רמב"ם על מעשרות ב

<< · רמב"ם · על מעשרות · ב · >>

מעשרות פרק ב

• ראו גם: נוסח המשנה מעשרות ב רמבם

משנה א

כשזה המוכר המסבב בשווקים מכריז ואומר "טלו לכם תאנים", מותר לאכול מהם עראי, לפי שנאמר לא ראו פני הבית, ולפיכך אין מכריזין עליהם אלא לאוכלן בלבד עראי, והוא כנותן מתנה, ואין המתנה קובעת למעשר כמו המכר. ואם הביאן לביתו, צריך להוציא מהם המעשרות החייבות לטבל.

ואם אמר "טלו והכניסו לבתיכם" נאמר שהם ראו פני הבית, ולפיכך לא יאכל מהם עראי.

ואינו נאמן באומרו "הכניסו לבתיכם" שעניינו שהם מעושרין, ולפיכך יוציא מהם חוקי הדמאי, לפי שהוא ספק שמא אמר אמת באמרו שהן מעושרין או אמר שקר, ומה שאמר לא אמר אלא כדי שיקבצו עליהם לוקחים. וכל זה כשהמוכר עם הארץ כמו שבארנו במסכת דמאי:

משנה ב

מבואר הוא כי בעל החנות ובעל החצר, לפי שאותו מקום הוא מקום ישיבתו, ונקבעו במעשרות מחמתו.

ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ג

מקום השביתה - הוא מקום שהוא שובת בו ביום השבת.

הרוכלים המחזרים בעיירות - הם הבשמים ההולכים מעיר אל עיר ומכפר אל כפר.

ואמר בכאן שהם רשאים לאכול כל היום מה שנותנים שם מן הפירות אף על פי שהם נכנסין בבתים, עד שיגיעו למקום הלינה.

ואין הלכה כרבי מאיר ולא כרבי יהודה:

משנה ד

רבי אליעזר אומר "תרומה קובעת למעשר, ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו".

ואמרם כלכלת תאנים שתרמה - רוצה לומר שתרמה קודם שתגמר מלאכתה.

ואין הלכה כרבי אליעזר ולא כרבי שמעון:

משנה ה

והלכה כרבי יהודה:

משנה ו

שאבור - שאבחר.

מגרגר - עניינו שילקוט הגרגרים אחת אחת מן האילן, ולא יכרות האשכול כולו, כדי שלא יתחייב במעשרות.

פורט - עניינו שיפרר גרגרי הרמון.

סופת ואוכל - עניינו שיעשו מן האבטיח כמו לביבות, ואוכל.

וכשקנה במחובר לקרקע וכרתן אחר כך, אוכל עראי כמו שעושה בעל הקרקע. אבל אם קנה ולא ייחד מה שקנה, כאילו קנה דבר הנלקט ונקבע למעשר בקניה, כמו שיתבאר לך בזו המסכת כי הקניה והמכירה קובעת למעשר:

משנה ז

לקצות עמו - רצה לומר לשטוח עמו בתאנים.

והשם יתברך אמר "כי תבא בכרם רעך ואכלת" וגו'(דברים כג, כה), ובאה הקבלה (ב"מ דף פז ב) כי זה הכתוב אינו מדבר אלא בפועל שיכול לאכלו מן התורה מאותו דבר שהוא פועל, ואינו מדבר בעוברי דרך. ועוד יתבאר זה מקומו בבבא מציעא. והם אמרו "ואלו אוכלין מן התורה, העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו". לזה העיקר נמצא זה הפועל שאוכל בשעת הקציעה פטור מן המעשרות, לפי שהוא תלוש ולא נגמרה מלאכתו.

ולאחר הקציעה - שהוא אחר גמר גדישתה, אינו אוכל מן התורה אלא כפי תנאו שהתנה, ולפיכך אינו אוכל עד שיעשר. ועוד יתבארו אלו הדינים ועיקריהם לשם בבבא מציעא:

משנה ח

לבסים - מין תאנים גרועים.

בנות שבע - תאנים לבנים טובים.

מונע את עצמו - עניינו שהפועל מונע את עצמו מלאכול עד שיגיע למקום היפות, ויאכל מהם, ורשאי לעשות כן.

זה לאכול וזה לאכול - עניינו שיאמר אדם לחברו "אכול משלי, ואני אוכל משלך".

זה לקצות וזה לקצות - עניינו שיאמר לו "אכול מאלו השטוחים שלי, ואני אוכל מן השטוחים שלך".

זה לאכול וזה לקצות - שיאמר לו "אכול אתה משלי שהם טובים לאכילה, ואני אוכל מן השטוחים שלך", כל אחד ואחד מהם חייב לעשר, לפי שזה מקח וממכר מצד כל אחד ואחד מהם. וכבר זכרנו כי המכר קובע למעשר, ועוד יתבאר זה.

ורבי יהודה אומר, כל החליפין בשטוחין, כיון שהוא דבר שלא נגמרה מלאכתו, אינן חייבין במעשר, ולא נקבעו למעשר בזה המכר שאירע ביניהם.

והלכה כרבי יהודה:

משנה מעשרות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב