באר היטב על חושן משפט שלג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| באר היטב על שולחן ערוך חושן משפט שלג |

סעיף א[עריכה]


(א) תרעומת:    לשון הטור איזה מהן שבא לחזור הרשות בידו. דבע"ה י"ל לפועל השכר עצמך במקום אחר והפועל יאמר לבע"ה צא ושכור לך פועל אחר אלא שיש על החוזר תרעומת בשביל הטורח ע"כ ומשמע דלית ביה אפילו משום מחוסרי אמנה דס"ל דלא אמרו כן אלא כשחוזר בדבר שאין בו תועלת וכמ"ש הרמ"א בהג"ה סוף סימן ר"ד דכשנשתנה השער לית ביה משום מחוסרי אמנה וה"נ כשחוזר בע"ה משום שא"צ להם או שנמצאו פועלים יותר בזול ולפ"ז החולקים שם חולקין גם כאן ומ"ש אין להם אלא תרעומת ר"ל לאפוקי תביעת ממון באופן שיתבאר בסעיף שאח"ז אבל ממחוסרי אמנה ג"כ נינהו כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך דמשמע דגם משום שינוי דעת ליכא ואע"ג דבסוף סימן שי"א גבי ספינה כת' הט"ו דיש בו משום שינוי דעת דאיש אחר שאני התם כיון שפרקה בחצי הדרך וכבר הורגל עמו משא"כ הכא שחוזר מיד ולפ"ז היכא דאין כאן טרחא כגון שמוצאין בע"ה אחר להשכיר עצמן אין להם עליו אפי' תרעומת וכ"כ הנ"י בשם הרמב"ן בפ' האומנין גבי דזל עבידתא ואומר בע"ה כו'. ע"ש שהאריך בזה.


(ב) משך:    ואפי' החזירן לפועל אחר המשיכה מ"מ מחשב המשיכה לקנין דא"י לחזור זה בזה אם לא הפועל דחז"ל נתנו לו רשות לחזור אפי' באמצע המלאכה משום כי לי בני ישראל וגו' ומה שסיים הרמ"א מיהו יכול לעכב כו' ר"ל כשעדיין כלי אומנותו דפועל ביד בע"ה עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דכן עיקר כהי"א והרבה פוסקים ס"ל הכי.


(ג) קבלן:    כת' בהג"א פ' האומנין דבדברי ר"ת משמע דלגמרי א"י לחזור בו משום ממון ואומר שעשה בו מעשה שמא אע"פ שהתחיל במלאכה לא חשיב קנין אלא במשיכה או בק"ס עכ"ל ר"ל דאע"ג דאם התחיל במלאכה יכול לחזור בו ויהא ידו על התחתונה כמ"ש בס"ד הכא לא מהני בכך דהתם לא חשיב קנין אבל הכא כיון שמשך הכלי או הקנה בק"ס לא מהני שום ממון וצריך לעשות המלאכה אם ירצה בע"ה וכן משמע להדיא בדברי ר"ב בספר החכמה שהביא המרדכי פ' האומנין גבי שבאת חבילתו לידו דבמשיכת כלי האומנות אין הפועל יכול לחזור בו אפי' רוצה להיות ידו על התחתונה ע"ש. ש"ך.


(ד) מיהו:    והש"ך כת' דדין זה צל"ע כו' ע"ש דסיים דבריו וכת' ז"ל ואע"פ שאינני כדאי לחלוק על דברי הרב מ"מ נלפע"ד שירא שמים יחמיר בדבר ויחזיר להפועל את שלו עכ"ל.


(ה) שכרן:    כיון דבע"ה פושע וההליכה היא כהתחלת מלאכה מ"ה אין בע"ה יכול לחזור בו ואם חוזר צריך לשלם להם כפועל בטל ואף שאין להפועל פסידא דממון מכח חזרה זו דאף שלא היה שוכרן לא היה להם אצל מי להשתכר כו' וכ"כ בטור בהדיא בשם הרא"ש ולא כע"ש שכת' דחייב משום דגרם להם היזק דאם לא היה שוכרן היו נשכרין אצל אחרים וחייב מדינא דגרמי ע"כ וז"א. וגם דבריו סותרין זא"ז שבסעיף שאח"כ כת' בהדיא שבהלכו חייב להם הבע"ה גם בכה"ג ע"ש ודוק עכ"ל הסמ"ע ודבריו נכונים לדינא אך אין כאן השגה על הע"ש שהרי התוס' והרא"ש וטור ושאר פוסקים כתבו דהלכו אורחא דמלתא נקט דכשלא הלכו מסתמא מוצאין להשתכר ומשהלכו אין מוצאין כו' א"כ גם הע"ש כאן נקט כן. עיין בתשובות מהר"מ מינץ סי' כ"ח. ש"ך.

סעיף ב[עריכה]


(ו) האבוד:    פי' וחייב מדינא דגרמי. סמ"ע.


(ז) הפחת:    משמע דאם מוצאין להשתכר א"צ הבע"ה לשלם להם כפועל בטל אלא הפחת לבד וכן משמע בטור שכת' ואם אמר לו לך והשכר כו' ואשלים על שכרך השיעור שפסקתי עמך צריך לעשותו ע"כ משמע דר"ל דהפועל א"י לו' אשב בטל ותשלם לי כפועל בטל אלא הברירה ביד בע"ה והב"ח ס"ב כת' שהברירה ביד הפועלים שאם לא ירצו להשכיר עצמן מחויב בע"ה לשלם להם כפועל בטל ואם אינם רוצים להפסיד דבר ישכירו עצמן והוא ישלים להם כו' ולפענ"ד כמ"ש. ש"ך.


(ח) עצמם:    שאז נתקיים ביניהם השכירות ששכירות פועלים נגמר בהתחלת המעשה. הלך שם שליח אין להם אלא תרעומת עכ"ל הה"מ. שם.


(ט) נותן:    וה"ה אם שאר פועלים נשכרין בג' והוא שכרן בד' כיון שהלכו ה"ל כאילו התחילו וא"י לחזור בו וצריך ליתן להם כפועל בטל לפי התנאי הגדול שפסק עמהן או ישכירו עצמן כשאר פועלים והוא ישלים להם כתנאי שפסק עמהם כ"כ הרא"ש והטור ור"י. שם.


(י) חולקין:    ולפע"ד אפשר דאין מי שחולק דז"ל התלמידי רשב"א אם אינו מוצא להשתכר אלא במלאכה כבדה מזו אם רצה לא יתעסק ונותן שכרו כפועל בטל עכ"ל וי"ל דאין מוסיפין שכר על המלאכה כבידה וליכא למימר דמ"מ יעשה אותה ונחזי אנן ע"פ השומא מה שראוי להוסיף וכך יתן לו די"ל דמיירי שע"פ השומא היה מגיע לו יותר ממה שמגיע לו עתה כפועל בטל ולכך אינו רוצה בע"ה להוסיף לו הלכך אם ירצה הפועל יתעסק במלאכה הכבידה כפי מה שנותנין ובע"ה פטור ממנו ואם ירצה לא יתעסק כלל ונותן לו שכרו כפועל בטל. שם.

סעיף ג[עריכה]


(יא) חוזר:    עיין בש"ך במה שהשיג על מ"ש הריטב"א בשם רבותיו ע"ש.


(יב) לשלם:    ל' מהרי"ק ואין המעות בידו לשלם ואפשר לומר דדוקא נקט שאין המעות מזומן בידו לשלם אבל מ"מ יש לו לשלם דאם אין לו לשלם כלל א"י לחזור בו דהוי כדבר האבוד לקמן ס"ה אבל מדברי המחבר נראה דאפי' אין לו לשלם כלל יכול לחזור ול"ד לדבר האבוד ששוכר עליו או מטעו ומ"מ א"י לכופו להשתעבד בו בשביל כך א"נ אע"ג דאין לו לשלם לא מיקרי בשביל זה דבר האבוד ואע"ג דלא אמרי' שמא יתעשר כמ"ש בסי' ל"ז ס"י היינו לענין עדות אבל מ"מ לא מקרי הכא דבר האבוד בשביל כך כיון דאפשר שיהא לו. ש"ך.


(יג) אסור:    נ"ל דהיינו דוקא כשיש לו פרנס' וכסות דבכה"ג אסור למכור עצמו לע"ע וכדאיתא בת"כ וברמב"ם וסמ"ג ריש הלכות עבדים אבל אם הוא עני ביותר שאין לו אפי' כסות דכתבו הרמב"ם וסמ"ג שם דמותר למכור את עצמו ופשיטא דבכה"ג מותר אפי' לשנים הרבה וכדאיתא בש"ס קדושין דף י"ד ע"ב ובהרמב"ם וסמ"ג וא"כ פשיטא דמותר להשכיר עצמו ג"כ בקבע ליותר מג"ש דלא גרע ממוכר עצמו כן נלפע"ד. שם.


(יד) שלשה:    כן הוא בד"מ ריש סימן של"א. ובספר באר שבע דף קי"ב ע"ב ובספר א"א דף ק"ז ע"ד כתבו דט"ס הוא וצ"ל יותר מג' שנים שכן הוא בהגמ"ר ודבריהם נכונים שכן מבואר שם להדיא כו' ע"ש וכן הוא באבן עזרא פ' ראה ע"ש. והע"ש והסמ"ע לא הרגישו בזה וכתבו הטעם דג"ש אסור דשם שכיר עליו ואדרבה בהגמ"ר שם מבואר דכימי שכיר מותר אלא דטפי מג"ש אסור דנפקא ליה מתורת שכיר. עוד כת' בספר באר שבע שם דמדברי התוס' פ"ק דב"מ דף ל' משמע שמותר אפי' יותר מג' שנים שכתבו וז"ל כי לי בני ישראל עבדים נ"ל דמ"מ מותר להשכיר עצמו דדוקא ע"ע שא"י לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם עכ"ל וגם במרדכי פרק האומנין כת' כדברי התוס' עכ"ל הש"ך.

סעיף ד[עריכה]


(טו) כיצד:    עיין בסמ"ע שהביא דברי הטור מה שביאר והוסיף בפרטי דינים אלו ע"ש באורך.


(טז) הוקרה:    כגון ששכרו בח' דינרין ליום ועשה עמו חצי היום ואפי' נתייקרה שצריך ליתן לאחר מחצי יום הנשאר ו' דינרין אפ"ה צריך ליתן לראשון ד' דינרין מחצי יום שעשה ולא אמרי' דלא יתן לו אלא ב' דינרין כדי שתגמור לו מלאכת היום בח' דינרין כפי מה שהתנה עכ"ל הטור וכת' עוד דאם שכרו בח' דינרין והוזלה שיכול לגמור חצי היום הנשאר בב' דינרין צריך ליתן לו ששה דינרין ואינו מעכב בידו אלא ב' דינרין ולא מצאתי כן בשום פוסק יותר וגם באמת לא נהירא לפע"ד דלמה יתן לו יותר ממה ששכר עמו דהיינו ד' דינרין לחצי יום ולא ידעתי מנ"ל להטור הא והב"י כת' ע"ז דפשוט הוא דמהוקר נלמד להוזל ולפע"ד ל"ד דכשהוקר נותן לו חצי השכירות כפי מה ששכר עמו ודמי כאילו שכרו לחצי יום בד' דינרין משא"כ הכא וכן מוכח להדיא כדברי בתוס' פ' האומנין דף ע"ז סוף ע"א ד"ה יד הפועל כו' ע"ש וברש"י ותוס' פ"ק דב"מ דף י' ע"א ד"ה יכול לחזור כו' ודו"ק שוב מצאתי בטור כתוב על קלף ישן נושן דליתא שם להאי דינא. ש"ך.


(יז) חביות:    אע"ג דימי הבציר קצבתן ידוע ואינו משועבד רק זמן הזה מ"מ הואיל ואינו קוצב לו שכר לפי הימים או לפי השבועות או החדשים דאיקלעי המלאכה חשוב קבלנות כמו קמה לקצור בימי הקציר נמי ידועים הם עכ"ל ת"ה. שם.

סעיף ה[עריכה]


(יח) האבוד:    ובת"ה מסיים בזה ומ"מ דבר זה צ"ע ולא ידענא למה כתב הב"י והרב בד"מ בשם ת"ה בפשיטות דהוי דבר האבוד גם בתשובת מהרשד"ם סי' קי"ט כתב כיון שהת"ה כתב בסוף צ"ע א"כ הדין עם השכיר דהמע"ה ע"ש ונראה דהכל הוא לפי הענין לפי ראות עיני הדיין. שם.


(יט) וקבלן:    והש"ך כת' דלא נראה כלל לחלק בין חזר בע"ה וקבלן כו' ובין הקדים לו שכרו או לא ע"ש שהאריך בזה.


(כ) למלמד:    ונראה דגם במלמד אם חזר בע"ה וקבלו בסתם ולא אמר לנכות לו דצריך לשלם כל שכרו דזיל בתר טעמא בעבד דאמרינן מדלא התנה מחל לו ה"ה במלמד כ"כ הסמ"ע.


(כא) החוזר:    פי' מלמד נקרא דבר האבוד מטעם שכל עת ורגע שהתינוק הולך ובטל הוא פסידא דלא הדר וסופר המקבל ספר נקרא דבר האבוד מטעם דספר בכת"י ב' סופרים הוא מקולקל ולפ"ז במלמד אם מעמיד לו מיד מלמד אחר יכול לחזור בו וכן אם התינוק הולך בטל בזמן שרגילין התינוקות לילך בטלים ובין כך יכול למצוא מלמד אחר ובשכרו לכתוב ספר נמי אם ידוע דלית קפידא בכת"י ב' סופרים כגון שמתחלה שכר ב' סופרים לכתוב הספר וכה"ג יכול לחזור בו ולזה כת' הרמ"א בסמוך במלמד ששכר עצמו לזמן כו' ללמוד ספר יש לו דין קבלן ונ"מ אם העמיד לו מלמד אחר א"נ נ"מ אם כששכר המלמד לא היה מוצא אחר לשכור דבכה"ג לא מקרי דבר האבוד דאז יש חילוק בין שכר עצמו לזמן דיכול לחזור בו ושמין לו מה שעשה ואם ללמוד עמו ספר יש לו דין קבלן וידו על התחתונה ששמין לו מה שעתיד לעשות וכן הוא בהג"א פרק האומנין וז"ל מלמד שנשכר כו' מ"מ לא יצטרך התינוק להתבטל בכך רק דבר מועט כגון שידוע שימצא מלמד בקרוב לא הוי דבר האבוד כי אם לפי אותו זמן וכן אם התינוק יכול לקרות בתנ"ך בלא מלמד באותו זמן מועט וגם בלא לימוד פעמים שהוא בריאות לתינוק ויש לו מעט ריוח מהלימוד ואין כופין אותו אלא לרצונו אבל אם דרך האב לדחוק עצמו על שכירות מלמד לבנו אף בזמן מועט הוי דבר האבוד מחמת פסידא דלא הדר ומלמד הוי פועל ולא קבלן ואם שכיר הוא ללמוד כל הספר או חציו ולא קבעו לו זמן ויכול להבטל כשהוא רוצה אז חשוב קבלן ע"כ והיא תשובת ר"י בתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' תע"ז. ש"ך.


(כב) אחרים:    מיהו בב"י הובא דברי ת"ר בשם הרמב"ן דאפי' לא היה מוצא בע"ה פועלים אחרים שוכר עליהן או מטען ולא ידעתי למה השמיטוהו בעלי הש"ע ואפשר מאחר שהטור והה"מ והנ"י הביאו דברי הרשב"א בסתם אבל לפע"ד צ"ע לדינא לפי שגם בהג"א נראה להדיא כת"ר וז"ל וי"ל דמיירי התם באותו הענין שלא גרמו לו שום הפסד כגון שהפשתן היה שרוי כבר ובשעה שהשכיר אלו לא היו אחרים מצויין ומ"מ כיון שנשכרו לו כבר צריכין לעשות או שוכר עליהן או מטען ע"כ. שם.


(כג) מטען:    אפי' אם עדיין לא התחילו במלאכה כיון שהוא דבר האבוד כ"כ הטור והרא"ש ושאר פוסקים ובקבלן אפילו אינו דבר האבוד ולא התחיל במלאכה עדיין מ"מ יכול להטעותו. שם.


(כד) שפסק:    כת' הש"ך די"ל דהיינו דוקא כשהפועל יודע שיש כאן אחר ואמר לבע"ה הרי לפניך אחר לשכור דה"ל כאילו מעמיד לו אחר במקומו ולפי זה ניחא דלא סתרו דברי הרא"ש בפסקיו למ"ש בתשובה וניחא נמי דאין הרא"ש חולק על מ"ש הנ"י בשם האחרונים הביאו הרמ"א בסי' של"ב ס"ה דהיכא דא"י לחזור אלא בתרעומת נותן לו כפסיקה ראשונה וה"נ תרעומת מיהא איכא כמ"ש לקמן ס"ז ולא מסתבר לחלק בין בע"ה החוזר לקבלן החוזר אלא שאני הכא כיון דאמר ליה שכור מאלו אבל מדברי הטור והרמ"א שלא כתבו דא"ל שכור מאלו משמע דס"ל דאין חילוק בזה וע"כ כת' הטור בסעיף ד' תשובת הרא"ש הנ"ל דיכול להטעות הקבלן אם אינו מוצא פועל אחר לשכור. וס"ל דהרא"ש בתשו' לא סבירא ליה כמ"ש בפסקיו ואזלי בתר פסקיו וכן כת' הב"י בבד"ה דהטור בסעיף ה' כת' בתשובת הרא"ש על פי דבריו בפסקיו ע"ש. ולפי זה אי נימא דאין הרא"ש חולק על מ"ש הנ"י בשם האחרונים יש לומר דשאני הכא דהטעה אותן והתחיל לומר טלו ב' אבל אם התחילו הם ואמרו שרוצים יותר אין צריך ליתן להם רק כפסיקה ראשונה ועל כן כת' הרמ"א בסי' של"ב דעת היש מחלקין וכאן דברי הרא"ש בסתם ודו"ק עכ"ל.


(כה) לחזור:    נלפע"ד דהיינו שיכול לו' איני עושה בחנם אלא בשכר וכה"ג מיירי במהרי"ק להדיא ע"ש אבל פשיטא דאם זה רוצה ליתן לו שכר ואינו רוצה לעשות עוד אפי' בשכר והוא דבר האבוד כגון שהיו מתחלה פועלים אחרים ועתה אין כאן פועלים צריך לשלם לו כל היזקו מדינא דגרמי. ש"ך.

סעיף ו[עריכה]


(כו) שיוסיף:    פירוש כגון ששכרן בב' סלעים ועדיין לא נתן להם כלום וחוזרין שוכר אחרים בד' סלעים ונוטל מהראשונים ב' סלעים זה ברור דעת הרמב"ם וסמ"ג וכן דעת הרא"ש והטור ור' ירוחם כת' בנכ"ט ח"ג וז"ל עד כדי שכרן י"א עד מה שבע"ה תפוס משכרן (הוא פרש"י) וי"א בכפל משכרן וראשון עיקר עכ"ל ותמיה לי שהכריע נגד דעת הרא"ש רבו ובפרט שהעיקר כהרא"ש והכי מוכח בירושלמי ע"ש. שם.


(כז) ידו:    משמע אפילו לא נתנו לו הממון בתורת משכון ולא הקנו לו הממון בקנין וכן משמע מדברי הטור והפוסקים וכ"נ להדיא מדברי התו' פ"ק דקדושין דף ח' ע"ב וכן הוא בפסקי תוס' שם ע"ש וכן משמע במרדכי שם ודלא כמ"ש הסמ"ג בהלכות קדושין וכן עיקר גם משמע דאפי' ממון אחר שאינו כלי אומנתן דינא הכי וכ"מ בטור שכת' ואם היה בידו משלהם כו' וכן משמע מדברי ר' ברוך בס' החכמה שבמרדכי ונלפע"ד שגם דעת רש"י כן מדפי' שבאת חבילתו לידו אם יש בידו משלהן הרבה כדרך האומנין המקבלים עליהן מלאכה מביאין כלי אומנות לבית בע"ה עכ"ל אלמא כונתו דחבילתו ל"ד אלא מפני שדרך האומני' להביא כלי אומנתן נקט חבילתן והיינו דפירש"י אם יש בידו משלהן כו' מיהו מהר"מ במרדכי שם חולק וס"ל דחבילתן דוקא והוא הי"א שכת' הרמ"א ולפע"ד יחיד הוא נגד כל הני רבוותא. שם.


(כח) פועל:    כשיעור שדרך בעלי בתים לשכור לעת הצריך למלאכתן שלא תאבד כ"כ הרמב"ן והנ"י וממילא שיעור מ' ונ' ל"ד הוא אלא כפי דרכן של בע"ב ולפי הענין של דבר האבוד להוסיף או לגרוע משיעור מ' ונ' ונראה שגם דעת הרמב"ם והמחבר הוא כן ודלא כמ"ש בב"י וד"מ. סמ"ע.

סעיף ח[עריכה]


(כט) חייב:    כת' הסמ"ע דמדוקדק מל' הרא"ש דהטיפול מוטל על האומן למכור הכלי רק ההפסד צריך הבע"ה להוסיף לו ע"כ ונראה דהיינו דוקא בשעשה האומן משלו אבל אם עשה משל בע"ה א"כ כיון דס"ל אין אומן קונה בשבח כלי וכמ"ש בסי' ש"ו ס"ב הרי הכלי של בע"ה ואין הטרחא מוטלת על האומן למכרו כן נ"ל. ש"ך.


(ל) השכיר:    פי' שהשכיר עצמו בסתם להיות אצלם עוד שנה הלכך אמרינן כיון שלא התנה ודאי על תנאי הראשון השכיר וע"ז שפיר מייתי הריב"ש ראיות שלו אבל אם השכיר עצמו וקצב סך השכירות ולא הזכיר התנאי ודאי אמרינן מדקצבו השכירות ולא התנאי ה"ל כקציצה חדשה ולא על התנאי שכרוהו וכל הראיות שהביא הריב"ש לא דמיין לזה ודלא כהע"ש שכת' והשכיר עצמו בשנה השנייה בין גרעו או הוסיפו בשכירות כו' ולא ידעתי מנ"ל הא. שם.


(לא) שניים:    כת' הסמ"ע דכ"ש עם מנהיגים הראשונים שיודעין מהתנאי הראשון כו' וכן הוא בריב"ש סי' תק"ו וע"ש עוד. שם.


(לב) בשתיקה:    והש"ך כת' דדין זה צל"ע דמה שהוציא הרמ"א כן מהריב"ש וממהרי"ק אינו מוכרח ע"ש שהאריך.


(לג) ניחא:    לשון תשובת רמב"ן כיון שידע בתנאי האב בקציצתו ונכנס במלאכה מסתמא ניחא ליה במה שעשה האב כיון שלא מיחה כו' ונראה דגם הרמ"א איירי בהכי שידע בתנאי כו' ולפ"ז אב ל"ד אלא ה"ה אחר שהשכירו וידע בקציצתו של האחר וגם נראה שא"צ לידע סך הקציצה רק שידע שהאב או אחר קצץ עמו ונכנס במלאכה א"כ מסתמא ניחא ליה בכל מה שקצץ עמו האב או האחר כן נלפע"ד. ש"ך.


(לד) ולעכבו:    בתשו' רשד"ם סי' קי"ט מחלק בין אמירה לכתיבה דכתיבה מהני ונמחל שעבודו ואין דבריו נכונים בעיני גם בש"ס ר"פ הכותב ובפוסקים שם משמע דאין לחלק בכך ע"ש. שם.


(לה) בשאר:    ואע"ג דבתשו' מהר"מ ותשובת הרשב"א ובמרדכי משמע דאפילו בשאר פועל לא מהני אם אומר לו לך משום דגופו קנוי לו כמו ע"ע מ"מ נראה דלא קי"ל כן דנהי דפועל יש לו דין ע"ע היינו לקולא שיכול לחזור בו אבל לא שיהא גופו קנוי לו וכן משמע בתו' פ"ק דקדושין דף י"ז ע"א וגם נראה דמהר"מ גופיה לא סמך אהך טעמא אלא עשה אותו סניף ועיקר טעמו משום דא"י למחול שעבוד הנער ודלא כנראה מתשובת רשד"ם הנ"ל וכן עיקר. שם.


(לו) שנים:    נ"ל דל"ד בפני ב' אלא דנקט ל' הש"ס פ"ק דקדושין דף ט"ז ע"א וכדכתבו התוס' שם וה"ה אם א"ל כך בינו לבינו ומודה בכך הוי מחילה דלא איברי סהדי אלא לשיקרא שוב מצאתי כן בהריב"ש סי' תע"ו בשם המפרשים ע"ש. שם.


(לז) פטור:    ואע"פ שכבר קבל כל השכירות א"צ להחזיר כלום (ועמ"ש בסי' ר"ז ס"ק מ'). שם.