אמרי במערבא/מסכת מועד קטן
מסכת מועד קטן
[עריכה]פרק א - משקין בית השלחין
[עריכה]טעם איסור מלאכה בחול המועד
[עריכה]הירושלמי דן בזה במועד קטן פ"ב ה"ג (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקורם של עשר נטיעות, ערבה וניסוך המים
[עריכה]הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ד ה"א (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.
תיקון אמת המים במועד
[עריכה]ומתקנין את המקולקלת (אמת המים שהתקלקלה) במועד - דבר שהוא לצורך המועד. אבל דבר שאינו לצורך המועד אסור בשל יחיד, אבל בשל רבים אפילו דבר שאינו לצורך המועד מותר.
בבבלי - לגבי קלקולי המים (בורות מים) שברה"ר חילק את שני החילוקים הללו (האם הוא לצורך המועד והאם הוא של רבים) והוסיף גם חילוק בין חפירה לחטיטה.
בית עלמא - בית קברות
[עריכה]בית עלמא (בית הקברות) דבר מקטיא (שם מקום) וכו'.
בבבלי - סנהדרין יט. הלשון היא: בית עלמין.
כמה וכמה דברים שהם צורכי רבים
[עריכה]אילו הן צורכי הרבים: דנין דיני ממונות ודיני נפשות דיני מכות, ופודין את השבויין וערכים וחרמים והקדישות, ומשקין את הסוטה, ושורפין את הפרה, ועורפין עגלה ערופה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע, ומפרקין את המנעל מעל גבי האימום.
בבבלי - הביא רק שדנים דיני נפשות מכות וממונות.
ציון קברים על אבנים
[עריכה]מצא אבן אחת מצויינת - אף על פי שאין מקיימין כן (שלא כך מציינים טומאה, אלא מרחיקים את האבן מהטומאה) המאהיל עליה טמא, אני אומר מת קמצוץ (נקבר באופן שאינו מחזיק מקום גדול) והיה נתון תחתיה. היו שתים - המאהיל עליהן טהור וביניהן טמא, אם היה חרוש בנתיים הרי הן כייחודיות, ביניהן טהור סביבותיהן טמא.
בבבלי - מיצר אחד או שניים או שלושה מצויינים - האבנים טמאות וכל השדה טהורה, ארבעה מיצרים מצויינים - הם טהורים וכל השדה טמאה.
ציון קברים לבשר של מת
[עריכה]אין מציינין על הבשר שמא נתאכל הבשר. רבי יוסטא בר שונם בעא קומי (לפני) רבי מנא: ולא נמצא מטמא טהרות למפרע (לפני שנתאכל ויעברו שם ולא ידעו שהטהרות נטמאו)? אמר ליה: מוטב יתקלקלו בו לשעה (שיטמאו טהרות לפני שנתאכל) ואל יתקלקלו בו לעולם (שגם לאחר שיתאכל יסברו שעדיין יש שם טומאה).
בבבלי - כתב זאת רק כאשר הוא כזית מצומצם, שאז מסתבר שיתעכל ויפחת מכזית.
אישות היא חולדה
[עריכה]אישות זו חולדה.
בבבלי - פירשו שהיא בריה שאין לה עיניים.
הקבורה וליקוט העצמות
[עריכה]בראשונה היו קוברין אותן במהמורות, נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן ברזים (ארונות של ארזים). אותו היום היה מתאבל ולמחר היה שמח, לומר שנינוחו אבותיו מן הדין.
בבבלי - לא הובא שהיה שמח ושנינוחו מהדין.
ליקוט עצמות בהעברת ארון של אבן ועץ
[עריכה]המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות. אמר רבי אחא: הדא דאת אמר (זה נאמר) בארון של אבן אבל בארון של עץ יש בו משום ליקוט עצמות. אמר ליה רבי יוסי: ואפילו תימר בארון של עץ אין בו משום ליקוט עצמות.
בבבלי - לא הובא.
נשיאת אשה שיש לה בנים
[עריכה]תני: לא ישא אדם אשה שיש לה בנים אפילו בקבר. אמר רבי יוסא: מפני מעשה שאירע (פני משה: שמא תוציא את בנה המת מהקבר ותעליל שהוא הרגו. שיירי קרבן: צריך לגרוס "נושא אדם וכו'").
בבבלי - לא הובא.
הטעמים שאסור לישא אשה במועד
[עריכה]אין נושאין נשים במועד - שמעון בר בא (אבא) בשם רבי יוחנן: מפני ביטול פרייה ורבייה וכו'. רבי אילא רבי לעזר בשם רבי חנניה: על שם שאין מערבין שמחה בשמחה.
בבבלי - הובאו שני טעמים אלו ושני טעמים נוספים - שמניח את שמחת הרגל, מפני הטורח.
מה גדול - תלמוד או מעשה, מעשה בתלמיד שגמל חסד
[עריכה]הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ג ה"ז (כד.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת אמוראים מתי נחלקו בסיד במועד
[עריכה]רבי יהודה אומר לא תסוד מפני שהוא ניוול לה - תרין אמורין (אמוראים), רבי חנניה ורבי מנא, חד אמר: בסיד שהיא מתרתו בתוך המועד נחלקו (רבי יהודה וחכמים), אבל בסיד שהיא מתרתו לאחר המועד דברי הכל אסור. וחורנה (והאחר) אמר: בסיד שהיא מתרתו לאחר המועד נחלקו, אבל בסיד שהיא מתרתו בתוך המועד דברי הכל מותר.
בבבלי - פשוט שנחלקו רק בסיד שלא מקלפתו במועד, אך אם מקלפתו במועד - לכו"ע מותר.
תפירה במועד
[עריכה]ההדיוט תופר כדרכו (במועד) והאומן מכלב וכו'. דבית רבי ינאי אמרו: כדרכו - ממלא את המחט (תופר בבת אחת כמה תפירות), מכלב - אחת אחת. רבי יוחנן אמר: כדרכו - אחת אחת, מכלב - מפסיע (תופר לא ביושר).
בבבלי - היא מחלוקת האם מכלב הוא מפסיע או שיני כלבתא (תוחב את המחט פעם אחת למעלה ופעם אחת למטה).
תיקון ריחיים במועד
[עריכה]מעמידין תנור וכיריים במועד.
בבבלי - הגירסא במשנה היא: מעמידין תנור וכיריים וריחיים.
בניית תנור חדש במועד
[עריכה]מעמידין תנור וכו' - ובלבד שלא יגדרנו בתחילה (שלא יעשה תנור חדש במועד).
בבבלי - חילק שבימות החמה כן עושים תנור חדש, משום שלאלתר יבש ואפשר להשתמש בו כבר במועד, ורק בימות הגשמים לא עושים כי אינו לצורך המועד, שיוכלו להשתמש בו רק כשיתייבש.
פרק ב - מי שהפך
[עריכה]דבר שיש בו אובדן מועט
[עריכה]רבי יודה אומר: יאבד דבר ממועט ואל יאבד דבר מרובה, רבי יוסה אומר: אל יאבד דבר כל עיקר.
בבבלי - הובא רק שלרבי יוסי מותר לעשות מלאכה בדבר האבד גם בלי שינוי.
מעשה שהעם קטפו כרם במועד
[עריכה]רבי שמעון בי רבי יניי קטף כרמיה במועדא, חמוניה כל עמא (כולם) וקטפון בתריה. בשתא חוריתא (בשנה שלאחר מכן) שבקיה ויבש. ילפון מקלקלתא ומתקנתא לא ילפון (העם לומד קלקולים ואינו לומד תיקונים).
בבבלי - הובא אותו המעשה (אך לא רבי שמעון בן רבי ינאי אלא רבי ינאי עצמו). אמנם לא הובא שהעם לומדים רק קלקולים.
סחורה נגבית מיתומים קטנים
[עריכה]פרגמטיא (סחורה שהיא בעין) נגבית (אפילו) מנכסי יתומין קטנים.
בבבלי - לא הובא, ונפסק בשו"ע (חו"מ סי' קח סעיף ד).
טעם איסור שקילת בכור, טעם איסור מלאכה בחול המועד
[עריכה]אמר רבי בא (אבא) בר ממל: אילו היה לי מי שיימנה עמי היתרתי בשר בכור להישקל בליטרא, והיתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד. כלום אסרו בשר בכור להישקל בליטרא לא כדי שיהו מוכרין אותו בזול? והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר. כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה, ואינון (והם) אכלין ושתין ופחזין.
בבבלי - לא הובא בין לגבי בשר בכור ובין לגבי חוה"מ. תוס' (בכורות לא. ד"ה חוץ) כתבו שאיסור שקילת בשר בכור הוא דאורייתא, ובירושלמי כאן משמע שהוא מדרבנן (שיירי קרבן). וכן לגבי חוה"מ תוס' (חגיגה יח. ד"ה חולו) הביאו את הירושלמי הזה ודייקו ממנו שאיסור זה הוא מדרבנן.
לברוח מאנשים חשובים
[עריכה]אם הזכירוך לבולי יהא הירדן בעל גבולך (פני משה: אם בני אדם מבקשים שתתמנה איתם לסעודה וחשיבות - ברח מהם. קרבן העדה: אם הזכירוך לפני השר ואתה ירא - מותר לך לברוח במועד).
בבבלי - לא הובא.
סעודת מצוה, ריבית בשבילה ואכילת שייריה
[עריכה]אמר רבי יוחנן: לווין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החדש. רבי יוחנן בצפרא הוה נחת לכנישתא (לבית הכנסת) והוה מלקט פירורין ואכל, ואמר: יהא חולקי עם אילין דאכלון הכא רומשית (יהא חלקי עם אלו שאכלו כאן אתמול בלילה סעודת קידוש החודש).
בבבלי - לא הובא. לגבי ריבית מראה הפנים (סנהדרין פ"ח ה"ב (מב.)) כתב שמותר רק בריבית דרבנן, ומשנה ברורה (סי' רמב ס"ק ד ושער הציון שם) כתב שמותר רק בריבית בדרך היתר. המעשה ברבי יוחנן הובא בהלכות והליכות בחסידות (שער שישי, עניין "שיריים") כמקור למנהג אכילת השיריים.
קניית בתים מגוי בשבת
[עריכה]רבי יהושע בן לוי שאל לרבי שמעון בן לקיש: מהו ליקח בתים מן הגוי? אמר ליה: אימת רבי שאל - בשבת, תני בשבת מותר. כיצד הוא עושה? מראה לו (לגוי בשבת) כיסין של דינרין והגוי חותם ומעלה לארכיים (ערכאות).
בבבלי - גיטין ח: ובבא קמא פ: הדין הוא: אומר לגוי והגוי כותב שטר מכירה בשבת, שאע"פ שאמירה לנכרי שבות, משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו חכמים.
כיבוש יריחו בשבת
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"א ה"ח (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
דיני חול המועד קשים
[עריכה]אית מילין במועד דקשיין מן אהילות ומן נגעים.
בבבלי - לא הובא.
כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"ה ה"א (יט.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ג - ואלו מגלחין
[עריכה]איסור לכהן לצאת לחו"ל
[עריכה]כהן שיצא חוץ לארץ, הואיל ויצא שלא ברצון חכמים יהא אסור לו לגלח? חד כהן אתא לגבי רבי חנינה, אמר ליה: מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה לחלוץ או לייבם? אמר ליה: אחיו של אותו האיש יצא, ברוך המקום שנגפו, ואת מבקש לעשות כיוצא בו? אית דבעי מימר - הכין אמר ליה: אחיו של אותו האיש הניח חיק אמו וחיבק חיק נכריה, וברוך שנגפו, ואת מבקש לעשות כיוצא בו?
בבבלי - לא דן ביציאת כהן לחו"ל. ובכתובות קיא. הובא מעשה דומה אך לא כתב שהוא כהן, והלשון היא שנשא כותית, כמו הלשון השנייה בירושלמי1.
רצו לנדות את רבי מאיר
[עריכה]ביקשו לנדות את רבי מאיר.
בבבלי - לא הובא.
תנורו של עכנאי, אחרי רבים להטות
[עריכה]אמר ליה (רבי עקיבא לרבי אליעזר): רבי רבי חביריך מנדין לך. נסתיה (לקחו ר"א לר"ע) נפק ליה לברא, אמר: חרוביתא (עץ חרוב) חרוביתא, אין (אם) הלכה כדבריהם איתעוקרין (תיעקר ממקומך) - ולא איתעקרת (ולא נעקר), אין הלכה כדבריי איתעוקרין - ואיתעקרת וכו'. ולית רבי אליעזר ידע שאחרי רבים להטות? לא הקפיד אלא על ידי ששרפו טהרותיו בפניו וכו'. זה תנורו של חכיניי. אמר רבי ירמיה: חכך (מכה גדולה, ולכן נקרא חכיניי) גדול נעשה באותו היום, כל מקום שהיתה עינו של רבי ליעזר מבטת היה נשדף.
בבבלי - בבא מציעא נט: הביא את כל המעשה בתנורו של עכנאי, בנידויו של רבי אליעזר ובכך ששרפו את טהרותיו בפניו, אך הוא בכמה שינויים: בבבלי עקירת החרוב היא לפני שנידוהו, השאלה "ולית ליה לר"א וכו'" והתשובה שהקפיד על ששרפו טהרותיו לא הובאו, וכן בבבלי נקרא עכנאי, ולא פירש מה שמו. רש"י (ד"ה עכנאי) ביאר שהוא מלשון נחש שצורתו בעיגול, ותוס' (ד"ה זה) פירשו שכך היה שמו בעל התנור.
מעכב רבים ממצוה, על מה מנדים, "דוגמא"
[עריכה]שעל עשרים וארבעה דברים מנדין וכו'. אית סגי מינהון מבדרן במתניתא (רבים מהם פזורים במשניות) וכו': שכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי וכו'. תמן תנינן שלח לו רבן גמליאל (לרבי עקיבא) אם מעכב אתה את הרבים (מלהעיד על החודש) נמצאת מכשלן לעתיד לבא - לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות מצוה, שכל המעכב את הרבים לעשות דבר מצוה צריך נידוי וכו'. שכל המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ צריך נידוי וכו'. המפקפק בדבר אפילו מדברי סופרים צריך נידוי, תמן תנינן דכמה השקוהו, מהו דכמה? דכוותה (עקביא בן מהללאל אמר ששמעיה ואבטליון השקו את הגירות רק משום שגם הם היו בני גרים) וכו'. המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נידוי.
בבבלי - הובאה סוגיא זו בברכות יט., אך לא הובאו הלשונות "שכל וכו' צריך נידוי". ולא הובא בבבלי כלל שהמעכב רבים ממצוה צריך נידוי. כמו כן בבבלי במקום "דכמה השקוהו" הלשון "דוגמא השקוה". ותוס' (ברכות יט. ד"ה דוגמא) הביאו את הירושלמי.
תודוס פירנס ת"ח, קידוש השם של הצפרדעים
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ז ה"א (מז.), ועיין מה שכתבנו שם.
לכבד זקן ששכח תלמודו
[עריכה]זקן ששכח תלמודו מחמת אונסו נוהגין בו כקדושת ארון.
בבבלי - ברכות ח: הלשון: היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שלוחות ושברי לוחות מונחות בארון. ובמנחות צט. הלשון: אין נוהגין בו (בזקן הזה) מנהג ביזיון2.
נידוי לכבוד עצמו לא מועיל
[עריכה]זקן שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אין נידויו נידוי.
בבבלי - סובר שאפילו תלמיד שנידה לכבוד עצמו נידויו נידוי.
מקצת היום ככולו הוא דיעבד
[עריכה]הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ג ה"א (יא:), ועיין מה שכתבנו שם.
רבי מאיר ברח פעמיים, ומקלו היה מלמדו
[עריכה]משרת רבי מאיר הייתי בברחו שנים (כשברח פעם שנייה - פעם ראשונה כשנסמך ע"י רבי יהודה בן בבא, ופעם שנייה במעשה דברוריה), ואית דאמרי מקלו של רבי מאיר היתה בידו, והיא היתה מלמדתו דעת.
בבבלי - לא הובא.
ברית כרותה לשפתיים - אינו בירושלמי
[עריכה]בבבלי - הביא כאן (ובסנהדרין קב.) את הכלל "ברית כרותה לשפתיים", ובירושלמי כלל זה לא הובא כלל3. אך הכלל "כשגגה שיוצא מלפני השליט" (שדומה קצת לברית כרותה לשפתיים) הוזכר בכמה מקומות בירושלמי (כגון שבת פי"ד ה"ד (עו:)).
האיסור לזרוק ציפורניים - אינו בירושלמי
[עריכה]בבבלי - כתב כאן (ובנידה יז.) שאסור לזרוק את ציפורניו שמא תעבור עליהם אשה עוברה ותפיל. ובירושלמי לא הובא4.
נוסח גט חליצה
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פי"ב ה"ו (סט.), ועיין מה שכתבנו שם.
תפילה להתחתן עם פלונית
[עריכה]הירושלמי דן בזה בביצה פ"ה ה"ב (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
טוויית תכלת לציצית במועד
[עריכה]וטווה לעצמו תכלת לציצתו.
בבבלי - במשנה הלשון: וטווה על יריכו תכלת לציציתו.
כתיבת שטרי אריס וקבלן במועד
[עריכה]אין כותבין שטרי ארסיות וקבלנות (להיות אריס או קבלן) במועד.
בבבלי - במשנה הזכיר רק שאין כותבין שטרי חוב, ספרים תפילין ומזוזות.
האם מניחים תפילין בחול המועד
[עריכה]חד בר נש אובד תפילוי (איבד את התפילין) במועדא. אתא לגבי רבי חננאל ושלחיה לגבי רבי אבא בר נתן. אמר ליה: הב ליה תפילך וזיל כתוב לך (כהערמה, אך אל תכתוב לו, שמותר לאדם לכתוב רק לעצמו). אמר ליה רב: איזיל כתוב ליה (בלא הערמה). מתניתא פליגא על רב: כותב הוא אדם תפילין ומזוזה לעצמו, הא לאחר לא! פתר לה בכותב להניח (בשביל להניחם לאחר המועד, אבל בשביל להניחם במועד - מותר).
בבבלי - לא הובא מעשה זה. ותוס' (ד"ה רבי יוסי) הביאו את הירושלמי והביאו ממנו ראיה שמותר להניח תפילין בחול המועד, והביאו מחלוקת בדין זה.
אבילות על מי שלא נמצאה גופתו
[עריכה]מי שגררתו חיה (ולא מצאו את גופתו וא"א לקוברו) מאימתי מונין לו? משנתייאשו מלבקש.
בבבלי - לא הובא. אך הובא במסכת שמחות (פ"ב הי"ב) וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' שעה סעיף ז).
גירסא הפוכה במחלוקת מתי אבל מניח תפילין
[עריכה]אבל ביום הראשון אינו נותן תפילין, ביום השיני (השני) הוא נותן תפילין וכו' דברי רבי ליעזר, רבי יהושע אומר: ביום הראשון וביום השיני אינו נותן תפילין בשלישי הוא נותן תפילין.
בבבלי - הדעות הפוכות: רבי יהושע אומר שמניח ביום השני ורבי אליעזר אומר שלא5.
שלושה ימים הנפש עפה על הגוף וחושבת שתחזור אליו
[עריכה]כל תלתא יומין (שלושה ימים שלאחר המיתה) נפשא טייסא על גופא, סבירה דהיא חזרה לגביה (הנפש עפה מעל הגוף וסבורה שתחזור אליו). כיון דהיא חמייא דאישתני זיויהון דאפוי (כיוון שרואה שנשתנו פניו), היא שבקא ליה ואזלה לה. לאחר שלשה ימים הכרס נבקעת על פניו ואומרת לו הא לך מה שגזלתה וחמסתה ונתת בי.
בבבלי - שבת קנא: לאחר שלושה ימים כריסו נבקעת ונופלת לו על פניו ואומרת לו טול מה שנתת בי, אך לא מובא שהנפש עפה על הגוף וסוברת לחזור אליו.
כל זמן שמתו לפניו לא אוכל כל צרכו
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ג ה"א (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
אבילות כאשר מוליכים מת ממקום למקום, בית שריי
[עריכה]הרי שמוליכין אותו (את המת) ממקום למקום, כגון אילין (אלה) דקברין בבית שריי (פני משה: בית שערים. קרבן העדה: סתם שם מקום) - אית תניי תני: אילו שכאן מונין משיצא המת ואילו ששם מונין משייסתם הגולל. אית תניי תני: אילו ואילו משיסתם הגולל. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: הכל הולך אחר גדול המשפחה. רבי יעקב בר אחא בשם רבי אסי: לחומרין (לחומרא), מהו חומרין? אם היה גדול המשפחה כאן - אילו שכאן מונין משיצא המת ואילו ששם מונין משיסתם הגולל, אם היה גדול המשפחה שם - אילו ואילו מונין משיסתם הגולל.
בבבלי - מביא את שתי הברייתות האלו ומחלק אם זה שהלך לקוברו חזר תוך ג' ימים. כמו כן הבבלי לא הדגיש שהכל הולך אחר גדול המשפחה.
דיני אבילות בפינוי מקבר לקבר
[עריכה]הרי שמפנין אותו מקבר לקבר, אית תניי תני: משייסתם הגולל הראשון, אית תניי תני: משיסתם הגולל השני.
בבבלי - לא דן בדין זה, והשו"ע (יו"ד סי' שעה סעיף ג) הביא זאת.
מקור לאבילות שבעה, אין למדין מקודם מתן תורה
[עריכה]מניין לאבל מן התורה שבעה? ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ולמידין דבר קודם למתן תורה? רבי יעקב בר אחא בשם רבי זעורה שמע לה מן הדא: ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת משכן ה' - כשם ששימר הקב"ה על עולמו שבעה, כך אתם שמרו על אחיכם שבעה. ומניין ששימר הקב"ה על עולמו שבעה? ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ. ומתאבלין קודם שימות המת? אלא בשר ודם שאינו יודע מה עתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת, אבל הקב"ה שהוא יודע מה עתיד להיות שימר על עולמו תחילה.
בבבלי - לא הובא המקור מהמבול לדיני אבילות6. הכלל שאין למדין מקודם מתן תורה לא הובא בבבלי בשום מקום, והרמב"ם (אבל פ"א ה"א) הביא כלל זה, שאי אפשר ללמוד מ"ויעש לאביו אבל שבעת ימים" משום שלאחר שניתנה תורה נתחדשה הלכה. תוס' (כ. ד"ה מה) הביאו את הירושלמי, וציון ירושלים (סנהדרין פ"א ה"ד (ח:)) דן באריכות בכלל שאין למדין מקודם מתן תורה.
יש מנהג שהאבל רוחץ אחר הקבורה
[עריכה]מקום שנהגו לרחוץ אחר המיטה (שהאבל רוחץ אחר הקבורה, ורק אח"כ אסור ברחיצה כל שבעת הימים) מרחיצין.
בבבלי - כתב בפשטות שאבל אסור ברחיצה, ולא הוזכר מנהג שמותר לרחוץ לאחר הקבורה.
מקור מפסוק שאין אבילות בשבת
[עריכה]בא להודיענו שאין אבל בשבת, דכתיב ברכת ה' היא תעשיר - זו ברכת שבת, ולא יוסיף עצב עמה - זו אבילות, כמה דאת אמר נעצב המלך על בנו.
בבבלי - כתוב שאין אבילות בשבת, אך לא הובא מקור לכך.
מלאך המוות לא יכול להרוג מי שלומד תורה
[עריכה]חד תלמיד מן דרב חסדא איבאש (חלה) שלח ליה תרין תלמידין דיתנון עימיה (שילמדו עימו, וכך לא יוכל מלאך המוות להורגו), איתעביד קומיהון כמין חיוי ואפסקון ודמך (מלאך המוות עשה עצמו כנחש, הפסיקו ללמוד ומת). חד תלמיד מן דבר פדיה איבאש, שלח ליה תרין תלמידין דיתנון עימיה, איתעביד קומיהון כמין כוכבא (כוכב) ואפסקון ודמך.
בבבלי - לא הובאו מעשים אלו, אך בשבת ל. הובא מעשה דומה בדוד המלך.
אבל שלהוט אחר התורה - מותר לו ללמוד
[עריכה]אם היה (האבל) להוט אחר התורה - מותר.
בבבלי - לא הובא.
טעמים נוספים לכפיית המיטה
[עריכה]ומניין לכפיית המיטות? רבי קריספי בשם רבי יוחנן: וישבו אתו לארץ, על הארץ אין כתיב כאן אלא וישבו אתו לארץ, אלא דבר שהוא סמוך לארץ - מיכן שהיו ישנין על מיטות כפויות. בר קפרא אמר: איקונין (אדם, שהוא בצלם אלקים) אחת טובה היתה לי בתוך ביתך וגרמתני לכפותה (להמיתו), אף את כפה מיטתך. ואית דמפקין לישנא: יכפה הסרסור (לכפות את המיטה שהיא סרסור להוליד). רבי יונה ורבי יוסה תריהון בשם רבי שמעון בן לקיש, חד אמר: מפני מה הוא ישן על מיטה כפויה, כדי שיהא ניעור בלילה (כאשר מתעורר בלילה) ונזכר שהוא אבל. וחורנה (והאחר) אמר: מתוך שהוא ישן על גבי מיטה כפויה הוא ניעור בלילה (אינו נרדם) ונזכר שהוא אבל.
בבבלי - הובאו רק דברי בר קפרא.
כשם שבחייו לא הביט בצורות כך במותו כיסו אותן
[עריכה]הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ג ה"א (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.
קריעה על גוי שקילל
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פ"ז ה"ח (לו:), ועיין מה שכתבנו שם.
צום ביום שמת בו תלמיד חכם
[עריכה]אמר רבי אבהו: יבוא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום (שמת בו תלמיד חכם). רבי יונה הוה בצור כד שמע דדמך בריה דרבי אבהו. אף על גב דאכל גובנא ושתא מיא, אסקיה צום ההוא יומא.
בבבלי - לא הובא שצמים ביום שמת חכם.
עקילס אתא נסייא
[עריכה]הירושלמי כאן הובא (בשינוי קל) גם במגילה פ"ב ה"ד (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
הדין מתוח על כל משפחת המת
[עריכה]כל אותה השנה הדין מתוח כנגד המשפחה. דאמר רבי יוחנן: כל שבעה החרב שלופה, עד שלשים היא רופפת, לאחר שנים עשר חדש היא חוזרת לתערה. למה הדבר דומה, לכיפה של אבנים, כיון שנתרערעה אחת מהן נתרערעו כולן. ואמר רבי לעזר: אם נולד בן זכר באותה המשפחה, נתרפאת כל אותה המשפחה.
בבבלי - שבת קו. הובא רק: אחד מבני החבורה שמת ידאגו כל החבורה.
שיעור כדי דיבור
[עריכה]כמה הוא כדי דיבור? רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו (שלום עליך), אבא בר בר חנה בשם רבי יוחנן: כדי שאילת שלום בין הרב לתלמיד ויאמר לו שלום עליך רבי.
בבבלי - בבא קמא עג: המחלוקת האם הוא כדי שאילת תלמיד לרב - שלום עליך רבי ומורי, או רב לתלמיד - שלום עליך רבי.
האם תלמיד שואל בשלום רבו
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ב ה"א (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
משפט וצדקה של דוד חביבים לפני הקב"ה
[עריכה]הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ב ה"א (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
מיתתן של צדיקים
[עריכה]הירושלמי דן בזה ביומא פ"א ה"א (ב.), ועיין מה שכתבנו שם.
אין מלכות נוגעת בחברתה - אינו בירושלמי
[עריכה]עיין מה שכתבנו ביומא פ"ג ה"ט (כ.).
סיום המסכת
[עריכה]אין מוליכין חלילין לבית האבל אבל מוליכין חלילין לבית השמחה ולבית המשתה (מסיים בדיני אבילות).
בבבלי - מסיים באגדות על הנפטר מן המת ועל תלמידי חכמים7.
1 מצאנו בעוד מקום שהבבלי דן באיסור לצאת לחו"ל, והירושלמי מדגיש שמדובר רק בכהן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לא.
2 קשור בכך שדרך הירושלמי לנקוט לשון חיובית (נוהגין בו קדושה) במקום שלילית בבבלי (אין נוהגין בו ביזיון). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עו.
3 יתכן שקשור בכך שדרך הירושלמי למעט בסגולות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מו.
4 דרך הירושלמי למעט בעניינים סגוליים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מו.
5 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
6 דרך הירושלמי להביא טעמים אגדתיים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לג.
7 דרך הבבלי במקומות רבים לסיים מסכתות בסוגיות שאינן הלכתיות, כגון מעשה או אגדה, אך הירושלמי מסיים בסוגיא הלכתית. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עד.