רמב"ם הלכות עבדים א
ספר המצוות עשה רלב: "המצוה לנהוג בעבד עברי על-פי דיני התורה"
ספר המצוות לאו רנז: "המצוה לא לעבוד בעבד עברי עבודת בזיון המיוחדת לעבדים"
ספר המצוות לאו רנח: "המצוה לא למכור עבד עברי על אבן המקח"
ספר המצוות לאו רנט: "המצוה לא לעבוד בעבד עברי עבודת פרך"
ספר המצוות לאו רס: "המצוה לא להניח לגוי לעבוד עבודת פרך בעבד עברי הנמכר לו"
הגהה[עריכה]
נוסח הפרק מוגה על פי כתבי-יד, לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.
(א) "עבד עברי" (שמות כא ב) האמור בתורה, זה הישראלי שמכרו אותו בית דין על כרחו, או המוכר עצמו לרצונו. כיצד? גנב ואין לו לשלם את הקרן – בית דין מוכרין אותו, כמו שביארנו בהלכות גניבה.
ואין לך איש מישראל שמוכרין אותו בית דין אלא הגנב בלבד. ועל זה שמכרוהו בית דין הוא אומר: "כי תקנה עבד עברי" (שמות כא ב). ועליו הוא אומר במשנה תורה: "כי ימכר לך אחיך העברי" (דברים טו יב).
מוכר עצמו כיצד? ישראל שהעני ביותר, נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו, שנאמר: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" (ויקרא כה לט). ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע דמיו, או לקנות בהם סחורה או כלים, או ליתנם לבעל חובו, אלא אם כן צריך לאוכלן בלבד. ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום, ואפילו כסות לא תשאר לו. ואחר כך ימכור עצמו.
(ב) כבר ביארנו שאין האשה נמכרת בגניבתה. וכן אינה מוכרת את עצמה, ואינה קונה עבד לא עברי ולא כנעני, מפני החשד. ואין הגר נקנה בעבד עברי, שנאמר: "ושב אל משפחתו" (ויקרא כה מא) – מי שיש לו משפחה.
(ג) עבד עברי שמכרוהו בית דין – אין מוכרין אותו אלא לישראל או לגר צדק. וכן המוכר עצמו – אינו רשאי למכור עצמו לגוי, ואפילו לגר תושב. ואם עבר ומכר עצמו אפילו לעובד עבודה זרה, ואפילו לעבודה זרה עצמה – הרי זה מכור, שנאמר: "או לעקר משפחת גר" (ויקרא כה מז). "לעקר" – זה הנמכר לעבודה זרה.
(ד) בא ואמר לך: "הריני מוכר עצמי לגוים" – אין אתה זקוק לו עד שימכר. אבל אחר שנמכר לגוי, אף על פי שעבר ועשה שלא כהוגן, מצוה לפדותו שלא יטמע בהם, שנאמר: "אחרי נמכר גאולה תהיה לו" (ויקרא כה מח).
(ה) אחד המוכר עצמו או שמכרוהו בית דין – אינו נמכר בפרהסיה על אבן המקח, ולא בסימטה כדרך שהעבדים נמכרין. שנאמר: "לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כה מב) – אינו נמכר אלא בצנעה ודרך כבוד.
(ו) כל עבד עברי – אסור לעבוד בו בפרך. ואיזו היא "עבודת פרך"? זו עבודה שאין לה קצבה, או עבודה שאינו צריך לה, אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל.
מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו: "עדור תחת הגפנים עד שאבוא", שהרי לא נתן קצבה. אלא יאמר לו: "עדור עד שעה פלונית" או "עד מקום פלוני".
וכן לא יאמר לו: "חפור מקום זה", והוא אינו צריך לו. ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן לו, והוא אינו צריך לו – אסור. ועובר עליו בלא תעשה, שנאמר: "לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כה מג, ויקרא כה מו). הא אינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו.
וכן הגוי שנמכר לו, אם רדה בו בפרך – הרי ישראל מצווין למונעו. ואם הניחוהו – עוברין בלא תעשה, שנאמר: "לא ירדנו בפרך לעיניך" (ויקרא כה נג). ואין אנו נזקקין להיכנס לרשותו של גוי, ולבדוק אחריו שלא יעבידנו בפרך, שנאמר: "לעיניך" – בזמן שאתה רואה.
(ז) כל עבד עברי, אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים שהם מיוחדים לעשיית העבדים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ, או יחלוץ לו מנעליו, שנאמר: "לא תעבוד בו עבודת עבד" (ויקרא כה לט). אינו נוהג בו אלא כשכיר, שנאמר: "כשכיר כתושב יהיה עמך" (ויקרא כה מ).
ומותר לספר לו שערו, ולכבס לו כסותו, ולאפות לו עיסתו. אבל לא יעשה אותו בלן לרבים, או ספר לרבים, או נחתום לרבים. ואם היתה אומנותו זאת קודם שימכר – הרי זה יעשה. אבל רבו לא ילמדנו כתחילה מלאכה כלל, אלא אומנות שהיה בה היא שעושה, כשהיה עושה מקודם.
במה דברים אמורים? בעבד עברי, מפני שנפשו שפלה במכירה. אבל ישראל שלא נמכר – מותר להשתמש בו כעבד, שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו.
(ח) אנשים שאינן נוהגין כשורה – מותר לרדותן בחוזקה ולהשתעבד בהן. מלך שגזר שכל מי שלא יתן המס הקצוב על כל איש ואיש ישתעבד לזה שנתן המס על ידו – הרי זה מותר להשתמש בו יותר מדאי, אבל לא כעבד. ואם אינו נוהג כשורה – מותר להשתמש בו כעבד.
(ט) כל עבד עברי או אמה עברייה – חייב האדון להשוותן אליו במאכל ובמשקה, וכסות ומדור, שנאמר: "כי טוב לו עמך" (דברים טו טז) – שלא תהיה אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן, אתה דר בכרך והוא בכפר, או אתה בכפר והוא בכרך, שנאמר "ויצא מעמך" (ויקרא כה מא). מכאן אמרו חכמים: כל הקונה עבד עברי – כקונה אדון לעצמו.
וחייב לנהוג בו מנהג אחוה, שנאמר: "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו" (ויקרא כה מו). ואף על פי כן צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות, באותן העבודות שהוא עושה לו.
(י) אין אמה עברייה נוהגת ולא עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, בין עבד עברי שמוכר עצמו, בין זה שמכרוהו בית דין. וכבר ביארנו מתי בטלו היובלות.
דפוס[עריכה]
הלכה א[עריכה]
עבד עברי האמור בתורה זה ישראלי שמכרו אותו ב"ד על כרחו או המוכר עצמו לרצונו כיצד גנב ואין לו לשלם את הקרן ב"ד מוכרין אותו כמו שאמרנו בהלכות גניבה ואין לך איש בישראל שמוכרין אותו בית דין אלא הגנב בלבד ועל זה שמכרוהו ב"ד הוא אומר כי תקנה עבד עברי ועליו הוא אומר במשנה תורה כי ימכר לך אחיך העברי מוכר עצמו כיצד זה ישראל שהעני ביותר נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו שנאמר כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע את דמיו או לקנות בהם סחורה או כלים או ליתנם לבעל חוב אא"כ צריך לאכלן בלבד ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום ואפילו כסות לא תשאר לו ואח"כ ימכור את עצמו.
הלכה ב[עריכה]
כבר ביארנו שאין האשה נמכרת בגניבתה וכן אינה מוכרת את עצמה ואינה קונה לא עבד עברי ולא עבד כנעני מפני החשד ואין הגר נקנה בעבד עברי שנאמר ושב אל משפחתו מי שיש לו משפחה.
הלכה ג[עריכה]
עבד עברי שמכרוהו בית דין אין מוכרין אותו אלא לישראל או לגר צדק וכן המוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לעכו"ם ואפילו לגר תושב ואם עבר ומכר עצמו אפילו לעכו"ם ואפילו לעבודת כוכבים עצמה ה"ז מכור שנאמר או לעקר משפחת גר לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה.
הלכה ד[עריכה]
בא ואמר לך הריני מוכר עצמי לעכו"ם אין אתה זקוק לו עד שימכר אבל לאחר שנמכר לעכו"ם אע"פ שעבר ועשה שלא כהוגן מצוה לפדותו ולא יטמע בהם שנאמר אחרי נמכר גאולה תהיה לו.
הלכה ה[עריכה]
אחד המוכר את עצמו או שמכרוהו ב"ד אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח ולא בסימטא כדרך שהעבדים נמכרין שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד אינו נמכר אלא בצנעה ודרך כבוד.
הלכה ו[עריכה]
כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך ואיזו היא עבודת פרך זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבא שהרי לא נתן לו קצבה אלא יאמר לו עדור עד שעה פלונית או עד מקום פלוני וכן לא יאמר לו חפור מקום זה והוא אינו צריך לו ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן ואינו צריך לו אסור ועובר עליו בלא תעשה שנאמר לא תרדה בו בפרך הא אינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו וכן העכו"ם שנמכר לו אם רדה בו בפרך הרי ישראל מצווין למנעו ואם הניחוהו עוברים בלא תעשה שנאמר לא ירדנו בפרך לעיניך ואין אנו נזקקין לכנוס לרשותו של עכו"ם ולבדוק אחריו שלא יעבידנו בפרך שנאמר לעיניך בזמן שאתה רואה.
הלכה ז[עריכה]
כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד אינו נוהג בו אלא כשכיר שנאמר כשכיר כתושב יהיה עמך ומותר לספר לו שערו ולכבס לו כסותו ולאפות לו עיסתו אבל לא יעשה אותו בלן לרבים או ספר לרבים או נחתום לרבים ואם חיתה אומנותו זאת קודם שימכר הרי זה יעשה אבל לא ילמדנו בתחלה מלאכה כלל אלא אומנות שהיה בה היא שעושה כשהיה עושה מקודם במה דברים אמורים בעבד עברי מפני שנפשו שפלה במכירה אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו.
הלכה ח[עריכה]
אנשים שאינן נוהגין כשורה מותר לרדותן בחזקה ולהשתעבד בהן מלך שגזר שכל מי שלא יתן המס הקצוב על כל איש ואיש ישתעבד לזה שנתן המס על ידו הרי זה מותר להשתמש בו יותר מדאי אבל לא כעבד ואם אינו נוהג כשורה מותר להשתמש בו כעבד.
הלכה ט[עריכה]
כל עבד עברי או אמה העבריה חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור שנאמר כי טוב לו עמך שלא תהא אתה אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן אתה דר בכרך והוא דר בכפר או אתה דר בכפר והוא יושב בכרך שנאמר ויצא מעמך מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו וחייב לנהוג בו מנהג אחוה שנאמר ובאחיכם בני ישראל ואף על פי כן צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות באותן העבודות שהוא עושה לו.
הלכה י[עריכה]
אין אמה העבריה נוהגת ולא עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג בין עבד עברי שמוכר עצמו בין זה שמכרוהו בית דין וכבר ביארנו מתי בטלו היובלות.