רמב"ם על מעשרות א
מעשרות פרק א
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה מעשרות א רמבם
כל שהוא אוכל - יצא ה"כופר" והוא בערבי "אלחנה", וה"אסוס" והוא בלשון ערבי "ניליג", וה"קוצה" הוא בלשון ערבי "אלעצפור", ודומיהן.
ונשמר - יצא המופקר.
וגדוליו מן הארץ - יצאו כמהין ופטריות.
וכל זה נסמך למה שאמר השם יתברך "עשר תעשר"(דברים יד, כב), ואחר כך אמר "ואכלת לפני ה' אלהיך... מעשר דגנך תירושך ויצהרך"(דברים יד, כג), למדנו שאין חייב במעשר אלא היוצא מן השדה, וראוי לאכילה, ונשמר, למאמר יתברך "זרעך" זרעך המיוחד לך, לא של הפקר לפי שאין לו בעלים.
ותחלתו אוכל וסופו אוכל - הם מיני ירקות, לפי שהם ראויות לאכילה תכף מצמיחתן ואחר גמר גדולן, ואין מניחין אותן בארץ אלא כדי שיגדילו. וזה דרך רוב הירקות, ולפיכך הם חייבות במעשר בשעת קטנן או גדלן, לפי שהם ראויות לאכילה בין גדולות ובין קטנות.
ומה שאינו ראוי לאכילה בתחילת צמיחתו כמו פירות האילן, אינן חייבות במעשר עד שיעשו אוכל, למה שאמר ה' יתברך "מזרע הארץ מפרי העץ"(ויקרא כז, ל) עד שיהיה פרי, ואמר גם כן "עשר תעשר את כל תבואת זרעך"(דברים יד, כב) עד שיעשה תבואה:
כבר ביארנו שפירות האילן אינן חייבות במעשר עד שיעשו פרי, ולפיכך אמר התאנים משיבחילו - פירוש משיתחילו להתבשל. וזמן זה הבישול הוא, שמלקטים את התאנה מן האילן ומניחין עשרים וארבעה שעות, ותהיה ראויה לאכילה.
ובוחל - הוא בלשון חכמים הפרי המבושל.
ואבשים - כמו "באושים", וזה מין ממיני הענבים אלא שהוא מין גרוע, אמר הכתוב "ויקו לעשות ענבים, ויעש באושים"(ישעיה ה, ב), כך פירשו גדול מגדולי התלמוד.
ועניין שהבאישו - שיתרככו ויזדככו כל כך זגי הענבים עד שיראו הגרעינים מבחוץ לרוב המים שבתוכן. וכבר בארנו במסכת שביעית (פ"ד מ"ח) מפני מה אמרו לשון הבאישו.
והאוג - נקרא בערבי "סמאק" שמו, וכבר זכרנוהו (פ"א מ"א דדמאי).
והתותים - ידוע, וכן קורין אותו בערבי "תות" ובלע"ז "מוראש".
וכל האדומים משיאדימו - עניינו כי כל מה שטבעו להיות אדום, כשיגמור בשולו, שהוא חייב במעשר תכף שיתחיל להאדים.
ופירוש משימסו - משיציץ משקה מגרעיני הרמון בין האצבעות, מגזירת "אחינו המסו את לבבנו"(דברים א, כח), "המסו" מלה מושאלת, אבל החיבור הנכון "וחם השמש ונמס"(שמות טז, כא).
משיטילו שאור - פירוש משיתרפו ויתנפחו כלחם החמץ, כי זה הוא מנהג התמרים בעת הבישול.
האפרסקין משיטילו גידים - עניינו כי האפרסקין כשיתחילו להתבשל, נמשכין בהם כמו חוטין או גידין אדומים. וכן אמר משיטילו גידים אדומים. וכן יארע שם בתחילת הבישול שיתחילו להתאדם קצתם.
משיעשו מגורה - עניינו משיבדל האוכל מן הקליפה החיצונה, ויהיה האוכל כאילו הוא במגורה והוא האוצר.
ואמר רבי יהודה, משיעשו קליפה - רוצה לומר הקליפה הפנימית שהיא דבוקה לאוכל, כי זו אינה מובדלת אלא אחר גמר בישולם, וכן אמרו "בקליפה שעל גבי האוכל". ולא יהיה זה אלא אחר בישולן תכלית הבישול כמו שביארנו.
ואין הלכה כרבי יהודה:
משינקדו - פירוש שיעשה בהם נקודות שחורות.
האגסים, וקרוסטומלין, ופרישים, ועוזרדין - כולם ידועים וכבר בארנו את כולם (פ"א מ"ד דכלאים).
משיקרחו - רוצה לומר משיהיו בו בהרות לבנות, וזה לא יארע עד שיפול מהם אותו השער הדק, ומפני זה אמר "משיקרחו" מגזירת "קרחה" והוא הסרת השיער מן הראש, ואמרו בתלמוד "משינקדו משיעשו נקודות שחורות, משיקרחו משיעשו קרחות לבנות".
תלתן כדי שתצמיח - אמרו כדי שתזרע ותצמח, עניינו שיהיה זה התלתן כל כך קשה ומבושל, שיהיה צומח כשיזרעו אותו. והוא ידוע אצלם, שהיו שורים הזרע במים, אם היו משתקעים הגרגרים או רוב כל אחד מהם במים, היו יודעים שהיו צומחים אילו היו זורעים אותם, ואז באו לעונת המעשרות.
וכבר בארנו במסכת שביעית (פ"ד מ"ט) עניין אמרם משיכניסו שליש, כמו שפרט התלמוד.
אם כן המובן מזה העניין, שהמוציא המעשרות צריך שיוציאם כשיגמר בישול הפירות וטעמם:
שיעור זה המשנה כן, "ובירק הקשואים והאבטיחים והדלועים והמלפפונות, וכן התפוחים והאתרוגים, חייבים גדולים וקטנים, לפי שתחלתן אוכל וסופן אוכל, וראוין הם לאכילה כשהם קטנים, ואין מניחים אותן אלא להוסיף אוכל", כמו שקדם. וכבר בארנו פעמים מה הם הקשואים והאבטיחים והדלועין והמלפפונות התפוחים והאתרוגים.
והשקדים המרים - הם ראוין לאכילה כשהם קטנים קודם בישולן לפי שאז הם ראוין לאכילה, וכשנתבשלו נפטרו מן המעשרות לפי שאז אינם ראוים לאכילה.
והשקדים המתוקים בהפך זה, בתחילתן פטורים מן המעשרות לפי שאינן ראויין לאכילה, וחייבין לאחר בישולן.
ואין הלכה כרבי שמעון:
גרנן למעשרות - כמו מילה מושאלת, והכוונה ששאל התנא, אימתי יהיו הפירות כמו התבואה כשהיא בגורן, שאסור לאכול ממנה אכילת עראי לפי שכבר נקבעה למעשר, כי קודם "גורנן של מעשרות" אף על פי שהגיעו לעונת המעשרות מותר לאכול מהם אכילת עראי.
ודרך הקשואים והדלועין שיעלה עליהם כמו שער או כמו קוץ דק מאד והוא נקרא "פקס", וכן יעלה על האבטיחים כמו שער ויקרא "שלק". ואמרם משיפקסו ומשישלקו רוצים בו מעת שיפול מהם אותו השער כשיקנחם בידו, וכן אמרו בתלמוד "מעת שירים שלף וקיא".
עד שיעשה מוקצה - עניינו עד שישטח אותם ויסדר אותם, והמקום ששוטחין בו הפירות נקרא "מוקצה", כי האבטיחין אין עושין מהם ערימה לפי שהם משתברים זה עם זה.
משיחפה - פירוש משיכסה, כמו שדרך בני אדם האוספים את הפירות, שמכסין אותן בעלי האילן ודומיהן.
במה דברים אמורים, שכשיגיעו לעת הזאת שקבעו למעשרות ואסור לאכול מהם עראי, במוליך לשוק למכור, אבל במוליך לביתו אוכל עראי עד שהוא מגיע לבית. וכבר קדם לך זה העיקר בפרק שמיני (מ"ג) ממסכת תרומות, כי הטבל אינו מתחייב במעשרות עד שהוא רואה פני הבית, שנאמר "בערתי הקדש מן הבית"(דברים כו, יג):
פרד - הוא גרגר הרמון, מפרדין אותם ומיבשין אותן ונקראו "פרדים".
וצמוקים - הענבים היבשים.
משיפקל - עניינו משיכרות עלין שלו, ויסיר הנתלה בהם.
משימרח - עניינו משיברור אותם מן התבן ברירה גמורה, וכבר בארנו במסכת פאה (פ"א מ"ו) הטעם מפני מה קורין העניין הזה מריחה.
משיכבור - עניינו משיכבור בכברה, ויוציא כל מה שיש בה מן התבן ומן הצרורות, ושם זה הכלי "כברה".
קוטעין מה שהוקצה מן הגדיש לאחד מן הצדדים:
משיקפה - פירוש משיעלה עליו קצף, ובלשון חכמים "חופיא".
קולט - כמו חוטף.
גת העליונה - גת שדורכין שם הענבים, הגת התחתונה הוא המקום שהיין יורד ומתקבץ לתוכה, ובלשון קודש "יקב".
וצנור - ידוע, ממנו יורד היין.
עוקה - היא החפירה שמתקבץ לתוכה השמן.
ועקל - הוא החבל, כי היו לוקחים חבלים ועושים מהם כמו כלי עגול, וצוברין לתוכו הזיתים וסוחטין אותם, ואותו הכלי העשוי מן החבלים נקרא "עקל".
וממל - הוא האבן שטוחנין בו הזיתים.
מבין הפסים - עניינו מבין שני האבנים או שני העצים, מעצי הגת או אבניה. והעיקר אצלנו כי הבישול על האש קובע למעשרות, שאין המנהג שיבשל אדם ויאכל ותקרא זאת האכילה אכילת עראי, לפי שכיון שבשל אינו עראי, ועוד יתבאר זה לפנים.
וחמטה ותמחוי - שמות למיניהם מן הכלים, שנותנים בהם המאכל כשהוא חם.
וקדרה ולפס - שמות הכלים שמבשלים בהם התבשיל.
והתיר לתת השמן בכלי שנותנין המאכל לפי שאינו מתבשל לשם, ואסור לו לתת אותו בקדרה שבשל בה התבשיל כל זמן שהיא רותחת, לפי שהוא מתבשל לשם.
ורבי יהודה מתיר שיתן לקדרה וללפס כשהן רותחים, אלא אם היה באותו התבשיל הרותח שיש באותה הקדרה חומץ או ציר, לפי שהוא מתבשל מחמת החידוד.
ואין הלכה כרבי יהודה:
כבר בארנו שעגול - הוא כמו ריחים שעושין מדבלת התאנים.
ופירוש משיחליקנו - ששפין ומחליקין אותן העגולים.
ומחליקין בתאנים ובענבים של טבל - ולא נאמר שהוא מכחיש אותן ומכין אותם להפסד, מפני שכשמושחין אותן ומחליקין אותם למהר בהם ימהר העיפוש.
וכשמושחין ענבים יקבלו לחלוחית. ואומר רבי יהודה כי כבר הוכשר לטומאה, לפי שהיין מכלל שבעה משקין המכשירין כמו שבארנו בתרומות (פי"א מ"ב), וכאילו בלל אותו ושראו במשקה הענבים.
משידוש - פירוש משיכתוש אותם קצתם על קצתם, בכלים שהוא רוצה להצניעם בהם.
והמגורה משיעגיל - עניינו כשרוצה להכניסם באוצר, משיתחיל להחליקם על פי האוצר ולהשוותם. ו"מעגלה" שם הכלי המחליק, שבו מחליקין הקרקע והגגות.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי יוסי, בכל זה המאמר:
משנה מעשרות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב