תשובות ריב"ש/תעו

לדייני אלקוליעא שנית

אצילי בני ישראל יושבי על מדין הגיעני כתבכם וראיתי בו שנפלא בעיניכם הפלא ופלא באמרי בתשובתי שאם התנה החזן עם הברורים הראשונים שיהיה פטור מן המס ויש בזה עדים או שהם מודים שהוא פטור מן הדין מאחר שהבטיחוהו כן ע"פ ואע"פ שאין כתוב זה בשטר השכירות שאין זה צריך שטר ולא קנין שכל שעשה הפועל מלאכתו חייב השוכר לתת לו שכרו משלם. ואמרתם שנדון זה אינו דומה כי מה שהפועל אינו צריך הוא בפועל הנשכר ליום שאין מדרך שכירות זה להיות בו קנין והדברי' ההם נקנין באמירה אבל בפועל אשר מדרכו לעשות בו קנין בשכירות ההוא דברים בלא קנין אין מועילים ע"כ תורף דבריכם. והנני יוסיף להפליא עליכם איך פליאה דעת מכם בדבר ברור כזה שאין חלוק בין שכירות פועל ליום אחד או שכיר שבת או שכיר חדש או שכיר שנה או שהוא קבלן שקבל קמה לקצור או כרם לבצור שבכל אלה אין צריך קנין אלא התחלת המלאכה היא הקנין אלא שהפועל יכול לחזור בו לעולם אפילו התחיל במלאכה ואפילו בקנין משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ובעל הבית אין יכול לחזור בו וגם הפועל אם הוא דבר האבד אין יכול לחזור ובעה"ב שוכר עליהם או מטען עד כדי שכרן ואם באת חבילה לידו אפילו ביותר משכרן הרבה ואפי' קודם התחלת המלאכה אם אין פועלין מוצאין להשתכר במקום אחר חייב בעל הבית לתת להם שכרן דהוה ליה כדבר האבד לגביהו כמו שמפורש כל זה בבבא מציעא פ' השוכר את האומנין (בבא מציעא ע"ו. ע"ז) והרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו בפ' קמא דבבא בתרא (ט'.) דשני אומנין שנשתתפו באומנותם לזמן ידוע שכל מה שירויחו יהיה לאמצע נעשו שכירין זה לזה כדאמרינן (בב"מ י"ב:) בפועל ששכרוהו ללקט מציאות ואין צריכין קנין אלא שיתחילו במלאכה לפי שכל אחד מתחייב לחברו בשכר מה שחברו עושה בעדו והלוכן ודבורן היינו שכרן והוה ליה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון (קדושין ס"ג.) וכל מה שירויח תוך הזמן ההוא הוא לאמצע אלא שתוך הזמן יכולין לחזור בהן להבא כדין פועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום אבל במה שהרויחו כבר אין א' מהם יכול לומר לעצמי הרוחתי שאם כן פועל ששכרו ללקט מציאות יאמר כן וגם בתשובה כתב כן הרשב"א ז"ל ^*(ב"י ח"מ סי' קע״ו מחו' א' רמ״א שם ס"ג וע"ש בב״ח סעי' ב' בד"ה ואפי' מש״ב) ואע"פ שדרך לכתוב שטר בהשתתפות כזה אפ"ה הם דברים שנקנין בלא קנין שהרי כל אחד מתחייב לחברו בשכר המלאכה שעושה בעדו ולא דמי למאי דאמרינן בפרק קמא דקדושין (כ"ו.) גבי קרקע שנקנה בכסף לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השער לא קנה עד שיכתוב את השער דהתם הוא משום דכיון שהקרקע עדין ברשות המוכר אע"פ שגם המעות בידו לא סמכא דעתיה דלוקח ויאמר עתה יחזור בו המוכר והלואי שישיב לי מעותי ולזה אמרו המפרשים ז"ל דחזקה קונה בלא שטר אפילו במקום שכותבין את השטר אבל בשכירות אין לומר כן שכיון שהתחילו במלאכה קונה הפועל שכרו כאשר התנה עמו ואין בעל הבית יכול לחזור בו. ומ"מ בנדון זה אין אנו דנין בענין חזרה שהרי כבר עבר החזן כל ימי שכירותו ובאים לדון על מה שנדרו לו בשכרו ע"פ [מלבד] מה שנדרו לו בשטרו ובזה אין ספק שחייבין לשנם כל מה שנדרו ואע"פ שלא לזכר בשטר דאטו המוכר שדהו באלף זוז וכתב את השטר סתם בסך ההוא ובשעת המכירה התנה על פה שעל מנת כן הוא מוכר לו שדהו בסך ההוא שיתן לו חפץ אחד מלבד האלף הזוז או שימחול הלוקח למוכר שטר חוב שיש לו עליו והלוקח נתרצה בזה היש ספק שכיון שקנה זה השדה וזכה בו שחייב להשלים למוכר מה שנדר לו ואע"פ שלא נכתב בשטר המכירה וההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל ולסוף לא סליק אע"פ שכתב שטר מכירה סתם כיון שבשעת המכירה אמר כן אע"פ שלא התנה תנאי גמור בעל מנת אלא שגלה דעתו בשעת המכירה שעל דעת כן הוא מוכר הרי הוא כאלו התנה כן בפי' ואם לא עלה בידו לעלות המכר בטל אלא שאם לא אמר כן בשעת המכירה אע"פ שבלבו היה כן אין המכר מתבעל דהוו להו דברים שבלב ואינן דברים כדאיתא בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ט:) וכן נמי בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ס"ה:) ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה שלא באחריות אשכחיה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציבת אי טרפי לה מינך מגבינא לך שופרא שבחא ופירי ואמר אמימר פטומי מילי בעלמא הוא ומפרשינן התם טעמא בגמרא משום דלוקח בעי לאתנויי ולוקח לא אמר ומוכר הוא דאמר ליה אלמא טעמא משום שהתנאי הוא לתועלת הלוקח והוא לא אמר דבר אלא המוכר הא אם הלוקח אמרו גם כן אעפ"י שמתחלה המכירה היתה בלא אחריות מפורש לא נאמר פטומי מילי בעלמא הוא אלא יכול להתנות כל שלא נשלם הקנין לגמרי אעפ"י שמתחלה התנו שיהיה המכר בלא אחריות מפורש. ומפרש"י ז"ל נראה שכתוב כן בפירוש בשטר המכירה אעפ"כ יכול להתלות ואעפ"י שלא נכתב התנאי שאם נכתב לא הוה אמרינן פטומי מילי בעלמא הוא אפילו אם אמרו מוכר לבדו דהא לאו מילי נינהו אלא מעשה חזק וכן למי בההוא עובדא דאת ונוולא אחי (ס"ז.) הוא כיון שאמר בשעת המכירה לשליא הקונה בעד האשה אי הוו לי זוזי מהדרנא לה והשליח השיב לו את ונוולא אחי כלומר אתה והיא קרובים אתם ולא תקפיד היא בזה עמך אמרינן דסמכא דעת המוכר בדברי השליח ולא מכר אלא על דעת שתחזיר לו הקרקע כשיהיו לו מעות ויחזיר לה מעותיה אעפ"י ששטר המכירה נכתב סתם בלי שום שיור דאם נכתב התנאי בשטר המכירה צריכה למימר וכן נמי אמרינן בכתובות (י"ט:) דעדים החתומים על השטר נאמנין לומר תנאי היו דברינו ועוקרין השטר אם לא נתקיים התנאי אעפ"י שהשטר הוא בלא תנאי כיון שמעידים שהיה תנאי ביניהם על פה יש להם לקיים התנאי ואמרינן להו קיימו תנאיכו וחותו לדינא אין צריך לומר בנדון זה שאין עוקרין השטר אלא שמוסיפין על השכירות שאעפ"י שהשכיר עצמו בשטר בסך ידוע על פה נדרו לו יותר מצד אחר כדי שיעשה שטר השכירות ההוא וישרת להם זמן השכירות והוא עשה כן שיש להם להשלים כל מה שנדרו לו דכל מה שאדם נודר בשכירות אפילו בעל פה ובלא שום קנין יש להשלים כל שהנשכר עשה מלאכתו ^*(ב״י שם סי' של"א מחו' א') והיינו דאמרינן בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ו.) גבי בת חמוה דרב פפא דנפלה לפני יבם שאינו הגון לה ואמר ליה רב פפא ליבם חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז חלץ לה לבתר הכי אמר ליה אביי הב ליה אמר ליה משטה אני בך עבדי ליה כדתניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני בו אין לו אלא שכרו ופירשו כל המפרשים ז"ל דאביי דאמר ליה הב ליה לא מדין התנאי היה מחייבו שהרי אין כופין למי שעליו לקיים תנאו שיקיימנו אלא שאם לא יקיימלו יתבטל המעשה כמו שהוכיחו זה בראיות ברורות אלא בכאן מדין שכירות היה בא אביי לחייבו דכיון דאמר ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז והחליצה קיימת בין יתנו לו בין לא יתנו לו משום דאין תנאי בחליצה והתנאי בעל והמעשה קיים אע"פ שמדין תנאי אין כופין אותו מדין שכירות כופין אותו והרי הוא כמי שאמר לו חלוץ לה ואני אתן בשכרך מאתים זוז דכיון שחלץ לה על פיו והשלים שכירותו נותן לו שכרו משלם ורב פפא השיב לו דמשטה אני בך עבדי ליה דכיון דלא הוה הגון לה עליה רמיא למחלץ לה בחנם ומה שקצבה ליתן לו דמים כעין אנוסה היא ואיהו נמי לא מפסיד וכל מאי דאתני בהדיה יותר מן הראוי הוא ופטורה כמו בורח מן בית האסורין שמפני הפחד נודר יותר מן הראוי שיכול לומר משטה אני בך במה שנדרתי יותר על שכרך ואין לו אלא שכרו כך פירשו רש"י והרמב"ן והרשב"א והרא"ש וכל המפרשים ז"ל שראיתי דבריהם וכתב הרמב"ן ז"ל שכן הדין בחולה שנודר בעד סמנין יותר הרבה משווים שאין מחייבין אותו אלא בכדי שווים כיון שמחמת אונס חליו נדר כן אבל הנודר לרופא שכר הרבה אע"פ שעשה כן מחמת אונס חליו אין זה יותר משויו שחכמתו מכר לו וחייב לתת לו כל מה שנדר לו משלם ^*(שו"ע יו"ד סי' של"ו ס"ג ועי' בח"מ סי' רס"ד ברמ״א סעי' ז' ובבאה״ג שם) ומכל מ"ש מתבאר שאם החזן התנה בשעת שכירותו שמלבד התנאי שנותנים לו יפטרוהו מן המס והם הודו לו אע"פ שהתנאי זה היה על פה ולא נכתב בשטר השכירות כיון שהיה התנאי בשעת קיום השכירות חייבין הקהל להשלים תנאם ואין זה צריך קנין אלא בדברים בעלמא מתחייב השוכר למשכיר במה שנדר לו אין צריך לומר במה שאין בו חיוב אלא פטור ומחילה מחיובו דאפילו לא היה משכיר יכול אדם למחול חובו בדבור לבד בלא קנין כמו שהוכיחו כל המפרשים ז"ל מההיא דפרק קמא דקדושין (ט"ז.) זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי דאי אין גופו קנוי לימא ליה באפי תרי זיל אלמא שאף על פי שיש לו שעבוד עליו כל שמחל לו בדבור לבד הוא נמחל משעבודו וגם כתבו ז"ל דאפילו באפי תרי לא בעי אלא כדי שלא יכפור דלא איברו סהדי אלא לשקרי וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש שאין המחילה צריכה קנין:

עוד אמרתם במה שהשבתי שהברורים האחרים ששכרוהו אחר כן על דעת התנאי הראשון שכרוהו אא"כ פירשו והבאתי בכלל ראיותי מתשובת הגאון ז"ל במי שהשכיר בית לחבירו לזמן וכו' ודחיתם ראיה זו לפי שהמשכיר הוא גוף אחד והיה לו לפרש אבל בנדון זה שהם גופים חלוקין אע"פ שהברורים הראשונים שכרוהו על תנאי שיהיה פטור לא יועיל בשכירות הברורים האחרים אם לא פירשו עד כאן דבריכם:

ואני אומר גם בנדון זה גוף א' הוא דהיינו הקהל שהברורים הראשונים והאחרונים שלוחי הקהל הם והקהל הם השוכרים ועוד שאין ספק שהברורים הראשונים כשעשו שכירות החזן ופטרוהו מן המס הודיעו זה לקהל או לאנשי המעמד לומר עשינו שליחותכם כדרך כל שליח כדאמרינן בפרק (כל הגט) [המביא גט כ"ד.] והא לא חזרה שליחות אצל הבעל וא"כ הקהל היה להם לומר לברורים האחרים שיתנו בפירוש שלא יהיה פטור מן המס מכאן ואילך וגם אם הברורים הראשונים לא הודיעו זה לקהל היה להם להודיע זה לברורים השניים או הברורים השניים היה להם לשאול את פי הברורים הראשונים והחזן שהיה עומד בפטורו בתנאי הראשון והיה סבור שהיה נודע לקהל וכל שכן לברורים למה היה צריך להתנות כל שיאמרו לו הברורים השניים תעמוד שנה כדרך שעמדת שנה שעברה די לו בכך ואף אם עשו שטר מן השכירות השני כדרך שעשו מן השכירות הראשון ולא הזכירו בשטר פטור מן המס אין קפידא בזה כיון שהזכירו לו על פה שהם שוכרים אותו כדרך השכיקות הראשון לפי שהשכירות הראשון כך היה שלא נכתב הפטור בשטר השכירות אלא אמנה היו דבריהם. ועוד שהברורים השניים שהם נאברהם אלשיך וניצק וידאל הם עצמם היו במעמד הראשון כשקיימו הברורים הראשונים והשכירו החזן וא"כ אם הראשונים פטרוהו בעד הקהל או אמרו לו דברים שמתוכן יהיה פטור כבר ידעו הם פטורו או היה להם לידע וא"כ כששכרוהו הם שנית היה להם לפרש וכיון שלא פירשו על דעת התנאי הראשון שכרוהו גם שאין דרך לשכירי הקהל לעשות תנאים חדשים בכל שנה אלא שמאריכין הזמן ע"פ התנאים הראשונים ולזה כתבתי אני בלשוני אבל השכירות הקיים שהאריכוהו כשעבר זמנו על דעת התנאים הראשונים האריכוהו:

ועתה אני משיב לכם בעקר הדין לפי העדות שקבלתם. מדעתי כי לפי עדות החכם רבי שם טוב חכם החזן פטור לפי שהוא העיד שכשקיימו אותו אמר החזן כי הקהל פורעים מס מודיני"ש ומסים והוא לא יוכל להעמיד עצמו לפרוע בכל אותן הענינים והשיבו לו הברורים שקיימו אותו שלא יהיה ירא שלא יתחדש בעדו שום חדוש והוא יהיה כמו החזנים האחרים א"כ הרי בשעת הקיום התנה החזן על פה שלא יפרע באותן ענינים והם השיבו לו בשעת התנאי שלא יירא וכו' וא"כ הרי הודו לו על תנאו שיהיה פטור ואע"פ שלא נכתב כמו שנכתב דמי כיון שאמרו כן בשעת הקיום כההיא שהבאתי למעלה מההוא דזבין שלא באחריות והיה לוקח עציב ואמר ליה מוכר אי טרפי לך מגבינא לך שופרא שבחא ופירי דאמרינן התם דאי אמר לוקח והודה מוכר לא אמרינן פטומי מילי הוא אלא התנאי קיים ואע"פ שלא נכתב בשטר אלא ההפך וכ"ש בנדון זה שאין כאן דבר הפך השטר. ואין לומר כי הברורים לא הודו לו בפירוש שלא יפרע אלא שלא יירא כי לא יתחדש בעדו שום חדוש אלא יהיה כמו החזנים אחרים וא"כ כבר היו שם חזנים אחרים שפרעו וגם זה יפרע הא ליכא למימר שהרי אם היה דעתם לומר שיהיה כמו החזנין שפרעו כשאר יחידי הקהל איך יאמרו לו שלא יירא וכי היה ירא שיעבירו עליו את הדרך שיפרע יותר מן הראשונים אדרבה היה שואל פטור ממה ששאר יחידי הקהל פורעים וא"כ כשהבטיחוהו שלא יירא שלא יחדשו בעדו דבר אלא יהיה כמו החזנין האחרים רצו לומר שלא פרעו שהיו כגילו שהביאום מחוץ לעיר לשרת בקדש ולא גרע מה שהשיבו הברורים מאת ונוולא אחי שהשיב השליח הקונה בעד האשה אל המוכר קרובה ואמרינן שהוא תנאי גמור וסמכא דעתיה דמוכר על דבריו וחייבת האשה להחזיר הקרקע למוכר כשיחזיר לה מעותיה ואע"פ שהשטר הוא בלא שיור כמו שכתבתי למעלה וא"כ כיון שהמשכיר התנה והם הודו לו הרי הוא כאלו אמר על מנת כן אני משכיר עצמי והם חייבין לו מדין התנאי שהוא כשכירות כמו שבארתי למעלה מההיא דפרק מצות חליצה דהיכא שאין לכוף מדין התנאי אפ"ה כיון שהתנה והוא השלים המעשה וא"א לבטלו חייב האחר להשלים לו התנאי מדין שכירות ועיינתי בשטר העדויות שהעידו העדים האחרים ואיני רואה בהם מי שיכחיש עדותו של רבי שם טוב הנזכר לפי שכלם אומרים שהדברים שהיו שם על פה אינן נזכרים מהם ואין זו הכחשה ואע"פ שאומרים בעדותן שכל התנאים נכתבו ונחתמו אפשר שהם אינם מחשיבים לתנאי הדברים שנאמרו על פה כמו שבא זה בטענות הברורים וחושבים שזולת מה שנכתב ונחתם שהכל יהיה דברים בעלמא ולא תנאי קיים ויש לנו לומר כן כדי שלא נאמר שהם מכחישים זה את זה כדתנן במסכת סנהדרין פרק היו בודקין (סנהדרין מ'.) אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה בחדש עדותן קיימת שזה יודע בעבורו של חודש וזה אינו יודע בעבורו של חדש וכיון שאין אחד מהם מכחיש עדות רבי שם טוב המעיד על הדברים שהיו על פה בין החזן והברורים בשעת השכירות והקיום א"כ נתחייבו ברורי השנה הראשונה שבועה חמורה של תורה להכחיש עדות רבי שם טוב הנזכר ואיני רואה שיכחישוהו בדבריהם אך אמרו בשבועתם שזולת כל הענינים הכתובים והחתומים לא נזכר להם שום דבר ואין זו הכחשה לעדות רבי שם טוב וא"כ הרי הברורים מחוייבים שבועה להכחיש העד ואינם יכולים לישבע להכחישו כיון שאינם זכורים ומחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם דומיא דנסכא דרבי אבא דבפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ל"ג:) ובפרק כל הנשבעים (שבועות מ"ז.) דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי אייתי חד סהדא דחטף חטפה מיניה א"ל אין חטפי ודידי חטפי הוה יתיב ר' אבא קמיה אמר היכי לידיינוה דייני להאי דינא לישלם ליכא תרי סהדי ליפטריה איכא חד סהדא לישתבע הא קא מודה דחטפה א"ל רבי אבא הו"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כלומר כיון שהעד אומר שחטפה צריך הוא לישבע להכחיש העד ואינו יכול שהרי הוא מודה לדברי העד שחטפה אלא שאומר שהיתה שלו ודידיה חטף וא"כ משלם והא דרבי אבא כל המפרשים ז"ל פסקו אותה וכן ההיא דאמר רבא בבבא מציעא פרק השואל (צ"ח.) מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים זוז והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואע"פ שאם היה אומר איני יודע בכל המנה היה פטור כרב נחמן היכא שמודה במקצת נתחייב שבועה בשאר ואינו יכול לישבע דהא קאמר איני יודע. ולכן משלם כמו שמבואר זה שם ובנדון זה ג"כ כיון שהברורים חייבים שבועה להכחיש העד שאומר שעל פה היו הדברים ההם בין החזן והברורים בשעה ששכרוהו והם אומרים שאינם זכורים משום דבר שהיה שם על פה הוו להו מחוייבים שבועה שאינם יכולין לישבע ומשלמין. ומה שאמרו כי כל תנאי שהתנו עמו כתבו וחתמו אין דבורם זה מספיק להכחיש העד כי הם חשבו שזה לא היה תנאי כיון שלא חשו לכתבו ולחתמו עם שאר התנאין כמ"ש כן בטענותיהן ועוד שאין זה תנאי שהתנו הם עמו אלא הוא התנה והם לא התנו ולא פטרו אותו אלא שאמרו לו שלא יירא שלא יתחדש בעדו דבר והוא נשען על דבורם השכיר עצמו על דעת כן וסמכה דעתו על דבריהם כאת ונוולא אחי וכיון שכן הו"ל כאלו התנה כן בפירוש וצריכין הם לישבע בפירוש שמה שאומר העד שאמר לברורים בשעה שהשכירו אותו ושהשיבו הברורים הכל הוא שקר ולא היו דברים מעולם ושיאמרו כן בברי ולא שיאמרו שאינם זכורים אלא במה שנחתם. אמנם אם ישובו הברורים הראשונים לישבע בברי להכחיש העד שאותן הדברים שאומר העד שנאמרו שם בשעה ששכרו אותו הם שקר ושהם זכורים זה בברור ושכך הי' דעתם בשבועתם הראשונה שהשביעום הברורים כיון שאין בדבר כי אם עד אחד אינו קם לממון כי אם לשבועה חמורה ואם לא ישובו לישבע כן נשאר החזן פטור לע"ד ^*(ב"י ח"מ סי' ל' מחו' ג') ואם מהשכירות הראשון הוא פטור גם מן השני הוא פטור שהרי הברורים השניים אומרים עדותן שלא חדשו בו שום דבר אלא כמו הקיום שעשו עמו בשנה ראשונה והיה להם לחדש ולומר בפי' שלא יהי' פעור מכאן ואילך כיון שבשכירות הא' היה פטור מן הדין לפי מה שנאמר שם בשעת השכירות וגם הם היו שם במעמד ההוא אם היות שעתה אינם זכורים ואם מפני שאמר שהם לא פטרו אותו אמת הוא שהם לא פטרו אותו אבל מתוך שהיה פטור מתחלה ועתה שתקו מחיובו ולא חדשו בו דבר הדין פוטר אותו. גם הברור השלישי שקיים אותו בשנה השלישית אומר שקיים אותו כפי הקיום שקיימו אותו שנה ראשונה ושלא נתחדש באותו קיום שלישי שום פטור מס ומאחר שהוא מודה שקיים אותו כפי הקיום הראשון אם מן הקיום הראשון הוא פטור גם מזה הוא פטור ואם מפני שאומר שלא נתחדש באותו קיום פטור מס אם מן הראשון פטור איך יתחדש בזה הג' פטור והחיוב היה צריך שיתחדש. ועוד אני רואה כי בעדויות שהעידו ממה ששמעו ביום שהטילו חרם ההודאות יש עד אחד והוא אליעזר אלשי"ך שמעיד שרוב הקהל אמרו לו כשהיה רוצה להוציא עצמו מכלל החרם שאין כונת הקהל שהוא יפרע מם אך הוא מפני שלא יערים שום אדם עמו דרך פקדון ובאמת שאם היה ידוע מתחלה שהחזן היה מחויב ועתה שלא כדין היה נמנע מלהטיל החרם והקהל אמרו לו שאין כוונתם שהוא יפרע מס ורוצין לומר שהס פוטרין אותו מחדש יכולין הם לומר שאמרו זה מתוך האונס ובדרך השטאה כההיא דבפרק מצות חליצה דיבם שאינו הגון לה ואמר ליה חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז וההיא דהיה בורח מבית האסורין וכמו שכתבתי למעלה וכן כתבתי לכם בתשובתי הראשונה אבל אם החזן היה נמנע מפני שהיה אומר שהקהל פטרוהו כשנשכר עמהם ורוב הקהל ענו לו שאין כוונתם באמרם שיהיה החרם כולל רק כדי שלא יעלימו עמו אחרים ואין דעתם שיפרע הוא מס א"כ הודו לדברי החזן שאומר שכבר הוא פטור ואע"פ שלא אמרו בפירוש אנחנו מודים לך שכבר אתה פטור כיון שנראה כן מתוך דבריהם הו"ל כהודאה בפירוש כמו שאמרו המפרשים ז"ל דכל שנראה מתוך דבריו שהוא מודה אע"פ שאינו אומר כן בפירוש הוי הודאה אפילו הודאה מתוך כפירה הויא הודאה כדאמרי' (ב"ב ו'.) כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומצטרף עדות זה עם עדות ה"ר שם טוב חכם לפטור החזן לגמרי ואין הברורים נאמנין אפילו בשבועה להכחישם דהו"ל כהודאה אחר הלואה דמצטרפין כדאיתא בפרק זה בורר (סנהדרין ל':) וכבר הכריע הרשב"א ז"ל כדברי האומרים דהודאה בפני עד אחד מהניא משום הודאה ומחייבו שבועה ומצטרף עם אחר לחייבו ממון והא דאמרינן (ב"ב מ'.) הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו לאו דוקא בפני שנים אלא לומר דאפי' בפני שנים צריך לומר כתובו דומיא דמאי דאמרי' התם קנין בפני שנים דלאו דוקא דאפי' בפני אחד או בלא עדים כלל מהניא אם הבעל דבר מודה כמו שהוכיחו זה בראיות ברורות. ועוד שזה העד כבר הוא מעיד [שנאמר זה בפני הקהל ואם כן כבר הוא מעיד] בהודאה גמורה שהודו הקהל בפטור החזן בפני רבים וכי תימא והלא בכל הודאה צריך לומר אתם עדי ובזולת זה יכול המודה לומר משטה אני בך כדאיתא בפרק זה בורר (סנהדרין כ"ט.) י"ל כיון שאינן טוענין משטים היינו בך אין טוענין להם דטענת השטאה אי לא טעין לא טענינן ליה כדאיתא התם ועוד שלא מצינו זה אלא בהודאת חיוב אבל בהודאת פטור כגון מי שחייב מנה לחבירו בשטר ומודה שהוא פרוע או מחול הוי הודאה גמורה בלא אתם עדי וכן כתוב זה בפשיטות בספר חשן המשפט (סי' פ"א סל"ב) ונדון זה הודאת מחילה ופטור היא. גם בעל התרומות כתב שאפילו בהודאות חיוב אם התובע תפוס ממון מן הנתבע אע"פ שיש עדים שהוא מן הנתבע אין יכול לטעון משטה אני בך שהתפיסה עושה להודאתו הודאה גמורה כאלו אמר אתם עדי. ועוד שאם נאמר זה ביחיד המודה לא נאמר זה ברוב הצבור המודים שאין דרך הצבור להשטות וכדאמרי' (בב"ב קע"ה.) בשכיב מרע שהודה דא"צ לומר אתם עדי דאין אדם משטה בשעת מיתה ה"נ יש לומר שאין דרך הצבור המקובצים בבית הכנסת להשטות וחלילה להם ^*(ב"י שם סי' ל"ב ססע"י ז' רמ"א שם סי' פ"א ס"א וע"ש בש"ך סק"ד) ומעתה עדות אליעזר אלשי"ך עדות הודאה הוא גם עדות שם טוב אלמושנינו קרוב לעדות זה רק שזה הוא מבואר יותר ממנו ושאר העדויות רובם נוטים לתועלת החזן ואין שום עדות כנגדו כי לא שמענוה ולא ראינוה אינה ראיה גם דעו כי כל המעידין לעזר החזן עדותן עדות והמעידין כנגדו מיחידי הקהל אין עדותן עדות לפי שורת הדין לפי שהם נוגעין בעדותן אא"כ סלקו עצמן קודם שיעידו מחלק המגיעם שלא יהיה להם הנאה ממנו כדתניא בפרק חזקת (בבא בתרא מ"ג.) בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ותניא נמי האומר תנו מנה לבני עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ומקשינן התם וליסלקו בתרי נפשיהו ולידיינוה ומתרצינן שאני ס"ת דלשמיעה עביד כלומר וא"א להם להסתלק משמיעתו ומ"מ שמעינן מההיא סוגיא דבממון מהני סלוק אבל בלא סלוק לא אפשר להיות דיינין ולא עדים מאנשי אותה העיר אלא שבדיינין שבארצותינו שהם דנין מכח הסכמת הקהל יכולין לדון אפילו בענייני הקהל ואין צריכין סלוק שהרי קבלום עליהם הקהל והו"ל כנאמן עלי אבא נאמן עלי אביך (סנהדרין כ"ד.) וכן י"ל בסופרי הקהל ועדיהם שקבלום הקהל דאי לא תימא הכי לא יהו הצבור יכולין לעמוד בזה בענייני תקנותיהם וחרמיהם שיהיו צריכין להביא עדים מחוץ לעיר להעיד עליהם ובענינים כאלה עם היות ששורת הדין כמו שאמרתי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שהמנהג מבטל הלכה בכיוצא בזה:

סוף דבר הכל נשמע טענות שתי הכתות ועדויות העדים המעידים בתנאי השכירות ודברי הברורים בכח שבועתם ראשונים שניים ושלישים ועדויות האחרים המעידים על מה ששמעו ביום הקהל בשעה שהטילו חרם ההודאות אני אומר לפי מה שלבי יכול לידע ולהבין שהחזן השלש שנים שעבד בשכירותו פטור מכל מסין ואני נפלא מן הברורים ומנהיגי הקהל איך רדפוהו וכתרוהו ובזה אחרי שראו כמה עדים בעזרתו ובפרט עדות החכם ה"ר שם טוב חכם יצ"ו ואין שום עד בעזרתם מעיד בדבר ברור ואף אם היה להם קצת ספק בדבר היה ראוי שיותרו לו הקהל משלהם מאשר יהיה גזלת העני בבתיהם ויש לדון אותם לזכות כי באולי החזן ההוא ציער הקהל או מנהיגם וקינטרם בדברים ולזה בקשו לדחפו באמת הבנין שבידם ומ"מ המשפט לאלהים הוא ואין מכבדין ואין מרחמין בדין: