רמב"ם על כלים יט

<< · רמב"ם · על כלים · יט · >>

ראו גם נוסח המשנה כלים יט רמבם

כלים פרק יט

משנה א

כבר קדמנו צורת המיטה, שאמרנו שאריגת החבלים בין הארבעה עצים לשכב עליו.

ואמר כי כאשר תסתר המיטה תהיה טהורה, אחר נגע אחד באלו החבלים הארוגים אחר סתירתה הנה לא תטמא. ומבואר הוא שהמאמר בכאן בטומאת המת או במשכב הזב.

עוד חזר אל פרק אחר ואמר החבל מאימתי הוא חבור, רוצה לומר מתי נחשבהו מחובר במיטה ויטמא בטומאתו ואם נגע בזה החבל כאילו נגע במיטה, ואמר כי כאשר נארגה ממנה משלשה בתים ולמעלה, הנה כאשר נטמא המיטה, כל מה שנגע במה שנארג מן החבל מהקשר האחרון אל מה שימשך לאריגה הנה הוא טמא, ומי שיגע בה מהקשר לחוץ הנה הוא טהור.

ומדרך כל קושר קשר שיעזוב מהחבל מעט חוץ מהקשר כדי שלא יותר הקשר, ויקרא זה הקצה נימי הקשרים, ונימי הן "אל-הדב", חוטים.

הנה עניין אמרו צרכו הוא השיעור אשר אם חתך החבל על יותר קצר ממנו יותר הקשר, והוא בחבל המיטה אשר היה עוביו ידוע אצלם שלוש אצבעות, לפי שמה שיהיה החבל יותר עבה יצטרך להשאיר ממנו יותר אחר הקשר.

ומאמר רבי יהודה אמת:

משנה ב

עד חמישה טפחים, טהור - לפי שהוא לא לעזר ולא להועיל בו.

ואם היה יותר מחמישה טפחים עד עשרה יטמא, לפי שהוא יעזור בו לתלות המיטה, והוא אומרו ומשלשלין את המטות.

אמנם אמרו קושרים את הפסחים, ירצה בו כאשר הוא חי, כמו שמדרך הקצבים שיקשרו הכבשים בבתיהן.

וכל מה שהוא מעשרה טפחים ולמעלה לא יטמא, לפי שהוא אינו מצרכי המיטה.

ובסיפרא אמרו "הנוגע במשכבו ולא בחבל היוצא מן המיטה פחות מחמשה או יותר על עשרה, במשכבו ולא בנימין היוצאין חוץ לקשר שלש אצבעות":

משנה ג

מיזרן - הוא אזור ארוג, והוא מצמר או פשתן או שער או זולת זה, בכלל שהוא אריג, וכן יתבאר מתוספת כלים. וזה האזור כבר מקיפים בו המיטה על ריבוע חלקיו, וישאר מזה קצתו תלוי מן המיטה כמו חבל היוצא מהמיטה.

ואמר רבי מאיר, כי כאשר נטמאה המיטה באיזו טומאה שתהיה, יטמא קצה זה הבגד היוצא מן המיטה, ואפילו היה ארוך כל שהוא.

ורבי יוסי אמר, שעשרה טפחים לבד ממנו ממה שימשך מן המיטה הוא אשר יטמא בהטמאות המיטה ויהיה כמוה.

ועניין אמרו שירי המיזרן - רוצה לומר אם היה בלוי ונחתך קצתו, איזה שיעור ישאר ממנו יהיה נחשב כלי ויטמא. ואמר שבעה טפחים, ומה שהוא פחות מזה הנה לא יטמא.

וחבק - הוא אשר ישימו אותו לחמור על המרדעת כדי שיעמוד על גבו. וזה החבק ברוחבו כמו טפח ואורכו יותר מזה השיעור, ובקצהו שנצין יחברו בהן המשאוי.

והלכה כרבי יוסי:

משנה ד

כבר קדם בפתיחה שמשכב הזב מאבות הטומאות, וכל אב הטומאה מטמא שנים ופוסל אחד, ועניין זה שזה האב כאשר נגע בו דבר יהיה טמא והיה זה הדבר ראשון לטומאה, ואשר נגע בראשון שני ואשר נגע בשני שלישי, והשורש אצלינו הראשון והשני טמאים ומטמאים והשלישי פסול, וזה כולו באוכלי תרומה לפי מה שהשרשנו בפתיחה. וכאשר תשמע במשנה "מטמא שנים ופוסל אחד", דע שזה הדבר ראשון שהוא יטמא השני ויפסול השלישי. וכבר ביארנו אלו השורשים בפתיחת דברינו וחזרנו ביאורו במסכת זבים. ואשוב אל ביאור ההלכה.

אמרו בכאן ועל המיזרן - עניינו שהוא נישא על המיטה והמיזרן כרוך עליה.

ואמר שקצה זה המיזרן היוצא מן המיטה הוא גם כן אב הטומאה כמו המיטה, לפי שהוא חלק מהמשכב ואף על פי שהיה בו מה שהוא, וזהו דעת רבי מאיר הקדום.

ורבי יוסי גם כן הלך בשיטתו, ואמר שעשרה טפחים ממה שימשך מן המיטה הוא אשר יחשב כמיטה, ויהיה חלק מהמשכב ויטמא שנים ויפסול אחד. ומעשרה ולמעלה הוא כמו כלים אשר נגעו במשכב אשר הוא ראשון, ולזה יטמא אחד ויפסול אחד כמו שהקדמנו. וזה כאשר נישא הזב על המיטה שהמיזרן כרוך עליה, ויהיה זה אז עשרה טפחים היוצא מן המיטה אב להיות זה השיעור מצרכי המיטה, ויהיה זה מה שהוא למעלה מעשרה טפחים כאילו הוא כבר נגע באלו העשרה אשר הוא אב. אולם אם נישא הזב על המיזרן לבדו בלתי שיהיה מחובר במיטה, הנה כל מה שיש עליו ממנו הוא משכב, וכן עשרה טפחים ממה שימשך עליו מן המקום אשר ישב עליו, והוא אמרו מעשרה ולפנים טמא, וחוץ מאלו היה טהור, לפי שהעשרה עצמם לא הגיע לו מכוח אב הטומאה כדי שתטמא כל מה שמחובר בו, כי אין שם מיטה שיהיו לו העשרה, אבל מפני היותן מצרכי המיטה ויטמאו זולתו מהכלים.

והלכה כרבי יוסי:

משנה ה

אלו הדברים כולן מבוארים והולכין על דמיון המאמר הקודם ביאורו בהלכה השביעית מהפרק אשר לפני זה.

וכאשר תסדיר הביאור ההוא בזה המאמר תמצא העניין אחד, זולת שבכאן הערה נעריך עליו, וזה שזאת המיטה היא נלקחת ממי שנטמא טומאת שבעה מן המת, והמיזרן מן הבגדים, וכאשר היתה המיטה אב במת והוא סוף אב, לא תשים הבגדים והוא המיזרן הנוגע בה אב גם כן אבל ראשון, כמו שאמר פירשה היא טמאה טומאת שבעה כמו שהיתה, והמיזרן טמא טומאת ערב רוצה לומר שהוא ראשון לא אב.

וזה השורש כבר התבאר, והארכנו בביאורו בפתיחת דברינו, ותזכרהו ותעיר עליו:

משנה ו

למדנו בזאת ההלכה שהמיטה והמיזרן כאשר יחוברו הנה הן בדמיון כלי אחד, ויטמא אחד מהן בהטמא חבירו. וכאשר יתפרדו, ישאר כל אחד מהן טמא כמו שהיו בעת חיבורן, ולא יהיה פירודן כמו שבירת כלים, שכל אחד כלי בפני עצמו בין בטומאת מת חמורה בין בטומאת שרץ.

ואמרו מיטה שניטלו שתי ארוכות שלה - רוצה לומר שאחר שנטמאה המיטה ניטלו שתי ארוכות שלה, ועשה לה שתי ארוכות חדשות ולא שינה את הנקבים, [שאילו שינה] תטהר לפי מה שקדם בפרק שלפני זה כי כאשר נשתברו שתי ארוכות טהורה. ובעבור שלא שינה נקביהם והחזיר לה חדשות לא [נטהר] (נטמא) אותה בדמיון שנשתברו שתי הארוכות, אבל תשאר טמאה.

וכאשר נשתברו החדשות הנה היא גם כן נשארת בטומאתה, מפני הישנות. ואם נשתברו הישנות הנה היא טהורה, לפי ששורש טומאתה היא ישנה, ולזה כאשר נשתברו הארוכות הישנות טהורה על זה השורש, והוא אמרו שהכל הולך אחר הישנות:

משנה ז

טמאה טומאת מת - שהיא תטמא במת, ואף על פי שנשברה פיתחה אשר יפתח מגגה עד שלא נשארה בעלת גג, היא טמאה. אולם כאשר נשבר קרקעיתה הנה היא לא תטמא.

ומגורות שבה - הם הזרירין אשר בה במקומות ממנה:

משנה ח

תורמל - הוא מעור, ובתוכו כיס מעור גם כן.

והחמת - הוא הנוד. וכאשר יפשיטו הכבש או העז, ישארו מקומות הביצים ממנו כמו שני נודים קטנים, וכאשר נקרעו אלו הנודים הנה היא טהורה, לפי שאי אפשר שתקבל כמו שהיה דרכה לקבל, רוצה לומר מצד פיה אשר תמשך לתוך הנוד:

משנה ט

ואמר רבי יוסי, כי כאשר היתה גבוהה עשרה טפחים או היה לה שפה, הנה היא לא תטמא במדרס הזב שהיא אינה ראויה לישב עליה. וכבר ידעת שלא תטמא במשכב הזב אלא הראויה למשכב.

עוד אמר, כי כאשר נפחתה למטה והוא שנפחת קרקעיתה, הנה בשאר מקבלת טומאת מדרס לפי שהיא ראויה למושב.

וחכמים אומרים, כי העיקר בו אמנם הוא קרקעיתו ובו הוא כלי עד שתטמא במת ובזב, וכאשר בטל העיקר החזירה שלא תטמא במת, ונשארו הלוחות אשר בצדה ובעליונה אשר יעשה להחזיק מה שבה ונאמר שהיא תטמא במדרס וזה לא יתאמת.

והלכה כחכמים:

משנה י

משפלת - הקופה אשר יוליכו בה הזבל אל השדות, ודמיונה מפורסמת, ואנחנו נקרא אותו "זנביל".

וכאשר נפחתה מלקבל רימונים לפי מה שקדם הנה כבר נטהרה, רצה לומר שחזרה בלתי מקבלת טומאה.

ורבי מאיר אומר, שאף על פי שלא תטמא במת היא תטמא במדרס לפי שראויה למשכב.

וחכמים אומרים, שטומאת מדרס דמיון ההריסה לזה הכלי, אמנם היה כלי בכוונת טמא מת והשיגה טומאת מדרס, רוצה לומר שהוא גם כן יטמא במדרס. וכאשר בטל העיקר ואמרנו שהוא לא יטמא במת כי לא נשאר כלי הנה לא יטמא גם כן במדרס, וזה הולך על השורש אשר יתבאר בששי מנדה, והוא אמרם "כל הטמא מדרס טמא טמא מת, ויש שטמא טמא מת ואינו טמא מדרס", הנה כבר התבאר שטומאת מת עיקר.

והלכה כחכמים:

משנה כלים, פרק י"ט:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב