רמב"ם הלכות אבל ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקדמה · המדע · אהבה · זמנים · נשים · קדושה · הפלאה · זרעים · עבודה · קרבנות · טהרה · נזקים · קנין · משפטים · שופטים


<< | משנה תורה לרמב"ם · ספר שופטים · הלכות אבל · פרק ששי | >>

דפוס וורשא-ווילנא · הגהה על פי כתבי-יד

נושאי כלים על הפרק: כסף משנה מגיד משנה משנה למלך לחם משנה
כלים חיצוניים לפרק זה: נוסח הפרק על פי כתבי יד תימניים (כתיב או מנוקד), ונושאי כלים על פרק זה

דפוס[עריכה]

הלכה א[עריכה]

מדברי סופרים שיהיה האבל נוהג במקצת דברי אבילות כל שלשים יום ומנין סמכו חכמים לשלשים יום שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום.

הלכה ב[עריכה]

ואלו דברים שהאבל אסור בהן כל שלשים יום:

אסור בתספורת ובגיהוץ ובנשואין ובשמחת מרעות ולילך בסחורה ממדינה למדינה הכל חמשה דברים.

הלכה ג[עריכה]

בתספורת כיצד כשם שאסור לספר כל שער גופו או לגלח שפמו או לקוץ צפרניו בכלי כל שבעה כך אסור כל שלשים יום בד"א באיש אבל באשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה והאיש עד שלשים יום ועל אביו ועל אמו חייב לגדל שערו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו.

הלכה ד[עריכה]

וכן אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין כל שלשים יום אחד האיש ואחד האשה היו צבועין ומגוהצין מותרין וכן אם לא היו חדשים אע"פ שהן לבנים ומגוהצין מותרין וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ ולאחר שלשים יום מותר בגיהוץ אפילו על אביו ועל אמו.

הלכה ה[עריכה]

בנישואין כיצד אסור לישא אשה כל שלשים יום ומותר לארשה אפילו ביום המיתה ומי שמתה אשתו אם כבר קיים מצות פריה ורביה ויש לו מי שישמשנו ואין לו בנים קטנים הרי זה אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים אבל מי שלא קיים מצות פריה ורביה או שקיים ויש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו הרי זה מותר לארשה ולכנוס מיד ואסור לו לבא עליה עד שלשים יום וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד שלשים יום.

הלכה ו[עריכה]

שמחת מרעות שהיה חייב לפרוע אותה מיד מותר לעשותה מיד לאחר שבעה אבל אם אינו חייב לפרעה אסור להכנס לה עד שלשים יום.

הלכה ז[עריכה]

במה דברים אמורים בשאר כל מתים אבל על אביו ועל אמו בין כך ובין כך לא יכנס לשמחת מרעות עד שנים עשר חדש.

הלכה ח[עריכה]

על כל המתים כולן מותר לילך בסחורה לאחר שלשים על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו לך עמנו.

הלכה ט[עריכה]

על כל המתים כולן רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט על אביו ועל אמו ממעט בעסקו.

הלכה י[עריכה]

ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקו ימעט ואם לאו יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהן חיי נפש.

הלכה יא[עריכה]

מי שהיה בעלה צלוב בעיר או אשתו צלובה או אביו ואמו אסור לו לשכון באותה העיר עד שיכלה הבשר ואם היתה עיר גדולה כאנטוכיא יש לו לשכון בצד האחר שאינן צלובין בו.

הלכה יב[עריכה]

יום שביעי מקצתו ככולו והוא עולה לכאן ולכאן ולפיכך מותר לכבס ולרחוץ ולעשות שאר הדברים ביום שביעי וכן יום שלשים מקצתו ככולו ומותר לספר ולגהץ ביום שלשים.

הלכה יג[עריכה]

מי שתכפוהו אבליו והכביד שערו מיקל בתער לא במספרים ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ולא בחול ורוחץ כל גופו בצונן אבל לא בחמין וכן מי שתכפוהו אבליו ובא ממדינת הים ומבית השביה או שיצא מבית האסורים או שהיה מנודה והותר או שהיה מודר ונשאל על נדרו והותר וכל היוצא מטומאה לטהרה הרי אלו מגלחין בימי אבלם הואיל ותכפם אבל אחר אבל ולא מצאו פנאי.

הגהה[עריכה]

לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.