מועד קטן ח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דהא עצים ואבנים בעלמא לא מטמאו והכא מטמאו ורבי אמר אצטריך דאי כתב רחמנא וביום הראות בו הוה אמינא לדבר מצוה אין לדבר הרשות לא כתב רחמנא וצוה הכהן ואי כתב רחמנא וצוה הכהן הוה אמינא הני אין דלאו טומאה דגופיה אבל טומאה דגופיה אימא מיחזא חזיא ליה צריכא אמר מר יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו מאי משמע אמר אביי א"כ ליכתוב רחמנא ביום מאי וביום שמע מינה יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו רבא אמר כולה קרא יתירא הוא דא"כ לכתוב רחמנא ובהראות מאי וביום שמע מינה יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו ואביי ההוא מיבעי ליה אביום ולא בלילה ורבא ביום ולא בלילה מנא ליה נפקא ליה (ויקרא יג, יב) מלכל מראה עיני הכהן ואביי ההוא מיבעי ליה בלמעוטי סומא באחת מעיניו ורבא נמי מיבעי ליה להכי אין הכי נמי ואלא ביום ולא בלילה מנא ליה נפקא ליה (ויקרא יד, לה) מכנגע נראה לי בבית לי ולא לאורי ואביי אי מהתם הוה אמינא הני מילי טומאה דלאו דגופיה אבל טומאה דגופיה אפילו לאורו נמי קא משמע לן:
מתני' ועוד אמר ר' מאיר מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה היא לו ר' יוסי אומר גאבל הוא לו. דלא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום:
גמ' ורמינהו ההמלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום ולערב אין מתאבל עליהן ואמר רב חסדא ואפילו צרורין לו בסדינו אמר אביי אימא מפני ששמחת הרגל עליו:
ולא יערער על מתו:
מאי לא יערער על מתו אמר רב כד הדר ספדנא במערבא אמרי יבכון עמיה כל מרירי ליבא:
קודם הרגל שלשים יום:
מאי שנא שלשים יום אמר רב כהנא אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל ובא ספדן ועמד על פתח ביתו ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע ולא עלה באותה שעה אמרו לא יעורר על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום ושמואל אמר
רש"י
[עריכה]
דהא עצים - פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה:
ורבי אמר אצטריך - כלומר אע"ג דיליף טומאה דגופיה מטומאה דלאו גופיה לדבר הרשות מוצוה הכהן איצטריך ביום הראות בו:
אבל טומאה דגופיה אימא לא - דלא יליף טומאה דגופיה מטומאה דלאו גופיה לדבר הרשות מוצוה הכהן דהוה אמינא חידוש הוא קמ"ל וביום הראות דהיינו טומאה דגופיה דממתינין לו לדבר מצוה והואיל ואשכחן דממתינין לו לטומאה דגופיה מיהא לדבר מצוה אית ליה נמי כח למילף מוצוה הכהן דממתינין לטומאה דגופיה לדבר הרשות נמי אף על גב דחידוש הוא:
כולה קרא יתירא - כלומר כולה תיבה דביום הראות קרא יתירא:
מראה עיני הכהן - משמע ביום שיכול לראות:
לי ולא לאורי - שאין צריך לאור הנר דהיינו ביום ובההוא שעתא נמי ובא הכהן אלמא דאין רואין אלא ביום:
קמ"ל - וביום הראות בו דבו היינו טומאה דגופיה:
מתני' מלקט אדם עצמות אביו ואמו - ומוליכן למקום אחר לקוברן בקברות אבותם:
מפני ששמחה היא לו - שקוברן בקברי אבותיו ולא מצטער במועד:
ר' יוסי אומר - לא ילקט מפני שאבל הוא לו:
לא יערער על מתו - אם מת לו מת חדש או חדשים קודם המועד לא יערער מפרש בגמ' כד הדר ספדנא במערבא כלומר שלא ישכור ספדן לחזור על קרוביו לומר בכו עמי כל מרי נפש:
לא יספידנו - שאם מת לו מת בתוך שלשים יום לפני הרגל לא ישכור ספדן להספידו ושלשים יום אתרוייהו קאי וטעמא דשלשים יום מפרש בגמ':
גמ' הרי הוא מתאבל עליהן - וקשיא לרבי מאיר דאמר מפני ששמחה היא לו:
אפילו צרורין בסדינו - שאינו מלקטן ואינו רואה אותן הרי זה מתאבל כל זמן שלא נקברו:
מפני ששמחת הרגל עליו - כלומר הרבה הוא עוסק בשמחת הרגל ואינו מצטער במלקט עצמות אביו ואמו:
יבכון עמיה - (אפילו) הכי אסור למימר במועד היינו לא יעורר על מתו:
אמר רב (נחמן) מעשה כו' - כלומר שהיו לו מעות מזומנין לצורך לעלות לרגל ונתנתן אשתו להספדנים ונמנע מלעלות לרגל:
תוספות
[עריכה]
דהא עצים ואבנים לא מטמאו. ואפ"ה מטמאו כאן עצים ואבנים לאו דוקא דהא תנן במסכת נגעים (פי"ב מ"ה) לרבי יהודה אפילו חבילי קש וחבילי תבן וא"כ צריך לומר דרבי נמי מודה לר' יהודה וכן משמע מדלא מסיק דרבי סבר לה כר' שמעון דפליג התם:
מאי וביום יש יום שאתה רואה. משמע לאביי דר' יהודה דריש וי"ו וכן פ"ק דסנהדרין (דף יד. ושם) גבי ושופטיך ופ' אלו מציאות (ב"מ דף כז.) גבי ומצאת וקשה איהו גופיה לא דריש וי"ו דואם המר ימיר בפ"ק דתמורה (דף ב:) ובסוף פרק טרף בקלפי (יומא דף מה.) גבי והאש ושמא דריש ליה לדרשה אחרינא מיהו הכא קשה טפי כיון דר' יהודה דריש וי"ו מאי טעמא לא אמר רבא דהכא נמי דריש וי"ו למה חולק על אביי .. היה לו להזכירה ושמא רבא קאמר אפילו לא דריש ר' יהודה וי"ו הכא להאי דרשה יש ליישבה.:
נפקא ליה מכנגע נראה לי ולא לאורי. תימה דהא לעיל אמר רבא לר' יהודה חידוש הוא ולא גמרינן מיניה ולפירוש שפירש דרבי יהודה לטעמיה דמצריך ופינו בעצים ובאבנים ניחא דלענין פינו דוקא חידוש ועי"ל כיון דלאורו אינו יכול לראות בלא נר א"כ פוסל מטעם ראיה יש לנו ללמוד הימנו כיון דחזינן דבעלמא נמי אשכחנא קפידא בראיה טפי מעולי רגלים דבעינן שתי עינים ובעינן נמי שלא יהא יום המעונן ותימה דהכא משמע דרבא ממעט לילה מהאי קרא ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ד' לד: ושם) מייתי קרא וביום הראות בו והיינו כאביי וי"ל דאורחיה דהש"ס לאתויי דרשות הפשוטים יותר ושמא אי לא כתב כנגע נראה לי הוה מוקמינן וביום הראות למעוטי לילה וכן בפ"ב דמגילה (דף כ.) ולא מוהלין אלא ביום דריש התם מביום השמיני ביום ולא בלילה ובפ' ר' אליעזר דמילה (שבת קלב. ושם) דריש מיניה ביום אפילו בשבת ומבן שמונת ימים דרשינן ימים ולא לילות ובפ' החובל (ב"ק דף פז.) מייתי שבח נעורים לאביה מבנעוריה בית אביה ובריש פ"ק דקדושין (דף ג:) מוקי לה בהפרת נדרים דוקא ושבח נעורים נפקי מוכי ימכור וגו' וכן בפ' קמא דקדושין (ג: יד.) מייתי ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה מספר כריתות ובפרק [המביא גט] (גיטין דף כא:) מפקי לה רבנן מוכתב לה וספר כריתות אצטריך לדרשה אחרינא ומיהו תימה היאך נוכל ליישב הסוגיא דפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לד:) אליבא דרבא דמייתי לה התם למיגמר דין ביום מנגעים ובשלמא אי מייתי מוביום הראות בו מצינו לאוקמי בגמר דין אלא כנגע נראה לי היינו תחילת דין ואביי דאמר אי מהתם הני מילי דטומאה לאו דגופיה. וקיימא פירכא דלעיל דמגופיה דאית ליה לאביי משמעות דורשין איכא בינייהו דמשמע דרבי יהודה לא דריש מופינו הוה דריש ליה נמי שפיר ואצטריך וביום הראות ע"כ נראה לי דה"פ לעיל משמעות דורשין איכא בינייהו רבי סבר דביום הראות אצטריך לדרשה אחרינא דביום ולא בלילה כדפרישית נמי לעיל ורבי יהודה סבר דתרוייהו דרשינן ואיצטריך לתרי קראי כי היכי דאית ליה לרבי דמופינו ה"א טומאה דלאו גופיה קמ"ל וביום ומביום לא שמעינן אלא לדבר מצוה קמ"ל ופינו ולפי זה לכ"ע ממתינין לדבר הרשות דהא תרוייהו דרשי ופינו כדפרישית ומלתא דאתיא מק"ו טרח וכתב לה קרא דהיינו דבר מצוה וקשה קצת אליבא דרבי יהודה שמה שיש בחומרא חידוש אין ללמוד הימנו קולא דקאמר משום דחידוש הוא דהא עצים ואבנים לא מטמאו אין ללמוד ממנה אלא דכוותיה אמרינן פרק כל הבשר (חולין ד' קח. ושם) בשר בחלב חידוש הוא ופירש רבינו יעקב דאי תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי וכי מבשל ליה אסור והחידוש אינו מן האיסור דבהדי הדדי אסור והאי לחודיה והאי לחודיה שרי דהא כלאים נמי כל חדא שרי ובהצטרפות אסירי כדמסיק בפ' אלו עוברין (פסחים דף מד:) משמע כשהאיסור חידוש אין ללמוד ממנו קולא מהאי טעמא היה מיישב רבינו יצחק בר אברהם ההיא דעדים זוממין דחידוש הוא:
ורמינהו המלקט כו'. במס' שמחות (פרק יב ע"ש) והוה מצי לשנויי הא מני ר' יוסי היא דאמר במשנה אבל הוא לו:
ולערב. אינו מתאבל ואמר רב חסדא. בלא דרב חסדא הקשה היטב אלא כך רגילות הש"ס אגב גררא להביא פירוש הברייתא דאפילו צרורין לו בסדינו אינו מתאבל לערב ויש מפרשים דארישא קאי אפילו צרורין לו בסדינו כמה ימים צריך להתאבל כל זמן שרואה אותן ופי' קמא ניחא טפי אבל לא שייך הכא כל כך לפירוש ראשון דהא מסיפא אינו מתאבל לערב לא מצי להקשות על המשנה כי אם מרישא וצריך לומר דמייתי סיפא אגב גררא והא דרב חסדא אגב גררא לגררא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]ע א מיי' פ"ט מהל' טומאת צרעת הלכה ו', סמג עשין רלד:
עא ב מיי' פ"ט מהל' טומאת צרעת הלכה ה':
עב ג מיי' פי"א מהל' אבל הלכה ג', סמג לאוין עה ועשין דרבנן ב, טור ושו"ע יו"ד סי' ת"ג סעיף ד':
עג ד מיי' פי"א מהל' אבל הלכה ו', ומיי' פ"ו מהל' יו"ט הלכה כ"ד, סמג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תקמ"ז סעיף ג', וטור ושו"ע יו"ד סי' שמ"ז סעיף א':
עד ה ו מיי' פ"ו מהל' אבל הלכה ח', טור ושו"ע יו"ד סי' ת"ג סעיף א':
ראשונים נוספים
ועוד אמר ר"מ מלקט אדם עצמות אביו ואמו במועד:
אוקמא מפני ששמחת הרגל עליו ואינו מתאבל עליהן אבל בשאר הימים זולתי המועד המלקט עצמו' אביו ואמו מתאבל עליהן כל היום ולערב אינו מתאבל עליהן אמר רב חסדא ואפילו צרורין בסדינין:
ירושלמי תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות ר' יוסי אומר לעולם אין בהן משום ליקוט אלא אם (חסר בכ"י) כר אחא דאמר יש ליקוט עצמות בארון של עץ והורה לו שלא להטמאות כר' יוסי דאמר אין ליקוט עצמות בארון ואפי' של עץ תני ליקוט עצמות אין אומרים עליהן קינין ונהי. ואין אומרין עליהן ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים ואלו הן ברכת אבלים שאומרים בבהכ"נ. ותנחומי אבלים שאומרים בשורה. תני' אבל אומרים עליהן דברי' רבנן דקיסרי אמרי (רבנן) קילוסין.
ולא יעורר על מתו. איזהו עירעור מזכירו בין המתים. הספד מספידו בפני עצמו.
מתניתין: לא יעורר אדם על מתו. ולא יספדנו קודם לרגל שלשים יום. מאי לא יעורר אדם על מתו. אמר רב יהודה כד הוה ספדינ' במערב' ואמר יבכון עמיה כל מרירי לבא. ומאי שנא שלשים יום אמר רב כהנא ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב. מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל. בא ספדן על פתח הבית ונטלתן אשתו ונתנם לו. ונמנע אותו אדם ולא עלה. באותו שעה אמרו לא יעורר אדם על מתו. ולא יספדנו קודם לרגל שלשים יום. ושמואל אמר שאין המת משתכח מן הלב עד ל' יום. מאי בינייהו איכא בינייהו דקא עבדי בחנם לרב שרי ולשמואל אסור וקי"ל כרב.
וכתב הרב רי"ץ בן גיאת ז"ל וכיון דטעמא משום עליית רגל הוא האידנא שרי. וקשה לי א"כ לימא נמי איכא בינייהו בזמן הזה. אלא משנה חתוכה שנינו בכל מקום. אי משום שכל דבר שבמנין. אף על פי שבטלה דבר לא בטלה גזרה עד שיהא שם מנין אחר להתירו. אי משום דלאו דווקא משום עליית רגל. אלא נמי משום שביתת הרגל שאדם מכנס ממונו לצרכי הרגל. ואתי לאיבטולי ממצוה הילכך גזירה לכל זמן ובכל מקום היתה.
ירושלמי (א,ה). איזהו עירור מזכירתו בין המתים. אי זהו הכבוד שהוא עושה לו הספד בפני עצמו. הדא דתניא בישן אבל בחדש מותר. איזהו ישן ואיזהו חדש תוך ל' יום חדש. ישן לאחר ל' יום. תני לא תעורר אשה לוית' כמה דתימר העתידי' עורר לויתן.
וכתב הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל נראה מזה כי מפני צער המועד הוא כשמואל והילכך הלכתא כותי'. וזו שיטה חדשה שתפס לו הרב הזה ז"ל. שנפסוק במחלוקת הגמרא שלנו מפני הירושלמי שנשנית שטתו כאחד מן האמורים. ואם ינהוג הרב כשיטתו הזו בכל מקום. כמה וכמה שיפסוק בהם. שלא כפסק הגאונים. ולא כדרכי הכללים המסורים לנו אלא הלכה ודאי כרב דמשום ממון הוא. והיכא דקעביד בחנם שרי. וכן דעת רבינו. וכן פסקו כל בעלי הלכות ז"ל.
אבל כמדומה בעיני. שמת חדש בתוך שלשים לדברי הכל מותר. לפי שאין אדם מתיאש מהספדו. ואם בא ליכנס מעות לרגל. או לענין אחר. שכר הספדם הוא מקנת מהן. ועוד כל שלשים בכלל הספד של שעת מיתה הוא. ובאותו שכר הוא נספד. ומי שמת לו מת. ודאי שמספידין אותו אפילו בערב הרגל לדברי הכל. ואם כינס מעות ואירע בו דבר. יכנס אחרים ויעלה למצותו. משא"כ במת ישן שנתיאשו מהספדו. והאשה שדעתה קלה. הספידתו והוציאה בה ממון שלא מדעת. ואעפ"י שאמרו שבעה להספד. כל שלשים יום נמי מספידין לחשובין ולגדולים כדאמרינן. אל תספדוני יותר משלשים הילכך בין להספד בין לעורר עליו בין המתים מותר.
תדע שהרי אפילו לשמואל כיון שאין משתכח מן הלב כל שלשים יום לעררותו. הרי שמת ארבעים יום קודם הרגל. למה (לא) יספידנו לאחר עשרה ימים אלא כל שלשים יום למיתתו. אינו בכלל גזירה. וכהספד דשעת מיתה דמי. וכן נראה מאותה גמרא בירוש' שיש להם המעשה הזה של רב. דגרסינן עלה. תני לא ישא אדם אדם אשה שיש לה בנים לעולם ואפילו בקבר, משום שהיה והוא המעשה הזה. שנטלה ממון גדול שכינס לעלות לרגל ונתנתן לספדן להספיד בן שהיה לה מבעל אחר. ונמנע אותו אדם ממצותו בשביל כך ולפי שהענין הזה קרוב לקטטה גדולה לגרושין ויש בו הפסד ממון לפיכך ראוי שלא ישא אדם אשה שיש לה בנים לעולם ואפילו בקבר. ומפני שסמכו בעלי גמרא זו האזהרה לגזירה של משנתינו. נראה שהכל טעם אחד ומעשה אחת היה:
תנו רבנן המלק' עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהן. אמר רב חסדא אפילו צרורין לו בסדינו ובמועד מותר ללקטן ואינו מתאבל עליהן כלל מפני ששמחת הרגל עליו. והא דקתני עצמות אביו ואמו לאו דוקא אלא על הכל נמי מתאבל ביום ליקוט עצמות בכל הדברים הנוהגין באבל בכפיית המטה ועטיפת הראש וקורע. ושאר דברים האסורין באבל.
[באבל פי"ב] כל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות. ליקוט עצמות אינן אלא יום אחד לפיכך מלקטין אותן עם חשיכה רבי שמעון בן אלעזר אומר היה עומד ומלקטן כל היום מותרין ביום שלאחריו. אין עומדין עליהן בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים אבל אומרים עליהן תנחומין לעצמן. ואין עולין עליהן בחצר עיר אבל מברין עליהן בתוך ביתו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה