהא לעצמו.
ורבנו תם ז"ל פירש ההיא דביצה: מר סבר קנה חברו, כלומר רב ששת, והילכך הרי הן כרגלי הממלא, דמאי טעמא קנה חברו משום דאי בעי מגביה זכי לנפשיה זכי נמי לחברו, וכיון שכן, אי אפשר לזכות בו לחברו אלא במאי דאפשר למזכי ביה לנפשיה, ורב נחמן סבר לא קנה חברו, והממלא נמי לא קנה, הילכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, מפני שהוא זוכה בהן מן ההפקר.
וקשה לי דמכל מקום לרב ששת למה הן כרגלי הממלא, דהא משמע כרגלי הממלא ממש קאמר, ואלו ערב הממלא מזרח ומי שנתמלאו לו למערב מוליכן למזרח, ואמאי הא מכל מקום זכה בהן מי שנתמלאו לו, והוה ליה למימר הרי זה חמר גמל, ולא ילכו למזרח משום לתא דמי שנתמלאו לו, ולא למערב משום לתא דממלא, שלא זכה לחברו אלא לכמות שהוא יכול לזכות בהן. ושמא עשו את הזוכה לחברו כזוכה לעצמו לגמרי, וחוזר ומזכה לחברו, וכן נראה מדברי רבותינו בעלי התוס'. ועדיין לא נתיישב [לי] בעיני, דאם כן למאן דאמר במלקט את הפאה מעש[י]ר לעני מחלוקת ומשום דאי בעי מפקר לנכסיה וזכי בה, מכל מקום עכשיו אינו יכול לזכות בו ואף על פי כן זוכה לחברו. וצריך עיון.
הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה: פירש רש"י ז"ל: במקום שלא עשאו שליח, ואינו נכון דהא מתניתין שליחא שוייה דאמר ליה תנה לי, ואפילו הכי לא קנה, למאן דאמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, ואף על גב דלא אמר תחלה. ועוד דאם כן מאי קא מקשה ליה מהשוכר את הפועל דמציאתו לרבו, דשאני התם דשוייה שליח. ועוד בהדיא איתא בפרק הכותב (כתובות פד, ב) דאמרינן התם, יימר בר חשו הוה מסיק בההוא גברא זוזי, שכיב ושבק ארבא, אמר ליה לשלוחיה זיל תפסה ניהליה, אזל תפסה, פגעו ביה רב פפא ורב כהנא בריה דרב יהושע, אמרו ליה את תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ולא קני, והתם הא שוייה שליח, ואף על גב דאמר להו רבא קאקי חיורי משלחי גלימא דאינשי, לאו משום דתפסוה מתופס קאמר להו, אלא משום דהוה ליה מטלטלי דיתמי, כדאיתא התם, אלא על כרחך בין לא שוייה שליח בין שוייה שליח לא קנה.
א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחברו קנה חברו: איכא למידק, דהא ר' יוחנן גופיה דאמר בכתובות (פד, ב) התופס לבעל חוב לא קנה. ויש מתרצים (בתוד"ה א"ר יוחנן), דשאני הכא דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ויש מתרצים (הרמב"ן), דשאני מציאה דאינו חב ממש לאחרים, דמאן (ד)זכה בה, אבל בתופס דעלמא, שחב ממש לבעל חוב אחר שמזיק שעבודו, לא קנה, והיינו דהכא קיימא לן כר' יוחנן דאמר המגביה מציאה לחברו קנה חברו, והתם קיימא לן דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה חברו.
ולענין התופס לבעל חוב במקום שלא חב לאחרים דקני, איכא למידק, ולימא ליה לאו בעל דברים דידי את. וכתב הרי"ף ז"ל בתשובה, דדוקא במקום דאיכא פסידא לבעל חוב כגון בגוסס, דאי לא תפיס לה מפסיד מלוה לגמרי, משום דהוו להו מטלטלי דיתמי, דלא משתעבדי לבעל חוב לדינא דגמרא, ואי נמי בגברא דמפסיד נכסיה, אי נמי עני וירד מנכסיו, ונראה לבית דין שיתפסדו הנכסים עד שלא יבא בעל חוב ויפסיד לגמרי, בכי הא אמרו דקנה חברו, ותקנה הוא שהתקינו, הא אלו היה בעל חוב אמיד, ויכול לפרוע לבעל חוב מה שיש לו אצלו לא, אלא הרי זה אומר לאו בעל דברים דידי את ושומעין לו.
ואם תאמר, משנתינו דאמר ליה תנה לי ולא אמר ליה זכה לי: קשיא לן, דהא ר' יוחנן גופיה הוא דאמר בשלהי פרק קמא דגיטין (יא, ב) כל האומר תנו כאומר זכי דמי. ותירץ ר"ת ז"ל: דהתם שאני, דאיכא דעת אחרת מקנה, וכיון שהוא מגלה דעתו שרוצה לשחרר את עבדו, מימר אמרינן דזכו קאמר, אבל הכא מימר אמר ליה מגביה, תנה לי אמרת, ולא נטלתיה על דעת לזכות בה לעצמך, אלא על דעת ליתנה לך כמו שאמרת, ועכשיו איני רוצה ליתן. והא [דאוקמה] ר' יוחנן למתניתין בהאי טעמא ולא אוקמה בדאמר תחלה, כדאוקמה עולא, איכא למימר, משום דקושטא דדינא הכי הוא, דאפילו לא אמר תחלה, כל דאמר ליה תנה לי לא קנה. ואי נמי, משום דבעי לתרוצה למתניתין אפילו למאן דדחי דתנא תחלה בסיפא לגלויי ארישא, דסיפא דאמר תחלה, אבל ברישא אפילו לא אמר תחלה, כן נראה לי.
ומכל מקום איכא למידק, אי לא אמר תחלה, למאן דאמר המגביה מציאה לחברו קנה חברו, אף על גב דלא אמר ליה האי זכי לי מאי הוי, תיפוק ליה דהוה ליה מגביה מציאה לחברו מעצמו בלא הורמנא דזוכה, דקנה. ויש לומר דהכי קאמר, [כיון] דלא אמר זכה לי אלא תנה לי, והאי נטלה לדעת שליחותו של חברו, לא זכה חברו משום דלא שוייה שליח אלא ליתנה לו ולא לזכות לו בה בהגבהתו, והילכך כשנטלה זה סתם על דעת חברו, אנו אומרים דלא זכה בו חברו, דהא לא שוייה שליח לזכות בה.
הא דאמר: ד' אמות של אדם קונה לו בכל מקום: נראה מדברי הראשונים ז"ל, דלא אמרינן אלא בזוכה מן ההפקר כמציאה ונכסי הגר, ומשום דלא ליתו לאינצויי, אבל בדאיכא דעת אחרת מקנה כמכר ומתנה, דלא אתו לאינצויי, לא, וכן נראה נמי כאן מדברי רש"י ז"ל.
ולכאורה אינו נראה, דכיון שתקנו לא לחצאין תקנו, ואדרבה כל שקנה בדליכא דעת אחרת מקנה, כל שכן דיש לו לקנות בדאיכא דעת אחרת מקנה, ולגבי גט אמרו בפרק הזורק (גיטין עח, א) דמגורשת, וכן דעת הרמב"ן ז"ל (בד"ה הא), והביא ראיה מדגרסינן בירושלמי דמס' גיטין (פ"ח ה"ג), ריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא אמר אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמות, עד ר' יוסי בשם ר' יוחנן זו בגיטין מה שאין כן במתנה, רובה דר' יוחנן ורובה דריש לקיש, [רובה דריש לקיש], מה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחר הרי הוא זוכה בתוך ד' אמות מתנה שהוא זוכה מדעת אחר לא כל שכן, רוב דרבי יוחנן, מה אם מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר אינו זוכה בה בתוך ד' אמות, מציאה לא כל שכן, התיב ר' זעירא קמיה ר' יסא והא תנינן וכן לענין קדושין וכו', ותנינן וכן לענין החוב, אלמא משמע דלכולי עלמא אלו קנה במציאה כל שכן במתנה שיש בה דעת אחרת מקנה.
והא דאמר בפרק הזורק (עח, ב) אמר ר' יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר, איכא למימר דההיא לאו אד' אמות קאי, אלא ר' יוחנן לטעמיה דאמר קרוב לה שנינו ואפילו מאה אמה. אי נמי איכא למימר, דהתם [ב]רשות הרבים קאי, דלענין גיטין אמרו דתקני ליה ד' אמות אפילו ברשות הרבים, מה שאין כן בשאר דברים אלא בסמטא ובשדה דעלמא, וכדאמר רב ששת הכא בסמוך. וקשיא לי, הגבהה ומשיכה או מסירה בסמטא, למה לי במכר ומתנה, תיפוק לי משום ד' אמות דידיה. ויש לומר, דלא אמרו ד' אמות אלא כשעומד ונתנו לו בתוך ד' אמותיו, הא קדם כלי לו, לא זכו לו ד' אמות, דכבר הן קנויות לבעל הכלי, והא דפאה ומציאה שכבר קדמו לו פאה ומציאה, התם משום דאין להן בעלים לזכות באותן ד' אמות, ועכשיו הוא שקונה בד' אמותיו.
נפל לו עליה, פרס טליתו עליה, מעבירין אותה הימנו: פירוש: עניים באין ומעבירין אותה ממנו. ולא נקרא רשע כעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו (קידושין נט, א), דאף חברו היה מהפך בה, אלא שקדם הוא ורצה לזכות בה בנפילה זו ובפריסת טליתו. ויש מפרשים (תוד"ה מעבירין) שלא אמרו נקרא רשע בזוכה מן ההפקר, שלא כל העתים אדם מוצא מציאה, ולא אמרו כן אלא במקח וממכר, וכמעשה דריש פרק האומר בקדושין (נט, א).
ומה שאמרו כאן מעבירין אותה הימנו, וברישא אמרו אין לו בה כלום, ולא אמרו בין ברישא בין בסיפא אין לו בה כלום כלישנא דרישא, אי נמי בין בסיפא בין ברישא מעבירין אותה הימנו כלישנא דסיפא. נראה לי משום דלישנא דרישא רבותא קא משמע לן, דאפילו אותו מקצת שזרק עליה אין לו בה כלום, ולא משום שלא זכה באותו מקצת שנטל מפני שזרקו, דכיון שנטלו בידו זכה בו אף על פי שזרקו וכדאמר בשלהי הנזקין, בגטין (סא, א) (חד דמר) [חזי מר דבידאי] שדיתינהו, אלא טעמא דהכא משום קנס, כדי שלא יהיו רגילין בכך ויבואו לידי קטטה, וכמו שאמרנו במשנה (משנה, פאה ד, ד) שלא ילקט במגל ולא בקרדומות כדי שלא יכו זה את זה, ובתוספתא פאה (ריש פ"ב) שנינו, נטל פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום, רבי מאיר אומר קונסין אותו ונוטלין הימנו זו וזו, ומסתברא דכולה ר' מאיר קתני לה, והכי קאמר שר' מאיר אומר קונסין אותו, (ופירושו) [ופרושי] דאין לו בה כלום קא מפרש, ותדע לך, דהא סתם מתניתין ר' מאיר, וסתם מתניתין קתני אין לו בה כלום, ולא תני בה פלוגתא דר' מאיר, אלא דברייתא קא מפרש טעמא דר' מאיר דמתניתין, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' מתנות עניים הי"ח) שפסק כן, שקונסין אותו ומעבירין הימנו אפילו מה שנטל, ואילו היתה מחלוקת חכמים ורבי מאיר, לא (קניס) [היה מניח] הרב דברי חכמים וסתם מתניתין, ופסק כר' מאיר דפליג בברייתא, דסתם מתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין, ולישנא דסיפא דקתני מעבירין אותה הימנו, קא משמע לן דאפילו לכתחלה באין עניים ורשאין להעבירה הימנו, דאין כאן משום עני המהפך בחררה, כנ"ל.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו קשיא לי דבשלהי מסכת יו"ט אמרי' איתמר מילא ונתן לחבירו. רב נחמן אמר כרגלי מי שנתנו לו. ורב ששת אמר כרגלי הממלא ואסיקנא דכ"ע בירא דהפקירא הוא אלא במגביה מציאה לחבירו קמיפלגי דר"נ סבר קנה חבירו ורב ששת אמר לא קנה חבירו וי"ל הדר בי' ר"נ:
הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. בפ' הכותב אמרי' אע"פ שעשאו שליח לא קנה דאמרי' התם יימר בר חשו הוו מסי' זוזי בההיא גברא ושכיב ושביק ארבא א"ל לשלוחי' זיל תפשוה ניהלי' אזל תפזה פגעו בי' ר"פ ור"ה ברי' דרב יהושע ואמרו לי' את תופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' והאמר ר' יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' לא קנה תפשוה אינהו כו':
איתיבי' רבא לרב נחמן. לעיל אמר לרמב"ח לעולם אימא לך לא קנה חבירו והכא מקשה לרב נחמן למימרא דסבר דקנה חבירו ל"ק דהתם מדחה לרמב"ח וה"נ מדחה לר"נ ולאו סברא דנפשי' קאמ': אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. אע"ג דסבר ר' יוחנן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה הכא קנה משום דהתם ליכא מיגו אבל גבי מציאה איכא מיגו כדכתבי' במה"ק:
דא"ל תנה לי ולא א"ל זכה לי ואע"ג דאמרי' בפ"ק דגיטין כל האומ' תנו כאלו אמר זכו דמי התם משום דמסר להו ואמר להו תנו מנה לפלוני מש"ה אמרי' כאומר זכו דמי ולא מצי הדר בי' אבל הכא דלא מסר לי' מידי אלא מאליו רוצה לזכות כי אמר תנה לי דלא דמי לזכה לי:
דאמר תחילה: פירוש. קודם שיגביהנה אמר לעצמי אני מגביהה כדי שאזכה בה אני. רבינו חננאל.
וזה לשון הראב"ד: מתניתין דאמר תחילה אמר בשעה שהגבהתיה לעצמי הגבהתיה. אבל ודאי שאם הגביה לחברו ואחר כך אמר אני זוכה בה עתה לא כלום. עד כאן.
ודייקינן מדקתני סיפא אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום. פירוש רישא וסיפא דאמר תחילה מיהו רישא פירש מקודם שיגביהנה כי לעצמי אני מגביהה כדי שאזכה בה אני וסיפא דהגביהה לא אמר כלום ואידך תנא סיפא תחילה לגלויי רישא. רבינו חננאל.
פשיטא תחילה קאמר: כלומר אפילו למאן דאמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו. וקשיא לי ולמאן דאמר לא קנה היכי פשיטא ליה דתחילה קאמר דהא תחילה דקאמרינן היינו בשעת הגבהה ולמאן דאמר לא קנה אפילו הגביה תחילה לחברו וחזר בו וזכה בה לעצמו הרשות בידו. ועוד קשיא לי דלישנא דמתניתין לא אמר כלום משמע דמשום דלא מהימנינן ליה הוא הא אם מהימנינן ליה לא קנה חברו ויכול הוא לומר דלכוונת הפקדון מסרה ליה ולא בתורת מתנה ואמאי הא כיון דאמר ליה האי תנה לי ונתנה לו ודאי משמע דלכוונת מה שאמר לו חברו נתנה לו.
ונראה לי דהיכא דהגביהה בפירוש לחברו ונתנה לו סתם בתורת מתנה נתנה לו ואם הגביהה בפירוש לעצמו אף על פי שנתנה לו סתם בתורת פקדון הוא שנתנה לו דכיון דאמר ליה האי תנה לי כלומר הגביהה לצרכי והאי אמר לא לצרכך אלא לצרכי כבר בטל שליחותו ודבריו של זה וכשחזר ונתן לו סתם הרי הוא כנותן לחברו סתם טליתו דאין הנוטל יכול לומר בתורת מתנה קבלתיו עד שיאמר לו זה בפירוש במתנה אני נותנה לך. והכא הכי קאמר אפילו למאן דאמר לא קנה חברו אלו אמר האי לחבריה הגבהתיה אלא שחזרתי וזכיתי בה לעצמי ונתתיו לו סתם ובתורת פקדון פשיטא דלא מהימן אלא מימר אמרינן דלאותה כוונה שהגביה תחילה הוא שנתנה לו כיון שנתנה לו סתם והא לא איצטריך תנא לאשמועינן דפשיטא היא. אלא כי אמר אני זכיתי בה תחילה וכשנתתיה לו סתם לפקדון הוא שמסרתיה הוה אמינא דמהימנינן ליה קמשמע לן דלא אמר כלום אלא כיון שנטלה סתם ונתנה סתם על דעת חברו הוא שנתנה לו ולא אמר כלום והיינו הוא דאיצטריך לתנא דמתניתין לאשמועינן ואפילו לא תנא תחילה אנא ידענא דפשיטא תחילה קאמר. כן נראה לי. הרשב"א.
רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרווייהו המגביה מציאה לחברו וכו': תימה דבשלהי משילין וכו'. ורש"י גריס התם מר סבר וכו' ואין להקשות לרב ששת ממתניתין אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום. דשאני הכא דאפילו אם קנאה הראשון בלא מתכוין הרי נתנה לו במתנה. וכן פירש רש"י לפי שיטתו שפירש במסכת יו"ט. הרא"ש. וכן כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: לכך פירש הקונטרס במתניתין אי קני בלא כוונה מתנה היא ואי לא קני משום שרצה לומר דפלוגתא דרב ששת ורב נחמן היא בכך כמו שפירש במסכת ביצה. עד כאן.
ומיהו קשה מהא דאמר רב יוסף ביבמות פרק רבן גמליאל עשאוהו כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם דלא קנה אלמא דבר פשוט הוא שאינו קונה בלא מתכוין וליכא מאן דפליג עליה. ונראה לי דלא קשה מידי דכל היכא דיודע הזוכה שהוא של הפקר ומתכוין לזכותו אם אינו זוכה למי שכוון לזכות לו זוכה לעצמו אף אם לא כוון לזכות לעצמו ולא דמי לעודר בנכסי הגר וקסבור שלו הם דלא כוון לזכות כלל. ורבינו תם פירש דהתם רב נחמן מודה משום דאינו חב לאחרים שיש הרבה מים בבור. וקשה לפירושו דאם כן מאי טעמא דרב ששת. הרא"ש.
ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: לפירוש רבינו תם דפירש שיש מים הרבה ואינו חב לאחרים ולכך מודה רב נחמן דקני אין להקשות מאי טעמא דרב ששת נהי דחברו לא קנה מכל מקום איהו נמי לא קנה.
ואמאי הוה כרגלי הממלא: דאיכא למימר דמיד כשמילא אף על גב דלא קנה הוי כרגליו הואיל ואם היה רוצה היה זוכה בהם ולכך כי נתן לחברו נמי הוי כרגליו. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: הא דמקשו הכא מדרב נחמן אדרב נחמן דהכא אמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ובמסכת יו"ט בענין מילא ונתן לחברו סבר קנה חברו. הא פרישנא לה במסכת יו"ט בהלכות ה"ר יצחק והכי פרישנא לה דאפשר דבאמר ליה זכה לי פליגי התם והלכה כרב נחמן אי נמי בדלא אמר ליה זכה לי אלא מלא לי ואפילו הכי אמר רב נחמן כרגלי מי שנתמלאו לו ואף על גב דבעלמא סבירא לן המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו הכא לענין תחומין מיהא בכל דהו קנה חדא דהא נפישי מיא וליכא חב לאחרים אי נמי שאני שביתה דבמילתא זוטרתי קני לה כדתנן השואל כלי מחברו מערב יום טוב כרגלי השואל ואמרינן עלה אף על פי שלא מסרו לו אלא ביום טוב והא הכא הרי לא משכו ולא הגביהו ומצי משאיל הדר ביה ובדבורא בעלמא קני ליה לענין שביתה והכי נמי קאמר רב נחמן דקני להו למיא בדבורא בעלמא ורב ששת סבר לא קנה ובכהאי גוונא הלכתא כרב ששת דקיימא לן כוותיה באיסורי. עד כאן.
וכתב הר"ש די וידאש ז"ל וזה לשונו: צריך עיון אי קרינן להא דינא דאיסורי כיון שאינו לאיסור ולא להתיר דבר אלא לומר אם זכה זה במים או לא זכה שאף על פי שהמים לצורך איסורי אבל הזכייה עצמה אם זכה בכהאי גוונא או לא יותר נראה לומר דהוא דינא דדיני ומכל מקום צריך עיון. עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: והא דאמר רב נחמן הכא המגביה מציאה לחברו וכו': הוו בה רבנן קשישי ז"ל מהא דגרסינן בשלהי פרק משילין דאיתמר התם מילא ונתן מים לחברו רב נחמן אמר וכו'. וכתב רבינו חננאל ז"ל דהדר ביה רב נחמן מהא ונמצא כיוצא בה בהרבה מקומות אף על פי שהוא תימה היכי משתמיט גמרא מלפרושי בהדיא. ורש"י מחק מן הגירסא חברו וגריס במגביה מציאה לחברו קמיפלגי מר סבר קנה ומר סבר לא קנה ופירש דאמגביה גופיה קאמרינן דפשיטא להו דחברו לא קנה וקמיפלגי אם קנה מגביה או לא מר דהוא רב ששת סבר קנה ומשום הכי הם כרגלי הממלא ורב נחמן סבר לא קנה ולפיכך הם כרגלי מי שנתמלאו לו דמעיקרא לא זה קנה ולא זה קנה וכשנתנם לו זכה מי שנתמלאו לו מן ההפקר.
ותמיהא לן מילתא היכי סבר רב ששת קנה כיון דלשם חברו הוא מגביה ולא לזכות לעצמו מאן ניהו דקני בעל כרחו תדע שהרי שנינו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ואפילו מעני לעני אלמא איהו לא קני אלא כל הרוצה לזכות בה זכה. וזו קשה לדברי רבינו חננאל ולפשטא דגמרא אבל לדברי רש"י יש לומר בהא קמיפלגי דרב ששת סבר מתכוין הוא לקנות לעצמו וליתנה לחברו משלו ורב נחמן סבר אינו מתכוין כלל לקנות ומתניתין דפאה מוקי לה רב ששת בעשיר אבל בעני קנה העני וזה הפירוש עולה אבל הגמרא מכחישתו שאין הגירסא כך. ואחרים פירשו דשאני התם דאינו חב לאחרים בבור מלא שכל הרוצה ליטול יבא ויטול וליתא. עד כאן.
ורבינו תם קיים הגירסא ואפילו הכי אמר דרב נחמן דהתם לא פליג אדרב נחמן דהכא כלל דהתם נמי סבירא ליה לרב נחמן לא קנה חברו ומשום הכי קאמר כרגלי מי שנתמלאו לו כיון דחבריה לא קני איהו נמי לא קני שאין כוונתו לקנות וזכה מי שנתמלאו לו מן ההפקר ורב ששת סבר קנה חברו ומשום הכי אמר כרגלי הממלא דטעמא מאי קנה חברו משום מיגו דזכי לנפשיה וכו'. הילכך לא אפשר למזכי לחבריה אלא במה דזכה לנפשיה. ולפי זה אפשר דכי אמרינן כרגלי הממלא אף כרגלי הממלא אמרינן ולחומרא דודאי אף כרגלי מי שנתמלאו לו נמי הם שהרי קנה הוא בהגבהתו של זה ואינו זוכה מידו ואם עירב זה לצפון וזה לדרום ומצעו את התחום לא יזוזו ממקומן או שמא עשו את הזוכה לחברו כזוכה לעצמו לגמרי וחוזר ומזכה לחבריה וכן נראה מדברי רבותינו בעלי התוספות. הר"ן.
וזה לשון הרשב"א: וקשיא לי דמכל מקום לרב ששת למה הם כרגלי הממלא דהא משמע כרגלי הממלא ממש קאמר ואלו עירב הממלא למזרח ומי שנתמלאו לו למערב מוליכן למזרח ואמאי הא מכל מקום הרי זכה בהם מי שנתמלאו לו והוה ליה למימר הרי זה חמר גמל ולא ילכו למזרח משום לתא דמי שנתמלאו לו ולא למערב משום לתא דממלא שלא זכה לחברו אלא לכמות שהוא היה יכול לזכות בהן. ושמא עשו את הזוכה לחברו כזוכה לעצמו לגמרי וכו' וכן נראה מדברי בעלי התוספות. ועדיין לא נתיישב בעיני דאם כן למאן דאמר במלקט את הפאה מעשיר לעני מחלוקת ומשום דאי בעי מפקר לנכסיה וזכי ביה מכל מקום עכשיו אינו יכול לזכות בו ואף על פי כן זוכה לתברו. וצריך לעיין. עד כאן.
וה"ר יהודה הכהן תלמידו של הרב רבינו גרשום מאור הגולה כתב בתשובת שאלה וזה לשונו: וששאלתם שהוקשה לך דרב נחמן אדרב נחמן שבפרק משילין וכו'. הא לא תיקשי לך הא דרב נחמן ודרב חסדא הלכתא קביעותא היא דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ופלוגתא דרב נחמן ורב ששת בהגבהה ונתינה פליגי דאיתמר מילא ונתן לחברו רב ששת אמר כרגלי הממלא ורב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לון דכיון דמילא ונתן לו זכה בה המקבל אבל בהגבהה גרידתא לא.
ורב ששת סבר אף על גב דמילא ונתן לחברו כרגלי הממלא משום חומרא דיום טוב. ע"כ.
מאי טעמא הוי תופס לבעל חוב יש להקשות למה צריך להכריח דבריו בתורת טעמא מאחר שסברתו היא מיוסדת מכח מתניתין ואם לדברי רב נחמן צריך לשאול טעם גם למתניתין. עוד יש להקשות שאף על פי שנודה שדברי רב נחמן צריכין טעם עם כל זה יקשה שאינו נותן טעם כלל דמי שאומר שבמציאה קני יאמר גם כן בתופס לבעל חוב שקונה והוה ליה מכריח הדבר בעצמו. לזה נשיב מה שתירץ הרמב"ן לקמן לקושיות שעושה מרבי יוחנן לרבי יוחנן שהפרש יש בין מציאה לבעל חוב ואם רבי יוחנן אמר בבעל חוב לא קנה הוא בעבור שחב לאחרים בהגבהה זו ומאחר שיש הפרש אינו מכריח הדבר בעצמו.
אבל עכשיו נולדה לבו קושיא גדולה מן הראשונה שהיאך רוצה לדמות בנו שאין כל כך מתחלפין כאלו. ויש להשיב דעם כל זה יש להם דמיון בצד מה והוא זה שכבר יש לנו בהקדמה שזכין לאדם שלא בפניו והטעם שכיון שיש להם ריוח בצד מה אפילו שלא יהיה בפניו הוא רוצה בכך ומסכים עמהם ועם כל זה בנושא דבעל חוב בזמן שלא עשה שליח אמרינן דלא קנה אף על פי שהוא מסכים בדבר לא קני כלל כיון דלא שויה שליח בפירוש אם כן כמו זה יהיה בנושא דמציאה שאף על פי שהוא שמח ורוצה בהגבהת המציאה בשבילו כיון שלא עשאו שליח לא קנה. וזהו מה שהאריך רש"י ואמר לא קנה מאחר דלא עשאו שליח וכו'. מהר"י אבוהב.
ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: מאי טעמא הוי תופס וכו'. קשיא לי בשלמא לרב חסדא שפיר שיילינן טעמא אלא לרב נחמן הא ידעינן טעמא משום דמתניתין קשיתיה כדפרישנא לעיל. ויש לומר כיון דאיכא למפתר במתניתין תרי פיתרי בעי שפיר מאי טעמא דבטעמא כל דהו סגי תדע דהא תופס לבעל חוב לא דמיא למציאה כלל דהתם חב לאחרים ודאי שנמצאו מפסידים חובם על ידי תפיסתו של זה אבל במציאה לא הפסידו דבר משלהן אלא הפסידו מלהרויח וזה לא נקרא הפסד גמור. ותה במציאה מאן לימא דיזכה בה דילמא בעליה יחזרו אחריה ובהאי טעמא מתרצא נמי מדרבי יוחנן לרבי יוחנן ולא אצטריכינן לחלק בין היכא דחייב הלוה לתופס להיכא דאין חייב כמו שחלקו התוספות. ע"כ.
תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים: מה שפירש רש"י משום דלא עשאו שליח אין נראה וכו' ככתוב בתוספות. ועוד דזכייה היא מתורת שליחות ואפילו לא עשאו שליח הוי כאלו עשאו ורב נחמן מדקדק לעיל ממתניתין דלא קנה אף על גב דעשאו שליח. ועוד הר"י כהן אומר דרבא פריך ליה מפועל דהוי שלוחו של בעל הבית. גליון תוספות.
ובגליון כתב וזה לשונו: תופס לבעל חוב וכו'. פירש רש"י שהרי לא עשאו שליח. נוכל לחלק בין מציאה לבעל חוב דבחוב כשעושהו שליח הוי מורשה שמקנה לו החוב ולא יקשה קושית הגליון. קל להבין. עד כאן.
ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: פירש רש"י היכא דלא עשאו שליח והקשו עליו דהא בסוגיין מדמינן לה למתניתין ומתניתין בשעשאו שליח דתנן תנה לי וכו'. ולדידי לא קשיא דלא כתב רש"י כן אלא משום הנך דסבירי להו המגביה מציאה לחברו קנה חברו והילכך לא דמיא כלל למתניתין ואפילו הכי אית ליה התופס לבעל חוב לא קנה דשאני מציאה מתופס במקום שחב לאחרים וכדכתיבנא לעיל ולדעת הני דסבירי להו דלא דמיא למתניתין כתב רש"י דוקא דלא עשאו שליח.
עוד הקשו עליו דהא רבא מותיב מפועל והתם עשאו שליח ומשום הכי קנה בעל הבית אבל תופס לבעל חוב שלא עשאו שליח לא קנה. ובמה שכתבתי למעלה מתרצא האי. אי נמי דהוה מצי לשנויי הכי ועדיפא מינה משני ודוק. אבל הך עובדא דיימר בר חשו הוי תיובתא ודאי וצריך עיון לתרץ לפי שיטתו. עד כאן.
ובתוספות חיצוניות כתבו וזו לשונם: פירש הקונטרס דמיירי דוקא כגון שלא עשאו שליח אבל עשאו שליח ודאי קנה. וליתא דבפרק הכותב משמע דאפילו כי שוייה שליח אמרינן דתופס לבעל חוב וכו' לא קנה כי ההיא דיימר בר חשו דהוה מסיק זוזי וכו' פירוש דהתם לית ליה הרשאה לשליח משום הכי חשיב ליה תופס לבעל חוב אבל היכא דעביד ליה הרשאה לא חשבינן ליה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ותדע דהא אמרינן לעיל ראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי תחילה זכה בה אלמא דהיכא דלא עביד הרשאה ושלחו לא חשיב ליה שלוחו עד כאן.
איתיביה רבא לרב נחמן וכו': צריך לומר דהאי הוי מקמי הך דלעיל דפליג רבא עליה דרמי בר חמא דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו דאי לא תימא הכי וידע רבא להאי ברייתא האי ברייתא פשטא מסייעא ליה לרמי בר חמא אלא בתר דתרצת רב נחמן קבלה מיניה ופליג עליה דרמי בר חמא. מורנו הרב נר"ו.
והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: איתיביה רבא לרב נחמן. אף על גב דלעיל גבי רמי בר חמא קאמר ליה לעולם אימא לך וכו' זיל הכא קמדחי לה וזיל הכא קמדחי לה עד כאן.
מציאת פועל לעצמו: כתב הרמ"ך: לענין פסק שכר את הפועל ללקט מציאות הרי כל המציאות של שוכר. מיהו אי הדר ביה משכירותו כל מה שימצא אחר כך יהיה שלו דהא קיימא לן פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום. מיהו נראה לומר דאם ראה את המציאה קרוב לו בתוך ארבע אמות אף על פי שחזר משכירותו קודם שנטלה לא זכה בה הפועל והרי היא של בעל הבית. עד כאן.
והא אמר רב פועל יכול לחזור בו: פירוש ואין ידו כיד בעל הבית חשיב האי קנייה קנייה אלימתא ליומיה כדאמרינן גבי עבד כנעני שידו כיד רבו והיאך יכול לחזור בו.
ופרקינן דמאי דמצי הדר ביה טעמא אחרינא הוא ולאו משום דאין קניינו קנין גמור אלא גזירת הכתוב משום כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים הא כל כמה דלא הדר ביה ידו כיד בעל הבית. הריטב"א ז"ל.
כי הדר ביה טעמא אחרינא וכו': יש להקשות למה האריך בכל זה ואדרבה נראה שזה שאמר כל מה דלא הדר ביה וכו' נראה תירוץ מבואר. ורש"י תירץ קצת זה הדוחק. ועוד נוכל לומר שהמקשה והמתרץ בהא פליגי שהמקשה סובר שכל כוונתה של תורה להרויח לפועל בכל מעשיו ואם כן מאחר שגזרה שאם יש לזה הפועל יותר ריוח בביתו שיכול לחזור בו גם כן אם יקרה שמצא מציאה גם כן יאמר הכתוב שיהיה שלו והשיב המתרץ שכוונת התורה אינו שירויח הפועל אלא שהקדוש ברוך הוא רוצה שלא יהיו ישראל עבדים זה לזה. מהר"י אבוהב.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן המגביה מציאה וכו': איכא למידק דבשמעתין מדמינן מגביה מציאה לתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ואם כן היכי סבירא ליה לרבי יוחנן דמגביה מציאה לחברו קנה חברו דהא איהו גופיה אמר התם בכתובות דתופס לבעל חוב במקום שמב לאחרים לא קנה. ותירץ רבינו תם דרבי יוחנן סבירא ליה דלא דמו משום דבמציאה איכא למימר מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה מה שאין כן בתופס לבעל חוב. ולפי דבריו אם היה התופס נושה בו קנה חברו דהכא נמי איכא מיגו. הר"ן.
והשתא משמע דמאן דאית ליה המגביה מציאה לחברו קנה חברו דאית ליה מיגו: וקשה דלעיל קאמר רבא מיגו ואפילו הכי סבירא ליה דלא קנה חברו. ויש לומר דלא דמי להנך דלעיל דהא דנקט רבא מיגו היינו מיגו דזכי לנפשיה ומשום הכי סבירא ליה כשמגביה מציאה להברו דלא זכי כלל לנפשיה לא זכי נמי לתבריה דהוי כמו תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דלא קני אבל רבי יוחנן סבירא ליה מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ומשום הכי קאמר דהמגביה מציאה לתברו קנה חברו תלמיד הר"פ.
אבל הרמב"ן תירץ לעיקר קושיין דכי מדמה מציאה לתופס לבעל חוב הני מילי לרב נחמן ורב חסדא דסבירי להו דבמגביה מציאה נמי לא קנה חברו אבל לרבי יוחנן סבירא ליה דלא דמיין כלל דהכא משום דאינו חב לאחרים הוא דכיון דלא זכה בה אדם לאו חובה היא לו אם אינו מוצאה ובעל אבידה גופיה הואיל וכבר היא אבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם בהאי הגבהה לא מפסיד ולא מידי יותר משאר בני אדם ועוד שהרי נתייאש ויצאה מרשותו ביאוש אבל גבי בעל חוב כיון דהוא חייב לו ונכסוהי אינון ערבין ביה מי שמוציאן מרשותו ושעבודו חב הוא לו ומשום הכי קיימא לן נמי התם לא קנה והכא קנה ואין צריך לפנים. עד כאן לשון הר"ן.
ואם תאמר משנתנו וכו': קשיא לי אימא דפירש משנתנו דאמר אני זכיתי בה תחילה ולא תיקשי. וניחא לי דאם כן מאי למימרא כדמקשינן לעיל הילכך אפילו תימא כדקא סלקא דעתין דעכשיו אני רוצה לזכות בה לא קשיא דאמר תנה לי וכו'. מ"ה נר"ו.
והרשב"א כתב וזה לשונו: והא דאוקמה רבי יוחנן למתניתין בהאי טעמא ולא אוקמה כדאמר תחילה כדאוקמה עולא. איכא למימר משום דקושטא דדינא הכין הוא דאפילו לא אמר תחילה כל דאמר ליה תנה לי לא קנה ואי נמי משום דבעי לתרוצי למתניתין אפילו למאן דדחי דתנא תחילה בסיפא לגלויי ארישא דסיפא דאמר תחילה אבל ברישא אפילו לא אמר. כן נראה לי. ומכל מקום איכא למידק אי לא אמר תחילה למאן דאמר המגביה מציאה לחברו קנה חברו אף על גב דלא אמר ליה האי זכה לי מאי הוי תיפוק ליה דהוה ליה מגביה מציאה לתברו מעצמו בלא הורמנא דזוכה דקנה ויש לומר דהכי קאמר כיון דלא אמר זכה לי אלא תנה לי והאי נטלה לדעת שליחותו של חברו לא זכה חברו משום דלא הוי שליח אלא ליתנה לו ולא לזכות לו בה בהגבהתו והילכך כשנטלה זה סתם על דעת חברו אנו אומרים דלא זכה בה חברו דהא לא שווייה שליח לזכות בה. עד כאן לשונו.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ואם תאמר משנתנו וכו'. פירוש דסבירא לן דרישא אף על פי שלא אמר תחילה דלהכי קתני סיפא סתמא לאשמועינן דרישא דלא אמי תחילה וכדדחינן לעיל ואף על פי דההיא דחייה היא מכל מקום בעי לתרוצה לכולי עלמא.
דאמר תנה לי ולא אמר זכה: פירוש דכיון דאמר תנה לי בעי למימר דלא ליזכי ליה מגביה והקשה בתוספות דהא אמרינן בפרק קמא דגיטין דכל האומר תנו כאומר זכו דמי.
ויש דוחין דהתם בחוב אבל במציאה לא כלומר דהתם הוא דאיכא דעת אחרת מקנה אבל מציאה דליכא דעת אחרת מקנה לא עד כאן. וכן כתב הרא"ש שרבינו תם תירץ דדעת אחרת מקנה אותם שאני דבעין יפה אומר לו שיזכה בשביל המקבל. עד כאן.
והנכון דשאני הכא דאמר תנה לי דכיון דמידי דהפקר הוא דחזי לאידך למזכי ביה הוה ליה למימר בהדיא זכה לי דכי אמר תנה לי משמע ליה לאידך דנתינה בלחוד קאמר ולא בעי מסתלק מזכותיה דלא ליזכי בה עד דליתביה ניהליה. וכן פירשו גם בתוספות. הריטב"א.
והרמב"ן תירץ דהא דאמרינן הכא דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי הכי קאמר שאומר המגביה תנה לי אמר לי וליתנה נעשיתי לו שליח ולא לזכייה כי היכי דמהימן לומר אני זכיתי בה תחילה ואפילו למאן דאמר המגביה מציאה לחברו קנה חברו ואי נמי לא טעין אנן טענינן ליה שלא נעשה שליח אלא לנתינה שכיון שמשמע לשון זה לשון נתינה הרי הוא זה שתולה בדעת אחרים היה לו לפרש ומשום דמשמע ליה לרבי יוחנן רישא דמתניתין בדלא אמר תחילה הוא דדחיק נפשיה לאוקמא משום דאמר לי תנה לי ולא נתכוונתי לזכות בשבילו אלא לנתינה בעלמא. עד כאן.
והרא"ש תירץ דהכא לא הוי תן כזכי שהרי הרוכב אינו רוצה שידע המהלך שהיא מציאה שלא יזכה בה לעצמו אלא רוצה שיהיה סבור שממנו נפל ואומר תן לי דבר זה ולא היה בדעתו לזכה הילכך אם אחר שהגביה הרגיש שהיא מציאה אמר אף על פי שהגבהתיה לצרכך אני רוצה לזכות בה זכה בה. ורבינו תם תירץ דדוקא בשחרור הוי תן כזכי ולא במתנה ולא במלוה ובירושלמי משמע כדבריו. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר"פ: יש לומר דהתם מיירי דדעת אחרת מקנה אותה ולכך מהני תנו כזכו. אי נמי התם מיירי במוסר מיד ליד אבל הכא לא. אי נמי התם מיירי במלוה או בפקדון אבל הכא מיירי במציאה דהויא כמתנה ויש חילוק כדמשמע בירושלמי והתם פירשתי. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: דאמר תנה לי. קשיא לי הא דאמרינן בגיטין לענין תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי וכו' כל האומר תנו כאומר זכו דמי. ומתרצינן שאני התם דבידו להקנות קנייה מעלייתא הילכך כי אמר תנו שטר שחרור זה לעבדי הקנאה גמורה קאמר אבל הכא לאו בידו הוא ובדעת המגביה הדבר תלוי ויכול הוא לומר לא חשבתי זאת המלה אלא לנתינה ממש ועל דעת נתינה הגבהתיה ולא על דעת זכייה. ואחר כך נמלכתי שלא ליתנה לך וזכיתי בה לעצמי אבל התם בדעת עצמו הדבר תלוי ואם הוא רוצה לזכות מיד הם זוכים לו וניחא להו בזכייה יותר מנתינה משום דלא טריחא מילתא. עד כאן. ובשיטה כתוב וזה לשונו: ויש להשיב דהתם הוא אומר ליתן לאחרים וכל האומר בלשון תנו בעין יפה הוא אומר לזכות בה מעכשיו בשבילו אבל הכא לזכות לעצמו הוא רוצה והיה לו לפרש. ולפי זה משמע לי דאם אמר הלה אתננה לך דאזכנה בשבילך קאמר ומשהגביה קנה רוכב. עוד נראה לי לומר דאפילו אמר אתננה לאו אזכנה קאמר וכדכתב רבינו תם דבמתנה לא אמרינן תן כזכי ושאני שחרור דהוה ליה כחוב דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה. עד כאן.
ולענין פסק הלכה קיימא לן הכא כרבי יוחנן דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו. ובתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים קיימא לן דלא קנה דרבי יוחנן גופיה הכי סבירא ליה התם. ולפי תירוצו של הרמב"ן אפילו כשהיה התופס נושה בו בעל חוב חברו לא קנה אבל לפי תירוצו של ר"ת קנה. ומיהו במקום שאינו חב לאחרים דכולי עלמא קנה. וכתב הריא"ף בתשובה דדוקא במקום דאיכא פסידא לבעל חוב וכו' ככתוב בהר"ן שעל ההלכות פרק קמא דגיטין. וכתב הרשב"א דבמקום פסידא אף מדין השבת אבידה יכול לתפוס וכתב הרא"ה דהני מילי בשעשאו שליח אבל מנפשיה לא. ולא נראה לי כן דזכין לו לאדם שלא מדעתו ושלא בפניו. הר"ן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה בתוך ארבע אמות שלו ואמר לחברו תנה לי ואמר הלה לעצמי זכיתי בה זכה בה כיון דהיאך לא אמר מעיקרא יקנו לי ארבע אמות שלי. אמר לו זכה לי לא מצי היאך למזכי בה לנפשיה. מיהו אי מקמי דאגבהה אמר לא ניחא לי למזכי ביה בדילך אלא לנפשאי אי זכה בה טענתיה טענה דהא אפיק נפשיה משליחותיה וכן נמי היכא דאמר לו תנה לי ונתנה לו לא מצי הדר אמר לעצמי זכיתי בה תחילה ובתורת פקדון נתתיה לך. עד כאן.
מתניתין : ראה את המציאה וכו': איכא למידק למה לי ראה ליתני נפל לו על המציאה וכי תימא לאשמועינן דבראיה לא קני הא תנא לעיל היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה וכו' ושמע מינה דראיה לא קניא במציאה. ויש לומר דאורחיה דתנא לאשמועינן תדושיה בתרתי או תלתא דוכתי כיון שאינו מאריך אלא מלה אחת. אי נמי אי ממתניתין דלעיל הוה אמינא ראיה גריעא לא קניא משום דהוה רוכב ומקמי דלימטי לא מצי אידך למזכי קמשמע לן דאפילו ראיה מעליא לא קנה. אי נמי דהכא קמשמע לן דאפילו בתרתי לא קני דהיינו ראיה ונפילה.
ובא אחר והחזיק בה זכה בה: קשיא לי אמאי קנה כיון שלא הגביה אלא תפיסה מי קנו בתפיסה הא אמרינן לעיל שאם הגביה ראשה אחד מן הארץ והשני נגרר בארץ לא קנה ואם בא חברו ותפס עמו קנה ויחלוקו. ויש לומר דהכא נמי אם בא אחר והחזיק עמו קנה ויחלוקו והא דקתני זה שהחזיק בה זכה בה לאפוקי הנופל ולא למעוטי אחר. אי נמי אחר שקם הנופל הגביה אותה וזכה בה לגמרי. וליכא לתרוצי דהתם אם היה רוצה להגביה כולה היה יכול וכיון שלא הגביה כולה לא נתכוון לזכות אלא בחציה אבל הכא אפילו היה רוצה להגביה לא היה יכול שהרי האחר נופל עליה דאי מהאי טעמא איפכא מסתברא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי וכו'. מ"ה נר"ו.
גמרא : ארבע אמות של אדם וכו': ואם תאמר והא אמרינן בפרק ואלו נערות גבי גונב כיס בשבת וכו'. ויש לומר דלא תקנו רבנן ארבע אמות כי אם במציאה ובגט במציאה דלא ליתו לאינצויי ובגט דילמא מעגנה אבל בגניבה לא תיקון רבנן ארבע אמות אבל מכל מקום קשיא דבתוך ארבע אמות מגרשה מתקנת חכמים ומדאורייתא לא הוי גט עד דמטי לרשותה והיכי שרו רבנן אשת איש לעלמא. ויש לומר כיון דתקינו רבנן ארבע אמות שלה הם מדאורייתא דהפקה בית דין הפקר והוי כמו ירושה. תלמיד הר"פ.
הא דאמרינן ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום נראה שדעת הראשונים שאין דיננו אלא במציאה והפקר אבל לא במכר ובמתנה שאין קנין ארבע אמות אלא תקנה משום אינצויי בהפקר ולשון הגמרא משמע דקונות בכל דבר דשוינהו רבנן כחצרו.
ומצאתי במסכת גיטין בירושלמי (פ"ח ה"ג) ריש לקיש בשם אבא כהן בר דלייה אדם זוכה במציאה בתוך ארבע אמות רבי יסא בשם רבי יוחנן זו בגיטין מה שאין כן במתנה. רובה דרבי יוחנן ורובה דריש לקיש. רובה דריש לקיש מה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחר הרי הוא זוכה בתוך ארבע אמות מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר לא כל שכן. רובה דרבי יוחנן מה אם מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר אינו זוכה בה בתוך ארבע אמות מציאה לא כל שכן. התיב רבי זעירא קומי רבי יסא והא תנינן וכן לענין קידושין וכו' והא תנינן וכן לענין החוב וכו'. זו סוגיא ירושלמית והיא שנויה עוד בפרק ד' דפאה משובשת בנוסחאות ולפי דקדוקה כתבתיה. ומכל מקום נלמוד שאם קונות במציאה קונות במתנה. וכל דהכא והתם אמרי דעת אחרת מקנה אותם שאני ודאמרינן התם בפרק הזורק אמר רבי יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ההיא לאו לענין ארבע אמות איתמר אלא רבי יוחנן לטעמיה דאמר קרוב לה שנינו ואפילו מאה אמות אבל אארבע אמות ליכא בגמרא דילן מאן דפליג. ועוד צריך עיון הרמב"ן ז"ל.
ואם תאמר אם כן למה הוצרכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסימטא יקנה בארבע אמות. יש לומר דלא אמרו ארבע אמות אלא בשעומד ונתנו לו בתוך ארבע אמותיו הא קדם כלי לא זכו לו לפי שמקומו של כלי קנוי הוא לבעל הכלי והא דפאה ומציאה שכבר קדמו לו פאה ומציאה התם משום דאין להם בעלים שיהא מקומו של כלי קנוי להם הילכך מוצא זוכה בארבע אמות ובכלי כאחת. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: תקינו ביה רבנן דלא ליתו לאינצויי. ולפום האי טעמא הוה משמע דדוקא במציאה תקינו אבל לא במקח וממכר. אבל בירושלמי פליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש דרבי יוחנן אמר לגיטין ומציאה אמרו ולא למתנה וריש לקיש אמר דהוא הדין למתנה אלמא ריש לקיש דהוא מ~שריה דמימרא הכא סבירא ליה דבין למציאה ובין למקח וממכר וקיימא לן כריש לקיש כיון דבגמרא דילן לא מייתי לה לדרבי יוחנן.
והא דאמרינן הכא דתקון רבנן ארבע אמות כי היכי דלא ליתו לאינצויי היינו משום דעיקר תקנתא במציאה הוא דלא ליתו לאינצויי ותו לא פלוג רבנן ותקון אף במקח וממכר וכדאמרינן בירושלמי חיליה דריש לקיש ומה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחרים קנה מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחרים לא כל שכן. עד כאן. וכן פסק הרמב"ן ז"ל.
ואם תאמר אם כן למה צריך משיכה ליקנו ליה ארבע אמות ללוקח. ויש לומר דכיון שהכלי קדם שם לזכותו של מוכר אין זה זוכה באותו מקום מדין ארבע אמות וצריך משיכה או הגבהה וכן נראה קצת דעת התוספות שהקשו מהא דאמרינן בכתובות גבי הגונב כיס בשבת וכו' והוינן בה דאפקיה להיכא אי דאפקיה לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא כלומר שאין משיכה ברשות הרבים ואמאי הא ארבע אמות קונות לו בכל מקום ואפילו ברשות הרבים כדסברי כולהו אמוראי דלקמן בר מרב אשי וסוגיא דהתם לאו דרב אשי בלחוד היא כדמוכח התם בהדיא. ותירצו דבגניבה דעביד איסורא דכולי עלמא לא תקינו ליה ארבע אמות. ע"כ.
נטל מקצת פאה וזרק לו על השאר אין לו בה כלום: פירש הרשב"א ז"ל דמדקתני ברישא אין לו בה כלום ובסיפא מעבירין אותו ממנה משמע דברישא הכי קאמר אין לו בה כלום אפילו באותו מקצת פאה שנטל כבר דקנסינן ליה כדי שלא יהיו רגילין בכך ויבאו לידי קטטה וכענין שאמרו במשנה שלא ילקט במגלות ולא בקרדומות כדי שלא יכו זה את וה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק כן דקונסים אותו ומעבירים ממנו אפילו מה שנטל אבל בתוספתא פאה לא משמע הכי דתניא התם נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום רבי מאיר אומר קונסים אותו ונוטלין הימנו זו וזו מכלל דלתנא קמא ליכא קנסא כלל. ואפשר שכולה רבי מאיר היא והכי קאמר שרבי מאיר אומר. וכן נראה מדברי הרמב"ם שאם היו חכמים חלוקים עליו לא היה לו לפסוק כרבי מאיר. הר"ן ז"ל.
ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: נטל מקצת פאה וכו'. אין לו בה כלום ובסיפא קתני מעבירין אותה ממנו. וקשיא לי דעני המהפך בחררה הוא ולא די שחברו אינו נקרא רשע שנוטלה ממנו אלא דקנסינן ליה נמי במה שהגיע לידו כבר וזכה בו. ונראה לתרץ דלא הפסיד מה שכבר הגיע לידו ולישנא דמתניתין לא קשיא דברישא לא שייך למיתני מעבירין אותה הימנו שהרי עדיין אינה ברשותו אבל בסיפא דקתני נפל לו עליה שייך למיתני מעבירין אותה הימנו. עד כאן.
מעבירין אותה ממנו: פירוש עניים אחרים באים ומעבירין אותה הימנו דלאו עני המהפך בחררה הוא שיהא זה נקרא רשע שהרי אף חברו מהפך בה אלא שהוא קדם ונפל לו עליה. אבל רבינו תם ז"ל אומר שאפילו היה חברו מהפך בה אינו נקרא רשע שלא אמרו נקרא רשע אלא במקח וממכר דעלה איתמר בפרק האומר בקידושין לפי שכיון שיש בידו מעות וכו' ככתוב בתוספות והיינו טעמא נמי דבמכר שייך דינא דבר מצרא ולא במתנה. הר"ן ז"ל.
ואם תאמר מאי שנא דהכא גבי פאה מעבירין אותו מהמנקף דהניזקין דיש בהן גזל. ויש לומר דהתם טרח טפי. ואם תאמר מאי שנא הכי והתם מהבטה בהפקר דקני לגמרי כדאמרינן בהבית והעליה. ויש לומר במהפך בתבן וקש ושומרי ספיחין טרחי טפי מבמנקף ולכך קני התם לגמרי לכולי עלמא לחד לישנא ולחד לישנא דקאמר לכולי עלמא הבטה בהפקר לא קני יש לומר דגרע טפי מבמנקף. וללישנא דקאמר דלרבנן קני ולרבי יוסי לא קני יש לומר דלרבנן עדיף טפי ולרבי יוסי גרע טפי אי נמי לרבנן קני משום דרכי שלום כמו בהניזקין אי נמי בהבית והעליה דיחויא בעלמא נינהו כלומר דליכא למיפשט מהתם ולמאי דהוה בעי למימר מעיקרא לימא דהבטה בהפקר תנאי היא הוה מצי למימר וליטעמיך היכי מצית למימר דלרבי יוסי לא קני והא רבי יוסי אית ליה בהמנקף דהוי גזל גמור. (חסר כמו ג' שורות). גליון תוספות.
וכתוב בתוספות חיצוניות וזה לשונו: מעבירין אותה הימנו. תימה היאך מעבירין אותה הימנו הא לא הויא אלא היפוך בעלמא וקיימא לן עני המהפך בחררה וכו'. ויש לומר דלא אמרינן נקרא רשע אלא היכא דטרח והפך כעני זה שהפך בבעל הבית ואמר לו שיתן לו חררה מעיסתו אבל הכא לא הוי כעני המהפך. עוד יש לומר דלא קרינן מהפך אלא כעין שכירות אבל במציאה או בהפקר דאי טרח לא משכח מציאה לא הוי כעני המהפך. וקשה דאמרינן בבבא בתרא מרחיקין מצודת הדג מן הדג מלא ריצת הדג דהוי כעין מציאה. ויש לומר דהכי קאמר מרחיקין מצודת הדג מן הדג רצה לומר מן הדג מת. ורבינו מאיר בר אביגדור אומר דלא דמי כלל לעני המהפך בחררה דהכא שהולכין יחד משום שקדם זה ותפס קרינא ליה מהפך בחררה. עד כאן.
כיון דנפיל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בארבע אמות לא ניחא ליה איכא מאן דאמר דדוקא בקנייה דרבנן אמרינן הכי משום דכיון דלא קני אלא מתקנת חכמים הוה ליה כאומר אי אפשי בתקנת חכמים דשומעין לו אבל בקניות דאורייתא אף על גב דגלי אדעתיה קנה. אבל הרשב"א כתב דהוא הדין בקניות דאורייתא חדא דאינו קונה בעל כרחו ועוד דגרסינן ביבמות פרק רבן גמליאל עשאוה כעודר בנכסי הגר כסבר דשלו הן דלא קני. אבל הרא"ה חולק בדבר אפילו בקניות דרבנן ואמר כיון דרב פפא פריק תיובתיה דרבי חייא בר יוסף בפירוקא אחרינא שבקינן הך סברא דלא ניחא ליה דליקני לגמרי ואינו מחוור בעיני דכיון דפירוקא קמא פירוקא דגמרא הוא לית לן למדחייה מקמי פירוקא דרב פפא דלא שבקית לישנא דגמרא ותפסת לישנא דחד אמורא וכן דרך הגאונים ז"ל לפסוק כלישנא דגמרא וכבר כתבתי כיוצא בזה בשבועות ובעבודה זרה. הר"ן.
ולי הכותב נראה לומר שאפשר לחלק בין בלישנא דגמרא קודם למאמר האמורא ובין בשבא אחריו דכיון דסדרו לנו חכמי התלמוד תירוצא דאמורא בתר תירוצייהו יש לומר דסברי כוותיה וכדקיימא לן הלכה כלישנא בתרא. הר"ש די וידאש.
מצינו בכל הנוסחאות כי תקינו רבנן בשדה דעלמא: ורש"י גריס בעלמא ופירש כגון בסימטא שהוא רשות לכל. ורבינו הגדול כתב דבשדה דעלמא אי נמי בסימטא אי נמי בצידי רשות הרבים קנה אבל לא ברשות היחיד ולא ברשות חברו ואיני יודע מהו שדה דעלמא אם שדה הפקר הוא באמצע בקעה ואינו נקרא סימטא או שדה שאינה של שניהם כגון בימות החמה שיש לכל רשות ליכנס בשבילי השדות ובשדה שאינה משתמרת לבעלים אבל בשדה שאין להם רשות ליכנס שם או שהיא משתמרת לבעלים ודאי שלא קנה בה אפילו מציאה שאינה של בעל השדה ואפשר שהכל בכלל שדה חברו ואין פירושו לקנות מבעל שדה דומיא דפאה אלא אפילו לקנות מעלמא בשדה המשתמרת לבעלים אינו קונה והרב רבי משה הספרדי ז"ל כך פירש: שדה שאין לה בעלים אבל בשדה חברו אינם קונות לו ומשמע אפילו אינה משתמרת לבעלים. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א: גירסת רש"י כי תקינו רבנן בעלמא וכו'. ופירש רש"י כי תקינו ליה רבנן בעלמא כגון בסימטא וכו'. ויש גורסים כי תקינו רבנן בשדה דעלמא. ותמיהא מילתא מה לי שדה דאיניש דעלמא מה לי שדה זו תרווייהו שדה שיש לו בעלים. ויש לפרש דשדה דעלמא פירושו שדה דכולי עלמא כלומר שיש בה רשות לכל דהיינו שדה של רבים שבבקעה וכן כתב הרמב"ם שדה שאין לה בעלים ומורי הרב פירש בזה פירוש אחר והוא כתוב בחדושין הארוכין שלי שהגיעו שם מכתב ידו ולא נתחוור לי. עד כאן.
ולגירסת רש"י קשיא לי בסימטא או בצידי רשות הרבים ניחא אבל ברשות הרבים אמאי תקינו ליה והרי יש עמו כמה שותפין כדאמרינן לקמן. ויש לומר כיון שקדם וישב זכה בארבע אמות דתקינו ליה ושוב אין אחרים שותפין עמו. ומיהו יש גירסאות הכי כי תקינו רבנן בשדה דעלמא וכו' פירוש שדה דעלמא היינו בקעה כרמלית או סימטא או צידי רשות הרבים אבל ברשות הרבים עצמה לא תקינו ליה ורש"י קיים גירסת ספרו. מורנו הרב נר"ו.
ולענין פסק הלכה כתב הר"ר יהונתן וזה לשונו: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום כלומר אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתפוס כלומר אם חברו חוץ לארבע אמות של מציאה כיון שזה קדם בתוך ארבע אמות של מציאה ובלבד שיאמר יקנו לי ארבע אמות דידי דאי לא אמר לא קני והכי מוכח בגמרא דלא עדיפא ארבע אמות מחצר שאינה משתמרת שאף על גב שעומד בצדה לא קני עד שיאמר תזכה לי שדי כדקתני במתניתין ואמר זכתה לי שדי. עד כאן. עיין בתוספות על משנת ראה אותם רצים דיבור המתחיל זכתה לו וכו'.
אבל הרמ"ך ז"ל כתב וזה לשונו: מסוגיא דשמעתא דשקלא וטריא דילה משמע דכיון דתקינו רבנן דליקנו ארבע אמות לאדם אף על גב דלא לימא ליקנו לי נמי קנו לו ובנפל לו על המציאה הוא דצריך דנימא ליקנו לי אמותי ואי לא אמר לא יקנו משום דגלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה למיקני אבל לא בארבע אמות אבל אי לא נפל על המציאה לא צריך. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה