רבינו שמשון על פרה יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רבינו שמשון · על פרה · יב

משנה א[עריכה]

מספקו:    מאריכו כדי סיפוקו:

בכוש:    פלך שהנשים טוות בו:

וטובל ומעלה:    אף על גב דכתיב (במדבר יט, יח) ולקח אזוב וטבל במים לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה כדאיתא בפרק לולב הגזול (דף לג א):

ואוחז באזוב ומזה:    הזאה בעינן באזוב:

משנה ב[עריכה]

הזאתו פסולה:    דבעינן הזאה ודאי מן האזוב:

מחבירו ומיצה עליו:    אין זו הזאה מן האזוב:

טובל ומעלה כדרכו:    ולא חיישינן שמא מתוך שנדחק בפיה לצאת יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת:

הזאה ראשונה:    ולא הזאה שניה ובתוספתא קאמר ר' יהודה איפכא:

שלא יספג:    מקנח מצדי הכלי ושוליו ומדכתיב וטבל נפקא לן כדדרשינן בפרק קמא דמנחות (דף ז ב) גבי דם וטבל ולא מספג:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יב) "אזוב שהטביל מקצתו רבי יהודה מכשיר שרבי יהודה אומר מטביל מקצתו וחוזר ומטביל עליו עד שיטביל את כולו ולא יזה ממנו הזאה שניה עד שינגב. צלוחית שפיה צר מזין הימנה הזאה שניה אבל לא הזאה ראשונה מפני שהמים נסוטין דברי ר' יהודה. שלשה דברים א"ר שמעון בן גמליאל משום ר' שמעון בן כהנא מימיהן של כהנים לא נמנעו מלהזות באזוב הנטבל ובצלוחית שפיה צר ופוצעין אגוזין של תרומה בידים מסואבות ולא חשו להם חכמים משום טומאה. האומר לחבירו הזה עלי ואזה עליך ר"ע מטמא וחכמים מטהרין. המשמר את מי חטאת אפי' עד עשרה ימים הרי הן בחזקתן ואין צריך טבילה." פי' באזוב שהטביל וכו' ולא חיישינן לדברי רבי יהודה. וחכמים מטהרין דסברי והזה הטהור טהור מכלל שהוא טמא: (הגה"ה עיין פלוגתייהו במסכת יומא בפ"ק (דף יד א)): הזאתו פסולה. דבעינן הזאה בכוונה והרי לא נעשית מחשבתו ולא דמי למתכוין להוציא לאחריו ובא לו לפניו דפרק המצניע (דף צב ב):

תניא בתוספתא (שם) "לפניו והזה על הצדדין של אחריו הזאתו כשירה מזין על האדם ועל חביריו בין ער בין ישן ועל הכלים בין בתוכן בין מאחוריהן חוץ ממוסף יורה של שולקי זיתים שהוא מטמא את ההזאה באויר כנגד המוסף שמזין עליה מאחוריה." פי' יורה של שולקי זיתים של מתכת ועושין לה מוסף של טיט כדי שתחזיק הרבה ודין המוסף ככלי חרס שמטמא מאוירו דגבי כלי חרס תנינן לה במס' כלים פרק חמישי (מ"ה) וכשמזה מתוכה וההזאה יורדת דרך המוסף מיטמאה מאוירו קודם שתגיע ליורה ואין לה תקנה עד שיזה מאחוריה ולשון הברייתא צריך ליישב לפי שיטה זו (הגה"ה עיין לה בשבת):

משנה ג[עריכה]

על דבר המקבל טומאה:    אדם וכלים:

דבר שאינו מקבל טומאה:    בהמה וכלי אבנים:

אם יש באזוב לא ישנה:    דכיון דהזה על דבר שאינו מקבל טומאה נפסלו להזאה מים הנשארים באזוב ובפרק קמא דיומא (דף יד א) דרשי' לה מדכתיב (במדבר יט, יט) והזה הטהור על הטמא דהוה מצי למכתב והזה הטהור עליו מאי על הטמא לדברים המקבלים טומאה הוא דאתא דכי מזה על דבר המקבל טומאה כשר המותר להזאה אבל על דבר שאינו מקבל טומאה אין כשר המותר להזאה ואית דגרסי איפכא ברישא ישנה ובסיפא לא ישנה דבתר כוונה אזלינן ולא בתר הזאה ובין אזלינן בתר הזאה בין אזלינן בתר כוונה משום דאדם המזה מיטמא מדכתב רחמנא על הטמא משום הכי מיפסלי המים שבאזוב דהא גלי רחמנא דעל הטמא הוא דחשיבה הזאה על העובד כוכבים ובהמה לא חשיבא הזאה והוה ליה כנושא מי הנדה דכתי' (במדבר יט, כא) יכבס בגדיו ואפי' כי לא נגע במים שבאזוב דאין המים טמאים מ"מ נפסלה טבילת האזוב ומסתברא דגרסינן בסיפא אם יש באזוב ישנה מדקתני בתר הכי המים המנטפין כשרים משמע דעלה קאי והך משנה דלא כר"ע דאיהו מוקי ליה לקרא בפרק קמא דיומא (דף יד א) לענין מזה דעל טמא טהור ועל טהור טמא ואפילו תימצי לומר דלרבי עקיבא כיון דמוזה טמא מזה נמי טמא דנחשב כנושא מי חטאת מ"מ משמע מתני' דאדם דומיא דבהמה כגון אדם טהור המים כשרי' והמזה טהור:

המים המנטפין:    שנופלין מן האזוב:

כשרין:    כדקתני ישנה:

לפיכך הם מטמאין:    דכל תורת מי חטאת עליהם:

משנה ד[עריכה]

מחלון של רבים:    מטומאה דספק רשות הרבים ונמצאו המים פסולין דאיגלאי מילתא שלא היתה הזאתו הזאה:

פטור:    מקרבן דספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור:

שאין כהן גדול חייב על טומאת מקדש וקדשיו:    מתני' כרבי שמעון דסוף פרק שני דהוריות (דף ט א) והתם מפרש טעמא משו' דכתיב ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל מי שחטאו שוה ליחידים ומאי נינהו קהל ולא הוה מצי למימר משום דאשכחן בסוף פרק קמא דשבועות (דף יג ב) מה בין ישראל לכהן ולכהן משיח אלא שדמו של פר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו אי משום הא לא איריא דהכי נמי אמרינן שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו דהתם מיירי במידי דלאו בר קרבן אבל מידי דבר קרבן לא מכפר כדפרישית התם לעיל יש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף הא בר קרבן הוא:

מחליקין היו:    כלומר כל כך היו שם מי הזאה שהיו מחליקין בהם בני אדם ואפי' הכי דורסין משום דאין מטמאין ורבותא נקט חלון של רבים דאע"פ שהזה על ספק טומאה ברה"ר חשיב נעשה מצותו:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יב) "טבל את האזוב לשם דבר שהוא ראוי להזייה והזה על דבר שהוא ראוי להזייה מים הנוטפין טמאין וכשרין להזות ואם יש באזוב ישנה (ס"א לא ישנה) לשם דבר שהוא ראוי להזאה והזה על דבר שאינו ראוי להזאה על העובדי כוכבים ועל הבהמה ועל עריבה של אבן המים הנוטפין טהורין ופסולין מלהזות ואם יש באזוב לא ישנה לשם דבר שאין ראוי להזאה והזה על דבר שהוא ראוי להזאה הואיל והתחלת טבילתו פסולה כך הזאתו פסולה וכן היה רבן גמליאל אומר למזה פרוש לאחריך שמא תטמא אמרו לו והלא מחליקין היו בפני חלון של רבים דורסין ולא נמנעין מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן אין מטמאין":

משנה ה[עריכה]

בכנפו:    באחד מראשי הקרדום:

טהור:    האוחז בקרדום אף על פי שמי חטאת שיש בהן כדי הזייה מטמאין במשא הני לא מטמו דנעשו מצותן:

כדי שיטביל ראשי גבעולין ויזה:    חוץ מזה שהאזוב בולע כדקתני בתוספתא ואפי' למ"ד בזבחי' בפ' התערובת (דף פ א) דאין הזאה צריכה שיעור ה"מ אגבא דגברא אבל במנא צריכה שיעור כדאיתא בפ"ק דיומא (יד א) ובפ"ק דנדה (דף ט א):

משנה ו[עריכה]

המזה באזוב טמא:    כגון דלקטן לאכיל' כדתנן בפירקין דלעיל (פי"א מ"ח):

אם יש בו כביצה:    דזהו שיעור אוכל לטמא אחרים:

והזאתו פסולה:    משום דכתיב (במדבר יט, יט) והזה הטהור שיהא המזה טהור והאזוב טהור:

אפי' הן מאה:    כולם טמאין לחטאת דאין אומרים בחטאת זה ראשון וזה אחרון:

משנה ז[עריכה]

שנטמאו ידיו נטמא גופו:    כמו כן הוא משנה בפרק אין דורשין (דף יח ב) והכא עיקר והתם אגב גררא נסבא:

(ההג"ה שנטמאו אחוריו נטמא תוכו:    תימא דבמסכת זבחים בפרק התערובת (דף עח ב) גבי דלי שהוא מלא מי חטאת יטבילו עד שירבו המים על מי חטאת מוקי לה רבא בדלי שתוכו טהור וגבו טמא והיאך איפשר זה הא תנן הכא דנטמאו אחוריו נטמא תוכו ואין לחלק כלל בין גבו לאחוריו וי"ל דהכא במים מקודשין והתם במים שאינם מקודשין שלא החמירו בהן כדאשכחן לעיל בפ"ט (מ"ו) גבי מעביר בנהר ובספינה ובפי"ב (מ"א) גבי צמיד פתיל ואשכחן דקרו להו מי חטאת לעיל בפ"ט (מ"ד) דתנן החושב במי חטאת לשתותן והא דקאמר רבא בזבחי' (דף עט א) דמדינא סגי ליה בכל שהוא ורבנן הוא דגזרו דילמא חייס עלייהו ולא מטביל ליה אף על פי שאינם מקודשין נמי חייס עלייהו ומיהו לאביי דלא משני הכי אלא בדלי שכולו טמא צריך לאוקומה במקודשין דאם לא כן למה החמירו במילא מי חטאת יותר מבמילא מי רגלים אבל אי במקודשין ניחא דהחמירו לפי שהן אב הטומאה וחמירי משום קדושתייהו ולא בטלי אלא ברובא ומיהו באינם מקודשין נמי יש לפרש דהחמירו משום דאין זריעה להקדש כדאמרינן בפרק כל שעה (דף לד ב) וכ"ש למי חטאת ע"כ ההג"ה):

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יב) "טהור לחטאת שנטמאו ידיו נטמא גופו מטמא את חבירו וחבירו את חבירו ואחורי לגין. לגין של חטאת שניטמא אוירו נטמא תוכו מטמא את חבירו וחבירו את חבירו ואת המזה שאין אומרין בחטאת זה ראשון וזה אחרון אלא אפילו ה מאה כולן תחלה שאין מונין למי חטאת. עיסה שנעשית ע"ג חטאת ונגע השרץ באחת מהן אפי' הן מאה כולן תחלה שאין מונין לחטאת":

הזוג והעינבל חיבור:    דאם הזה על אחד מהן חבירו טהור ובפרק במה אשה (דף נח ב) מייתי לה:

כוש של רובן:    פי' בערוך שטווין בו אורבני והוא גמי היוצא מן המים ועושין ממנו מחצלאות:

לא על הכוש ולא על הפיקה:    כלומר לא על זה לבדו ולא על זה לבדו דצריך להזו' על שניהם לפי שאינם חיבור. פיקה פירש בערוך ברטווי"ל בלע"ז שהנשים משימות בכוש ואותו שטוות בו פשתן דרכו להיות מחובר בו כדתנן בפכ"א (מ"א) דכלים הנוגע בפיקה עד שלא פירעה טמא משפירעה טהור כלומר עד שלא פירעה קודם שיתירנה:

עור של עריסה:    עור שמשימים על עריסה של קטן כדתנן בפכ"ו (מ"ה) דכלים ודרכו להיו' מחובר בטבעו' הקבועין בעריסה העשויין כעין פיקות:

המלבנות:    של כרעי המטה כדאשכחן בפ' המוכר את הבית (דף סט א) והן של עץ שמניחין תחת כרעי המט' שלא ירקיבו מלחלוחית הקרקע והם חקוקי' והכרע נכנס בהן:

לא לטומאה:    דאם נטמא זה לא נטמא זה:

ולא לטהרה:    דאם הזה על זה לא הזה על זה:

הקדוחות:    מלשון (חולין מה, א) מקדח כשיד הכלי קטן ורוצין להאריכו נוקבין מקל אחד בראש עביו ומכניס בנקב יד הכלי ומהדקין אותו שלא יפול ובמקומינו יש קדירות של נחשת שיד קטן יוצא ממנו והוא חלול כעין ברזל של חצים ומכניסין באותו חלול חתיכה של עץ ונעשה יד לקדירה למושכה לצד האש ולהרחיקה:

חרוקות:    פירש בערוך כמו (תהלים לה, טז) חרוק עלי שנימו. ויחרקו שן (איכה ב, טז) וי"ל שאותו היד של כלים הוא של פרקים ויכפל לאחוריו:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יב) "כוש הארבלי חיבור לטומאה ולהזייה של פשתן ושל פקיע הרי זה לא יזה אם הזה מוזה. כל ידות הכלים הבאות מבית האומן כגון יד המגל ויד הפכין חיבור לטומאה ולהזאה כל הכלים הקדוחות חיבור ור"י בן נורי אומר אף הרוק":

משנה ט[עריכה]

הסלים שבקנתל:    פי' בערוך סלים עשויין להוליך בהם ע"ג החמור פירות או דבלים והן קשורין זה בזה ולחמור קורין בלשון ישמעאל קנתל:

מטה של טרבל:    הם המוריגין דאמר בהקומץ רבה (דף כב א) ובפרק אין מעמידין (דף כד ב) מאי מוריגים אמר עולא מטה של טרבל מאי מטה של טרבל אמר רב יהודה עיזא דקורקסא דדיישא דישתא והוא כמין עז של ברזל שדשין בו תבואה:

קרן של כליבה:    פי' בערוך מטה של מתים עושין לה קרן של ברזל לקשר המת שלא יפול:

וקרנים של יוצאי דרכים:    פי' בערוך קרני בהמה או חיה שמוליכין עמהן יוצאי דרכים למלאות בהן מים לשתות בשביל שלא תשבר:

שלל של כובסים:    דרכם לשלול הבגדים זה עם זה הקטן עם הגדול כדי שלא יאבד:

והבגד שהוא תפור בכלאים:    שתי חתיכות של בגד צמר שתפרן בחוטי פשתן וסופו להפרד משום איסור כלאים וכן שלל כובסים סופו ליפרד ואפ"ה חיבור לטומאה ובריש במה טומנין (דף מח ב) מייתי ברייתא דקתני בה חיבור עד שיתחיל להתיר והוה מצי לאתויי התם ממתני' אלא ברייתא ניחא ליה לאתויי משום דקתני עד שיתחיל להתיר:

משנה י[עריכה]

מיחם:    קומקום של מתכת כדתנן בפ' כירה (דף מא א) המיחם שפינהו:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יב) "הצואה שעל כסא חיבור להזאה ואינה חיבור לטומא' דברי רבי יוסי הגלילי רע"א כל שחיבור להזאה חיבור לטומאה ויש חיבור לטומאה ואין חיבור להזאה הקומקומין חיבור לטומאה ולהזאה כיסוי המיחם המחובר לשלשלת בית שמאי אומרים כולו חיבור אחד הוא וב"ה אומרים הזה על המיחם הזה על הכסוי הזה על הכסוי לא הזה על המיחם א"ר יוסי אלו דברי בית שמאי ובית הלל אומרין כולן חיבור אחד הוא":

טומטום ואנדרוגינוס:    מיפסלי משום ספק אשה ובפ' טרף בקלפי (דף מג א) מוכיח דרבי יהודה דפוסל באשה לקדש ומכשיר בקטן כדתנן לעיל בפ"ה (מ"ד) לענין הזאה הוי איפכא דאשה כשרה להזות וקטן פסול ופריך התם ממתני' דלא פליג הכא רבי יהודה ומשני כיון דאמר מר כל הפרשה כולה משמע מוציא מידי משמע ומשמע ממילא פליג וקצת תימה מה נצרך לדקדק מזה הא בהדיא

תניא בתוספתא (שם) "הכל כשרין להזות חוץ מחרש שוטה וקטן ורבי יהודה מכשיר בקטן רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר חרש שוטה וקטן שהזו ואחרים רואין אותן הזאתן כשירה":

מסעדתו:    כדמפרש בסיפא:

אוחזת לו במים:    אפילו בשעת הזאה ולא מיבעיא בשעת טבילת האזוב וחשיב הזאה רבותא טפי מטבילה דקרא בטבילה כתיב והזאה ילפינן מטבילה דאיתקוש להדדי כדאמרינן בסוף פרק שני דמגילה (דף כ א) וביומא דרשינן בפ' טרף בקלפי (דף מג א) וטבל במים איש טהור לרבנן איש ולא אשה טהור להכשיר הקטן לרבי יהודה איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה:

משנה יא[עריכה]

טבל את האזוב ביום:    טבילת אזוב במים והזאה תרווייהו בעינן ביום כדדרשינן בספ"ב דמגילה (דף כ א) ולא טובלין ולא מזין אלא ביום דכתיב (במדבר יט, יט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי ואיתקש טבילה להזאה דכתיב (במדבר יט, יח) ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל הכלים ובקונטרס פי' שם דבטבילת גופו איירי דאיתקש להזאה דכתיב (במדבר יט, יט) בסיפא ורחץ במים והא דתנן הכא דהוא לעצמו טובל בלילה ומזה ביום דשתי טבילות יש אחת קודם הזאה כדי לקבל הזאה כמו שאפרש וההיא כשרה בלילה אבל טבילה שאחר הזאה לטהר מטומאתו שיש אחריה הערב שמש אינה כשרה אלא ביום ואינה אלא אחר הזאה כדתניא בספרי ורחץ במים וטהר בערב מה תלמוד לומר מפני שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא תלמוד לומר וחטאו ביום השביעי ואחר כך יכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב וקצת קשה לפירוש הקונטרס דלמה לי למילף ההיא טבילה מהזאה והא בהדיא כתיב (במדבר יט, יט) ורחץ במים וטהר בערב שמע מינה דטבילה ביום היא ומיהו יתכן שטובל בלילה והערב שמש אחר כן ובהדיא משמע בירושלמי דמגילה בטבילת אזוב איירי דגרסינן התם ולא טובלין ולא מזין דכתיב וטבל והזה מה הזייה ביום אף טבילה ביום וכן נראה דבההיא דלא טובל אלא ביום לא אשכחן פלוגתא ובפרק קמא דיומא (דף ח א) פליגי ר' מאיר ור' יוסי אי מקשינן הזאה לטבילה לענין הזאה בזמנה מצוה ומאן דלא מקשי הזאה לטבילה לענין מצוה הוא הדין נמי דלא מקיש לענין ביום אבל אי בטבילת האזוב איירי ניחא והא דתני רבי חייא בפ"ק דיומא (דף ו ב) זב וזבה בועל נדה וטמא מת טבילתן ביום ההוא ביום לאו למימרא דלא מהני בלילה שלאחריו והרי זב וזבה משעבר שביעי שלהם טובלין בין ביום בין בלילה דהא כל הנשים ספק זבות נינהו וטובלות בלילה ובפרק בתרא דנדה (דף סז ב) קאמר רבי שמעון אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק וטבילתן ביום דקתני למעוטי לילה שלפניו ולמעוטי נמי דלא הויא כנדה ויולדת דאין צריכין להמתין עד ליל שלאחריו אבל הנהו דחשיב במגילה (דף כ א) אמרינן במנחות בסוף פ' רבי ישמעאל (דף עב א) דאם בלילה היא לא:

אבל הוא לעצמו טובל בלילה ומזה ביום:    אומר רבינו תם דהך טבילה לאו ליטהר מטומאתו דההיא בתר הזאה כתיבא אלא כדי לקבל הזאה וכדבריו משמע בתוספתא וכן הא דאמרי' בפרק (הערל) [החולץ] (דף מו ב) וגמירי דאין הזאה בלא טבילה מפרש כמו כן ר"ת דהיינו קודם הזאה ובכל הזאות קאמר בין בהזאות דמים בין בהזאת מי חטאת והכי נמי אמרינן בפרק שני דכריתות (דף ט א) מה אבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים משמע טבילה קודם הזאה ואותה טבילה כשרה בלילה:

משעלה עמוד השחר כשר:    דמשם ואילך הוי יום כדנפקא לן בפרק שני דמגילה (דף כ ב) מדכתיב ואנחנו עושים במלאכה (חציים במלאכה) וחציים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים וכתיב והיה לנו הלילה למשמר והיום מלאכה:

תניא לעיל בתוספתא (תוספתא פרה, יב) "ירד וטבל ועלה אם יש עליו שטף של מי גשמים והזה הזאתו פסולה ואם יש עליו משקה טופח הזאתו כשרה ר' יהודה אומר אם יש עליו משקה מרגליות והזה הזאתו פסולה." פי' של מי גשמים הם מי המקוה שנתקבצו בו מי גשמים ונעשה מקוה וקבל בו הזאתו פסולה שבטלו מי גשמים את מי ההזאה לפי שאינן ראויין לנוח עליו: משקה מרגליות. דרך אדם כשעולה מן הטבילה עומדין עליו המים טיפין טיפין ודומין כמין מרגליות: סליק פירקא. וסליקא מסכת פרה. תהילה לאל נורא.