רמב"ן על בראשית מו א
<< | רמב"ן על בראשית • פרק מ"ו • פסוק א' | >>
• א • ב • ז • טו • יח • יט • כט • לב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכׇל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃
"ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק" - "חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם", לשון רש"י. ואיננו מספיק, שהראוי לומר "לאלהי אבותיו", בלי שייחד אדם, כמו שאמר (בראשית מח טו): "האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק", ובתפלתו אמר (בראשית לב י): "אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק", או יאמר "ויזבח זבחים לה'", כמו שאומר באברהם (בראשית יב ז): "ויבן מזבח לה'", ומה צורך לפרש בו יותר?
אבל הפסוק הזה יש בו סוד, יגלו לנו אותו שם בבראשית רבה צד ה, כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים, ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנו, וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק, שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו, ועשה זה בבאר שבע, שהוא בית תפלה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן.
ואמר הכתוב "זבחים", להודיע שלא היו עולות כאבותיו, כי אברהם עולות הקריב. ורבותינו אמרו (זבחים קטז.): "לא הקריבו בני נח שלמים, עולות הקריבו", ובנח כתוב מפורש (בראשית ח כ): "ויעל עולות במזבח", אבל יעקב, מפני פחד ה', הקריב שלמים, להשלים אליו כל המדות, כמו שדרשו (תורת כהנים ויקרא טז א) "שלמים - שמטילין שלום בעולם".
והנה, היתה תחלת כונתו במדת הגבורה, שהיא הקרובה אליו, וזהו הטעם שהזכירו בבראשית רבה צד ה שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, והוא הטעם שאמרו שם בלשון אחר: "בתחילה שואלין בשלום התלמיד ואחר כך שואלין בכבוד הרב".
וראיתי במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קלה) בלשון הזה: (בראשית לא נג): "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" - וכי יש אדם שנשבע כך באמונת פחד אביו?! אלא, עדיין לא נתן ליעקב כח, ונשבע בכח שנתן לאביו, שנאמר "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק", ומאי ניהו הוא דכתיב ביה (מלכים א יח לח): "ותפול אש ה' ותאכל את העולה", וכתיב (דברים ד כד): "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא וגו'" עד כאן במדרש. ומדבריהם נלמוד, שמפני כן לא אמר "ויזבח זבחים לה'", לפי שעתה כבר זכה יעקב בחלקו, שנאמר (מיכה ז כ): "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם", והוצרך לפרש עתה.
והנה, בזכות הקרבנות נראה אליו אלהי יצחק אביו במראות הלילה במדת הדין רפה, זהו שאמר "אלהים" במראות הלילה, והוא מה שאמר "אנכי האל אלהי אביך", כי הוא האל בית אל אשר אמר לו בחרן (בראשית לא יג): "אנכי האל בית אל אשר משחת שם מצבה", והוא אלהי אביך הוא השם והיא המדה.
והבטיחו שלא יירא במצרים, כי יזכה בדינו, ויגאל אחר הענוי, וזהו טעם "ואנכי אעלך גם עלה".
וכתב הרב בפרק כז בחלק הראשון במורה הנבוכים, כי תרגום "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" - "אנא איחות עמך ואנא אסקינך", ונפלא הרב בזה על דעת אונקלוס, ואמר כי אונקלוס שם כל מאודו להרחיק הגשמות בכל סיפור אשר בתורה וכל אשר ימצא מאלו השמות המורים על מין ממיני התנועה ישים ענין התנועה לכבוד נברא או לשמירה מהאל, ומתרגם (שמות יט כ): "וירד ה'" - (ואיתגלי ה'): "", (בראשית יח כא): "ארדה נא ואראה" - "איתגלי כען ואיחזי", ואם כן, למה תרגם כאן "אנא איחות"? ופירש הרב, כי בעבור שאמר בתחלת הענין "ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה", לא היה קשה לאונקלוס לספר המאמר כאשר נאמר במראות הלילה, כי הוא סיפור אמירה, לא סיפור מעשה שהיה, כי יש הפרש גדול בין מה שיאמר בחלום או במראה הלילה ובין מה שיאמר במחזה ובמראה ובין מה שיאמר בדבר מוחלט "ויהי דבר ה' אלי לאמר" או "ויאמר ה' אלי לאמר", אלו דבריו.
וכן אמר (הרמב"ם במורה נבוכים א מז), שהרחיק אונקלוס השמיעה בכל מקום, וישים פירושה הגעת הדבר ההוא לבורא או קבול תפלה, ויתרגם "שמיע קדם ה'" (לעיל כט לג), "וקבלא אקביל בילתיה" (שמות כב כב).
ואם כן הדבר כדברי הרב, למה יברח אונקלוס מן התנועה וירחיק השמיעה גם כן מיראתו שתורה על גשמות, ולא יברח מן האמירה והדבור ולא מן הקריאה בשום מקום, בין בחלום בין במראה בין במאמר מוחלט, כי בכולם יתרגם "ואמר ה'" "ומליל ה'" "וקרא ה' למשה", והיא גם היא תורה על גשמות! והיה לו לתרגם "ויתאמר מן קדם ה'" או "ואמר יקרא דה'" או "ויתרעי ה'", כפי הראוי בענין, כמו שפירש הרב בדיבור ובאמירה (מורה נבוכים א סד)?! ולמה ירחיק בשמיעה ולא ירחיק הראיה, שתרגם אותה "וחזא ה'"?! ואשר אמר הרב (שם מז) כי יורה על ענין השגת שכל, כאשר יורה על השגת העין, כל שכן שהוא זה בשמיעה, כי היא תאמר על ההשגה בשכל וברצון ברוב מקומות, כגון (בראשית טז ב): "וישמע אברם לקול שרי", (תהלים כח ב): "שמע קול תחנוני", (ישעיהו א טו): "גם כי תרבו תפלה אינני שומע", (שמואל א טו כב): "הנה שמוע מזבח טוב", (דברים כח א): "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך", וכן (מלכים א ג ט): "לב שומע", וכן רובם! והנה, אונקלוס לא היה לו לירא מן השמיעה, שלא תורה רק על קבלת הדבר והרצון בו, ולא ברח מן הראיה בשום מקום אבל תרגם אותה כפשוטה בכל מקום שהדבר מושג בראיה בלבד, אבל כאשר איננו מושג בראיה בלבד והוא צריך השגחה והתבוננות - יתרגם כפי הראוי בו, כאשר אמר (בראשית כט לב): "כי ראה ה' בעניי", (שמות ג ז): "ראה ראיתי את עני עמי", (שמות ב כה): "וירא אלהים את בני ישראל", שאין הראיה בהם שיראה את גופם אבל שישגיח בענינם וידע אותו, וזה דרכו בכל התורה, לא כטעם שעלה בדעת הרב ונשתבש בידו, והשני מקומות האחרים שתרגם אותם (לעיל ו יב כט לא) "וחזא אליו" ולא השלים אותו.
ובלשון העברה כנה אונקלוס ותרגם (שמות לד ו): "ויעבר ה' על פניו" - "ואעביר ה' שכינתיה על אפוהי", שיהיה הדבר העובר נברא לדעתו, ולא יזכיר לשון תנועה בבורא, כפי מה שהזכיר הרב. ואם כן, איך תרגם (דברים לא ג): "ה' אלהיך הוא עובר לפניך" - "ה' אלהיך הוא עבר קדמך", והנה זה מין תנועה בספור מעשה, ולא ירא ממנו אונקלוס?! וכן בפסוק (שמות יד לא): "וירא ישראל את היד הגדולה" תרגם בו "וחזא ישראל ית גבורתא ידא רבתא", נופל בו הגבורה מפני לשון אשר עשה והשאיר בו ידא רבתא, ולא היה ירא ומתפחד מן היד, ולא יכנה אותה כלל! וכן נהג בתרגום (שמות לא יח): "כתובים באצבע אלהים" - "באצבעה דה'", ומה שתירץ בו הרב (במורה נבוכים א סה), כי ישים אונקלוס האצבע כלי נברא אשר פתח הלוחות בחפץ הבורא, איננו אמת, כי הנה (דברים לג ב): "מימינו אש דת למו" כתב "ימיניה", ולא פחד מן הימין הכותבת שתורה על גשמות, וכן מן האצבע ועוד תרגם (שמות טו יב) "ארימת ימינך", ואמר (שם פסוק ו) "ימינך ה' תברת שנאה", ותרגם (דברים ג כד): "ידך החזקה" - "ית ידך תקיפא", ואמר (שם ד לד) "בידא תקיפא ובאדרעא מרממא", וכן (דברים לב מא): "ותאחז במשפט ידי" - "ותתקיף בדינא ידי", וכן תרגם (שם יא יב) "תדירא עיני ה' אלהיך בה מרישא דשתא"!
והנה, ביעקב כתוב בתחילת הענין (בראשית כח יב): "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו'", ופחד אונקלוס ממנו ותרגם "והא יקרא דה' מעתד עלוהי", ולא תרגם "והא ה'" בעבור שהוא בחלום! ותרגם (בראשית כח טו): "והנה אנכי עמך" -"והא מימרי בסעדך", ולא אמר "והא אנא עמך" כמו שתרגם "אנא אחות עמך", ואף על פי שהוא ספור דבר שנאמר בחלום כמוהו בשוה! ותרגם (שמות ד יב): "ואנכי אהיה עם פיך" - "ואנא אהי עם פומך", ואמר ב(שמות ג יב): "ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות" - "ארי יהא מימרי עמך", ועוד נזהר אונקלוס בחלומות ותרגם (בראשית כ ג): "ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה", (בראשית לא כד): "ויבא אלהים אל לבן בחלום" - "ואתא מימר מן קדם ה'", ואם תאמר שחשש שלא תהא הביאה קודמת לחלום, ויחשוב בה שהיא ממש, הנה בשלמה כתוב (מלכים א ג ה): "בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה", ותרגם אותו יונתן "אתגלי ה' לשלמה", ואם הדבר נאמר בחלום - יספרו אותו כאשר נאמר בחלום ההוא, ואל יקשה עליהם, אף על פי שהוא מאמר יורה על הגשמות, כי היותו בחלום יתרץ להם שאינו ממש. גם כן הדבר שיאמר כי הוא נראה בחלום ראוי שיספרו אותו, באשר הוא כי מה שנאמר בו שהוא בחלום הלילה ילמד שאינו ממש, אבל הוא חלום שנדמה לו ממנו כן.
ואל תחשוב שהיה זה ליונתן בן עוזיאל מפני שלא יאמר בארמית לשון ראיה בחלומות, כי (בראשית מא כב): "וארא בחלומי" מתורגם "וחזית", ובנבוכדנצר (דניאל ב לא): "חזה הוית", וכן תרגם אונקלוס (שמות טז ח): "לא עלינו תלונותיכם כי על ה'" - "אלהין על מימרא דה'", ואין כאן יראה ופחד מן הגשמות, וכן (במדבר כא ה): "וידבר העם באלהים ובמשה" - "ואתרעם עמא על מימרא דה'", וכן (בראשית ט יב): "ביני וביניכם", (בראשית ט טז): "בין אלהים ובין כל נפש חיה", "בין מימרי ומימרא דה'", וכיוצא בהן הרבה, וכן תרגם (בראשית לא מט): "יצף ה'" - "יסך מימרא דה'", (בראשית לא נ): "אלהים עד" - "מימרא דה' סהיד", ואין לו בהן יראת הגשמות, וגם אין למימרא ענין בכאן, שיאמר בו שיצפה ויעיד, וכן (בראשית כא כג): "השבעה לי באלהים" - "קיים לי במימרא דה'", ואין הנשבעים מזכירין אני נשבע במאמר אלהים, וכיוצא באלו רבים לאונקלוס, וסודם ידוע למשכילים.
וכן בלשון עמידה, אמר הרב (במורה נבוכים א כז) ששם יונתן בן עוזיאל כוונתו לפרש בו קיום, ולכך תרגם (זכריה יד ד): "ועמדו רגליו" - "ויתגלי בגבורתיה", וכן תרגם כל דבר עסק ותנועה גבורתא; והנה, אונקלוס לא יתיירא מלשון עמידה, ותרגם (שמות יז ו): "הנני עומד לפניך שם על הצור" - "הא אנא קאים קדמך תמן על טינרא". ומה שאמר הרב (שם) כי אונקלוס ישים ענין התנועה גלוי השכינה והראות כבוד נברא, הנה אונקלוס מן הכבוד יברח מלתת בו כלשונות האלה, ויתרגם (במדבר טז יט): "וירא כבוד ה' אל כל העדה" - "ואתגלי יקרא דה'", כמו שיאמר "ואתגלי ה'" (שמות יט כ), ולא יתרגם "ואיתחזי יקרא דה'". וכן יתרגם במלאכים (שם ג ב) "ואתגלי", ואם ידבר אונקלוס במלאכים ובכבוד נברא בעניני הגשמות כמו שאמר הרב (במורה נבוכים א כו), היה ראוי שלא יתיירא מן הראיה שיראה האדם ויתרגם בהם ואתחזי כמו שעשה (בראשית לב לא): "כי ראיתי אלהים פנים אל פנים" - "ארי חזיתי מלאכא דה'", וחס ושלום שיהיה הדבר הנקרא שכינה או כבוד נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך כאשר חשב הרב כאן ובפרקים רבים מספרו, והוא תרגם (שמות לג טו): "אם אין פניך הולכים" - "אם לית שכינתך מהלכא ביננא", ומשה לא יחפוץ בלכת עמו כבוד נברא חוץ מהשם הנכבד יתברך, שכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא (שמות לב לד): "הנה מלאכי ילך לפניך", ולא היה מתרצה בכך, אבל היה מבקש שילך עמו האל בעצמו ובכבודו (שם לג יד), וכן אחר ששמע השם בקולו ואמר לו (שמות לג יז): "גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה", אמר משה (שמות לד ט): "ילך נא אדני בקרבנו", "תהך כען שכינתא דה' ביננא", וכן תרגם (שמות לג כ): "לא תוכל לראות את פני" - "לא תוכל למחזי אפי שכינתי ארי לא יחזינני אינשא", ואמר יונתן בן עוזיאל (יחזקאל ג יב) "בריך יקרא דה' מאתר בית שכינתיה", ואם הכבוד הזה ירצה בו הכתוב עצם הבורא ואמתו, ויהיה כמו (שמות לג יח): "הראני נא את כבודך", שפירש בו הרב כן (מורה נבוכים א נג סג), הנה הזכיר בו "אתר" ו"בית שכינתיה", ואם יאמר שהוא כבוד נברא, כדעתו של הרב בפסוק (שמות מ לה): "וכבוד ה' מלא את המשכן" וזולתו, איך יקבעו בו ברוך והמברך והמתפלל לכבוד נברא כעובד אלילים! ובדברי רבותינו דברים רבים יורו על שם השכינה שהוא האל יתברך!
אבל הענינים האלה לאונקלוס ויונתן בן עוזיאל דברים ידועים בקבלה, וסודם ליודעים חן.
ובמעמד הר סיני יתרגם אונקלוס כל מלת אלהים הנזכר בפרשה "יקרא" או "מימרא דה'", וכאשר תזכיר הפרשה השם המיוחד - לא יאמר כן, והכל בהשגחה ובחכמה ממנו, ועוד אזכיר זה בעזרת השם יתברך (שמות כ יט).
ומה שתרגם אונקלוס (שמות כ א): "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" - "ומליל ה'", טעמו בזה משום שנאמר (דברים ה ד): "פנים בפנים דבר ה' אל כל קהלכם"-ט, והמשכיל יבין.
אבל מה שאמר כאן "אנא אחות עמך", רצה לרמוז בו מה שאמרו (מכילתא שירה ג) "גלו למצרים - שכינה עמהם", שנאמר "אנכי ארד עמך מצרימה"; גלו לעילם - שכינה עמהם, שנאמר (ירמיהו מט לח) "ושמתי כסאי בעילם"}}. והנהף האמירה והירידה שוים, כמו שפירשתי למעלה, ולא היה יכול לתרגם אלא כן בשום פנים, כאשר רמזתי (ריש פסקא זו).
אבל שם, ביעקב, לא יתכן לתרגם "והא אנא עמך", בעבור כי שם כתוב (בראשית כח יג): "והנה ה' נצב עליו", והמשכיל יבין.
ומפני שמצא אונקלוס שאינו כפשוטו ממש, ברח ממנו ועשאו ענין עזר בלבד, ואמר "מימרי בסעדך" ולא אמר מימרי עמך כמו שאמר במשה (שמות ג יב). והאל יראנו מתורתו נפלאות.