משנה כלים יט ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק יט · משנה ד | >>
נישא הזב על המטה ועל המזרן, מטמא שנים ופוסל אחד, דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: נישא הזב על המטה ועל המזרן עשרה טפחים, מטמא שנים ופוסל אחד.
מעשרה ולחוץ, מטמא אחד ופוסל אחד.
נישא על המזרן, מעשרה ולפנים, טמא.
מעשרה ולחוץ, טהור.
נִשָּׂא הַזָּב עַל הַמִּטָּה וְעַל הַמִּזְרָן,
- מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד,
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
- נִשָּׂא הַזָּב עַל הַמִּטָּה וְעַל הַמִּזְרָן,
- עֲשָׂרָה טְפָחִים,
- מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד.
- מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ,
- מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד.
- נִשָּׂא עַל הַמִּזְרָן,
- מֵעֲשָׂרָה וְלִפְנִים, טָמֵא;
- מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ, טָהוֹר:
נישא הזב על המיטה, ועל המזרן -
- מטמא שנים, ופוסל אחד - דברי רבי מאיר.
- רבי יוסי אומר:
- נישא הזב על המיטה, ועל המזרן -
- עשרה טפחים - מטמא שנים, ופוסל אחד,
- מעשרה ולחוץ - מטמא אחד, ופוסל אחד.
- נישא על המזרן -
- מעשרה ולפנים - טמא,
- מעשרה ולחוץ - טהור.
כבר קדם בפתיחה שמשכב הזב מאבות הטומאות, וכל אב הטומאה מטמא שנים ופוסל אחד, ועניין זה שזה האב כאשר נגע בו דבר יהיה טמא והיה זה הדבר ראשון לטומאה, ואשר נגע בראשון שני ואשר נגע בשני שלישי, והשורש אצלינו הראשון והשני טמאים ומטמאים והשלישי פסול, וזה כולו באוכלי תרומה לפי מה שהשרשנו בפתיחה. וכאשר תשמע במשנה "מטמא שנים ופוסל אחד", דע שזה הדבר ראשון שהוא יטמא השני ויפסול השלישי. וכבר ביארנו אלו השורשים בפתיחת דברינו וחזרנו ביאורו במסכת זבים. ואשוב אל ביאור ההלכה.
אמרו בכאן ועל המיזרן - עניינו שהוא נישא על המיטה והמיזרן כרוך עליה.
ואמר שקצה זה המיזרן היוצא מן המיטה הוא גם כן אב הטומאה כמו המיטה, לפי שהוא חלק מהמשכב ואף על פי שהיה בו מה שהוא, וזהו דעת רבי מאיר הקדום.
ורבי יוסי גם כן הלך בשיטתו, ואמר שעשרה טפחים ממה שימשך מן המיטה הוא אשר יחשב כמיטה, ויהיה חלק מהמשכב ויטמא שנים ויפסול אחד. ומעשרה ולמעלה הוא כמו כלים אשר נגעו במשכב אשר הוא ראשון, ולזה יטמא אחד ויפסול אחד כמו שהקדמנו. וזה כאשר נישא הזב על המיטה שהמיזרן כרוך עליה, ויהיה זה אז עשרה טפחים היוצא מן המיטה אב להיות זה השיעור מצרכי המיטה, ויהיה זה מה שהוא למעלה מעשרה טפחים כאילו הוא כבר נגע באלו העשרה אשר הוא אב. אולם אם נישא הזב על המיזרן לבדו בלתי שיהיה מחובר במיטה, הנה כל מה שיש עליו ממנו הוא משכב, וכן עשרה טפחים ממה שימשך עליו מן המקום אשר ישב עליו, והוא אמרו מעשרה ולפנים טמא, וחוץ מאלו היה טהור, לפי שהעשרה עצמם לא הגיע לו מכוח אב הטומאה כדי שתטמא כל מה שמחובר בו, כי אין שם מיטה שיהיו לו העשרה, אבל מפני היותן מצרכי המיטה ויטמאו זולתו מהכלים.
והלכה כרבי יוסי:
בנישא על המטה לחודיה מיירי ולא על המיזרן דבסיפא איירי בנישא על המיזרן וגרסינן הכא במילתא דר"מ כמו במילתא דר' יוסי נישא הזב על המטה ועל המיזרן מטמא ב' ופוסל אחד דברי ר"מ המטה הוא המשכב והמיזרן הוא הנוגע במשכב ואע"ג דיוצא מן המטה הרבה לר"מ הוי חיבור כדקתני רישא כל שהוא אפילו טובא והנוגע במשכב מטמא שנים ופוסל אחד כדתניא במס' זבין (פ"ה מ"ו) כל זמן שלא פירש דלא חשיב כולד הטומאה אלא כאב הטומאה לעשות ראשון ושני ושלישי בתרומה אבל פירש מטמא אחד ופוסל אחד דהוה ליה ולד הטומאה ורבי יוסי דאמר עשרה לטעמיה דקאמר ברישא עשרה ותו לא הילכך מה שבתוך עשרה חשיב חיבור למשכב (צ"ל אבל חוץ לעשרה לא חשיב חיבור למשכב) ודינו כפירש דמטמא אחד ופוסל אחד. נישא על המיזרן מעשרה ולפנים טמא בתורת משכב מי' ולחוץ טהור מתורת משכב ואע"ג דתניא לעיל חבל דינו כנוגע במשכב: (עיין בהגהות מ"נ על כל הענין) תניא בתוספ' [ב"מ פ"ט] מיזרן שהוא מכריך בו את המטה ונוגע בהן המת טמאין טומאת שבעה נגע בהן השרץ טמאין טומאת ערב פירש טמאין טומאת ערב נגעו בהן משקין פסולין. פירשו פסולים. זה הכלל כל טומאה ששוה מטה למיזרן כגון הזב והשרץ והמשקין כולם חיבור אחד אפילו עד ק' אמה וכל טומאה שלא שוה מטה למיזרן כגון טומאת המת והזבה עד י' טפחים חיבור לטומאה הנטמא בזב יתר על כן אינו חיבור ר' אלעזר בר צדוק אומר משום רשב"ג עד ששה טפחים. פי' כמדומה שכמה טעיות טעה הסופר ובשיבוש נכתבה והכי גרסינן בתוספתא נגעו בהן משקין טמאין. אוכלים פסולים. פירשו משקין טמאין אוכלים טמאין זה הכלל כל (צ"ל טומאה) מטה ששוה מטה למיזרן כגון טומאת הזב והזבה עד י"ט חיבור לטומאה ומטמאה בזב והכי פירוש דכולה ברייתא הכניסו המטה והמיזרן כל שהוא אפילו מאה אמה ככלים הנוגעים במת דחשיב כאילו מטה עצמה נכנסה דהוא טמא במדרס יש לו טומאת מדרס ומטה טהורה מדין מדרס אבל טמא מגע מדרס וחלוק מדרס משאר טומאת מגע דמיזרן במגע טמא הואיל ובשעת מגע המיזרן כרוך עליה ואילו דרס במיזרן לא חשיב כמטה ונגע בהן במטה ובמיזרן שניהן טמאין טומאת ז' אפילו פירשו אחרי כן הואיל ובשעת מגע מחוברים יחד כדאשכחנא גבי שרץ ובדין היה לו לשנות כאן פירשו טמאין טומאת שבעה כדקתני גבי שרץ פירשו כדקתני מתני' דלקמן ושמא הסופר דלג נגע בהן השרץ בזב או בזבה שבהם טמאין טומאת ערב נגעו משקין בזב או בזבה טמאין דכל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחילה. אוכלין טהורין שנגעו בהן פסולין ואנגיעת שרץ קאי. ששוה מטה למיזרן כלומר למיזרן מעשרה ולחוץ כגון טומאת מת דחוץ לעשרה שוה למטה אפילו ק' אמה חיבור. שלא שוה מטה למזרן כגון מדרס הזב והזבה דמעשרה ולחוץ לא מטמא טומאת מדרס:
נישא הזב על המטה ועל המיזרן - לאו דוקא נישא על המיזרן, אלא נישא הזב על המטה שהמיזרן כרוך סביבותיה ויוצא ממנה:
מטמא שנים ופוסל אחד דברי ר' מאיר - ר' מאיר לטעמיה דאמר לעיל דאפילו המיזרן יוצא מן המטה כל שהוא ואפילו טובא הוי חבור למטה ומטמא שנים ופוסל אחד, כמטה עצמה. שכל שהזב נישא עליו ונעשה משכב ומושב של זב, הוי אב הטומאה, והנוגע בו הוי ראשון, וראשון עושה שני, ושני עושה שלישי לפסול את התרומה בלבד אבל לא לטמא. והיינו מטמא שנים דהיינו ראשון ושני, ופוסל אחד והוא שלישי שהוא פסול בתרומה בלבד, והמיזרן כל זמן שלא פירש מן המטה חשיב כאב הטומאה ומטמא שנים ופוסל אחד, אבל לאחר שפירש לא הוי אלא כולד הטומאה ומטמא אחד ופוסל אחד, כדין נוגע במשכב הזב:
ר' יוסי אומר וכו' - ר' יוסי לטעמיה דאמר לעיל [עד] עשרה טפחים ותו לא. הלכך זה שבתוך עשרה חשוב חיבור למשכב ומטמא שנים ופוסל אחד כל זמן שלא פירש, אבל מה שחוץ לעשרה לא חשוב חיבור למשכב, ודינו כפירש, דמטמא אחד ופוסל אחד:
נישא על המזרן מעשרה ולפנים טמאה גרסינן - ולא גרסינן טמא. והכי פירושא, נישא הזב על המיזרן היוצא מן המטה, אם נישא מעשרה ולפנים לצד המטה, המטה טמאה מדרס, דכיון דכל עשרה חשיבי חבור למטה, כשנטמא מזרן נטמאת המטה. אבל מעשרה ולחוץ דלא הוו חבור למיטה, טהורה המטה ולא נטמאת [בטומאת] המיזרן. כך נראית בעיני פירוש משנה זו. וגירסת רבותי דגרסי טמא וטהור ופירושן, לא נתקבל לי. וכן דברי הרמב"ם שכתב בפירוש משנה זו לא נכנסו באזני כלל. ודקדקתי אחר כך בחבורו בהלכות כלים פרק כ"א [הלכה ט'] נראה לי ששם חזר בו ופירש משנה זו כמו שפירשתיה כאן:
מטמא שנים. כתב הר"ב כל זמן שלא פירש מן המטה כדתנן במ"ב פ"ה דזבים:
.אין פירוש למשנה זו
ר' יוסי אומר נישא הזב על המטה והמזרן עשרה טפחים: כך מצאתי מוגה:
בסוף פי' ר"ע ז"ל. פכ"א ונראה לי ששם חזר בו וכו'. אמר המלקט שכן כתב דרס הזב על המזרן היוצא מעשרה ולפנים הרי המטה כולה מדרס מעשרה ולחוץ טהורה. וז"ל הרא"ש ז"ל ואם נישא הזב על המזרן תוך עשרה טפחים חשיב כמטה לקבל טומאת מדרס אבל מחוץ לעשרה טהור לגמרי ואף מגע מדרס אין בו דודאי כשנטמאת המטה המזרן טפל למטה ואף חוץ לעשרה טמא מגע מדרס אבל כשדרס הזב על המזרן לא הוי בר קבולי טומאת מדרס אלא שהוא יד למטה ודוקא בתוך עשרה אבל חוץ לעשרה אפי' מגע מדרס אין בו [אבל הר"ש כ' דחוץ לעשרה טהור מתורת משכב אבל דינו כנוגע במשכב (לפי הגהת הנופ"ש) ובס' ת"נ כ' על דברי הרא"ש אלו וז"ל אבל מדברי הר"ב ז"ל משמע דמזרן עצמו בר קבולי טומאת מדרס הוא שכ' אבל מעשרה ולחוץ כו' ולא נטמאת בטומאת המזרן ע"כ וצ"ל דמר חשיב ליה עביד למשכב ומושב ומר לא חשיב ליה ע"כ:] ובתוספתא קתני דגם המטה טהורה לגמרי [והר"ש פי' דר"ל טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס:] עכ"ל ז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל שם בחבורו בד"א למדרס אבל לשאר טומאות אפי' מאה אמה כולו חבור כיצד וכו'. וכתבו ר"ע ז"ל במתני' דבסמוך:
יכין
נישא הזב על המטה ועל המיזרן: ר"ל על המטה שהמזרון כרוך עליה וגם יוצא ומדולדל ממנו הרבה:
מטמא שנים ופוסל אחד: ר"ל כ"ז שהמזרון מחובר להמטה. אפי' הוא ארוך הרבה. הרי הוא אה"ט כהמטה. ולפיכך אפשר שיטמא שנים. דהיינו ראשון ושני. והשני שוב פוסל אחד ועושהו שלישי. וכגון בתרומה [והא דלא נקט מטמא שלשה ופוסל א' ועושהו רביעי. וכגון בקדש. היינו מדאינו מצוי. משא"כ תרומה מצויה. וגם בחולין מצוייה שנעשה על טהרת תרומה. אבל חולין שנעשה על טהרת קודש קיי"ל דלאו כקודש דמי. כרמב"ם פי"א מאה"ט ה"ט] וכל זה קודם שפירש המזרון מהמטה. אבל לאחר שפירש. אין המזרון רק ראשון מדנגע במטה שהוא אה"ט [כפ"ה דזבים. ועי' לעיל פי"ח מ"ז]:
דברי ר"מ: לטעמיה אזיל דס"ל ברישא דאפי' ארוך הרבה. כולו חיבור:
רבי יוסי אומר נישא הזב על המטה ועל המיזרן: ר"ל על המטה שמזרון כרוך עליה. וכלעיל. ופשיטא דבהכי איירינן. אלא משום סיפא דנקט נישא על המזרון עצמו. נקט הכא נישא על המטה ומזרון. ור"ל דרק ר' יוסי מחלק בין הכי להכי:
י' טפחים: נמי לטעמיה אזל דס"ל ברישא דרק עד י"ט הו"ל אה"ט כהמטה:
מעשרה ולחוץ: ר"ל אותו חלק של המזרון שהוא חוץ מהי"ט שסמוכים להמטה. אין דינו רק כראשון. מדנגע בהחלק שתוך הי"ט שאותו חלק הוא אה"ט כהמטה עצמו:
נישא על המיזרן: ר"ל שנישא על המזרון עצמו בשעה שמחובר להמטה:
מעשרה ולפנים: ר"ל אם נישא על החלק של המזרון שמעשרה ולפנים למטה:
טמא: ר"ל מטמא כמפורש לעיל דכל עוד שלא פירש מהמטה מטמא ב' ופוסל א'. דאע"ג דמזרון עצמו לא חזי למדרס. אפ"ה כל עוד שהוא מחובר להמטה. הו"ל הי"ט שסמוך להמטה כהמטה עצמה ומק"ט מדרס. וממילא משתמע שהמטה בעצמה לכ"ע טמאה עי"ז כמדרס. דהרי תוך י"ט לכ"ע הו"ל המזרון כגוף המטה:
מעשרה ולחוץ: ר"ל אם נישא על החלק שהוא חוץ מהי"ט. אז כל המזרון טהור. דהרי חוץ מהי"ט אינו חשוב כהמטה. וכיון שכן. המזרון בעצמו הרי לא חזי למדרס. ומיירי שלא נגע הזב בהמזרון. וכגון שהיה מפסיק בינו למזרון דבר שאמק"ט מדרס שאומרים לו עמוד ונמ"ל. נמצא שהדבר ההוא שנגע בו הזב נעשה ראשון. ואינו מטמא להמזרון. או שהיה מפסיק בין הזב למזרון נייר וכדומה שאמק"ט כלל. דאל"כ א"א שיהיה המזרון טהור לגמרי. דהרי לכל הפחות נגע הזב בהמזרון ונעשה ראשון:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת