קצות החושן על חושן משפט שלג

►| קצות החושן • על שולחן ערוך חושן משפט שלג |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) אלא תרעומת כתבו תוס' ומ"מ יש להם תרעומת אע"ג דמוצאין להשתכר שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח וכ"כ הרא"ש והטור. ובש"ך הקשה דא"כ מאי פריך בש"ס דף ע"ט גבי ספינה אי דמשכח לאגורי כולה בעי שלומי ה"ל לשנויי דמשכח לאגורי ע"י טורח ע"ש וכבר הרגיש בזה בשטה מקובצת ע"ש גבי ספינה וז"ל ה"ד אי דמשכח לאגורי ולית ליה פסיד' אמאי אית ליה תרעומת דאע"ג דפועל איכ' תרעומת כשחזר בו בעה"ב ואע"ג דליכא פסיד' וכדאי' לעיל הני מילי כי הדר בלא טענה אבל הכא בטענה רבה חוזר עכ"ל והיינו משום דפרקה בחצי הדרך ואין לו צורך עוד לספינה וכה"ג דחוזר בטענה רבה ומשכח לאגורי אין בו משום תרעומת:

סעיף ב

(ב) אבל אם היו נשכרין אמש. ר"פ האומנין תניא השוכר את האומנין והטעו את בעה"ב או בעה"ב הטעה אותן אין להם זע"ז אלא תרעומת בד"א שלא הלכו אבל הלכו חמרין ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרן וז"ל תוס' וקשה לר"י רהא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שעל ידן יתבטלו אותו היום וי"ל דמיירי כשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ומ"מ יש עליו תרעומת שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח ע"ש וקשיא זו נתקשו בו כל הראשונים עוד תירצו דמיירי דגם מתחלה לא היה מקום אצל מי להשתכר ע' בנ"י ובני הבחור המופלא כמר יוסף דוב בער ש"ן הקשה מה בכך שנתבטלו על ידו ממלאכה דהא קי"ל המבטל כיסו של חבירו פטור וכן נועל חנותו של חבירו פטור ואם כן אפי' מצאו אמש להשתכר והיום לא מצאו נמי אין בו משום מזיק כיון דאינו אלא כנועל דלת חנותו של חבירו והשבתי לו דשאני נזקי ממון מנזקי גופו והוא דבאדם דאזיק שור ליכא אלא נזק אבל אדם דאזיק אדם חייב בד' דברים ואחד מהן הוא שבת ואפי' שבת שלא במקום נזק נמי חייב וכגון דאהדקיה באנדרוניא נמי חייב כמבואר בפ' החובל ומש"ה במבטל כיסו של חבירו או נועל חנות חבירו דליכ' דין שבת בנזקי ממון מש"ה פטור עלה אבל באדם דאזיק אדם דחייב בשבת כמו בנזק וא"כ לר' מאיר דדאין דינא דגרמי הוי גורם לשבת וחייב עלה:

ולפ"ז דוקא בפועלים הוא דחייב משום דד"ג היכא דמצאו אמש והיום לא מצאו מקום להשתכר אבל שכר בהמותיו ולא התחיל במלאכה אפי' מצאו אמש להשתכר והיום לא מצאו אין זה אלא כמבטל כיסו של חבירו ואין בו נזק. כלל ופטור וניחא בזה הא דמפליג בבריית' בין הלכו ללא הלכו וטפי הוה ליה לפלוגי וליתניה בדידיה בלא הלכו בין מצאו מקום להשתכר או לא ובתוס' כתבו דאורח' דמלת' נקט ע"ש ולפמ"ש ניחא משום דתני נמי חמרין וגבי חמרין פטור על שביתת בהמתן וכמ"ש ודו"ק:

אמנם לפמ"ש בסי' ש"ח סק"ב בשם הרמ"ה הובא בטור שם גבי קב לכתף כו' שם דאינו חייב אלא בנזק אבל לא בארבעה דברים ע"ש וכתבנו טעמא דמלת' משום דהתם אינו מזיק ממש אלא מחמת דינא דגרמי הוא דחייב ואינו חייב משום דד"ג אלא בנזק אבל לא בארבעה דברים ע"ש א"כ ה"נ אפי' לא מצאו מקום להשתכר אינו חייב במה שנתבטלו על ידו כיון דאינו אלא משום שבת ואינו חייב בדיני דגרמי אלא בנזק ולא בארבעה דברים ושבת חד מנהון דאינו חייב וא"כ אפי' נתבטלו הפועלים עצמן ממלאכתן נמי פטור ואינו חייב משום שבת אלא אהדקיה באנדרוני' דהוא בידים אבל גרמי דשבת פטור ודו"ק:

) (שוב מצאתי בתשובת מוהר"ם בר' ברוך דפוס פראג סי' תתכ"א שכתב וז"ל דין הא דדיני דגרמי היינו במקום שמפסיד חבירו ע"י גרמתו אבל מקום שהיה יכול להרויח וגורם לו בגרמתו שאינו מרויח פטור כדתנן השוכר את האומנין והטעו זא"ז אין עליהם אלא תרעומת לעיל בסי' תש"ץ ירושלמי המבטל כיסו של חבירו פטור עכ"ל ומבואר דס"ל למוהר"ם דגבי פועל אפי' מצאו אמש מקום להשתכר והיום לא מצאו פטור ומשום דאינו היזק אלא מניעת ריוח. ואף ע"ג דראיה דמייתי מוהר"ם מירושלמי ממבטל כיסו של חבירו יש לחלק בין נזקי ממון לנזקי גופו דיש בו משום שבת כמ"ש דכבר כתבנו דלענין דינא דגרמי אידי ואידי שוין דאינו חייב משום שבת בדיני דגרמי. ולדינא צ"ע כיון דדעת מוהר"ם דפטור בפועלים אפי' הפסידו על ידו את מלאכתן ומסתבר טעמיה דמוהר"ם לפמ"ש וגם השוכר הוא מוחזק בממון וידוע דנפיש חיליה דמוהר"ם להוצי' ממון (מ"י) נגדו. ונראה דמה"ט וגם בש"ע לא אתי עלה משום דינא דגרמי וכמ"ש תוס' אלא משמע דה"ל דבר האבוד וכמ"ש בש"ע דה"ז כדבר האבוד להם ע"ש אלא דנראה מדעת מוהר"ם דפטור בע"ה אפי' הפסידו הפועלים ולא הוי דבר האבוד דאי הוה ס"ל למוהר"ם דאין בע"ה יכול לחזור אלא כשמנאו פועלים גם היום מקום להשתכר א"כ לא הוי ראיה מיניה להא דמניעת ריוח וגם בזה נראה כדברי מוהר"ם ומשום דדבר האבוד לא מצינו אלא היכ' דכבר התחילו במלאכה דזה קנין שקונין בו השכירות פועלים ורצו לחזור בזה אמרינן שוכר עליהן או מטען אבל היכ' דלא התחילו במלאכה דאין בו משום קנין כלל אלא דברים בעלמ' א"כ אפי' הוי דבר האבוד אינו אלא משום דינא דגרמי שהפסידו על ידו וכה"ג דאינו אלא מניעת ריוח אפי' בנזק אדם פטור ומשום דלא מחייב בדיני דגרמי אלא בנזק ולא בארבעה דברים וכמ"ש הרמ"ה הובא בטור סי' ש"ה וא"כ כיון דדעת מוהר"ם דפטור נראה דמספיק' לא מפקינן ממונא ודוק ועמ"ש בסק"ג:

(ג) הרי זה כדבר האבוד וז"ל הנ"י בד"א שאין להם ממון בשלא הלכו והא דנקט הלכו אי כשהיו פועלים מוצאין להשכיר עצמן מבערב עסקינן בלא הלכו נמי כל שעכבן והפסידן שכירות אותו היום חייב בע"ה דהא דבר האבוד הוא להם דכי היכא דפועלים מחייבי ליה לבע"ה בדבר האבד כדתנן במתני' ה"נ בע"ה מחייב להו לפועלים אלא הכא מיירי כגון שלא היו מוצאין להשכיר את עצמן מתחלה מש"ה דוקא כשהלכו שהיא בהתחלת מלאכה שכשם ששאר דברים נקנה בקנין כך שכירות פועלים נקנה בהתחלת מלאכה עכ"ל. ונראה הא דאתי עלה משום דבר האבוד ולא אתי עלה משום דינא דגרמי וכמ"ש תוס' הבאתי דבריהם סק"ב משום דהוי כמו מבטל כיסו של חבירו כמ"ש שם סק"ב ע"ש ומה"ט נמי בש"ע אתי עלם משום דבר האבוד אך קשה דהא כת' הנימוקי גבי פועלים בדבר האבוד וז"ל אבל בדבר האבוד אם ימתין אע"פ שלא התחילו מלאכה אע"פ שלא באת חבילה לידו שאין כאן אלא דברים חייבין לשלם עד כדי שכרן אפילו לפי היוקר שנתייקרו פועלים בשכרן וע"ש שכ' ואם באת חבילה לידו שוכר עליהם עד ארבעים ונ' זוז כו' ומיהו אם לא שכר עליהם אלא הפסיד בהמתנה אינם משלמין שלא קיבלו עליהם לשלם אלא שאם רצה בעל הבית שוכר עליהן או מטען עכ"ל וכיון דדבר האבוד ל"מ אלא לשכור עליהן או מטען אבל לשלומי לא א"כ בעל הבית שחוזר בפועלים היכא שחייב לשלומי משום דבר האבוד וכבר הקשה דבר זה בחדושי מוהר"ם שי"ף ע"ש:

אמנם נראה דטעמ' דפועלים שחזרו בבע"ה ליתיה בתשלומין היינו משום דפועלים לא קיבלו עליהם אלא לגמור המלאכה ונשתעבדו לגמור מלאכתן עד כדי שכרן ומש"ה בדבר האבוד אפי' לא התחילו במלאכה כיון דקיבלו עליהם לעשות מלאכתן נשתעבדו עד כדי שכרן והיינו כששוכר עליהן אבל אם אינו שוכר עליהן לא בעי שלומי כיון דלא קיבלו עליהן תשלומין אבל בע"ה החוזר בפועלים עיקר חיובו דבעל הבית הוא לשלומי לפועלים וכיון דתנאו דבע"ה הוא לשלומי מש"ה בדבר האבוד צריך לקיים תנאו ובעי לשלומי וכי היכא דפועלים בדבר האבוד מחויבין לקיים התנאי שהוא לגמור המלאכה ומש"ה שוכר עליהן וא"כ בע"ה בפועלים שהוא להיפך דעיקר תנאו לשלומי א"כ בדבר האבוד בעי שלומי ומיהו כבר כתבנו בסק"ב דמוהר"ם ס"ל דאפי' הפסידו הפועלים פטור ומשום דבר האבוד לא מחייב וכמ"ש שם דאינו מוכרח לו' דיש חיוב בדבר האבוד אלא כשהתחילו במלאכה ומ"ש בנ"י כדתנן במתני' י"ל דמתני' נמי מיירי כשהתחילו במלאכה ואפי' נימא דבדבר האבוד אפי' לא התחילו במלאכה נמי היינו משום דפועלים בבע"ה היכא שהוא דבר האבוד הרי גרמו לו היזק ממש משא"כ בע"ה בפועלים אינו אלא מניעות ריוח וכמ"ש מוהר"ם בר' ברוך ובסמ"ע כת' טעמ' דדבר האבוד שכת' בש"ע היינו משום דד"ג. ולענ"ד נראה דהוא מדברי הב"י ולא אתי עלה הנ"י אלא משום דבר האבוד ומשמע דהוא טעמ' אחריני וכמ"ש אלא דטעמ' דמור"ם נראה כמ"ש משום דפועלים בבע"ה הוי היזק ממש ובע"ה בפועלים אינו אלא כמו מבטל כיסו של חבירו דפטור והך דחלילין למת דתנן במתני' דהוי דבר האבוד ואפילו נימא דמיירי שלא התחילו במלאכה צ"ל הא דשוכר עליהן או מטען היינו משום כבוד המת אבל מדין מזיק ל"ש שם אבל בע"ה בפועלים דאינו אלא מניעת ריוח דלא הוי היזק כמו פועלים בבע"ה כמו פשתן להעלות ממשרה הוי היזק ממש ולכן מסתבר לענ"ד דברי מוהר"ם אלא דבמרדכי כת' פ' האומנין בשם רבי מאיר דאין חילוק בין התחילו במלאכה כו' ומשמע כדעת תוס' וצ"ע:

(ד) משלם להם הפחת. כת' הסמ"ע ר"ל מה שנשכרין היום פחות מאמש משלם לו לפי ערך כפועל בטל ע"פ שכירות של אמש עכ"ל ובש"ך תמה דמה ענין כפועל בטל לזה דהא כיון שנשכרין לעשות מלאכה כו' ע"ש ונראה דמיירי שלא הוזלה המלאכה אלא שלא מצאו מלאכה כבידה זו שנשכרין לה אמש (לא מצאו) אלא קלה מזו ומש"ה נשכרין לה בפחות ובזה משלם כפ"ב ע"פ שכירות של אמש דהיינו מכבידה לקלה וקל להבין:

סעיף ג

(ה) בחצי היום חוזר כ' ב"י ז"ל כת' הריטב"א בשם רבותיו שלא אמרו שפועל יכול לחזור בו אלא בשוכר עצמו באמירה אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מלתא אתא שלא יוכל לחזור בו עכ"ל ובש"ך העלה דבקנין למי חוזר ע"ש ז"ל וגם נראה דהוי קנין דברים כמ"ש הרמב"ם ספ"ה ממכירה הרי שכת' בשטר וקנינו מפ' שילך בסחורה עם פ' כו' הרי זה קנין דברים כו' ואף הראב"ד בהשגות שם נראה שמודה לו בזה ודוקא בשותפין פליג עליה בפ"ד מה' שלוחין לענין הריוח שהרויחו כבר או מטעם כיון דמשתעבדי אהדדי לא שייך ק"ד לו' עבדים) עכ"ל ול"נ דודאי כל שנשתעבד גופו לא הוי ק"ד וכמו שמבואר בדברי הראב"ד שם ע"פ פ"ד משלוחין שכת' הרמב"ם האומנין שנשתתפו באומנות אע"פ שקנו מידן אינן שותפין וכת' עלה הראב"ד ז"ל א"א ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדישו ידי לעושיהן עכ"ל. ומבואר מדבריו שכת' כדין עבדים דאפי' היכר דלא משתעבדי זה לזה אלא א' משעבד גופו לחבירו נמי מהני בקנין כמו בעבדים וגם אפי' בריוח דלהבא כיון דאתי עלה מדין עבדים וז"ב והא דכתבו הפוסקים האי סברא בשותפין משום דמשתעבדי אהדדי אינו אלא לענין פועל שחוזר בחצי יום אבל בשותפין דה"ל פועלים זה לזה ומשתעבדי אהדדי אינו בחזרה וכמ"ש מוהרי"ק שורש קפ"ב בשותפין לענין חזרה דפועל ע"ש אבל לגוף השעבוד אין צריך טעמא דמשתעבדי אהדדי כיון דה"ל כדין עבדים וכמ"ש והרמב"ם נמי מודה לזה דמהני קנין לשעבד גופו כדין עבדים אלא משום דס"ל דשותפין לא משתעבדי גופייהו אהדדי וכמ"ש בכסף משנה שם על דברי הראב"ד ז"ל כונתו לו' כשם שהעבד משתעבד לעשות מלאכות שלא בא לעולם כיון שגופו הוא בעולם כך השותפין משתעבדי זה לזה וי"ל דלא דמי משום דהתם משתעבר גופו בהדי' אבל כאן אין שניהם משתעבדים זה לזה בפירוש וה"ל כמוכרים זה לזה דשלב"ל דלא קנה עכ"ל ומבואר דאם שעבד בפי' לא הוי קנין דברים כיון דמשעבד גופו וה"ל כדין עבדים וא"כ הא דכת' הרמב"ם ספ"ה ממכירה וקנינו מפ' שילך בסחורה כו' היינו נמי משום דלא משתעבד ומקנה גופו לזה ולא הוי הקנין אלא על הליכתו ומשום הכי ה"ל ק"ד אבל כאן גבי פועל דמשעבד גופו כסתם א"כ לא הוי ק"ד. ובשטה מקובצת פרק האומנין ז"ל ודעת מורי הרב שאין כל דיני משנתינו וגמרא דעלה אלא במי ששכר פועלים באמירה בלא קנין שאם נתחייבו פועלים בקנין הרי המלאכה מוטלת עליהן ואפי' נאנסו חייבין להשלימה על ידן או ע"י אחרים או לשלם מה שהפסיד בע"ה וה"ה כשקבלו כבר כל שכרן הריטב"א עכ"ל. וכיון דפסק בש"ע דאפי' קבלו כל שכרן יכול לחזור ולא גרע כסף מקנין דעבד עברי נקנה בכסף א"כ ה"ה בקנין דיכול לחזור דאע"ג דלא הוי קנין דברים ומשעבד גופו אפי' הכי התורה אמרה עבדי הם ולא עבדים לעבדים:

(ו) ואין בידו לשלם מוהרי"ק שורש קפ"א כת' על דברי השגות הראב"ד פ"ד משלוחין שכת' והורו רבותי שאדם יכול להקנות עצמו בקנין כדין העבדים והראב"ד בתשו' מדמה אומנין שנשתתפו לדין פועל והעלה דמש"ה מדמה לה בהשגות לדין עבדים דאין עבד עברי יכול לחזור בו דאינו קונה עצמו אלא בגרעון כסף או בשטר ובשנים וביובל אפי' פועל יכול לחזור בו ואפי' קיבל כבר דמי שכירתו ואין המעות בידו לשלם לבע"ה ואפ"ה יכול לחזור בו והמעות חוב עליו משא"כ בעבד דאינו קונה עצמו אלא בגרעון כסף כשהשיגה ידו כדי גאולתו שמגרע פדיונו ויוצא וקונה עצמו בכסף ישיב לבעליו כי כסף מכניס וכסף מוציא ומש"ה מייתי ראיה בהשגתו מדין העבדים ולא מדין פועל לאתויי ראיה דאי איכא קנין דאינו יכול לחזור בו אבל בתשו' מיירי בלא קנין רק תנאי בעלמ' והכי מודה לכאורה דיכול לחזור עכ"ל. ונראה מדבריו דס"ל כדעת הריטב"א הובא בסק"ה דבקנין אינו חוזר וכבר כתבנו שם דהריטב"א נמי ס"ל כשקיבל כל שכרו דאינו יכול לחזור ומשום דפועל אינו בחזרה אלא באמירה בלא קנין רק שהתחיל במלאכה בזה הוא דיכול לחזור ומש"ה כשקיבל שכרו כבר נמי אינו בחזרה אבל לדעת מהרי"ק דאפי' קיבל כל שכרו דכבר נקנה כמו בקנין כיון דע"ע נקנה בכסף א"כ מאי אולמיה דקנין טפי מכסף. ואפשר דקנין לטפויי קא אתי וכמ"ש הב"י טעם זה בשם הריטב"א אבל במה שקיבל כל שכרו אינו מוכח מלתא דטפויי אלא שהוצרך למעות קיבל מעותיו ועמ"ש בסק"ה:

אמנם מ"ש מהרי"ק דאפי' אין לו לשלם יכול לחזור הנה לפי מה שמבואר מתשובת מיי' נראה דגם פועל שחוזר בחצי יום נמי מדין גרעון כסף אתינן עלה ע"ש בספר קנין סי' ל"א וז"ל והא פועל יש לו דין ע"ע דמה"ט אמרינן פועל יכול לחזור בחצי יום דילפינן לה מע"ע דיוצא בגרעון לסף דכל קולי דעבד עברי יהבינן לפועל מק"ו השתא ע"ע דעבד איסורא ועבר על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וגופו קנוי מקילין ביה (כ"ש פועל) כדפרישית בפ"ק עכ"ל וכיון דאינו אלא בתורת גרעון כסף א"כ צריך ליתן מעות או שוה כסף ומשום דסתמא דמלתא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף מש"ה אמרו דפועל יכול לחזור אפי' בחצי יום משום דהיינו גרעונו השכירות שיש לו בעד בע"ה אבל זה שאין לו לא כסף ולא שוה כסף אין לו גרעון ועוד דכיון דאין לו לשלם אין לך דבר האבוד גדול מזה ומ"ש בש"ך דכיון דיוכל להיות שיתעשר אח"כ לא הוי דבר האבוד ע"ש הנה מצינו גבי אבל כה"ג ה"ל דבר האבוד והוא בטור וש"ע י"ד סי' ש"פ ע"ש שכת' אי מסיק זוזי באחריני והאידנ' משכח להו ובתר הכי לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו ע"ש והוא מדברי הרמב"ן ע"ש והתם נמי אפשר דמשכח להו אח"כ או שיפרעו בעצמם אלא כיון דהשתא ודאי ואשראי ספק אתי מש"ה ה"ל דבר האבוד א"כ ה"כ דהשתא בע"ה יכול למשכח זוזי דידיה ע"י השלמת מלאכתן ובתר הכי לא משכח ובפרט דלא שכיח שיתעשר א"כ ה"ל דבר האבוד א"כ נראה דאינו חוזר ועיין בתוס' פ"ק דמציעא שכתבו דוקא עבד הוא דאסור להשכיר עצמו משום שאינו בחזרה ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם משא"כ פועל דיכול לחזור בחצי יום ע"ש ולפמ"ש בתשובת מיי' דפועל דחוזר היינו משום גרעון כסף א"כ מ"ש פועל מעבד עברי דהא עבד עברי נמי יוצא קודם זמנו בע"כ דאדון מדין גרעון כסף אלא משמע דפועל אפי' אין לו גרעון כסף וכגון שקיבל כל שכרו ואין לו לשלם וכדברי מהרי"ק וא"כ נראה מדברי תוס' כדברי מהרי"ק ודוק:

(ז) שלשה שנים. ע' בשו"ת חות יאיר סי' ק"מ בחזן שנתקשר עם הקהל בת"כ לששה שנים והחזן רוצה לחזור משום דאין ת"כ חל לפי שנשבע לעבור על המצות וע"ש שהעלה דדוקא פועל דה"ל מיותר מג"ש עבד לעבדים ואפי' מלמד דאסר בהגהת מרדכי מ"מ ע"כ אין לו היתר בשכר שנוטל רק שכר שימור ופסקי טעמים דאינם מצות ה' ועבודתו יתברך משא"כ החזן שכל עצמו אינו רק להוציא ציבור ולעבדו כפלחן הראוי ואפי' נכלל בתוכו (בשכרו) מה שמשורר ובכה"ג וע"כ נגבה חציו לפי ממון כמ"ש מהר"ם פאדוא הביאו ב"י בא"ח סי' כ"ג והרמ"א שם מ"מ הואיל שמכבד בקול ה' מהונו ממה שחננו ומשמח אלהים ואנשים לא נקרא בכך עבד לעבדים וצ"ע ברב ושמש העושה צורכי בה"כ ע"ש ולע"ד לא נהירא דבריו בזה דמ"ש דפיסוק טעמים אינן מצות ה' ועבודתו חלילה לומר כן דאין זה עבודתו ית' דהא חזינן דבנדרים דף ל"ו ס"ל לרב דאסור ליקח שכר פיסוק טעמים והוא בכלל מה אני בחנם וכת' שם הר"ן דס"ל דלרב דהוי דאורייתא אלא דאנן דקי"ל כרבי יוחנן דשרי שכר פיסוק טעמים ומשום דס"ל דפיסוק טעמים אינו דאורייתא אלא מדרבנן וע"ש וכן כ' שם הרא"ש וע"ש וא"כ לא גרע מתפלה דתפלה נמי אינו אלא מדרבנן לדעת רוב הפוסקים ומוכח מזה כיון דמלמד חוזר דאע"ג דהוא עושה עבדות ה' עבד ה' מיקרי אבל מה שנתקשר לאחרים אינו עבד שלהם ויכול לחזור וא"כ ה"ה בחזן וז"ב:

אמנם בנשבע צריך לקיים שבועתו דאדם אסור להשכיר עצמו ביותר משלש אינו אלא מדרבנן ובדרבנן לא הוי מושבע ועומד מהר סיני וע' תשו' מבי"ט ח"ב סי' נ"א שכת' בשם הרא"ש דשבועה חלה על מצוה דרבנן אסור לעשותו כו' אלא דבביטול מצוה דרבנן אסור לעשות המצות כדי שלא לעבור על השבועה בקום ועשה ושבוע' איסור דרבנן העמידו דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה ע"ש שכ"כ ג"כ בשם הרשב"א ע"ש א"כ כה"ג שלא לחזור ה"ל שב ואל תעשה ואסור לו לחזור דחזרה דידיה היינו קום ועשה ועיין משנה למלך פ"ד מה' מלוה בנשבע ליתן אבק ריבית. ועוד דכיון דכבר השכיר עצמו ביותר משלש א"כ איסורא דעבד עבד ועכשיו שבא לחזור אחר שלש אין לו לחזור מחמת השבועה ודוק:

סעיף ד

(ח) או הוזלה כ' הטור דאם שכרו בח' דינרין והוזלה שיכול לגמור חצי היום הנשאר בב' דינרין צריך ליתן לו ששה דינרין ואינו מעכב בידו אלא שני דינרין וכת' הב"י מ"ש רבינו וה"ה נמי אם הוזלה פשוט הוא דמהוקר נלמד להוזלה ע"כ ובש"ך חולק וכ' עלה ז"ל ולא מצאתי כן בשום פוסק יותר וגם באמת לא נהירא ולע"ד דלמה יתן לו ששה דינרין נהי שיכול לחזור ואין ידו על התחתונה וצריך ליתן לו כפי מה ששכר עמו ולא ב' דינרין כפי מה שהוזל למה יהיה יד פועל על העליונה לענין שיתן לו יותר ממה ששכר עמו ח' דינרין ליום דהיינו ד' דינרין לחצי יום כיון שהפועל חוזר ולא ידעתי מנ"ל לטור הא ע"ש:

ולענ"ד נראה דברי הטור נכונים לפי מ"ש בתשו' מיימוני לס' קנין סי' ל"א ז"ל והא פועל יש לו דין עבד עברי דמה"ט אמרי' פועל יכול לחזור בחצי יום דילפינן לה מעבד עברי דיוצא בגרעון כסף דכל קולי דע"ע יהבינן לפועל מק"ו השתא ע"ע דעבד איסורא ועבר על כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים וגופו קנוי מקילין ביה כ"ש פועל כדפרישית בפ"ק עכ"ל וכיון דהוא מדין ע"ע דיוצא בגרעון כסף ובע"ע קיי"ל דמחשבינן להקל כמבואר ספ"ק דקידושין וכ"כ הראב"ם פ"ב מהל' עבדים ז"ל כיצד הרי שנמכר במאה והרי הוא עתה שוה מאתים אינו מחשב עם אדוניו אלא לפי מאה נמכר במאתים והרי הוא שוה מאה מחשב עמו ע"פ שנים הנותרות ע"ש והוא מש"ס קידושין שם דף כ'. וא"כ ה"ה בפועל אם הוקר ושוה עכשיו יותר יוכל לחזור בחצי יום ומחשב עם בע"ה לפי דמים ששכרו ואם הוזל מחשב ע"פ שנים הנותרות וזה נכון ומ"ש הש"ך שלא מצא כן בשום פוסק יותר מצאתי כן בתשו' מיימוני לס' קנין סי' ל' דגבי מלמד החוזר ז"ל אך אם ימצא מלמד אחר בפחות יכול להכניסו תחתיו ובע"ה יתן לו כל שכירתו לבד מה שצריך ליתן למלמד שני הנכנס תחתיו וכן פי' רבינו שלמה בפ' האומנין ובמשנה ושלום שמעון בר' אברהם זצל"הה וע"ש. וכן הוא בתשובת מהר"ם דפוס פראג סי' שפ"ז ומבואר דכל שנמצא מלמד אחר דתו לא הוי דבר האבד ואי' בחזרה דאז נותן לו לו שכרו ואינה מנכה רק מה שצריך ליתן לשני ואין לחלק בין היכא שהכניס פועל הראשון לשני דאז הוי משום שליחות ובין היכא דבע"ה צריך לשכור את השני דודאי אין בזה משום שליחות כיון דבע"ה לא שכר אלא הראשון אלא כל שנמצא מלמד אחר דתו לא הוי דבר אבד ואיתא בחזרה אינו מחשב לא לפי דמים שיתן לשני ולכן נראה עיקר כדברי הטור:

סעיף ה

(ט) חזר בעל הבית וקבלן והוא דברי הרא"ש שכ"כ לתרץ הא דמוכח מפ' האומנין דאם נאנס א"צ לשלם אלא כפי מה שעשה ובפ"ק דקידושין דף י"ז גבי ע"ע חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים לזה כתב דשם גבי עבד מיירי שחזר וקבלן סתם לאחר שעבר האונס לכן אינו מנכה לו ועוד כתב בשם מוהר"ם שמחלק בין הקדים לו שכרו והיינו הנך חילוקין שכתב הרמ"א ונראה דהיינו דוקא בחלה מחצית אבל אם חלה רוב ימי השכירות אפי' הקדים שכרו או חזר וקבלו בסתם נמי מנכה לו כל מה שחלה דהא מפרשי להא דתניא חלה שלש בהנך גווני ואפ"ה תני עלה חלה ארבע מנכה לו והיינו רוב ימי השכירות והרמ"א סתם בזה אבל נראה כמ"ש והרמב"ם כתב בפ"ב מעבדי' ז"ל חלה בין שחלה שנה אחר שנה או שחלה חלאים מקוטעים אם הכל פחות מארבעה שנים עולין למנין שש אבל אם חלה ארבעה שנים חייב להשלים כל ימי החולי שנאמר כשכיר כתושב ע"כ והיינו משום דסת' שכיר לשלש שנים כמ"ש בישעיה מקצה שלש שנים כשני שכיר ועבד הוא משנה שכר שכיר וצריך לכתחלה שש שנים ובחלה כשעבד שני שכיר סגי ליה שנא' כשכיר כתושב יהיה כ"כ מוהרי"ט בחדושיו לקידושין ע"ש ולפ"ז אין כאן קושיא וחלה שלש דהתם טעמ' שעבד שלש שנים אבל בשאר פועלים ינכה כל ימי חליו ועש"ך שכת' לדעת הרמב"ם חלה ארבעה שנים דוקא ובמשנה למלך כתב נקט לישנא דגמרא ולא פליג בזה על מ"ש רש"י ותוס' דכל שחלה יותר משלש קרוי ארבע:

(י) או המלמד שכרו ועש"ך שהעלה כדעת תוס' והמרדכי והרשב"ץ דלא חילקו כלל בין קיבל שכרו או קיבלו בסתם ולעולם מנכה לו וכמ"ש תוס' יש שהיו רוצין לומר שאותן שכירות מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא ישלמו וכו' דאין לדמות' כלל לע"ע דע"ע גופו קנוי לאדונו כו' אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכיר עצמו ללמוד עד הזמן וכשאינו יכול ללמוד עד הזמן לא יטול אלא מה שהרויח עכ"ל כו' וכן דעת הריטב"א פ"ק דקידושין ז"ל חלה שלש ואע"ג דאמרי' פרק האומנין דפועל או קבלן שחלה אין לו אלא שכרו במה שעשה לא דמי פועל לע"ע דאלו פועל או קבלן השכירו עצמם לבעה"ב למלאכ' זו ועל דבר ידוע נוטל שכרו כו' אבל ע"ע לא נשתעבד ליה לעשות דבר ידוע אלא נשתעבד שיכפהו למלאכתו לומר שכל מלאכתו לרבו ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפ' שדהו של אדון עכ"ל. נראה דבפועל אפי' השכיר עצמו לכל מלאכות מ"מ כיון דאין גופו קנוי לו שהרי לא נקנה בכסף שטר וחזקה כקנין העבדים אין לו אלא לפי חשבון אלא אורחא דמלתא נקט הריטב"א דמסתמא כשמשכיר עצמו לכל מלאכות מקנה את גופו בכסף או שטר וחזקה עכ"ל הש"ך. ונראה דלשטת תוספת ודעת מרדכי דהטעם הוא משום דע"ע גופו קנוי א"כ בפועל אפי' משכיר עצמו לכל מלאכות ובכסף ושטר וחזקה נמי אינו אלא פועל ולא עבד דע"ע אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ואינו אלא שעבוד בעלמא ואין משלם אלא כפי מה שעשה ודברי הריטב"א הוא שטה אחרת לחלק בין נשתעבד לכל מלאכו' או לדבר הידוע ולשטתו ה"ה בפועל שנשתעבד לכל מלאכות דין ע"ע יש לו אבל לשטתיה ליכא השתא דין עבד כלל שיהיה גופו קנוי ומנכה לעולם ואינו משלם אלא כפי מה שעשה וז"ב:

(יא) שוכר עליהן. כתב הש"ך ז"ל אפילו אם עדיין לא התחילו במלאכה כיון שהוא דבר האבוד שוכר עליהן או מטען כ"כ הטור והרא"ש ושאר פוסקים ובקבלן אפי' אינו דבר האבוד יכול להטעותו אע"פ שלא התחיל במלאכה וכמ"ש בס"ק שאח"ז עכ"ל והנה מ"ש דבפועל אם הוא דבר האבוד שוכר עליהן אע"פ שלא התחיל במלאכ' כ"כ הנימוקי יוסף הבאתיו בסק"ו אבל מ"ש הש"ך דבקבלן אפי' אינו דבר האבוד מנכה עליהן ואע"פ שלא התחיל במלאכ' ורמז למ"ש בס"ק שאחריו והיינו תשוב' הרא"ש כלל ק"ד סי' ב'. ותמהני בזה דודאי כל שלא התחיל במלאכ' ואינו דבר האבוד בין פועל בין קבלן יכול לחזור ואינו שוכר עליו ואינו מטעהו כיון שבדין יכול לחזו' ואין לבעה"ב אלא תרעומו' ואע"ג שבעה"ב היה יכול למצוא פועלים אינו היזק כיון דאינו דבר האבוד וברא"ש שם מיירי בהתחיל הקבלן במלאכ' ע"ש שכת' ראובן שקיבל משמעון בגד לארוג וכאשר התחיל במלאכ' אמר שהמטו' היה גרוע כו' ע"ש:

(יב) שפסק להם באחרונ' כתב הש"ך ז"ל בש"ס אי' ואומ' לו צא ושכור מאלו כו' ולפי"ז ניחא הא דכת' הרא"ש בתשוב' כלל ק"ד סי' ב' דקבלן שחוזר יכול להטעותו אף אם הי' מוצא פועל אחר דהתם מיירי שאין הפועל אומר לו שכור מאלו ולפי"ז ניחא דאין הרא"ש חולק על מ"ש הנ"י בשם האחרוני' דהיכא דלא היה יכול לחזו' אלא בתרעומו' אינו נותן אלא כפי הפסיק' הראשונ' והביאו הרב כו' ע"ש והנה ז"ל הרא"ש בתשו' כלל ק"ד סי' ב' ילמדנו ראובן שקיבל משמעון בגד לארוג חמש אמות בזהב וכאשר התחיל במלאכה אמר שהמטוה הוא גרוע וגורם לו להניח מלאכתו אם לא שיוסיף לו מעות ומפני השינוי הזה נדר לתת לו זהב בד' אמות ועתה יורנו אם שמעון חייב התוספ' כו' ובנדון הלז לא נתייקרה המלאכ' אלא שמצוי עליו לומר שהטוי הוא רע ולא היה יכול למהר לארוג כפי רצונו ואין זה טענה הואיל וראהו לעיני' הי' לו לבדקו קודם וגם דומה למקום שאין שם פועלי' לשכור מטע' שכתבתי לעיל דאין א' נכנס למלאכ' חבירו. תשוב' כיון דקבלן לא מצי למיהד' וידו על התחתונ' אף אם היה מוצא אחר היה יכול להטעותו ודוק' לענין שוכר עליהן אם באת חביל' לידו היינו דוק' אם אינו מוצא פועל אחר אבל להטעותו כדי לגמור מלאכתו כמו שהו' חייב לגמרי שהרי מן הדין אינו יכול לחזור אף אם היה מוצא פועל ואף אם אינו אבוד יפה עשה שהטעוהו עכ"ל ולכן דברי הבדק הבית נכוני' מ"ש דהטו' כתב דבריו על פי דברי הרא"ש בפסקיו דאלו דברי הרא"ש בתשו' מן הדין אינו יכול לחזור כלל אפי' מצא פועל אחר ואלו אנן קי"ל דאפילו קבלן וגם התחיל במלאכה נמי חוזר כל שיש פועלים אחרים לפניו וכן בעה"ב בפועל חוזר כל שיש בעה"ב אחר לכן לדברי הרא"ש בתשו' לא ירדנו ומ"ש הש"ע לחלק בין אמר לו שכור מאלו אינו יכול להטעותו ובין לא א"ל שכור מאלו יכול להטעותו אכתי לא נתיישב בדבריו לשון הרא"ש בתשו' שכת' שהרי מן הדין אינו יכול לחזור אף אם הי' מוצא פועל אחר ואמאי הא ניהו דזה יכול להטעותו כיון שלא אמר צא ושכור מאלו אבל ודאי הקבלן מצי חזר כל שיש פועלים אחרים אפי' לא א"ל צא ושכור מאלו ואפשר דס"ל להרא"ש בתשובה דמן הדין אין הקבלן חוזר אפי' יש פועלים אחרים אא"כ א"ל צא ושכור מאלו וכ"כ הרשב"א ז"ל הובא בשטה מקובצת ז"ל אומרים לו צא ושכור מאלו ומדנקט האי לישנא משמע שעליהם לברר ולהראות דאיכ' פועלים לשכור ואי איכ' טענה וכפירה בין בעה"ב לפועלים בזה על הפועלים להביא ראיה עכ"ל אבל אנן קי"ל כפסקים והרי אינו מחלק בפסקים כלל בזה אלא כל שיש פועל אחר יכול לחזור פועל אפי' אינו אומר צא ושכור מאלו ועוד דגם הריטב"א לא אמר דלשון צא ושכור פועלים יצטרך לומר הפועל והוא הקבלן אלא לענין צריך לברר ואיכא טענה וכפירה צריך הפועל לברר דאלו בעה"ב מודה שהיו לפניו פועלים ואע"ג דלא אמר ליה הפועל צא ושכור מאלו נמי פטור והריטב"א לא קאמר אלא דלישנא צא ושכור מאלו היינו שיהיה מלתא דברירא ופרהסיא שלא יהיה אח"כ הכחשה בין הבע"ב לפועלים בזה לכן הלך הטור בתר פסקי הרא"ש ודלא כהרא"ש בתשובה. ומ"ש הש"ך דהרא"ש הוא נגד דברי הנ"י בשם האחרונים והרמ"א פסק בסי' של"ב כדברי הנמוקי דהיכא דיש לבעה"ב תרעומות הולכין אחר פסיקה הראשונה והכא פסק שצריך ליתן כפי מה שפסק באחרונה אבל באמת אין כאן סתירה כלל דהנ"י לא קאמר אלא היכא שהיה בתחלה קציצה ואח"כ חזרו פועלים בבעה"ב או להיפך בעה"ב בפועלים פייסו בסתם אמרינן דמסתמ' נתרצו בקציצה ראשונה אע"ג דכבר חזרו וכה"ג במקח עושין כדברי מוכר או לוקח אבל בזה כיון שאין להם להחזיר אלא בתרעומות אמרינן כל בסתמא בקציצה הראשונה הוא דנתרצו בכדי שלא יהיה תרעומת אבל אם חזרו פועלים מקציצה הראשונה והלך בעה"ב ופייסינהו לפועלים ביותר מקציצה הראשונה ודאי צריך ליתן כפי דמים שפסק באחרונה כיון דיכולין לחזור והיינו הך דרמ"א דהכא כיון שפסק להם בפירוש אם לא היכא שהדין נותן להיות שוכר או מטען אבל כל שאין רשות להטעות וכמו הך דיש פועלים לפניו וחזרו ובעה"ב פסק להם בפירוש ביותר מקציצה הראשונה ודאי צריך ליתן כפסוקה האחרונה ואין לו עליהם אלא תרעומות וזה ברור: