רמב"ן על שמות ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רמב"ן על שמות · ל · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ועשית מזבח מקטר קטורת" - הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל (להלן לז כה) אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי (לעיל כט מג) ושכנתי בתוך בני ישראל (שם מה) אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה (שבת פט) כי הקטרת במדת הדין (זוה"ק ויקרא יח) שנאמר ישימו קטורה באפך (דברים לג י) מן וחרה אפי (שם לא יז) והוא מה שאמר בקטרת זרה ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י ג) שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי ולכך אמר כאן (בפסוק ו) ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אועד לך שמה כי מה צורך להאריך בכל אלה ולא אמר ונתת אותו לפני ארון העדות באהל מועד כאשר אמר בפרשת פקודי (להלן מ ה) אבל הוא להורות על ענינו

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"והקטיר עליו אהרן" - אין המצוה הזו בכהן גדול בלבד אלא היא אף בכהנים הדיוטים כדין הדלקת הנרות שבצדה (בפסוק הבא) שאמר ג"כ ובהעלות אהרן את הנרות ואינה בכ"ג בלבד כמו שאמר למעלה (כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו ולא ידעתי למה הזכיר אהרן בשניהם ולא אמר הכהן ואולי מפני שיטת הכתוב למטה וכפר אהרן על קרנותיו (להלן פסוק י) שהוא באהרן בלבד או שירמוז שאהרן יתחיל בקטרת ובנרות וכן אמר בסוף אמור אל הכהנים (ויקרא כד ג) יערוך אותו אהרן ולא הזכיר בניו בעבור שהוא יתחיל בה והזכיר שם חקת עולם במצוה

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

"קטרת זרה" - שום קטרת של נדבה שכולן זרות לו חוץ מזו לשון רש"י אבל אונקלוס אמר קטורת בוסמין נוכראין ולא תרגם נוכריתא רצה לפרש שלא יעשה קטרת מסמים אחרים זולתי הקטרת אשר יצוה אותם וכן אם הוסיף בה סמים אחרים יעבור בלאו הזה

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

צוה הקב"ה את משה כאשר תשא ראש בני ישראל במנין יתנו כפר נפש מחצית השקל ואמר לו (בפסוק טז) ולקחת את כסף הכפורים הנזכר ונתת אותו על עבודת אהל מועד ומזה ילמוד משה שימנה אותם עתה וכן עשה כמו שאמר (להלן לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר ולא הוצרך להאריך ולומר ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אוהל מועד כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה ולפיכך כלל המצוה כאשר תשא ראשם תעשה כן שיכנס בכלל כל פעם שימנם והנראה אלי כי לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים (פרשת במדבר ועי"ש ברש"י ג טו) רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו (שקלים פ"א ה"א) בשקלי הקרבנות צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר ולכן לא אמר רק ונתת את כסף הכפורים כלומר הנה צויתיך כאשר תמנם שיתנו כופרם ועתה יתנו מעצמם הכופר ותתן אותו על עבודת אהל מועד ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו ואין טענה מכל העובר על הפקודים (בפסוקים יג יד) כי פירושו הראוי לעובר ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות או לשעה למשה במדבר טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים (כד ד-ט) והיה הנגף בהם והתודה עליו ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי (שם פסוק ו) ורבותינו (מגילה כט) דרשו מכאן שלש תרומות מרבוי המקראות וכן נראה ממה שאמר הכתוב (דהי"ב כד ו) מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות יראה מזה כי משאת משה מצוה לדורות להביאו לבדק הבית אף על פי שלא ימנם וכן בקרבנות כדברי חכמים (מגילה כט) וכן כתוב (נחמיה י לג לד) והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו מכאן מפורש שהיו מביאים שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית ואמר שלישית השקל כי בימי עזרא הוסיפו עליהם והיה שלישית השקל עשר גרה ובמס' שקלים (פ"ב ה"ג) שנינו שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעין ובקשו לשקול דינרין ופירושה כשעלו מן הגולה מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות היו שוקלין דרכונות שהם גדולים מן הסלעים והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד חזרו לשקול סלעים שלמים חזרו לשקול טבעין ומפורש בירושלמי (שם) שהוא פלגות סלעין ובקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהן שיכול הצבור להוסיף ליתן יותר מחצי סלע ובלבד שתהא יד כולן שוה כמו ששנינו במשנת מסכת שקלים ומ"מ אין אדם רשאי לפחות וליתן פחות מחצי סלע בין יחיד בין רבים כי אין כופר הנפש פחות מכן כדכתיב זה יתנו וגו' ובירושלמי (שם) אמרו בשלישית השקל מכאן שאדם חייב באחריות שקלים שלשה פעמים בשנה מכאן שאין מטריחין על הצבור יותר משלשה פעמים בשנה וכתב רש"י לפי שרמז כאן שלש תרומות אחת תרומת האדנים שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן אחר יוה"כ בשנה ראשונה ונתנו כל אחד מחצית השקל ועלה למאת הככר שנאמר (להלן לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' והשניה אף היא ע"י מנין שמנאן משהוקם המשכן הוא מנין האמור בחומש הפקודים (במדבר א א) באחד לחדש השני בשנה השנית ונתנו כל אחד מחצית השקל לקנות מהן קרבנות צבור ואם תאמר וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוין שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים והלא בשתי שנים היו ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשעה עשרה ונעשו בני עשרים תשובה לדבר אצל שנות האנשים בשנת אחת נמנו אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים שליציאת מצרים מונין מניסן ולשנות האנשים מונין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי נמצאו שני המנינים בשנה אחת המנין האחד בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה הקב"ה לישראל ונצטוו על המשכן והשני בא' באייר (במדבר רבה א ח) כל אלו דברי הרב ואני תמה ואיך יתכן שיהיה קהל גדול כמהו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד וכתיב (במדבר ט ח) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ועוד קשה לי כי מנין שנות האנשים איננו למנין שנות עולם מתשרי אבל הוא מעת לעת מיום הולדו לכך נאמר בהם עשרים שנה ומעלה (להלן פסוק יד) שיהיו שנים שלימות להם וכן בכל מניני התורה בשנות האדם כך הם נמנין מעת לעת כמו שאמרו במס' ערכין (יח) שנה האמורה בקדשים ובבתי ערי חומה ושתי שנים שבשדה אחוזה ושש שבעבד עברי ושבבן ושבבת כולן מעת לעת בקדשים מנא לן אמר קרא כבש בן שנתו (ויקרא יב ו) שנה שלו ולא שנה של מנין עולם וכו' ומפרש התם שבבן ושבבת למאי הלכתא אמר רב גידל לערכין והטעם מפני שכתוב בהן "ומעלה" ובכל מניני המדבר כך כתוב בהן ג"כ "ומעלה" ומנין המדבר כמנין הערכין בכל דבר כמו שאמר בבבא בתרא (קכא) גמר ומעלה ומעלה מערכין א"כ כל הנולדים מתשרי ועד אייר השלימו שנה בנתים ונתרבו בין שני המנינים עם רב אבל יותר נכון שנאמר שכן אירע מעשה שהיו ישראל בשעת מנין ראשון תר"ג אל"ף ותק"ן ומתו מהם הרבה בשבעה החדשים כנוהג שבעולם ובני עשרים משלימים שנתם מתשרי ועד אייר ואירע הדבר שהיו המשלימים כמנין המתים אבל לפי דעתי אין השואת המנינין האלה שאלה כלל כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהן כי עדין לא נבחר ולא יצא מכלל העם ובמנין שני נאמר לו אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא (במדבר א מט) והנה אותם המשלימים שנתם שנעשו בין שני המנינין בני עשרים שנה היו קרוב לעשרים אלף וזה דבר ברור כי ממה שהוצרך לומר במנין שני אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא ראיה שהיה נמנה עמהם עד הנה ועתה נבחר השבט ההוא ונמנה לעצמו להיות לגיון למלך והנה ישראל כשיצאו ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי (שמות יב לז) לא שש מאות ומתו מהם עד המנין ההוא ונתרבו במשלימים שנותיהם ואולי "הגברים" אינם בני עשרים אבל כל הנקרא איש מבן שלש עשרה שנה ומעלה בכלל כי הוא להוציא הנשים והקטנים בלבד כאשר אמר לבד מטף וכן נראה לי כי שלש תרומות שרמז כאן האחת לקרבנות הצבור איננה על ידי המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד והשקלים של קרבנות לויים חייבים בהם לדברי הכל וכדברי חכמים אף הכהנים וכן הלכה כמו שמפרש במס' שקלים (פ"א ה"ד) ועוד כי השקלים לקרבנות אינם מבן עשרים שנה ומעלה אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול וכן מפורש שם אבל צוה הכתוב (פסוקים יב-יד) שיביאו למלאכת המשכן תרומת חצי השקל לכל העובר על הפקודים מבן כ' שנה ומעלה ורמז העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר על נפשותיכם (פסוק ט"ו) שכל הצריך כפרה שהגיע לכל חיוב המצות יביא מחצית השקל אחר לקרבנות

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מחצית השקל בשקל הקדש" - קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל כי מלך גדול היה וקרא למטבע ההוא "שקל" בעבור שכל המטבע במשקל שלם אין בו פחות ולא כסף סיגים ובעבור שמשקלי הערכין (ויקרא כז כה) ופדיון הבכור (במדבר יח טז) במטבע ההוא שהם קדש וכן כל שקלי המשכן (להלן לח כד) וכן כל כסף קצוב האמור בתורה (דברים כב כט) יקרא לו הכתוב שקל הקדש וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש" שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל אלהים צבאות ושדי ויו"ד ה"א והשם הגדול המיוחד ובו ברא עולמו (ב"ר יח ו) וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם והרב אמר במורה הנבוכים (ג ח) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותינו או לטעותינו אבל הוא בדין כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכנוי ואל יטעה אותך "שגל" (תהלים מה י) כי הוא שם אשה המזומנת למשכב ואמר ישגלה (דברים כח ל) על פי מה שנכתב עליו ופירושו יקח אשה לפילגש והנה אין צורך לטעם הזה כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי והטעם שהזכיר על דעתי איננו אמת כי מה שיכנו ישגלנה ישכבנה יורה כי משגל שם עצם לבעילה וכן יכנו לאכול את חוריהם (מלכים ב יח כז) כי הוא שם מגונה ואם מפני טעמו של הרב היו קורים לו "לשון נקיה" כענין ששנינו (סנהדרין סח) עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה ואמרו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לשון נקי (ב"ר פו ז) וכן במקומות רבים ופירש הכתוב כי השקל עשרים גרה של כסף ותרגם אונקלוס מעין כי הגרה אצלו שם למטבע הנקרא בארמית מעה וכן תרגם יונתן בן עוזיאל (שמואל א ב לו) לאגורת כסף למעה דכסף וכן אמר בשקל הקדש סילעא כי כן שם המטבע בארמית ושיעורו ידוע נמי בתלמוד (קידושין יא) וכתב רש"י (לעיל כא לב) שהשקל משקלו ארבעה זהובים שהוא חצי אוקיה למשקל הישר של קלוניא מצא הרב מפורש בגמרא (ב"מ לד) שהסלע ארבעה דינרין וקבל במשקל הדינרין שהוא כמשקל הזהובים וכן כתב בפירושו בגמרא בבבא קמא (לו ד"ה כסף צורי) הדינר משקלו זהוב וכן קורין בקוסטנטינה הזהוב דינר וכן זה אמת הוא אבל שיער הרב בזהובים הנמצאים בדורו וגם בדורנו והם כמשקל חצי האוקיא שהזכיר ואיננו כן כי מלכי הגוים פחתו הזהובים וכבר מצינו בדברי בעל הלכות גדולות (הל' בכורות והל' קדושין) והגאונים הראשונים כי הדינר הנזכר בכל מקום בתלמוד הוא דינר ששדנג וכן כתוב במסכת קדושין בהלכות רבינו (הרי"ף פרק א) ואמר שהוא דינר זהב של ערביים ולפי השיעורין הנמצאים בדבריהם הדינרין שבתלמוד גדולים מן הזהובים הנמצאים היוצאים בזמננו קרוב לשליש השקל והשקל שלשה רביעי אוקיא למשקל של הארץ הזאת והוא האוקיא שהזכירה הרב ז"ל ודע כי שקלי התורה הם הסלעים האלו שכל סלע מהן ארבעה דינרין אבל שקל המוזכר בדברי חכמים כגון ששנינו (שבועות מג) שקל הלויתני עליו וסלע היה שוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה הוא ב' דינרין חצי הסלע וטעם זה מפני שהעם קורין שקלים לחצי הסלעים שהיו שוקלים בכל שנה וכן הונהג בלשון חכמים במשנה ועל כן אומר אדם לחברו שקל הלויתני כלומר המשקל שישראל שוקלים ויתכן שעשו בזמן בית שני מטבע של כסף של ב' דינרים כדי שיהא מצוי לתת לגזבר ההקדש ולא יצטרכו לקלבון וקראו לזה המטבע שקל והיו קורין לשקל של משה שהוא שקל של תורה סלע כתרגומו ויש אומרים כי הטעם ממה שאמרו (בכורות ה) מנה של קדש כפול היה וכן כל המטבעות ואינו נכון כי שקלי עבד ואונס ומפתה אינם של קדש

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וטעם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" - שיביאו השקלים בהשויה הנזכרת והנראה מן הכתוב הזה שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל שהוא עובר בלאו הזה שהכתוב הזה מניעה שאם נאמר בהעשיר לא ירבה שיהיה שלילות לומר שבכך די לו לא נוכל לפרש כן ב"והדל לא ימעיט" ואם כן שתיהן מניעות אם שקל העשיר היחידי יותר ושקל הדל פחות עבר בלאו ושמא מה שהיו תורמין בקופות על האבוד ועל העתיד לגבות (כתובות קח) יתקן להם זה כי הדל הממעיט במותר עתיד לגבות הוא ומן העשיר המרבה לא יתרמו הגבאין ביתרון ולא יהו מזכין במותרות וראיתי לבעל הלכות ולכל המונים המצות שלא הזכירו הלאו הזה

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ורחצו אהרן ובניו וגו'" - הרחיצה הזו דרך כבוד שלמעלה כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות והוסיף כאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בני אדם שיש ברגליהם זוהמא וכיעור ועל דרך האמת בעבור היות ראש האדם וסופו הידים והרגלים כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן והרגלים למטה והם בצורת האדם רמז לעשר הספירות שיהיה כל גופו ביניהם וכמו שאמרו בספר יצירה (פרק ו) כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים לתפלה שיתכוין לזה כטעם נשיאות כפים והרחיצה היא המצוה אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב (זבחים כא) ולא מצוה כי ביום הכיפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו (יומא מג) אבל למדנו מן הכיור כי צריכה כלי

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"מר דרור חמש מאות" - הסכימו המפרשים והרב רבי משה (הרמב"ם בהל' כלי המקדש פ"א ה"ב) מכללם כי המור הוא הנקרא מוסק ור"א השיב כי איננו בשם אע"פ שריחו טוב ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים והוא הקשה כי כתיב (שיר השירים ה א) אריתי מורי שהוא דבר מלוקט ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי ועוד מן הכתוב (שם ה ה) וידי נטפו מר ואולי כן הוא בהיותו לח ויתכן שיאמר "אריתי מורי" בעבור כי הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא והדם יוצא צרור ולוקטים אותו מן האחו ואמר וידי נטפו מר כי הכתוב ידמה ריחו כאילו ידיו תיטופנה מריח ההוא נטפי מים ואחרים (הראב"ד בהל' כלי המקדש פ"א ה"ג) אמרו איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה גם זו אינה קושיא כי הלחות ההוא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה אין בו לא טומאה ולא מאוס ופירשו (הראב"ע בפירוש הקצר והרד"ק בספר השרשים ש' דרר) דרור מלשון וקראתם דרור (ויקרא כה י) שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת ואולי נאמר שהצריך הכתוב להיותו חפשי לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם וזה דבר ברור ועם כל זה הנראה אלי מדברי רבותינו שאין המור מוס"ק שהם אמרו במדרש חזית (שה"ש רבה ד יד) מור אינמר"נון והמוסק אף בלשון חכמים כך שמו מוסק כמו שאמרו בברכות (מג) חוץ ממוסק מפני שהוא מין חיה וכן שם בירושלמי (פ"ו ה"ו) בר ממוסקים וכתב בעל הערוך (ערך מסק) כי גם כך שמו בלשון יון ועוד אמר במדרש חזית (שה"ש רבה א נח) צרור המור דודי לי זה אברהם מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים כך אברהם ראש לכל הצדיקים מה המור הזה אין מפיח אלא באור כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין והנה המוסק ריחו מפיח בלא אור ועוד שנינו (מקואות פ"ט מ"ה) אלו חוצצין בכלים הזפת והמור וכו' על המרדעת רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי וקתני (שם משנה ז) זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ואין המוסק דבר נדבק כזפת שיחוץ ואם שמא מתקנין אותו בענין שידבק בכלים אינו מקפיד עליו שיחוץ אפילו על המרדעת ותרגום מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מה ט) מורא ואקסיליאן וקציעתא והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי מור שיש ממנו מינין מור אחמר ואביץ ובו מקטירין וריחו מפיח באור ביותר והנה כל הלשונות עברית וארמית וגם הערביים שוות בו ובלשון אגדה פרסית או יונית נקרא אנמרנין קרוב לזה וגם בלשון רומיים נקרא מירא ולהשואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא והוא יחשב בסמים ומה שאמרו (שיר השירים רבה שם) שהוא ראש לכל הבשמים שהזכירתו תורה בראשם או שהוא בהקטרה משובח מכולם ואפשר שימצא עוד במיניו בעל ריח מבושם ביותר והוא הנקרא דרור והלוקט לזה ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה ושנו בספרא (ויקרא חובה פ' יב) דברים שאי אפשר לדעתן כגון המערב מים ביין קומוס במור כי זה מזייפין אותו בקומוס הנקרא צמג בערבי שהוא נדמה לו ולכך אמר מר דרור שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד ויתכן כי לשון "דרור" בכל מקום נקיות וכן וקראתם דרור בארץ לכל יושביה שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם כלשון ובעל השור נקי (לעיל כא כח) ומה שאמר הכתוב וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר (שיר השירים ה ה) יתכן שיהיה שיעורו וידי נטפו שמן מור כי המנהג לסוך בו גם הידים לעדן ולרכך אותן כדכתיב (אסתר ב יב) ששה חדשים בשמן המור ופירשו בו (מגילה יג) שמן זית שלא הביא שליש מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר והענין כי השמן הזה מתקנין אותו במור ונקרא כן וזה טעם "נטפו" ואני סבור שהוא אינמרנון המוזכר במדרש (שה"ש רבה ד יד) שכך קורין בירושלמי (דמאי פ"א ה"ג) שמן ורד ורדינון וכן דרך השמות בשמנים בלשונות הגוים גם יתכן שיוציאו מן המור שמן כאשר נעשה במצטכ"י וזולתו מן הצמגים והנה ראוי לקרותו מור ושמן המור

"וקנמן בשם מחציתו" - לפי שהקנמון קליפת עץ הוא יש שהוא טוב ויש בו ריח וטעם ויש שאינו אלא כעץ לכך הוצרך לומר קנמון מן הטוב לשון רש"י והרב רבי משה (בפירוש המשנה כריתות א א) אמר שהוא קשר "סליכה" ואחרים אמרו (ראב"ע בפירוש הקצר) שהוא העץ הטוב הנקרא "עיטיב" ואינו כדברי כולם שהרי אמרו בבראשית רבה (סה יג) ובמדרש חזית (שיר השירים רבה שם) קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו והנה הוא כעשב השדה ירעו אותו הצאן ולפי דעתי הוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדבר ובלשון הרומים אשקיננט והוא בשם חשוב והוא בלעז "סאייקא דמיקא" והוא מרעה לגמלים במקומו ורבינו בעל ההלכות כתב בפסחים (בדפי הרי"ף כה) כגון קנמון וסנבל שדומים לתבן והקדה ידועה מלשון הארמית שהיא קציעה וכן בערבי

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ועשית אותו שמן משחת קודש רקח מרקחת מעשה רוקח" - על דרך הפשט היה מעשה השמן כדברי ר' יהודה שאמר (בכריתות ה) שראום במים שלא יבלעו את השמן ואין השריה שיהיו במים לבדן אבל נתנו הבשמים כתושים בכלי מלא מים והציפו עליהן שמן זית הין ואח"כ נתנו הכלי על פי כלי אחר מלא מים ונתנו על אש נחה גחלים עוממות ויבשלו עד יבשת המים וקלטו השמן מעליו כי כן מעשה הרקחים בכל שמן מבושם ולכך קצר הכתוב וצוה שיעשו השמן הזה רקח מרקחת כמעשה רוקח ולא פירש המעשה כי דרך הרקחים ידועה בהם וכן מצאתיה בשקלים ירושלמי (פ"ו ה"א) ר' יהודה אומר שולקן היה במים ונותן שמן מלמעלה משהיה קולט את הריח היה מעבירו כדרך שהפטמים עושין שנאמר ועשית אותו שמן משחת קודש רוקח מרקחת מעשה רוקח

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"על זר" - שאינו צורך כהונה ומלכות לשון רש"י ור"א השיב כי זר במקום הזה כל שאיננו מזרע אהרן ובניו הנזכרים (לעיל בפסוק ל) כמו והזר הקרב יומת (במדבר א נא) כל איש זר חוץ מן הנזכרים וכן וכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב י) למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא (במדבר יז ה) ולכן יסבור כי המשיחה בשלמה (מלכים א א לט) שהוציא צדוק קרן השמן מן האהל והוא שמן המשחה הוראת שעה ע"פ הנבואה ואין כן דעת רבותינו (בכריתות ו) ואומר אני כי הכתוב אומר (בפסוק לא) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם והיה ראוי שיאמר שמן משחת קדש יהיה זה לאהרן ולבניו לדורותם כאשר אמר בבגדים (לעיל כט כט) ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו או שיאמר ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם לכהן לי והיתה להם חקת עולם לדורותם כי עכשיו שלא הזכיר רק הם עצמם ואמר שלא ינתן על זר יהיה במשמע על כל אדם חוץ מן הנזכרים עצמם וכן אמר (בפסוק לב) על בשר אדם לא ייסך והנה הכתוב מפרש (ויקרא ו טו) הכהן המשיח תחתיו מבניו אבל כך הדבר צוה שימשח בו עתה אהרן ובניו ואמר " שמן משחת קדש יהיה זה לי " למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו "לדורותיכם" ולא ינתן על זר שאיננו לי ולכן ימשחו בו המלכים והכהנים הגדולים כי שניהם משיחי ה' וכתוב (תהלים פט כא) מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו בשמן שהוא משחת קדש לי ופירוש "על בשר אדם לא ייסך" אזהרה בכל אדם כי לא אמר על בשר זר לא יסך והטעם שיצוק מן השמן על ראש אהרן למשחו וימשח גם בניו אבל לא יסוך בו בשר שום אדם אפילו הכהנים המשוחים כאשר סכין הבשר בשמנים הטובים ומורחין בהן הבשר בידים משוחות אחרי הרחיצה כענין ורחצת וסכת (רות ג ג) וארחצך במים ואסוכך בשמן (יחזקאל טז ט) וזהו פשוטו של מקרא ומשמעו וכך אמרו רבותינו (כריתות ז) מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שחייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"קח לך סמים" - אמר ר"א בדרך הפשט כי פירושו קח לך סמים הם נטף ושחלת וחלבנה אלה הסמים ולבונה זכה עמהם ואיננו נכון להחזיר פעם אחרת סמים כי אין דרך הכתוב לשנות מה שהזכיר רק בהפסיקו הענין באריכות או בדברים שהן כן תמיד והאמת כדברי רבותינו (שם ו) כי הם סמים אחרים וכתב רש"י סמים שנים נטף ושחלת וחלבנה הרי חמשה סמים לרבות עוד כמו אלו הרי עשרה ולבונה הרי אחת עשרה ויש לתמוה ולמה לא יזכירם הכתוב ואולי יאמר הכתוב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים רבים ולבונה זכה ולא יקפיד רק באלה הארבע כי בהם ענן עשן הקטורת עולה רק צוה שיתן עמהם סמים רבים אשר להן ריח טוב כדי שיהיה בתמרות עשנו מבושם ולכן לא פירש המשקל וכמה יקטיר ממנה כי לא הקפיד רק שיהיו אלה הארבעה בשוה ושיוסיף עמהם עוד סמים טובים להקטיר (שה"ש רבה ג ז) והטעם כי כאשר אמר בשמן שיעשה אותו כמשפט מעשה הרקחים ולא לימד על מעשהו רק סמך עליהם כן אמר בזה שיקח מאלה ארבעה הסמים במשקל שוה ויוסיף עמהם סמים ויעשה מכולם קטרת מרוקח כמעשה הרוקחים בסמים הידועים להם שהם טובים עם אלה ובעשייה אשר הם עושין ויתן ממנה לפני העדות כדי שתעלה תמרתו כמנהג המוגמרות לפני המלכים וכן קיצר בעשייה (להלן לח כט) ולא הזכיר אותה כהזכירו האחרים כולם וכזה אמרו בגמרא (כריתות ו) אמר ריש לקיש מה לשון קטרת דבר שקוטר ועולה כי לא צוה בה התורה רק בדברים שקוטרין ועולין על דרך מעשה הרוקחים ואולי על פה נתפרש למשה בסיני הסמים הנבחרים לזה וכל מעשה הקטרת כי כן נתפרש לו גם מעשה השמן איך יעשה אותו אע"פ שתלאו במנהג הרוקחים או שלא הקפיד כלל רק על אלה המפורשים בכתוב יצוה שיבשם אותם בסמים אחרים על דרך הרוקחים וכך אמרו במדרש חזית (שה"ש רבה ג ה) בדקו חכמים ולא מצאו יפים לקטרת אלא י"א סמנים אלו לבד ויתכן עוד כי לשון סמים ובשמים לשון אחד הוא כאשר הזכרתי (לעיל כה ו) ואלה השלשה אשר הזכיר אינם סמים כי הנטף והחלבנה שרפים והשחלת צפורן יוצא מן הים ואמר הכתוב קח לך סמים הנזכרים ונטף ושחלת וחלבנה וסמים עוד ולבונה זכה ותעשה קטורת מרוקח כמעשה הרוקחים כי הסמים הנזכרים למעלה (בפסוק כג) בשמן מר דרור וקנמון וקדה נכנסין בקטרת וקנה בושם על דעתי הוא הקליפה שהזכירו בה חכמים והוא דראציני בלשון ערבי וכן בלשון הגמרא (שבת סה) והוא קנה כדמות הקנים והסמים שצוה להוסיף הן שבלת נרד וכרכם והקושט לפי מה ששנו חכמים ואולי אין קפידא בכתוב אלא באלה התשעה שהזכיר אבל במה שכפל להוסיף בו עוד סמים לא יקפיד רק בבושם שיעשה קטורת מרוקח וקצר במעשהו ובמשקלי האחרים מפני שצוה שיעשנו כמעשה רוקח ונראה לי שבחרו חכמים באלה השלשה מפני שהוזכרו בשיר השירים (ד יד) נרד וכרכם ואהלות והוא הקשט יקראנו בלשון רבים מפני שהוא שני מינין המתוק והמר והנה הזכיר שם קנה וקנמון ולבונה ומור עם אלה השלשה ואמר (שם) עם כל ראשי בשמים להביא הקדה והנה הם כל סמני הקטרת והזכיר תחלה (שם בפסוק יג) כפרים עם נרדים להביא נטף ושחלת וחלבנה שהם שרפים כי כפרים מן וכפרת אותה (בראשית ו יד) שרף נדבק והמתרגם הירושלמי אמר ואהלות (שיר השירים שם) אקסי לאלואוון והוא העץ הטוב הנקרא בלשון רומי לינגא לובין כי אקסי עץ בארמית לאלואן כשמו ובלשון יון נקרא כן ממש אקסי לואין וכן שמו בערבי אל עורטיב אבל אונקלוס תרגם כאהלים נטע ה' (במדבר כד ו) כבושמיא לא יחד לו שם

"נטף" - הוא צרי וכתוב בפירוש רש"י והצרי קורין לו טריאקה ועל שם שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף ולא ידעתי אם הוא טעות סופרים או המגיד כחש לו כי הטריאקה איננה סם אחד אבל היא מרקחת רבת ההרכבה יכנס בה שאור ודבש ובשר שקצים ורמשים כי יכנסו בה אבק העקרבים ובשר האפעה כי לכך נקראת כן כי הארס בלשון יון תריאק וכן בלשון תלמוד טרקיה חויא (שבת קט) וכן הוזכרה המרקחת בלשונם כי טוריאקה לכוליה גופא (נדרים מא) וחלילה שיכנס בקטורת בשר שקצים ורמשים ושאור ודבש וכתיב (ויקרא ב יא) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אבל הצרי הוא השרף כעין שמן הנוטף מעץ הבלסמון הנקרא בלשון חכמים קטף והוא מה ששנינו (כריתות ו, ב) רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הבא מעצי הקטף ושמא יקראוהו קטף בעבור ששוברים ענפיו בימי החום והצרי זב מהקטיפה ההיא ואמרו בגמרא בפרק במה מדליקין (שבת כה) רבי שמעון בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר הצרי אינו אלא שרף הבא מעצי הקטף ופירשו בו מאי טעמא מפני שריחו נודף גזירה שמא יסתפק ממנו והנה הוא השמן הטוב החשוב הנזכר ואני תמה כי אונקלוס תרגם נכאת וצרי ולוט (בראשית לז כה) שעף וקטף וכן מעט צרי (שם מג יא) קטף ותרגם נטף נטופא ולא תרגם נטף כצרי ויונתן תרגם צרי בכל מקום שעף (כך בירמיה ח כב מו יא נא ח וביחזקאל כז יז אבל לפנינו בבראשית שרף קטף) והוא לשון שמן משחה מלשון תלמוד עבדי ליה שיפא בצעא (חולין קיא) והוא מבולע העי"ן שעיפא דשייף ליה מההוא מינא בפומיה (ביצה טז) דשעיף והנראה מדעתם כי אילן הצרי ופריו שניהם יקראו צרי בלשון הקדש כשם תאנה ורמון ואתרוג וזולתם רבים והנכאת אצלם הוא שם לכל שמן חשוב ומבושם ולכך אמר ויראם את כל בית נכתה (מלכים ב כ יג) שהאוצר אשר בו השמן הטוב יקרא על שמו שהוא מבחר הסגולה ושם כתוב ואת שמן הטוב ולכך אמר אונקלוס במנחת יוסף (בראשית מג יא) שהביאו לו שעף שהוא שם משיחת השמן החשוב הזה והביאו מענפי העץ שהוא הצרי הנקרא קטף ובשאר מקומות כשיזכיר הכתוב צרי לבדו ויזכירנו לתרופה ולשבח כגון הצרי אין בגלעד (ירמיהו ח כב) יתרגם אותו יונתן על השמן שהוא שעף ותרגם אונקלוס נטף נטופא והוא השמן הזה שנקרא כן בעבור שהוא נוטף משברי הענפים ואין כאן מקום לתרגמו שעף כי איננו בקטרת למשיחה וראיתי לרב רבי משה (הרמב"ם כלי המקדש פ"ב ה"ד) שמכניס בקטרת עץ האילן הנזכר הנקרא בערבי "עוד בלסאן" נראה שסבור כי רשב"ג שאמר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף בא לחלוק ולומר שאין הצרי מסממני הקטרת כי הוא אינו אלא שרף ובקטרת אין השרף נכנס בו אלא הקטף עצמו

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ממולח טהור קדש" - שיהא מלוח במלח סדומית כמו שאמרו (כריתות ו) מלח סדומית רובע ואונקלוס תרגם מערב ירצה לעשות ממולח נמוח שיעשה הסמים כולם שחוקים מאד ומעורבים יפה יפה עד שיהיו נמחים ולא יוכר סם מהם מלשון כי שמים כעשן נמלחו (ישעיהו נא ו) וכן ובלוי מלחים (ירמיהו לח יא) ארץ פרי למלחה (תהלים קז לד) כולם ענין השחתה וכליה ורש"י פירש כי לשון ממולח שיהא מעורב יפה בשחיקתן זה עם זה והביא דומה לו מלחיך וחובליך (יחזקאל כז כז) על שם שהם מהפכין המים במשוטות כשמנהיגין את הספינה כאדם שמהפך בכף ביצים טרופים לערבן יפה ועל דעתי נקראו חכמי הספנים מלחים בעבור שהם יודעים טעם הים כאלו הם המרגישים במליחותו ובמתיקותו כלומר היודעים מתי יהיה מתוק ונאות להולכי הים או מתי הוא רע ומר להם ואין תופשי המשוטות נקראים מלחים שהרי כתוב בצור (יחזקאל כז ח ט) יושבי צידון וארוד היו שטים לך זקני גבל וחכמיה היו בך מחזיקי בדקך כל אניות הים ומלחיהם היו בך כי הספנים הזקנים יודעי הים הם מלחים וכתיב (שם כט) וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים אל הארץ יעמודו הנה הם שלשה תופשי משוט והמלחים והחובלים וכן ארץ פרי למלחה (תהלים שם) לארץ מלוחה שמקום המלח לא יצמיח כענין שכתוב בסדום (דברים כט כב) גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח וכתיב (שופטים ט מה) ויזרעה מלח ויתכן שיהיה הלמ"ד נוסף בכי שמים כעשן נמלחו (ישעיהו נא ו) וירצה לומר נמחו כמו בלאומים (תהלים מד טו) כלו שלאנן ושליו (איוב כא כג)

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ונתת ממנה לפני העדות באהל מועד" - יתכן שנפרש שהזכיר הכתוב בכאן כל מעשה הקטרת אמר שיקטיר ממנה לפני העדות בקדש הקדשים והוא קטרת של יום הכפורים ויקטיר ממנה באהל מועד בכל יום ואשר אועד לך שמה יחזור על העדות ויתכן שיזכיר כי יתן ממנה במזבח הפנימי שהוא מונח לפני ארון העדות כי כן יאמר בפרשת ויקהל (ראה להלן מ ה)