ברטנורא על כלים יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

המפרק את המטה להטבילה - אע"פ שמיטהרת כשהיא שלימה, פעמים שהיא גדולה ואינה יכולה ליכנס במקוה וצריך לפרקה: והנוגע בחבלים גרסינן! (א)

' - כלומר, בין מפרק בין נוגע בחבלים טהור. ובמטה שנטמאת במת או במשכב הזב איירי, וכגון שאין במטה ארוכה ושתי כרעים, ואפילו הכי צריך להטבילה, כדי שלא תחזור לטומאתה כשיחברנה. והנוגע בחבלים טהור, דמכיון שפירקה שוב אין החבלים חיבור:

החבל מאימתי חיבור - בתחלה כשאדם מסרג את המטה שלימה וסורג בה שלשה בתים ועדיין נשאר החבל ארוך הרבה. נטמאת המטה נטמא החבל. והנוגע בחבל, טמא. דכולו חיבור הואיל וסופו לסרגו:

מן הקשר ולפנים - אם קשר חבל אחר לזה החבל שסורג בו, אין החבל האחר חיבור מן הקשר ולחוץ:

נימי הקשר - כשקושרים שני חבלים זה בזה מניחין מעט מראשי החבלים מזה ומזה יוצאים חוץ לקשר, והן נקראים נימי הקשר:

הנוגע בצורכו טמא - דכיון דצורך לקשר הם, שאם היה קושר בראש החבל ממש היה הקשר ניתר, נמצא שאלו הנימין מעמידים הקשר וכקשר דמו:

רבי יהודה אומר שלש אצבעות - הוו חבור, דהוא צורך הקשר. טפי לא:

(ב)

החבל היוצא מן המטה - מה שנשאר ממנו לאחר שגמר הסירוג:

עד חמשה טפחים טהור - דלא חזי למידי לצורך המטה, ולא חשיב לה יד:

מחמשה ועד עשרה טמא - דחזי לקשור בה הפסחים. שהיו רגילים לקשור שם הפסח בחבל שבכרעי המטה כדי שיהיה מזומן להם. וחזי נמי לשלשל בו את המטה, כלומר. להורידה מן העליה לגג, אי נמי להורידה אל המקוה להטבילה כשנטמאת:

מעשרה ולחוץ טהור - דמה שיש בחבל יותר מעשרה אינו משמש לצורך המטה כלום:

(ג)

המיזרן - כמין אזור או אבנט של אריג שכורכים אותו סביב המטה כדי לחבר פרקיה. ופעמים שהוא גדול הרבה ונגרר ויוצא חוץ מן המטה:

היוצא מן המטה - והמטה טמאה מדרס:

כל שהוא - אפילו יוצא כמה אמות חוץ למטה, הכל טמא:

ר' יוסי אומר עד עשרה טפחים - טמא בטומאת המטה. מעשרה ולמעלה טהור. והלכה כר' יוסי:

שיירי מיזרן - מיזרן שבלה ונקרע, כמה ישתייר ממנו ויהיה טמא:

שבעה טפחים - דבציר מהכי לא חזי למידי ולא חשיב כלי:

חבק - יש מפרשים, בגד עב וקשה שמשימים על החמור כשבא מן הדרך והוא מזיע, כדי שלא יצטנן לאחר שמסירין ממנו האוכף . ויש מפרשים, שמשימים אותו על משאוי החמור כדי שלא יפסד אם ירדו עליו גשמים:

(ד)

נישא הזב על המטה ועל המיזרן - לאו דוקא נישא על המיזרן, אלא נישא הזב על המטה שהמיזרן כרוך סביבותיה ויוצא ממנה:

מטמא שנים ופוסל אחד דברי ר' מאיר - ר' מאיר לטעמיה דאמר לעיל דאפילו המיזרן יוצא מן המטה כל שהוא ואפילו טובא הוי חבור למטה ומטמא שנים ופוסל אחד, כמטה עצמה. שכל שהזב נישא עליו ונעשה משכב ומושב של זב, הוי אב הטומאה, והנוגע בו הוי ראשון, וראשון עושה שני, ושני עושה שלישי לפסול את התרומה בלבד אבל לא לטמא. והיינו מטמא שנים דהיינו ראשון ושני, ופוסל אחד והוא שלישי שהוא פסול בתרומה בלבד, והמיזרן כל זמן שלא פירש מן המטה חשיב כאב הטומאה ומטמא שנים ופוסל אחד, אבל לאחר שפירש לא הוי אלא כולד הטומאה ומטמא אחד ופוסל אחד, כדין נוגע במשכב הזב:

ר' יוסי אומר וכו' - ר' יוסי לטעמיה דאמר לעיל [עד] עשרה טפחים ותו לא. הלכך זה שבתוך עשרה חשוב חיבור למשכב ומטמא שנים ופוסל אחד כל זמן שלא פירש, אבל מה שחוץ לעשרה לא חשוב חיבור למשכב, ודינו כפירש, דמטמא אחד ופוסל אחד:

נישא על המזרן מעשרה ולפנים טמאה גרסינן - ולא גרסינן טמא. והכי פירושא, נישא הזב על המיזרן היוצא מן המטה, אם נישא מעשרה ולפנים לצד המטה, המטה טמאה מדרס, דכיון דכל עשרה חשיבי חבור למטה, כשנטמא מזרן נטמאת המטה. אבל מעשרה ולחוץ דלא הוו חבור למיטה, טהורה המטה ולא נטמאת [בטומאת] המיזרן. כך נראית בעיני פירוש משנה זו. וגירסת רבותי דגרסי טמא וטהור ופירושן, לא נתקבל לי. וכן דברי הרמב"ם שכתב בפירוש משנה זו לא נכנסו באזני כלל. ודקדקתי אחר כך בחבורו בהלכות כלים פרק כ"א [הלכה ט'] נראה לי ששם חזר בו ופירש משנה זו כמו שפירשתיה כאן:

(ה)

כולה טמאה מדרס - וכל זמן שלא פירש המזרן מן המטה הוי כמטה עצמה כדפרישית:

והמזרן מגע מדרס - ומטמא אחד ופוסל אחד, כדין כל נוגע באב הטומאה:

(ו)

ונגע בהן המת - כשהן כרוכים יחד:

טמאים טומאת שבעה - בהא לא פליג ר' יוסי. דדוקא בטומאת מדרס קאמר עד עשרה טפחים טמא מעשרה ולחוץ טהור, אבל לשאר טומאות, אפילו מאה אמה כולו חיבור. כגון מזרן שהוא כרוך על המטה ונכנסה המטה לאוהל המת או נגעה בשרץ, וכן אם נכנס קצה מן המזרן לאוהל המת או נגע בשרץ, נטמאת המטה נטמא המזרן, נטמא המזרן נטמאת המטה, ואפילו היה המזרן יוצא מן המטה מאה אמה:

פירשו טמאים טומאת שבעה - ולא הוו ככלים שנשתברו, כיון דכל אחד מהן כלי בפני עצמו. אע"ג דלענין קבלת טומאה חשובים ככלי אחד וכשנגעה טומאה באחד מהן נטמא האחר:

שניטלו שתי ארוכות שלה, ולא נשתברו - והן ראויות להחזירן למקומן, ה "לכך לא טהרה המטה מטומאתה בנטילת הארוכות:

נשתברו חדשות טמאה - שהרי הישנות קיימות ולא נשתנו הנקבים, והוי כנתפרקה אבר אבר וכל אבריה שלמים. אבל נשתברו הישנות, טהורה, לפי שהישנות הן שהיו במטה כשנטמאת, וכשנשתברו הוי המטה שכר כלי, דלא חזיא בלא ארוכות:

(ז)

תיבה שנפחתה מלמעלן - הכסוי שלה:

טמאה טמא מת - דכיון דשוליה קיימים אכתי חזיא לתשמיש. ודוקא טומאת מת. אבל לא טומאת מדרס, דלא חזיא לישיבה:

נפחתה מלמטן בשוליה - בטל בית קיבול שלה וטהורה לגמרי :

מגורות שלה - אוצרות שבה, דהיינו חדרים שבתוכה שלא נפחתו עמה, טמאות:

(ח)

התורמל - כיס גדול של עור שהרועה נותן חפציו לתוכו, ובתוך התורמל יש כיסין קטנים כמו המגורות בתיבה:

החמת - נאד של עור:

שהביצים שלה מקבלות עמה - כשמפשיטין עורות האילים והתישים הזכרים נשאר העור שבמקום הביצים כמין כיס קטן , ואם נפחתו טהורות, דבטל בית קיבול שלהן:

(ט)

שפתחה מצדה - כשפתחה מלמעלה אינה טמאה מדרס, דאם ישב עליה ובאים להשתמש בה אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל כשפתחה מן הצד, יכול להשתמש אע"פ שיושב עליה:

בזמן שאינה גבוהה עשרה טפחים - כשגבוהה עשרה לא חזיא לישיבה כולי האי:

או שאין לה לזבז - דכשיש לה לזבז מזיק ליושב:

נפחתה מלמטן - בשוליה. לא חזיא לתשמיש, אבל חזיא לישיבה:

מפני שבטל העקר - עיקר התיבה היא עשויה להחזיק בשוליה מה שמשימים בתוכה. ועל ידם היא נקראת כלי. וכיון שנפחתו שוליה ובטלו, בטלו גם דפנותיה מלמעלן ושוב אינה מקבלת שום טומאה. והלכה כחכמים:

(י)

משפלת - קופה גדולה שמוליכין בה הזבל והאשפה:

שנפחתה מלקבל רמונים - שזהו שיעורה ליטהר כשניקבה במוציא רמון:

ר' מאיר מטמא - אע"פ שהיא טהורה משאר טומאות, טמאה היא מדרס, שראויה לישיבה:

וחכמים מטהרין - והלכה כחכמים: