איכה ישבה בדד העיר. להבין מלת איכה נקדים מ"ד במד' שלשה אמרו איכה משה וישעיה וירמיה. משה אמר איכה אשא לבדי. ישעיה אמר איכה היתה לזונה. ירמיה אמר איכה ישבה בדד. ולהבין נראה דכבר ידוע דכשישראל אינם בתכלית השלימות אין השם של ד' מלא. ובזמן שאין משפט בישראל השם אינו בשלימות וחסר ממנו ו' ה' ונשאר י"ה וז"ש דוד שבטי יה עדות לישראל וכו' כי שם ישבו כסאות למשפט וכו' וכן אם הזנות ח"ו מתרבה בישראל ג"כ אין השם של ד' מלא. וכן בגלות אין השם מלא כי יד על כס י"ה וארז"ל מיום שחרב בהמ"ק די לעולם להשתמש בשני אותיות. וידוע דמלת אך מורה על המיעוט דאכין ורקין מיעוטים הם. ולכך משה ששפט את כל ישראל לבדו והיה קשה עליו הדבר אמר איכה אשא לבדי טרחכם. איכה א"ך י"ה רצונו שחסר השם של ד' ואינו נשאר רק י"ה. וכן ישעיה ראה הזנות מתגרה בישראל כמ"ש ויאמר ה' וכו' יען כי גבהו בנות ציון וגו' אמר איכה היתה לזונה. איכה א"ך י"ה. וירמיה ראה מטרוניתא בניוולה והיה בעת הגלות המר ודי לעולם בשני אותיות לכך אמר איכה ישבה. א"ך י"ה. וכן באדה"ר כאשר חטא ואכל מעץ הדעת נחסר השם ולכך א"ל הקב"ה איכה א"ך י"ה. וידוע דהתורה היא סם חיים למקיימיה והיא נעימה. ולעוברים עליה היא סם המות והיא הוה על הוה. ולכך במתן תורה בא השם במ"ג ונאמר אנכ"י אמירה נעימה וכו' אבל בעת הגלות נעשה מן נ' ה' במ"ק ונאמר איכה תמורת אנכי דה"א מורה הוה על הוה וזהו הפירוש של מלת איכה והבן:
ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה. ידוע מאמר חז"ל כאלמנה ולא אלמנה ממש אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור. ולכאורה המשך הפסוק אינו מובן העיר רבתי עם היתה כאלמנה איך תליא זב"ז. ואפשר לומר דזהו לטובת ישראל שבשביל זה חביבותיה לגבן כי לא נתערב עדת ישראל עם בני נכר וכמ"ש בלעם הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. אולם באמת אם אין ישראל מעורבים בין עמי הארצות אינה רבותא כ"כ. אכן כאשר ישראל מעורבים בין העמים ואעפ"כ אינם לומדים ממעשיהם ודתיהם שונות מכל עם. זהו רבותא וזהו חיבתם לפי המקום ב"ה. וידוע דישראל היו בבית שני רבתי עם מכל אומה ולשון. ורבים מעמי הארץ באו לירושלים לסחור את הארץ וללמד חכמתם כמבואר במדרש וביוסיפון. ואפ"ה עדת בני ישראל לא נטמעו ביניהם ועמדו על משמרתם משמרת הקודש. ועל זה צווח המקונן איכה ישבה בדד העיר רבתי עם רצונו לומר אף שהיו רבתי עם ונקבצו שם רבים מעם נכר. מ"מ עמד טעמו בו וריחו לא נמר מפני מה היא ישבה בדד. והיתה התשובה על זה. היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש כי דעתו לחזור ועדיין חביבותי' לגבן כנ"ל וק"ל. ומה שאמר המקונן כאלמנה ולא אמר כגרושה דהא הבעל הוא ה' צבאות חי וקים לעולם. נראה היות הטעם הוא עפ"י מ"ש הזוהר שהאשה אשר מת בעלה רוחיה שביק בקרבה והוא מסתתר בקרבה ולכך נקראת אלמנה מלשון פלוני אלמוני שהוא מלשון העלמה ומכוסה והסתרה כי עודנו רוח בעלה נעלם בקרבה. וכן אנחנו בגלות המר הזה. אף שהשכינה איננה בגלוי כמו שהיתה מקדם אשר עין בעין ראו כל בשר את כבוד ה'. מ"מ מסתתר שכינתו בינינו ולא זזה מאתנו. וז"ש המקונן איכה ישבה בדד בלי השראת שכינה הלא העיר רבתי עם והן אל כביר לא ימאס. ועל זה באה המענה היתה כאלמנה רצונו שהשכינה היא בהעלמהובהסתר בתוכנו וק"ל:
עוד כיוון באומרו היתה כאלמנה. דידוע דהמשכן נקרא על שם שנתמשכן להקב"ה עבור עונותיהם של ישראל. וידוע דמשכון ניתן לחזרה לבעלים. וכאשר באמת המשכן נתמשכן כמה פעמים וניתן לחזרה בנוב וגבעון ושילה עד בנין המקדש. אולם המקדש ניטל ממנו בתורת גבייה ואין לנו שייכות בגוי' ובעו"ה לא הוחזר עטרה ליושנה זה כמה שנים רבים אשר חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו. וידוע דאלמנה אין ממשכנין אותה אבל לגבייה נוטלין. וזהו כוונת המקונן היתה כאלמנה שלא נטל הקב"ה המקדש למשכון רק בתורת גבייה ולכך ישבנו בדד וק"ל:
רבתי בגוים שרתי במדינות. נראה כוונת המקונן דלפעמים מעלת העם הם בעצמותם היינו שהם גבורים וחכמים ושאר מעלות התרוממות. ולפעמים מעלת העם הוא מצד המדינה היינו שהיא נבחרת ומושבה במערכה טובה וכדומה. וירושלים היה לה שני מעלות אלו רבתי בגוים שהיה להם מעלה מצד עצמן. ושרתי במדינות היינו מצד המדינה שהיו מביאים לה דורונות עד אין סוף. ואעפ"כ גרמו העונות שהיתה למס למדינות אחרות. ולא די שמה שהיה בידה ניטלה ממנה. אף גם זאת שהיתה למס למדינות אחרות. נפילה כזו איננה כלל בדרך הטבע. עוד כיוון המקונן באומרו רבתי בגוים על בית שני שהיו למס ליוונים ולרומיים כמבואר ביוסיפון. ובאמת היה גדול כבוד הבית האחרון יותר מן הראשון ונתפרסם בית שני בכל העמים יותר מבית ראשון. וזהו אומרו רבתי בגוים וגם שרתי במדינות בפרסום גדול. ומ"מ היתה למס וק"ל:
בכה תבכה. פירושו ע"פ מאמר חז"ל אתם בכיתם בכייה של חנם וכו' וזהו בכה מאז בימי מרגלים לכך גם עכשיו תבכה. אכן המשך הפסוק עם כל רעיה בגדו בה נראה לומר דלכאורה מה זה ועל מה זה בשביל שבכו אז על חנם הוקבעה בכייה לדורות. רק י"ל דידוע מ"ש המפרשים בשביל גזירת המרגלים אשר נגזר על דור המדבר שלא יבאו לארץ נגזר גם על משה למות במדבר כמ"ש גם בי התאנף ה' בגללכם ורק עילה מצא במי מריבה. וידוע דאלו בא משה לא"י לא היה נחרב הבית כלל. וז"ש אתם בכיתם בכייה של חנם וגרמתם מיתת משה במדבר. מזה נסתעף בכייה לדורות דבעו"ה נחרב מחמד עינינו בית מקדשינו כנ"ל. והענין באמת מה שלא נחרב הבית אלו בא משה לארץ. הטעם היא מפני שכל הנביאים לא עמדו בפרץ בשביל ישראל ולא מסרו נפשם עליהם כמו משה רע"ה. שכל הנביאים כאשר ראו שישראל סרו מאחרי ה' הוסיפו כעס על ישראל. ולא כן עבדו משה שמסר נפשו עליהם והתפלל עליהם כמ"ש ואם אין מחני נא. ולכך כשמת משה אמר הקב"ה מי יקום לי עם מריעים וכו' לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו. וזהו מאמר המקונן בכה מאז בימי מרגלים מזה נסתעף בכייה לדורות כנ"ל ואמר הטעם משום דאין מנחם לה מכל אוהביה כל רעיה בגדו בה היינו נביאי ישראל כנ"ל זולתי משה ודוק:
בלילה מ"ש בלילה ולא ביום. היות ידוע דלישראל דנין ביום ולעו"ג בלילה. ולכך אמר בכה תבכה בלילה עת דין העו"ג אז תעורר הבכי לעורר על עו"ג המצירים אותך. רק לכאורה ראוי לבכות ביום עת דין ישראל לעורר הרחמים על ישראל. לזה אמר אין מנחם לה וכו' דכל מלאכי רחמים נתהפכו לדין אחר חורבן וא"כ לא יליצו בעד ישראל. ויותר ראוי לבכות בלילה לעורר על העו"ג דודאי לא יליצו בעדם דהלא המה מלאכי דין. וממילא יגיע לך הרווחה. או יאמר דכל המלאכים הם מקטריגים על ישראל. אמנם בחיות הקודש משתמשים ב' כתות ואותן שאומרים שירה הם מצטערים בצער ישראל. וידוע זמן שירת החיות לפני הקב"ה הוא בלילה כדאמרינן בלילה שומע מפי החיות. ולכך בכה תבכה בלילה שימליצו החיות בעת הזאת עליך. ולהיות דכל מה שנעשה בלילה בקל יבא לידי שכחה לזה אמר ודמעתה על לחיה להיות לרושם ולזכרון ביום וק"ל:
או י"ל דידוע דכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה והטעם הוא דעל כל השערי' ממונים מלאכים חוץ משערי דמעה אין מלאך ממונה עליהם זולתי הקב"ה בעצמו מקבל הדמעות. ולכך מזהיר המקונן בכה תבכה וכו' ודמעתה על לחיה דוקא ע"י דמעות והטעם כי כל רעיה בגדו בה וכל השערים ננעלים חוץ משערי דמעה כנ"ל וק"ל:
גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה. יובן ע"פ מאמר ישעיה הנביא למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' וכו' קטורת תועבה היא לי והענין הוא דכשאין תורה בישראל והם מקריבים קרבנות בזה נותנים כח לסטרא אחרא וז"ש למה לי רוב זבחיכם וכו' תועבה הוא לי וגם כאן כוונת המקונן גלתה יהודה מעוני של תורה דאין עני אלא בדעת ומרוב עבודה שהקריבו קרבנות בלי תורה ומע"ט ובזה נתנו כח לסטרא אחרא וגרמו הגלות ולכך היא ישבה בגוים וק"ל:
כל רודפיה השיגוה בין המצרים. פירש"י בין י"ז בתמוז לט' באב. והטעם שימים אלו באמת מי"ז בתמוז עד ט"ו באב הם ימי יגון וצער כמבואר במדרש שהיו חופרין קבריהם וחששו למות עד ט"ו באב כי עד אותו יום מדה"ד מתוח והטעם כי סתם נידוי הוא למ"ד יום ובעגל נתנדו כמ"ש רש"י ומשה יקח את האהל מנודה לרב מנודה לתלמיד. ובי"ו בתמוז עשו את העגל לכך נמשך עד ט"ו באב זמן הנידוי. ולכך ימים אלו באמת הם עלולים לכל הפורענות בעו"ה וא"ש. או י"ל דידוע דד' תקופות בשנה שנים מהם טובים ושנים רעים וצא וחשוב תקופת טבת ימי צרה כמבואר בסליחה. תקופת ניסן בו נעשה נס גדול ועברו הירדן. תקופת תמוז הובקעה העיר בראשון כמבואר בירושלמי. תקופת תשרי ימי סליחה וכל האוכל ושותה בתשיעי כאלו מתענה וכו' וז"ש השיגוה בין התקופות הרעים וטובים וק"ל:
ורש"י פי' בין הגבולין. י"ל דהנה ישראל עבדו לצבא השמים וכסיליהם ויש לשאול מה ראו על ככה לעבוד למזלות. רק י"ל דהנה ארץ ישראל איננה יושבת תחת המזל רק עיני ה' אלהיך דורש אותה והוא המשפיע וידוע דמפי עליון לא תצא הרעות כי הוא מלך רחמן וודאי לא יריע אמנם המזלות הם המריעים ולכך עבדו למזלות שגם המה יסכימו להטיב עמם. וידוע דח"ל ישנו תחת המזל אמנה גבולי א"י כמו סוריא וארם נהרים וכדומה מכיבוש יחיד אינו תחת המזל. ומ"מ הואיל ואינם מקודשים כראוי אין השכינה שורה שם בגלוי. ושם היה מקום מוכשר להפרע מישראל. ואז היו נלקים משונאיהם. וז"ש בין הגבולין וק"ל:
והתרגום מפרש מעוני שגזלו לעניים ומרוב עבודה שהשתעבדו בעבדיהם בני ישראל. וידוע דגזילת העני הוא בהשגת גבול שדהו כי אין לעני כסף וזהב לגזול ממנו זולתי בהשגת גבולו וכמ"ש גזילת העני בבתיכם דייקא. ולכך נפרעו מדה כנגד מדה על גזילת העני השיגוה בין המצרים בין הגבולין. ועל שהכבידו עול על עבדיהם היא ישבה בגוים אין לה מנוח מהכבדת עול זו לעומת זו. גם בין המצרים היינו עשו וישמעאל. ועל שהכבידו עול על עבדיהם נפרעו מישמעאל בן הגר בן האמה. ועל שגזלו לעניים נפרעו מעשו שיצא לצוד ציד להביא מן הגזל ודוק:
דרכי ציון אבלות. יובן עפ"י מ"ד בגמרא אלמלא שערי ירושלים ננעלים בלילה חייבים עליה משום רשות הרבים והיינו משום שרבים בוקעין בו. ולכך נעשו מתחילה השערים להיות רה"י. אמנם כשהעמידו שומרים על אם הדרך ובטלו עולי רגלים ולא היו רבים בוקעים בו בלא"ה הוי רה"י ולא היו צריכים להשערים וז"ש דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד דייקא רצונו שבטלו עולי רגלים ולכך שעריה שוממין כי אינם צריכין להם. וגם כהניה נאנחים משום דלא הקריבו קרבנות במועד וק"ל:
בתולותיה נוגות. תרגם המתרגם על שנתבטלו ט"ו באב ויה"כ. והמובן הוא שימים אלו הם ימי שמחה להנשים. כי ביוה"כ נאמר סלחתי כדבריך על חטא העגל. ועיקר הכפרה היה על שלא עבדו כל ישראל העגל כי הנשים מיאנו בהם והם הגינו עליהם. וכן ט"ו באב יום שכלו בו מתי מדבר שהותר להם הנידוי מחטא עגל וזה היה בזכות הנשים ולכך בימים אלו יוצאות וחולות בכרמים. אמנם בימי ירבעם וגם אח"כ בעו"ה אף הנשים קלקלו והקטירו למלאכת השמים כמש"ה בירמיהו. וא"כ לשמחה מה זו עושה ולכך אמר המקונן בתולותיה נוגות על שנתבטלו ימי חג שלהם כתרגומו וק"ל:
היו צריה לראש אוביה שלו מאמר המקונן יובן ע"פ מ"ד בגמ' כשקראו לפני יהויקים איכה ישבה אמר אנא מלכא. בכה תבכה אמר אנא מלכא. גלתה יהודה אמר אנא מלכא. דרכי ציון אמר אנא מלכא. כיון שהגיע להיו צריה לראש מיד צוה לשרפו ע"ש. ולכאורה מאמר זה קשה להבין דאם ישראל יהיו בגולה על מי ימלוך ותירץ אמ"ו זלה"ה דאיתא בגמ' דר"ה מלך וצבור מלך נכנס תחילה לדין וקאמר הטעם מקמי דליפוש חרון אף. ולפ"ז יובן דכשקראו לפניו איכה וכו' אמר אנא מלכא והוא נכנס תחילה לדין מקמי צבור דליפוש חרון רף. ואח"כ יהיו נדונים ישראל שלא בכעס. אכן כששמע היו צריה לראש מיד כעס דהם נדונים תחלה. וידוע דכשנגזר על ישראל ביום חרון אף ה' אף על שאר האומות נגזר ולפי זה למה אויביה שלו. אכן היות צריה לראש ומלך נכנס תחילה לדין דליפוש חרון אף ולכך אויביה שלו כי לא היו נדונים אח"כ. וזהו כוונתו באומרו היו צריה לראש אויביה שלו. אמנם בהשקפה ראשונה נראה תמיה' למה ידין הקב"ה לישראל ולא לאומות הלא כל עבירות שעברו ישראל כמו כן עברו האומות בלי ספק וכי יש נשיאות פנים בדבר. רק י"ל דבוודאי אם הקב"ה היה נפרע מישראל לאחר שנתמלא סאתם ודאי שפך חמתו ג"כ על האו"ה. אבל באמת וישקוד ה' על הרעה כי צדיק הוא וצדקה עשה השם עמנו שנפרע מישראל קודם שנתמלא סאתם כדי שיהא להם תקומה. ולזה לא באו האו"ה בדין כי להם אין נפרע עד אחר מלאת סאתם וז"ש המקונן לנתינת טעם על שמחת האומות על אשר לא באו לדין והטעם כי ה' הוגה על רוב פשעיה וברוב רחמיו וחסדיו נפרע קודם מלאת סאתם ושקד על הרעה וזהו עולליה שלא טעמו טעם חטא הלכו שבי לפני צר הרצון קודם שהגיעו ימי צר ועת פקידה ולכך אין האומות נענשים עם ישראל וזהו אויביה שלו וק"ל:
או יאמר דידוע מאמר חז"ל כל המציר לישראל נעשה ראש. והטעם הוא בהיות שיגיע עת להנקם מהצר ההוא אין כבודו של מקום להתגרות בשפל אנוש ולכך נעשה מקודם ראש להפרע ממנו וזהו כוונת הפסוק לפני שבר גאון. אמנם בעת החורבן היו צריה לראש ואעפ"כ לא נפרע הקב"ה ממנו ולכך אויביה שלו וק"ל. או יאמר בעיקר הטעם כל המיצר לישראל נעשה ראש דהנה הקב"ה משפיע לישראל בגולה ע"י שר של האומה ששרוים ביניהם. והוא מקבל העיקר ואנחנו מקבלין התמצית ולכך נעשה ראש. ובאמת אין אנו כדאי' לקבל השפע אם לא בזכות התינוקות וכמש"ה מפי עוללים ויונקים וכו' וכן אמרו חז"ל משחרב בהמ"ק נתנה נבואה לתינוקות. אמנם בעת החורבן עולליה אשר על ידם אנו מקבלין השפע הלכו שבי לפני צר וק"ל:
ויצא מבת ציון כל הדרה. יובן עפ"י מאמר חז"ל צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים גלות צדקיה ועדיין גלות יכניה קיימת שעדיין לא מתו אותן שגלו לבבל עם יכניה שהיו תכמים בתורה החרש והמסגר אלף ולמדום לבני גולה האחרונה. כי גלות צדקיה היו עם בלי תורה ומיהר הקב"ה לגלותם לבבל בעוד גלות יכניה קיימת כנ"ל. וזהו המשך הפסוק ויצא מבת ציון כל הדרה הרצון גלות יכניה שהיו הידור של ישראל החרש והמסגר אלף ונשארה עדיין גלות צדקיה בלי תורה וזהו היו שריה כאילים לא מצאו מרעה של תורה. ולכך וילכו בלא כח ר"ל בלא תורה לפני רודף קודם זמן רדיפה כדי שילמדו תורה אצל גלות יכניה. ולכך נכתב רודף מלא דאלו נרדפו בזמנם ח"ו הוי רדיפה מלא. אמנם הקב"ה עשה צדקה עמנו שהלכו לפני רודף קודם רדיפה מלא וקודם זמנם כנ"ל ודוק:
זכרה ירושלים. כוונת המקונן הוא דבאמת אם העשיר יורד מנכסיו ונודד הוא ללחם איה ושואל צרכיו מהבריות ושוכח עשרו שהיה לו מימי קדם אינו מצער כ"כ. אבל אם זוכר עשרו בימי עניו צערו מרובה כי נעתק מההיפוך אל ההיפוך. וידוע דאזיל קבעו סימנים וציורים לזכר לציון וז"ש זכרה ירושלים בימי עניה ומרודיה את אשר היה לה מימי קדם ולכך צערה מרובה ביותר וק"ל:
או יאמר המשך הפסוק דהנה מזכירין יציאת מצרים בגולה ובאמת הרשע אומר מה העבודה הזאת לכם להזכיר יציאת מצרים הלא אתם עדיין בגולה ומה אהני לכו. אכן עיקר הטעם הוא להיות לנו פתח תקוה ולצפות לישועה ולנחמה בביאת הגואל דכשם שהוציא הקב"ה אותנו ממצרים כך יוציא אותנו מגלות המר הזה ואף אם יתמהמה חכה לו ולכך חיוב להזכיר יציאת מצרים בגולה לנחמה לנו. וזהו המשך המאמר זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה אשר היה לה מימי קדם היינו גלות מצרים זכרה עתה בגלות בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה ולא היה מקום לצפות לישועה ולכך זכרה ביציאת מצרים להיות לה לנחמה כנ"ל וק"ל. ולפי שזכרה ירושלים יציאת מצרים לכך שחקו על משבתיה ר"ל שבתות וי"ט דכולם תלוים ביציאת מצרים וכמו שאנו אומרים בתפלה ובקידוש בכולם זכר ליציאת מצרים. והם שחקו על משבתיה שאמרו הלא עכשיו אתם בגלות המר הזה ומה לכם לזכור יציאת מצרים וצרות אחרונות משכחות את הראשונות ולכך שחקו על משבתיה כנ"ל וק"ל. או יאמר זכרה ירושלים וכו' כל מחמדיה אשר היה לה מימי קדם בנפול עמה וכו' דהנה באמת לא הרגישה בכבודה כי אף שעמים רבים מקצה הארץ שחרו שלומם וטובתם וכבדום במתנות רבות כידוע. מ"מ חשבו שהוא לאהבת הבריות וטוב שכן קרוב. אבל בראותם עת נפילתם שלא עזרו להם. א"כ סופם הוכיח על תחלתם שלא היתה לאהבת הבריות רק רבים יחילו פני נדיב וז"ש המקונן זכרה ירושלים כל מחמדיה וכו' בנפול עמה ביד צר אז היתה ניכרת שנאתם בלב מה שלא הרגישה קודם לכן. ושחקו על משבתיה ר"ל על שבתות וי"ט איך תוכלו לשמוח אם תזכרו מעלתכם שהיה לכם מקודם נגד הזמן כעת אשר ירדתם לעפר וק"ל:
חטא חטאה ירושלים וכו' כוונת המקונן בזה הפסוק הוא דידוע בימי בית ראשון היה להם יצרא דע"ג והיה לבם תקיף לחטא ע"ג. ואעפ"כ היה נחשב להם רק לחטא בשוגג כי היצה"ר הסיתם לכך. ולכך לא נתארך הגלות ראשון רק ע' שנים אמנם בימי בית שני שלא היה להם יצרא דע"ג והיה להם כבוד גדול מאוד כפליים מבית ראשון אשר הביאו להם דורונות מארבע כנפות הארץ ואעפ"כ חטאו חטאים למאוד לכך השוגג נחשב להם למזיד וגם נתארך הגלות המר הזה בעו"ה זמן זמנים טובא. וזהו המשך כפסוק בימי בית ראשון חטאה ירושלים דזדונות נעשו להם כשגגות משום יצרא דע"ג המסית אתם ואין להם אשמה כל כך על כן לנדה היתה הכוונה כמו שנדה סופרת שבעה נקיים כך היתה גלות בבל שבעים שנה. אמנם בימי בית שני כל מכבדיה בכבוד גדול כנ"ל הזילוה. והטעם כי ראו ערותה שלא היה להם יצרא דע"ג ואעפ"כ הוסיפו לחטא. ולכך גם היא נאנחה ותשב אחור בגלות הזה הכביד השם עולינו על שהרבינו לפשוע ואין קץ שם לחושך וק"ל.
או יאמר דידוע אם ישראל הוצרכו לעשות תשובה במשקל כימים שנהגו איסור. ודאי יכלה הזמן טרם שיתקנו הקלקול הגדול אשר התעיבו ותשובה גדולה כזאת ודאי צריך זמן רב למאוד. ולזה אין חרפה היא לנו על אריכות הגלות עלינו. אמנם באמת אלו ישובו ישראל רק יום אחד בשנה בתשובה שלימה כראוי וכנכון יקרב הקב"ה קץ הגאולה ויגאלנו מגלות המר הזה כמ"ש היום אם בקולי תשמעו. ובזאת חרפה היא לנו שלא נוכל לשוב שעה אחת במשך זמן רב כזה. וגם זה פי' הפסוק לך ה' הצדקה שהטיב עמנו לקבל תשובתנו אפילו שעה אחת. ולא כן אנחנו עובים פה היום לכך ולנו בושת הפנים כי חרפה היא לנו. וידוע דנדה דאורייתא ביום שפוסקת מלראות טובלת לערב וטהורה. אבל זבה צריכה לספור ז' נקיים וצריכה משך זמן מה. ויובן כוונת המקונן חטא חטאה ירושלים ר"ל דהקב"ה חשבה לטובה וזדונות נעשות לה כשגגות משום שיצה"ר צפון בלבותם ובוער בהם להפילם במכמרותיו. על כן לנדה היתה שתוכל לטהר בימי סאובתה ואיננה צריכה זמן רב. אכן אנחנו לא עשינו כן ואין עושים תשובה אפי' יום אחד לכך כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה כי באמת חרפה היא לנו שלא נשוב בתשובה נכונה אף יום או יומים ולכך גם היא נאנחה ותשב אחור וק"ל.
טומאתה בשוליה. ידוע מאמר חז"ל דבר זה שאלו לחכמים ולזקנים ולנביאים על מה אבדה הארץ וכו' ע"ש. והיינו מה שלא ידעו סיבת אבדה משום שחטאו בבית שני בעבירות קלות שאדם דש בעקביו ועל אותן עבירות אין אדם נותן לב לשוב עליהם דנעשים לו כהיתר ובאמת נענשו עליהם וכמ"ש דוד עון עקבי יסובני היינו עבירות שאדם דש בעקבו ולכך תמהו על סיבת אבדן. וז"ש המקונן טומאתה בשוליה דייקא היינו עון עקביים ולא זכרה אחריתה מה יהיה בסוף הימים שעי"ז יורש גיהנם ופורענות וגם לא זכרה בעוה"ב ששכרה בעקב ונעשה בעיניהם כהיתר גמור. ולכך ותרד פלאים שהיה פלא בעיניהם על מה נענשו ועל מה עשה ה' ככה לארץ הזאת. ומצינו באיוב שבאו חביריו לנחמו ומיאן להתנחם לפי שהיה חסיד בעיניו. וז"ש אין מנחם לה כי לפי דעתם לא חטאו כלום. וצוח הנביא ראה ה' עניי כי הגדיל אויב הכונה בזה כי השטן המקטרג בבאו לקטרג על ישראל תחילה מגדיל אותם להקב"ה באומרו מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכי הם תכלית הבריאה. ואינו נאות להם לעבור אפי' על דבר קל. וזהו קטרוג בעצם כי אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו וסביביו נשערה מאוד וז"ש המקונן ראה ה' עניי כי הגדיל אויב הוא השטן וכן דוד הוא אומר במוט רגלי עלי הגדילו. הרצון בזה דבאמת יש לו תירוץ על מעשה בת שבע רק מתוך שאדם חשוב הוא לא הי' לו לעשות כן וז"ש עלי הגדיל כנ"ל וק"ל.
ידו פרש צר על כל מחמדיה וכו' כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם וכו'. המשך שני כתובים הללו י"ל דלכאורה יש לתמוה מה זה ועל מה זה התאכזרו כל כך לבלתי תת אוכל להחיותם מזלעפות רעב אם לא תמורת מה שניתן להם מכסף וזהב וכל שכיות החמדה. אכן מצינו בכתוב לא יבא עמון ומואב בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בחנם אלא בשכר ואעפ"כ הצליחו עמון ומואב כ"כ עד אשר ידו פרש צר על כל מחמדיה וכו' וא"כ איננה תלוי באכזריות לכך כל עמה נאנחים וכו' כי הם התאכזרו כמו כן ולמדו ממעשיהם וק"ל:
ועיקר הטעם שהקב"ה הכביד עליהם עונש כ"כ הלא אל חפץ חסד הוא וטובים היו חללי חרב מחללי רעב. יש לומר דבאמת היה מכ"מ דהא הם החליפו מתחילה כל חמדתם היינו התורה ומע"ט באוכל כמש"ה נתנו מחמדיהם באוכל ולכך באותה מידה מבקשים לחם להורות כי לא על הלחם לבדו יחיה ולא על כסף וזהב כמ"ש כספם וזהבם בחוצות ישליכו וכדמצינו במרתא בת בייתוס ואשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו:
כי הייתי זוללה. הרצון דהנה כיון שראה הקב"ה שהחליפו כל מחמדיהם היינו תורה ומע"ט בתענוגי העה"ז א"כ יהיה סופם מר בתכלית כיון שנגררו כ"כ אחר היצה"ר יהיה ארס הנחש גובר. ולכך הגלם הקב"ה קודם זמנם טרם שיפלו בצול דכיות היצה"ר לגמרי. וזהו העון של זולל וסובא שנהרג קודם זמנו שנידון על שם סופו. וז"ש המקונן ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה שדנתני על שם סופו כמו זולל וסובא וק"ל:
לא אליכם כל עוברי דרך. דיבר המקונן נגד הרשעים שלא שם הקב"ה חלקנו כהם בשום פנים. דאף אם הוא יכאיב לישראל ביסורין הוא כדי שיהיו נקיים לעוה"ב וזהו היש מכאוב כמכאובי בתכלית הכאב בעה"ז כדי ליטול תמורתם שכר העה"ב משלם. ולא כן הרשעים דמה שמייסרם הקב"ה הוא רק כדי שלא יתגאו יותר מדאי כמש"ה ידעו גוים אנוש המה סלה. אבל לא מייסרם בתכלית הכאב כדי שיטלו עונשם לעה"ב וגם זאת מה שהגלם קודם זמנם ושקד ה' על הרעה הוא כי צדיק הוא וצדקה עשה לנו הבם כדי שיהיה לנו הקומה כנ"ל. משא"כ לעו"ג וזהו אשר עולל לי ה'. וגם אשר הוגה ה' ביום חרון אפו הוגה לשון שבועה ויש לו התרה כי באפי נשבעתי והדרנא בי. משא"כ העו"ג מענישם שלא בעת חרון אף וא"כ אין להם לטעון להתיר את נדרו כי אין לו פתח לנדרו ואם כן אין להם תקנה וקל להבין:
ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה היינו בצדיקים דהצדיקים נקראים בשם עצם ובצדיקים אין כלייה ולכך ממרום שלח אש ואש שלמעלה אוכלת ואינה מכלה:
פרש רשת לרגלי. כוונתו דבעוה"ב הקללה חלה בא"י כמש"ה והשומתי היושבים עליה. משא"כ בח"ל אין הקללה חל. וגם אמרו חז"ל מ"מ מועדים שבבבל שמחים וכו' הוא הטעם שאין הקללה חל בח"ל רק בא"י. וא"כ לפ"ז הסברא נותנת לברוח מא"י לח"ל אכן ידוע מאמר חז"ל אסור לצאת מא"י לח"ל. וז"ש המקונן אף שממרום שלח אש מ"מ פרש רשת לרגלי השיבני אחור מבלי לברוח ולצאת ומכח זה נתנני שוממה כמ"ש והשומתי היושבים עליה כל היום דוה אפילו שבתות וימים טובים מפני שאין בהם שמחה. מה שאין כן בחוץ לארץ מועדים שמחים וק"ל:
נשקד עול פשעי בידו ישתרגו וכו'. נר' דכבר אמרו בסרחון רביעי אין מחילה. ולכך אצל סרחון קרח ויפול משה על פניו כמ"ש רש"י כי זאת היה סרחון רביעי. וא"כ בזמן הבית הרבו לחטוא כזאת וכזאת וא"כ מה תקנה יש לישראל. אבל באמת נראה דאיתא בפסוק על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו היינו דוקא באם אין אחד מסתעף מחבירו אבל כשהא' מסתעף מחבירו עבירה גוררת עבירה ויחשבו הכל כא'. וכן היה בזמן הבית עבירה גוררת עבירה וחדא בחברתה מישך שייכי וזהו ישתרגו פירש"י קלועים דחדא בחברתה מישך שייכי וק"ל:
עלו על צווארי וכו'. ידוע דהקב"ה שפך חמתו על עצים ואבנים והחריב הבית וזהו לטובת ישראל. והבהמ"ק נקרא צוואר כמ"ש ויפול על צווארי בנימין וכו' וזהו עלו על צווארי הכשיל כחי ויבן עפ"י מאמר חז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו דהיצר הרע של אדם מתגבר עליו בכל יום וחושב מחשבות להפילו ברשתו וללכדו במכמרותיו. וגלוי וידוע היה לפני הקב"ה שאף אם יחזק אותם ללחום נגד היצר הרע אעפ"כ יעברו במזיד וא"כ אין להם התנצלות. ולכך בחסדו הגדול לבל ידח מהם נדח לא סייע אותם עד שיצרם התגבר וא"כ יש להם פתחון פה. וז"ש הכשיל כחי ממני ולא עזרני ואנו נופלים ביד היצה"ר ונתנני ה' בידי לא אוכל קום שהיצה"ר מתגבר למאוד ואין יכולת בידינו ללחום נגדו וא"ש:
או אמר נתנני דאיתא בפסוק וידו אוחזת בעקב עשו דיעקב יש לו אחיזה בעקב עשו. ועשו יש לו ג"כ אחיזה בעקב יעקב ולכך נאמר בפגעו בו שר של עשו ויגע בכף ירך יעקב והוא צולע כי הוא הלך מא"י לח"ל וביטל כמה שנים כיבוד אב ואם ועשו רץ לשדה לקיים כיבוד או"א ולכך יש לו אחיזה ברגל יעקב ויעקב צולע ולכך ברומי מרכיבין חיגר וכו' כדאי' בגמר' וז"ש נתנני ה' בידם לא אוכל קום היינו בידי עשו שאוחז ברגלינו ואנו צולעים וק"ל:
סלה כל אבירי. פירש"י סלה ביזזה כל אבירי והכוונה דבאמת צדיקי' ישנו בכל דור ודור כי לא יחסר המזג ואין הדור חסר מהם. רק ההפרש בין קדמונינו לבינינו. דהקדמונים היו צדיקים מפורסמים לשבח. וכעת הם נסתרים ומבוזים כמאמר הנביא זרוע ה' על מי נגלתה לא תואר לו וכו' וזהו סלה כל אבירי ביזה כל הצדיקים לבוז ולקלון וק"ל:
קרא עלי מועד לשבור בחורי. ידוע מ"ד בפסוק מפני הרעה נאסף הצדיק דכשהצדיק מת הוא לכפרת הדור. אכן לפעמים צדיק מת ואינו לכפרת הדור רק כשהקב"ה חפץ בו למעלה כמו ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אותו אלהים למעלה לעמוד ולשרת וכשהוא באופן זה יש למעלה הלולא ושמחה כמ"ש בזוהר במיתת רשב"י הלולא דרשב"י וזאת המיתה איננה כלל לכפרת הדור רק סילוק להיות למעלה ואז באמת למעלה הלולא וחינגא. וז"ש קרא עלי מועד לשבור בחורי ר"ל שיש למעלה מועד ושמחה וא"כ אינו לכפרת הדור וק"ל:
או י"ל דאי' בגמ' מ"מ לא נאמר בלוחות הראשונות כי טוב שלא יאמרו פסקה טובה מישראל. ולפ"ז למען יאריכון ימיך היה כתוב בלוחות הראשונות ולכך פסקה אריכות ימים של צדיקים שמתים קודם זמנם ואין להם אריכות ימים. אבל טובה לא פסקה דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד ואף מיתתן של צדיקים לטובה. וידוע ביום שנעשה העגל אמר אהרן חג לה' מחר ולמחרת נשברו הלוחות אשר מזה נתהווה מיתתן של צדיקים. וז"ש קרא עלי מועד לשבור בחורי דאהרן קראו מועד ליום שברי הלוחות ומזה נתהווה לשבור בחורי וק"ל:
גת דרך ה' לבתולת בת יהודה. היינו כשירי הדור שלא טעמו טעם חטא. ואמרי' בגמ' דחגיגה נמשלו לענבים מה דביכרו קודם זמנם תיכף לוקחן לגת כדי שלא יתקלקלו. ומה דלא ביכרו מניחן באילן זהו גת דרך ה' לבתולות ר"ל כמו גת דלוקחין ענבין המבוכרים קודם זמנם משא"כ האפילות כך לקח הקב"ה בתולות בת יהודה קודם זמנם וק"ל:
על אלה אני בוכיה. היינו חורבן בית ראשון שהי' בשביל העגל שישראל אמרו אלה אלהיך ישראל וז"ש על אלה אני בוכיה וכן דרשו חז"ל גם אלה תשכחנה. ובחורבן בית שני היה לסיבת על שלא שמעו לקול ב"ד הגדול והסנהדרין נקראים עיני העדה וז"ש עיני עיני ירדה מים.
כי רחק ממני מנחם משיב נפשי. ר"ל כי אף שהיתה פקידה בימי עזרא לא שרתה השכינה וז"ש רחק ממנו מנחם שלא חזרה השכינה למקומה. והטעם אמרו חז"ל ראוי היה לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם נס בימי יהושע אלא שגרם החטא והולידו בנים זרים ע"י נשים נכריות וז"ש היו בני שוממים ר"ל בנים זרים כי גבר אויב שנתדבק בישראל ונשאו נשים נכריות ולכך לא שרתה שכינה ורחק ממני מנחם וק"ל:
גם ידוע דבזמן הגאולה אם יהיה תשיבה שלימה כראוי יהיה תחיית המתים תיכף. אבל אם יהיה התשובה ע"י מלך כהמן אז אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות. וז"ש רחק ממני מנחם משיב נפשי היינו תחיית המתים כי לא יהיה הבדל בין עוה"ז לימות המשיח וכנ"ל והטעם היו בני שוממים לא יעשו תשובה עד כי גבר אויב שיעמוד להם מלך כהמן וא"כ לא תהיה הגאולה על בוריו וכנ"ל וק"ל:
פרשה ציון בידיה. ידוע דאבל צריך לישב ולידום ואינו רשאי לדבר רק לרמז רמוזי אם צריך לדבר מה. אם לא להמנחמים מותר לדבר. אולם ציון אין לה מנחם ואישתקל מלולה ואין לה דיבור ולכך פרשה ציון בידיה לרמז רמוזי:
צוה ה' ליעקב סביביו צריו. כוונת המקונן בזה להזכיר חסדי המקום אף שאנחנו מטולטלים בין העו"ג כקללת משה ובגוים לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגליך. אמנם לבל יתערבו זרע ישראל ח"ו בין העו"ג וללמוד ממעשיהם התעיב הקב"ה ל שראל בין העו"ג כדי בירחקו אותם וזהו לטובתם. וז"ש צוה ה' ליעקב סביביו צריו ולהיות שישראל הן עם לבדד ישכון היתה ירושלים לנדה ביניהם למתועב ולמרוחק עד שאינם מתדבקים עם ישראל כלל וכנ"ל וק"ל:
צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. המקונן מצדיק הדין עליו דידוע דכל האמות מחרפים אותנו היות דבבית ראשון עבדו ע"ג וג"ע וש"ד והרעו לעשות כזאת וכזאת והיו בגלות זמן קצר ע' שנה. ובבית שני לא הרעו כ"כ לעשות כידוע ואעפ"כ אין קץ לגלותינו בעו"ה. אכן הטעם הוא היות דבבית ראשון עברו על תורה שבכתב ועבדו עו"ג וכו'. אבל בבית שני פקרו בתורה שבע"פ צדוקים ובייתוסים ויהודה גלילי ועוד רבו כמו רבו שהמרו ע"פ ב"ד הגדול שבירושלים מעתיקי שמועה והם בכלל דברי סופרים כמ"ש הרמב"ם. וחמורה דברי סופרים יותר מד"ת ולכך עונשם תמורה. וזהו כוונת המקונן צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי פיהו דייקא היינו תורה שבע"פ הנתונה מפה לפה מפי הגבורה ית' שמו. ואמרו שמעו זאת כל העמים ואל תתרפוני דידוע דחמורה ד"ס יותר מד"ת ואפי' הקטנים נענשים על ד"ס משא"כ על תורה שבכתב כדאי' במד'. וז"ש בתולותי ובחורי שהם עדיין לאו בני עונשין הלכו בשבי ג"כ וזהו על היות ד"ס חמורה וק"ל:
ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו. היות דישראל חטאו בעבודת פעור כמו במדבר שהתריזו והוריקו מעיהם ולכך נענשו כי מעי חמרמרו. וגם חטאו בע"ג הנקראת בל והפכו הלב לבל ולכך נהפך לבי בקרבי וזהו כי מרו מריתי שני חטאים. מחוץ תשכל חרב היינו בעון ע"ג כמו שהיתה בעגל שאמר משה שימו איש חרבו וכו' ומבית כמות בעון פעור שהיא בגוף האדם בתוכו כנ"ל וק"ל:
שמעו רעתי ששו וכו'. כוונתו בזה דהעו"ג טוענים שבטל הבחירה ובטל שכר ועונש שנא' וקם העם הזה וזנה וכו' וא"כ הם מוכרחים. אכן באמת לא סיים הכתוב על איזה דור. אבל העו"ג מכחישים ואומרים שכיון הזמן ופרטו היינו מנין ונושנתם וא"כ הדבר מוכרח. וז"ש שמעו רעתי ששו כי אתה עשית שמוכרחים ע"פ מאמריך. והראי' הבאת יום קראת ויהיו כמוני לעבוד ע"ג וא"כ בא הייעוד במכוון א"כ יהי הדבר מוכרח ואתה עשית כיון שכיון הזמן ויום המוגבל וק"ל:
או יאמר שמעו רעתי ששו. ר"ל שמעו רעתי שבאה עלי על החטאים שחטאתי לכך ששו כי לא עליהם יהי' העונש על שהרעו לי היותם עושים רצון ה' ושליחתו וכי הם שבט מוסר שלו לייסר אותנו בהם וזהו כי אתה עשית שילחמו בי לפרוע על העונש.
הבאת יום קראת ויהיו כמוני. כמו שאתה צוית לנו שלא להחיות כל נשמה מהם אף שהוא אכזריות מבלי להותיר שריד ופליט היות שחרה אף ה' בם הואיל ועברו על מצותיו. אף ישראל ראוים לעונש זה כשיעברו על מצות ה' והמה גם הם עושים זאת בנו בשליחות השם וז"ש ולא קאה הארץ אתכם כאשר קאה וזהו הבאת יום קראת ויהיו כמוני וק"ל:
תבא כל רעתם לפניך וכו'. רצון המקונן הוא שהקב"ה יצרף מחשבתם הרעה למעשה. כי אף שלא הוציאו מחשבתם הרעה מכח לפועל הי' סיבת מניעת יכלתם. ובאמת מחשבתם הי' להרע למאוד וז"ש תבוא כל רעתם לפניך וגמול להם כאלו כבר עשו והוציאו מגדר הכוונה אל פועל המעשה ודן אותם על שם סופם כל אשר יזמו לעשות ולא תהי' לי זאת לשמחה בראותי מפלתם כי רבות אנחותי ולבי דוי ואיך אוכל לשמוח הלא ימס לבי בקרבי עד שירחם ה' אותנו ויסיר ממנו לב תוגה במהרה בימינו אמן:
