שולחן ערוך חושן משפט שלג ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך חושן משפט · שלג · ג · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

התחיל הפועל במלאכה וחזר בו בחצי היום -- חוזר. ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית -- יכול לחזור בו והמעות חוב עליו שנאמר (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים,

הגה: ומהאי טעמא אסור לפועל, אפילו מלמד או סופר, להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית בקבע שלשה שנים (הגהות מרדכי פרק האומנין):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

התחיל הפועל כו':    המחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם דגם הוא לא כ' שבע"ה אסור לחזור בו מאחר שהתחיל הפועל ואפי' לא הלכו ממקומן אבל בברייתא איתא והטור כתבו וכמו שאעתיק לשונו ובסמוך ומור"ם ז"ל רמזו וכתבו בסמוך במ"ש שדין חזרת ב"ה כדין קבלן כו' והרמב"ם שהשמיטו נ"ל טעמו משום דס"ל דמדין הלכו הנ"ל נלמד לדין התחלתו שמה שיתחייב הבע"ה בחזרתו בהליכתן שהוא מטעם שההליכ' התחלה מיקרי וק"ל:

בקבע שלשה שנים:    דג' שנים שם עבד ושכיר עליו דכתיב (בישעיה) מקצה שלש שנים כשני שכיר כו':

ש"ך - שפתי כהן

(יד) חוזר כו' כ' ב"י וז"ל כ' הריטב"א בשם רבותיו שלא אמרו שפועל יכול לחזור בו אלא בשוכר עצמו באמיר' אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מילתא אתא שלא יוכל לחזור בו עכ"ל וכ"כ בד"מ בסתם ולפע"ד נראה ששאר כל הפוסקים שלא חילקו בכך לא ס"ל הכי וכן נלפע"ד עיקר וגם מטעמא דלי בני ישראל עבדים ולא עבדי' לעבדים משמע דבכל ענין יכול לחזו' בו וכן משמע לפע"ד ממ"ש הרא"ש פרק הזהב וטור ורבי' ירוחם ושאר פוסקי' גבי משיכת כלי האומנות דאע"ג דמהני לענין קבלן שנגמ' קנין השכירות בכך מ"מ פועל יוכל לחזור ודוחק לחלק בין משיכ' לקנין דבכל דוכתא כי הדדי נינהו וגם בהגהת אשר"י ממהרי"ח פ' האומנין מדמי להו להדדי לענין זה ע"ש והבאתיו לעיל ס"ק ד' וגם נראה דהוי קנין דברים כמ"ש הרמב"ם ספ"ה מה' מכירה וסמ"ג דף קנ"ח ע"ב הרי שכ' בשטר וקנינו מפ' שילך בסחור' עם פלוני כו' ה"ז קנין דברים כו' ואף הראב"ד בהשגות שם נראה שמוד' לו בזה ודוקא בשותפים פליג עליה בפ"ד מה' שלוחין לענין הריוח שהרויחו כבר או מטעם דכיון דמשתעבדי אהדדי לא שייך לו' עבדים ועיין במהרי"ק שורש קפ"ב ודו"ק ואולי גם המחבר חזר בו ולכך לא חילק כאן בש"ע בין נשתעבד בקנין או לא כן נלפע"ד. שוב מצאתי כדברי להדיא בריב"ש ריש סי' תע"ו ונתתי שמחה בלבי ת"ל וז"ל שאין חילוק בין שכירות פועל ליום א' או שכיר שבת או שכיר חודש או שכיר שנה או שהוא קבלן שקבל קמה לקצור או כרם לבצור שבכל אלה א"צ קנין אלא התחלת המלאכ' היא הקנין אלא שהפועל יכול לחזור בו לעולם אפי' התחיל המלאכ' ואפי' בקנין משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים עכ"ל ונרא' דגם הריטב"א לא קאמר אלא בקבלן ולענין שאינו יכול לחזור בו בשום ממון וכמו שכתבתי לעיל ס"ק ד' בשם הגהות אשר"י אע"פ שפשט ל' הריטב"א לא משמע כן (שוב מצאתי בתשובת מבי"ט ח"א סי' קל"ב שכתב דאלו ראה הריב"ש דברי הריטב"א בשם רבותיו אולי לא הי' חולק עליה' ולפעד"נ עיקר כהריב"ש וכמ"ש):


(טו) ואין בידו לשלם כו' ל' מהרי"ק ואין המעות בידו לשלם ואפש' לו' דדוקא נקט שאין המעו' מזומן בידו לשלם אבל מ"מ יש לו לשלם אבל אם אין לו לשלם כלל א"י לחזו' בו דהוי כדבר האבוד לקמן ס"ה אבל מדברי המחב' נראה דאפי' אין לו לשלם כלל יכול לחזור ול"ד לדבר האבד ששוכר עליו או מטעו אבל מ"מ א"י לכופו להשתעבד בו בשביל כך א"נ אע"ג שאין לו לשלם לא מיקרי בשביל כך דבר האבד ואע"ג דאיתא לעיל סי' ל"ז סעיף י' דלא אמרי' שמא יתעשר היינו לענין עדות אבל מ"מ לא מקרי הכא דבר האבוד בשביל כך כיון דאפשר שיהא לו:


(טז) ומה"ט אסור כו' נ"ל דהיינו דוקא כשיש לו פרנסה וכסות דבכה"ג אסור למכור עצמו לעבד עברי וכדאיתא בתורת כהנים וברמב"ם וסמ"ג ריש ה' עבדים אבל אם הוא עני ביותר כשאין לו אפי' כסות דכתבו הרמב"ם וסמ"ג שם דמותר למכור את עצמו ופשיטא דהיכא דמותר למכור את עצמו מותר אפי' לשני' הרבה וכדאיתא בש"ס פ"ק דקידושין דף י"ד ע"ב והרמב"ם (וסמ"ג) פ"ב מה' עבדים וא"כ בכה"ג פשיטא נמי דמותר להשכיר עצמו בקבע ליותר משלש שנים דלא גרע ממוכר עצמו כך נלפע"ד:


(יז) בקבע שלש שנים כו' וכן הוא בד"מ ר"ס של"א ובספר באר שבע דף קי"ב ע"ב ובספר אגודת אזוב דף ק"ז ע"ד כתבו דט"ס הוא וצ"ל יותר מג' שנים שכן הוא בהגה"מ ודבריהם נכונים שכן מבואר בהגה"מ שם להדיא וז"ל כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים תימה אם כן כשם שאסור למכור בע"ע כך יהא אסור להשכיר עצמו מדקרי הכא פועל עבד וי"ל דפועל לא מיקרי עבד אלא שכיר והא דילפינן ליה מעבד היינו לענין קולא והיינו דכתי' כי משנה שכר שכיר עבדך דהיינו שש כדכתי' בישעי' שלש שנים כימי שכיר א"כ ע"ע ו' שנים היינו משנה שכר שכיר ונ"ל דמה"ט יש ליזהר למלמד או לסופר או שאר מלאכו' שלא להשכיר עצמן להיות בבי' ב"ה בקבע עמו ולהיו' סמוך על שלחנו בלי הפסק יותר מג' שנים דכל טפי מג' שנים נפקא לי' מתורת שכיר ועבד (נ"ל שצ"ל אע"ג דעבד כו') גמור לא הוי לכל הלכותיו מ"מ כיון דנפקא מתורת שכיר קא עבר על כי לי בני ישראל עבדים וקצת ראי' מפ' מפנין מעשה באדם א' שירד מגליל העליון והשכיר עצמו אצל בע"ה ג' שנים כו' ומדנקט ג' שנים משמע דטפי לא מצי לאשתעבודי תשו' הר"מ עכ"ל (וכן הוא באבן עזרא פ' ראה ע"ש) והע"ש והסמ"ע לא הרגישו בזה והבינו דג' שנים אסור וכתבו הטעם דג' שנים שם שכיר עליו ואסור להיות שכיר ואישתמיטתהו הגהת מררכי הנ"ל דאדרבה שכיר מותר אלא דטפי מג' שנים אסור דנפקא ליה מתורת שכיר:

עוד כ' בס' באר שבע שם דמדברי התוספות פ"ק דב"מ דף י' משמע שמותר אפי' יותר מג' שנים שכתבו וז"ל כי לי בני ישראל עבדים נ"ל דמ"מ מותר להשכיר עצמו דדוקא ע"ע שא"י לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם עכ"ל וגם במרדכי פ' האומנין כ' כדברי התוס':



באר היטב

(יא) חוזר:    עיין בש"ך במה שהשיג על מ"ש הריטב"א בשם רבותיו ע"ש.


(יב) לשלם:    ל' מהרי"ק ואין המעות בידו לשלם ואפשר לומר דדוקא נקט שאין המעות מזומן בידו לשלם אבל מ"מ יש לו לשלם דאם אין לו לשלם כלל א"י לחזור בו דהוי כדבר האבוד לקמן ס"ה אבל מדברי המחבר נראה דאפי' אין לו לשלם כלל יכול לחזור ול"ד לדבר האבוד ששוכר עליו או מטעו ומ"מ א"י לכופו להשתעבד בו בשביל כך א"נ אע"ג דאין לו לשלם לא מיקרי בשביל זה דבר האבוד ואע"ג דלא אמרי' שמא יתעשר כמ"ש בסי' ל"ז ס"י היינו לענין עדות אבל מ"מ לא מקרי הכא דבר האבוד בשביל כך כיון דאפשר שיהא לו. ש"ך.


(יג) אסור:    נ"ל דהיינו דוקא כשיש לו פרנס' וכסות דבכה"ג אסור למכור עצמו לע"ע וכדאיתא בת"כ וברמב"ם וסמ"ג ריש הלכות עבדים אבל אם הוא עני ביותר שאין לו אפי' כסות דכתבו הרמב"ם וסמ"ג שם דמותר למכור את עצמו ופשיטא דבכה"ג מותר אפי' לשנים הרבה וכדאיתא בש"ס קדושין דף י"ד ע"ב ובהרמב"ם וסמ"ג וא"כ פשיטא דמותר להשכיר עצמו ג"כ בקבע ליותר מג"ש דלא גרע ממוכר עצמו כן נלפע"ד. שם.


(יד) שלשה:    כן הוא בד"מ ריש סימן של"א. ובספר באר שבע דף קי"ב ע"ב ובספר א"א דף ק"ז ע"ד כתבו דט"ס הוא וצ"ל יותר מג' שנים שכן הוא בהגמ"ר ודבריהם נכונים שכן מבואר שם להדיא כו' ע"ש וכן הוא באבן עזרא פ' ראה ע"ש. והע"ש והסמ"ע לא הרגישו בזה וכתבו הטעם דג"ש אסור דשם שכיר עליו ואדרבה בהגמ"ר שם מבואר דכימי שכיר מותר אלא דטפי מג"ש אסור דנפקא ליה מתורת שכיר. עוד כת' בספר באר שבע שם דמדברי התוס' פ"ק דב"מ דף ל' משמע שמותר אפי' יותר מג' שנים שכתבו וז"ל כי לי בני ישראל עבדים נ"ל דמ"מ מותר להשכיר עצמו דדוקא ע"ע שא"י לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם עכ"ל וגם במרדכי פרק האומנין כת' כדברי התוס' עכ"ל הש"ך.



קצות החושן

(ה) בחצי היום חוזר כ' ב"י ז"ל כת' הריטב"א בשם רבותיו שלא אמרו שפועל יכול לחזור בו אלא בשוכר עצמו באמירה אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מלתא אתא שלא יוכל לחזור בו עכ"ל ובש"ך העלה דבקנין למי חוזר ע"ש ז"ל וגם נראה דהוי קנין דברים כמ"ש הרמב"ם ספ"ה ממכירה הרי שכת' בשטר וקנינו מפ' שילך בסחורה עם פ' כו' הרי זה קנין דברים כו' ואף הראב"ד בהשגות שם נראה שמודה לו בזה ודוקא בשותפין פליג עליה בפ"ד מה' שלוחין לענין הריוח שהרויחו כבר או מטעם כיון דמשתעבדי אהדדי לא שייך ק"ד לו' עבדים) עכ"ל ול"נ דודאי כל שנשתעבד גופו לא הוי ק"ד וכמו שמבואר בדברי הראב"ד שם ע"פ פ"ד משלוחין שכת' הרמב"ם האומנין שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידן אינן שותפין וכת' עלה הראב"ד ז"ל א"א ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדישו ידי לעושיהן עכ"ל. ומבואר מדבריו שכת' כדין עבדים דאפי' היכר דלא משתעבדי זה לזה אלא א' משעבד גופו לחבירו נמי מהני בקנין כמו בעבדים וגם אפי' בריוח דלהבא כיון דאתי עלה מדין עבדים וז"ב והא דכתבו הפוסקים האי סברא בשותפין משום דמשתעבדי אהדדי אינו אלא לענין פועל שחוזר בחצי יום אבל בשותפין דה"ל פועלים זה לזה ומשתעבדי אהדדי אינו בחזרה וכמ"ש מוהרי"ק שורש קפ"ב בשותפין לענין חזרה דפועל ע"ש אבל לגוף השעבוד אין צריך טעמא דמשתעבדי אהדדי כיון דה"ל כדין עבדים וכמ"ש והרמב"ם נמי מודה לזה דמהני קנין לשעבד גופו כדין עבדים אלא משום דס"ל דשותפין לא משתעבדי גופייהו אהדדי וכמ"ש בכסף משנה שם על דברי הראב"ד ז"ל כונתו לו' כשם שהעבד משתעבד לעשות מלאכות שלא בא לעולם כיון שגופו הוא בעולם כך השותפין משתעבדי זה לזה וי"ל דלא דמי משום דהתם משתעבר גופו בהדי' אבל כאן אין שניהם משתעבדים זה לזה בפירוש וה"ל כמוכרים זה לזה דשלב"ל דלא קנה עכ"ל ומבואר דאם שעבד בפי' לא הוי קנין דברים כיון דמשעבד גופו וה"ל כדין עבדים וא"כ הא דכת' הרמב"ם ספ"ה ממכירה וקנינו מפ' שילך בסחורה כו' היינו נמי משום דלא משתעבד ומקנה גופו לזה ולא הוי הקנין אלא על הליכתו ומשום הכי ה"ל ק"ד אבל כאן גבי פועל דמשעבד גופו כסתם א"כ לא הוי ק"ד. ובשטה מקובצת פרק האומנין ז"ל ודעת מורי הרב שאין כל דיני משנתינו וגמרא דעלה אלא במי ששכר פועלים באמירה בלא קנין שאם נתחייבו פועלים בקנין הרי המלאכה מוטלת עליהן ואפי' נאנסו חייבין להשלימה על ידן או ע"י אחרים או לשלם מה שהפסיד בע"ה וה"ה כשקבלו כבר כל שכרן הריטב"א עכ"ל. וכיון דפסק בש"ע דאפי' קבלו כל שכרן יכול לחזור ולא גרע כסף מקנין דעבד עברי נקנה בכסף א"כ ה"ה בקנין דיכול לחזור דאע"ג דלא הוי קנין דברים ומשעבד גופו אפי' הכי התורה אמרה עבדי הם ולא עבדים לעבדים:


(ו) ואין בידו לשלם מוהרי"ק שורש קפ"א כת' על דברי השגות הראב"ד פ"ד משלוחין שכת' והורו רבותי שאדם יכול להקנות עצמו בקנין כדין העבדים והראב"ד בתשו' מדמה אומנין שנשתתפו לדין פועל והעלה דמש"ה מדמה לה בהשגות לדין עבדים דאין עבד עברי יכול לחזור בו דאינו קונה עצמו אלא בגרעון כסף או בשטר ובשנים וביובל אפי' פועל יכול לחזור בו ואפי' קיבל כבר דמי שכירתו ואין המעות בידו לשלם לבע"ה ואפ"ה יכול לחזור בו והמעות חוב עליו משא"כ בעבד דאינו קונה עצמו אלא בגרעון כסף כשהשיגה ידו כדי גאולתו שמגרע פדיונו ויוצא וקונה עצמו בכסף ישיב לבעליו כי כסף מכניס וכסף מוציא ומש"ה מייתי ראיה בהשגתו מדין העבדים ולא מדין פועל לאתויי ראיה דאי איכא קנין דאינו יכול לחזור בו אבל בתשו' מיירי בלא קנין רק תנאי בעלמ' והכי מודה לכאורה דיכול לחזור עכ"ל. ונראה מדבריו דס"ל כדעת הריטב"א הובא בסק"ה דבקנין אינו חוזר וכבר כתבנו שם דהריטב"א נמי ס"ל כשקיבל כל שכרו דאינו יכול לחזור ומשום דפועל אינו בחזרה אלא באמירה בלא קנין רק שהתחיל במלאכה בזה הוא דיכול לחזור ומש"ה כשקיבל שכרו כבר נמי אינו בחזרה אבל לדעת מהרי"ק דאפי' קיבל כל שכרו דכבר נקנה כמו בקנין כיון דע"ע נקנה בכסף א"כ מאי אולמיה דקנין טפי מכסף. ואפשר דקנין לטפויי קא אתי וכמ"ש הב"י טעם זה בשם הריטב"א אבל במה שקיבל כל שכרו אינו מוכח מלתא דטפויי אלא שהוצרך למעות קיבל מעותיו ועמ"ש בסק"ה:

אמנם מ"ש מהרי"ק דאפי' אין לו לשלם יכול לחזור הנה לפי מה שמבואר מתשובת מיי' נראה דגם פועל שחוזר בחצי יום נמי מדין גרעון כסף אתינן עלה ע"ש בספר קנין סי' ל"א וז"ל והא פועל יש לו דין ע"ע דמה"ט אמרינן פועל יכול לחזור בחצי יום דילפינן לה מע"ע דיוצא בגרעון לסף דכל קולי דעבד עברי יהבינן לפועל מק"ו השתא ע"ע דעבד איסורא ועבר על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וגופו קנוי מקילין ביה (כ"ש פועל) כדפרישית בפ"ק עכ"ל וכיון דאינו אלא בתורת גרעון כסף א"כ צריך ליתן מעות או שוה כסף ומשום דסתמא דמלתא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מש"ה אמרו דפועל יכול לחזור אפי' בחצי יום משום דהיינו גרעונו השכירות שיש לו בעד בע"ה אבל זה שאין לו לא כסף ולא שוה כסף אין לו גרעון ועוד דכיון דאין לו לשלם אין לך דבר האבוד גדול מזה ומ"ש בש"ך דכיון דיוכל להיות שיתעשר אח"כ לא הוי דבר האבוד ע"ש הנה מצינו גבי אבל כה"ג ה"ל דבר האבוד והוא בטור וש"ע י"ד סי' ש"פ ע"ש שכת' אי מסיק זוזי באחריני והאידנ' משכח להו ובתר הכי לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו ע"ש והוא מדברי הרמב"ן ע"ש והתם נמי אפשר דמשכח להו אח"כ או שיפרעו בעצמם אלא כיון דהשתא ודאי ואשראי ספק אתי מש"ה ה"ל דבר האבוד א"כ ה"כ דהשתא בע"ה יכול למשכח זוזי דידיה ע"י השלמת מלאכתן ובתר הכי לא משכח ובפרט דלא שכיח שיתעשר א"כ ה"ל דבר האבוד א"כ נראה דאינו חוזר ועיין בתוס' פ"ק דמציעא שכתבו דוקא עבד הוא דאסור להשכיר עצמו משום שאינו בחזרה ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם משא"כ פועל דיכול לחזור בחצי יום ע"ש ולפמ"ש בתשובת מיי' דפועל דחוזר היינו משום גרעון כסף א"כ מ"ש פועל מעבד עברי דהא עבד עברי נמי יוצא קודם זמנו בע"כ דאדון מדין גרעון כסף אלא משמע דפועל אפי' אין לו גרעון כסף וכגון שקיבל כל שכרו ואין לו לשלם וכדברי מהרי"ק וא"כ נראה מדברי תוס' כדברי מהרי"ק ודוק:


(ז) שלשה שנים. ע' בשו"ת חות יאיר סי' ק"מ בחזן שנתקשר עם הקהל בת"כ לששה שנים והחזן רוצה לחזור משום דאין ת"כ חל לפי שנשבע לעבור על המצות וע"ש שהעלה דדוקא פועל דה"ל מיותר מג"ש עבד לעבדים ואפי' מלמד דאסר בהגהת מרדכי מ"מ ע"כ אין לו היתר בשכר שנוטל רק שכר שימור ופסקי טעמים דאינם מצות ה' ועבודתו יתברך משא"כ החזן שכל עצמו אינו רק להוציא ציבור ולעבדו כפלחן הראוי ואפי' נכלל בתוכו (בשכרו) מה שמשורר ובכה"ג וע"כ נגבה חציו לפי ממון כמ"ש מהר"ם פאדוא הביאו ב"י בא"ח סי' כ"ג והרמ"א שם מ"מ הואיל שמכבד בקול ה' מהונו ממה שחננו ומשמח אלהים ואנשים לא נקרא בכך עבד לעבדים וצ"ע ברב ושמש העושה צורכי בה"כ ע"ש ולע"ד לא נהירא דבריו בזה דמ"ש דפיסוק טעמים אינן מצות ה' ועבודתו חלילה לומר כן דאין זה עבודתו ית' דהא חזינן דבנדרים דף ל"ו ס"ל לרב דאסור ליקח שכר פיסוק טעמים והוא בכלל מה אני בחנם וכת' שם הר"ן דס"ל דלרב דהוי דאורייתא אלא דאנן דקי"ל כרבי יוחנן דשרי שכר פיסוק טעמים ומשום דס"ל דפיסוק טעמים אינו דאורייתא אלא מדרבנן וע"ש וכן כ' שם הרא"ש וע"ש וא"כ לא גרע מתפלה דתפלה נמי אינו אלא מדרבנן לדעת רוב הפוסקים ומוכח מזה כיון דמלמד חוזר דאע"ג דהוא עושה עבדות ה' עבד ה' מיקרי אבל מה שנתקשר לאחרים אינו עבד שלהם ויכול לחזור וא"כ ה"ה בחזן וז"ב:

אמנם בנשבע צריך לקיים שבועתו דאדם אסור להשכיר עצמו ביותר משלש אינו אלא מדרבנן ובדרבנן לא הוי מושבע ועומד מהר סיני וע' תשו' מבי"ט ח"ב סי' נ"א שכת' בשם הרא"ש דשבועה חלה על מצוה דרבנן אסור לעשותו כו' אלא דבביטול מצוה דרבנן אסור לעשות המצות כדי שלא לעבור על השבועה בקום ועשה ושבוע' איסור דרבנן העמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה ע"ש שכ"כ ג"כ בשם הרשב"א ע"ש א"כ כה"ג שלא לחזור ה"ל שב ואל תעשה ואסור לו לחזור דחזרה דידיה היינו קום ועשה ועיין משנה למלך פ"ד מה' מלוה בנשבע ליתן אבק ריבית. ועוד דכיון דכבר השכיר עצמו ביותר משלש א"כ איסורא דעבד עבד ועכשיו שבא לחזור אחר שלש אין לו לחזור מחמת השבועה ודוק:





▲ חזור לראש