משנה כלים יט ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק יט · משנה ב | >>
החבל היוצא מן המטה, עד חמשה ד טפחים, טהורה.
מחמשה ועד עשרהו, טמא.
מעשרה ולחוץ, טהור, שבו קושרין את הפסחים, ומשלשלין את המטותז.
משנה מנוקדת
הַחֶבֶל הַיּוֹצֵא מִן הַמִּטָּה,
- עַד חֲמִשָּׁה טְפָחִים, טָהוֹר;
- מֵחֲמִשָּׁה וְעַד עֲשָׂרָה, טָמֵא;
- מֵעֲשָׂרָה וְלַחוּץ, טָהוֹר;
- שֶׁבּוֹ קוֹשְׁרִין אֶת הַפְּסָחִים,
- וּמְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַמִּטּוֹת:
נוסח הרמב"ם
החבל היוצא מן המיטה -
- עד חמישה טפחים - טהור.
- מחמישה ועד עשרה - טמא.
- מעשרה ולחוץ - טהור,
- שבו קושרין את הפסחים, ומשלשלין את המיטות.
פירוש הרמב"ם
עד חמישה טפחים, טהור - לפי שהוא לא לעזר ולא להועיל בו.
ואם היה יותר מחמישה טפחים עד עשרה יטמא, לפי שהוא יעזור בו לתלות המיטה, והוא אומרו ומשלשלין את המטות.
אמנם אמרו קושרים את הפסחים, ירצה בו כאשר הוא חי, כמו שמדרך הקצבים שיקשרו הכבשים בבתיהן.
וכל מה שהוא מעשרה טפחים ולמעלה לא יטמא, לפי שהוא אינו מצרכי המיטה.
ובסיפרא אמרו "הנוגע במשכבו ולא בחבל היוצא מן המיטה פחות מחמשה או יותר על עשרה, במשכבו ולא בנימין היוצאין חוץ לקשר שלש אצבעות":
פירוש רבינו שמשון
היוצא מן המטה. לאחר שנגמר הסירוג נשאר מן החבל טפח או יותר ופחות מחמשה לא חזי ולא חשיב אבל מחמשה ועד עשרה חשיב יד טפי לא חשיב:
שבו קושרין. אה' ועד עשרה קאי:
את הפסחים. רגילין היו לקשור הפסחים בכרעי המטה כדי שיהא מזומן להם:
ומשלשלין את המטות. כשבאין להטבילה או להורידה מלמעלה למטה: תניא בת"כ פרשת זאת תהיה במשכבו ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה או יותר על עשרה או יכול שאני מוציא מחמשה ועד עשרה ת"ל טמא:
תניא בתוספ' [ב"מ פ"ט] החבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור חמשה כלמעלה הימנו מחמשה ועד עשרה טמא עשרה כלמטה הימנו הזה על החבל כו' (צ"ל בפרק) בסוף אלו טריפות (דף נד:) גבי עד ועד בכלל (התוי"ט הגיה דצ"ל מייתי בהך ברייתא ומוחק מלת ולא שכן איתא בסוף הסוגיא דף נה. וז"ל הגמ' דיקא נמי דקתני עלה דההיא חמשה כלמעלה עשרה כלמטה ע"כ והיינו משום דבכל השיעורין לחומרא אזלינן חוץ מגריס של כתמים) ולא מייתי בהך ברייתא דחמשה כלמעלה ועשרה כלמטה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
החבל היוצא מן המטה - מה שנשאר ממנו לאחר שגמר הסירוג:
עד חמשה טפחים טהור - דלא חזי למידי לצורך המטה, ולא חשיב לה יד:
מחמשה ועד עשרה טמא - דחזי לקשור בה הפסחים. שהיו רגילים לקשור שם הפסח בחבל שבכרעי המטה כדי שיהיה מזומן להם. וחזי נמי לשלשל בו את המטה, כלומר. להורידה מן העליה לגג, אי נמי להורידה אל המקוה להטבילה כשנטמאת:
מעשרה ולחוץ טהור - דמה שיש בחבל יותר מעשרה אינו משמש לצורך המטה כלום:
פירוש תוספות יום טוב
עד חמשה טפחים טהור. וחמשה כלמעלה. תוספתא כתב הר"ש. ויש ט"ס בדבריו שכתב דלא מייתי לה בסוף אלו טריפות. וצריך להיות ומייתי לה. שכן היא בסוף אותה סוגיא דף נה:
טהור. דדרשינן בת"כ בפרשת זאת תהיה. במשכבו ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מה'. או יתר על י'. או יכול שאני מוציא מה' ועד י'. ת"ל טמא. [*ע"כ. ודתנן שבו קושרים כו'. אה' ועד י' קאי. הר"ש]:
מחמשה ועד עשרה. ועשרה כלמטה הימנו תוספתא. מייתי לה התם בפרק אלו טריפות:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ד) (על המשנה) עד ה' כו'. וחמשה כלמעלה. תוספתא:
(ה) (על המשנה) טהור כו'. בתורת כהנים יליף ליה:
(ו) (על המשנה) עשרה. ועשרה כלמטה הימנו. תוספ':
(ז) (על המשנה) שבו כו'. אחטשה ועד עשרה קאי. הר"ש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
מחמשה ועד עשרה טמא: וצריך להטביל גם החבל עד עשרה: שבו קושרין את הפסחים. זכר לפסח מצרים דכתיב והיה לכם למשמרת וכתיב אסרו חג בעבותים רש"י ז"ל שם בחולין. [הגהה ותימה שמצאתי במשניות שהעבירו הקולמוס על מלות שבו קושרין את הפסחים ומשלשלין את המטות]. ומסיק התם בגמ' דכל היכא דקתני עד זיל ביה לחומרא ואי עד ועד בכלל קולא היא אימא עד ולא עד בכלל ודייק לה מברייתא דקתני עלה דמתני' חמשה טפחים כלמעלה עשרה כלמטה פי' חמשה טפחים כלמעלה וטמא דעד דקתני עד חמשה טהור ולא עד בכלל עשרה כלמטה דהאי עד דקתני ועד עשרה טמא ועד בכלל קאמר אלמא לעולם בתר חומרא אזלינן וכן א"ר יוחנן כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים דלהקל פי' כל שיעורי חכמים להחמיר דאי מצומצם חומרא הוא שערינהו במצומצם ואי מצומצם קולא הוא שערינהו בשוחק חוץ מכגריס של כתמים ששנינו בנדה דהרואה כתם של דם בבגדה כגריס טמא דמספקי' ליה בדם נדה אע"ג דכי משערת ליה במצומצם חומרא היא לא הויא טמאה אלא ביותר מכגריס אבל כגריס עצמו מחזקינן ליה בדם מאכולת והיינו להקל דאע"פ דכגריס שיעורו בעי' כגריס ועוד והכי תניא בהרואה כתם וטעמא משום דכתמים עצמן דרבנן דמדאורייתא עד דחזיא מיופה כדכתיב דם יהיה זובה בבשרה ורב חסדא נמי ס"ל התם בפ' הרואה כתם כר' יוחנן אבל רב הונא פליג עליה דרב חסדא וס"ל דאפי' גבי כתמים אזלינן בעד ועד בכלל או אפכא לחומרא הלכך הרואה כתם כגריס הוי כיותר מכגריס דעד ולא עד בכלל דאי אמרת עד ועד בכלל הוה ליה קולא וטהורה. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פכ"א חבל היוצא מן המטה שהיא טמאה עד סוף ד' טפחים הנוגע בו טהור שאינו מצרכי המטה לפי שאינו ראוי לכלום מתחלת חמשה ועד סוף עשרה טמא מפני שתולין בו את המטות מעשרה ולחוץ טהור מפני שהוא יתר על צורך המטה ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
החבל היוצא מן המטה: ונשאר מדולדל בה אחר גמר הסירוג:
עד ה' טפחים: עד ולא עד בכלל. דכל השיעורין לחומרא מדהן הלממ"ס דכדאורייתא דמיא [כרמב"ם פ"ב מטו"מ ה"י]. חוץ משיעור גריס דמדהוא מדרבנן מקלינן גביה [חולין נ"ה א']:
טהור: ר"ל כשנטמא המטה. נשאר החבל הזה טהור. דאינו חיבור לה. מדלא חזי להיות לה יד:
מחמשה ועד עשרה: עד ועד בכלל. ומטעמא דאמרן:
טמא: כולו הו"ל יד וחיבור להמטה [רב"א]:
מעשרה ולחוץ: ר"ל כשארוך יותר מי"ט. רק עד י"ט ממנו הו"ל חיבור. והשאר דלמגזיא קאי. ולהכי אינו חיבור להמטה:
שבו: ר"ל רק כשהחבל ארוך עד י"ט. בו קושרין וכו':
קושרין את הפסחים: דאע"ג דפסח דורות אין צריך שיהיה מקחו מבעשור לחדש [כפסחים צ"ו א'] אפ"ה לזכר יציאת מצרים נוהגין וותיקין לקנות גם פסח דורות בעשור לחודש. וכדי לפרסם הנס קשרוהו באותן הימים בהחבל היוצא מהמטה. שיראוהו כל הבא אל הבית. מה שלא הי' אפשר אם הכניסוהו ברפת [ואף דבל"ז היה צריך עכ"פ ביקור ד' ימים [כסוכה מ"ב א'] עכ"פ היה סגי כשנתבקר ד' ימים אצל המוכר]:
ומשלשלין את המטות: כשירצו לשלשל המטה מלמעלה למטה. אוחזו בחבל ההוא ומשלשלו. ובגבוה יותר מי"ט. אז לא יועיל לו אחיזת החבל הדק שרגילין לסרג בו המטות. משום שהמטה כבידה. וכל עוד שמקום השלשול רב מי"ט. יגדל הכובד יותר ויתנתק החבל אם לא יהא עב יותר מהחבל שיסרגו בו המטות:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת