משנה פרה יב ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק יב · משנה ד | >>
המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולים, פטור.
מחלון של יחיד ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולין, חייב.
אבל כהן גדול, בין מחלון של יחיד בין מחלון של רבים, פטור, שאין כהן גדול חייב על ביאת המקדש.
מחליקין היו לפני חלון של רבים יא ודורסין ולא נמנעיןיב, מפני שאמרו, מי חטאת שעשו מצותן, אינן מטמאין.
הַמַּזֶּה מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִים, פָּטוּר. מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִין, חַיָּב. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל, בֵּין מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד בֵּין מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים, פָּטוּר, שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. מַחֲלִיקִין הָיוּ לִפְנֵי חַלּוֹן שֶׁל רַבִּים וְדוֹרְסִין וְלֹא נִמְנָעִין, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן, אֵינָן מְטַמְּאִין.
המזה מחלון של רבים -
- ונכנס למקדש, ונמצאו המים פסולין - פטור.
- מחלון של יחיד -
- ונכנס למקדש, ונמצאו המים פסולין - חייב.
- אבל כוהן גדול -
- בין מחלון של יחיד, בין מחלון של רבים - פטור,
- שאין כוהן גדול חייב על ביאת המקדש.
- בין מחלון של יחיד, בין מחלון של רבים - פטור,
- ומחליקין היו לפני חלון של רבים,
- ודורסין - ולא נמנעין,
- מפני שאמרו: מי חטאת שעשו מצותן - אינן מטמאין.
- ודורסין - ולא נמנעין,
כבר קדם לך, שמזין על האדם לדעתו ושלא לדעתו.
ואם היה אחד מזה מחלון של רבים לטהר האיש והזה על איש טמא, וחשב שהוא כבר נטהר ובא אל המקדש, ואחר נמצאו אלה מי חטאת פסולין אשר לא הגיע אליו טהרה שלימה, הנה הוא עם זה לא יתחייב קרבן, להיותו בחלון של רבים דומה לספק טומאה ברשות הרבים, אשר ספקו טהור כמו שיתבאר במסכת אשר אחר זאת. ולא נאמר אליו לאיזה דבר לא חקרת על אלה המים ואז תבוא אל המקדש, כי מן הידוע שלא יקרה לטהר הרבים אלא במים כשרים.
אמנם אם היה חלון של יחיד הנה יחייבהו שיחקור ואז יבא אל המקדש, ולזה חייב קרבן, לפי שדומה גם כן לספק טומאה ברשות היחיד אשר ספיקו טמא.
וכהן גדול פטור מקרבן בשני העניינים יחד, לפי שהוא לא יחוייב קרבן על טומאת מקדש וקדשיו, כפי מה שביארנו בשני מהוריות (דף ט.).
מחליקים - ממעידים.
ודורסים - "ידרסון".
כי הוא יאמר שחלון של רבים אשר נשרה הקרקע נגדו כאשר יפול עליה מי חטאת תמיד, הנה האנשים היו ממעידים באלו המים ויגוללו שמלותם, והיו גם כן דורסים ברגליהם, ולא היו נמנעים מלבא אל המקדש ומהתעסק בקדשים, מפני שמי חטאת שכבר הוזה בהן לא יטמאו כמו שיטמאו מי חטאת כפי מה שביארנו בראשון מכלים, והוא אמרו מפני שאמרו, מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין:
מחלון של רבים: מטומאה דספק רשות הרבים ונמצאו המים פסולין דאיגלאי מילתא שלא היתה הזאתו הזאה:
פטור: מקרבן דספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור:
שאין כהן גדול חייב על טומאת מקדש וקדשיו: מתני' כרבי שמעון דסוף פרק שני דהוריות (דף ט א) והתם מפרש טעמא משו' דכתיב ונכרתה הנפש ההוא מתוך הקהל מי שחטאו שוה ליחידים ומאי נינהו קהל ולא הוה מצי למימר משום דאשכחן בסוף פרק קמא דשבועות (דף יג ב) מה בין ישראל לכהן ולכהן משיח אלא שדמו של פר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו אי משום הא לא איריא דהכי נמי אמרינן שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו דהתם מיירי במידי דלאו בר קרבן אבל מידי דבר קרבן לא מכפר כדפרישית התם לעיל יש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף הא בר קרבן הוא:
מחליקין היו: כלומר כל כך היו שם מי הזאה שהיו מחליקין בהם בני אדם ואפי' הכי דורסין משום דאין מטמאין ורבותא נקט חלון של רבים דאע"פ שהזה על ספק טומאה ברה"ר חשיב נעשה מצותו:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יב) "טבל את האזוב לשם דבר שהוא ראוי להזייה והזה על דבר שהוא ראוי להזייה מים הנוטפין טמאין וכשרין להזות ואם יש באזוב ישנה (ס"א לא ישנה) לשם דבר שהוא ראוי להזאה והזה על דבר שאינו ראוי להזאה על העובדי כוכבים ועל הבהמה ועל עריבה של אבן המים הנוטפין טהורין ופסולין מלהזות ואם יש באזוב לא ישנה לשם דבר שאין ראוי להזאה והזה על דבר שהוא ראוי להזאה הואיל והתחלת טבילתו פסולה כך הזאתו פסולה וכן היה רבן גמליאל אומר למזה פרוש לאחריך שמא תטמא אמרו לו והלא מחליקין היו בפני חלון של רבים דורסין ולא נמנעין מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן אין מטמאין":
המזה מחלון של רבים - שעומד בחלון של רבים והזה שם על הטמאים העוברים, והזה על הטמא כסבור שהמים שבידו טהורים להזאה:
ונמצאו פסולים - אם נכנס בהזאה זו למקדש, פטור הטמא מקרבן, דהוי כספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור. ופירש הרמב"ם הטעם, דטמא זה אנוס הוא י, דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ולבדוק אם המים כשרין להזאה אם לאו, כיון שהיה עומד ברה"ר ומזה על הרבים. אבל העומד בחלון של יחיד ומזה, הוה ליה לטמא לבדוק על המים אם כשרים, אם לאו, וכיון דלא בדק, שגגה היא זו ולא אונס, ואם נכנס למקדש בהזאה זו חייב קרבן, דהוי כספק טומאה ברה"י דספיקו טמא:
שאין כהן גדול חייב על ביאת המקדש - דכתיב (במדבר יט) ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, מי שחטאו שוה לקהל דהיינו ליחידים, פרט לכהן גדול שאין חטאו שוה ליחידים:
מחליקין היו - כלומר כל כך מי חטאת היו שם עד שהיו מחליקין בהן בני אדם, ואפ"ה דורסים בהן, משום דלא מטמאין, הואיל ונעשית מצותן:
המזה מחלון של רבים כו'. פי' הר"ב דהוי כספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור. כדתנן במשנה י"א פ"ד דטהרות. וז"ל מהר"ם המזה מחלון של רבים פי' שקבל הזאה מלגין של חטאת המונח בחלון של רבים ונכנס למקדש וכו' ונמצאו פסולים כגון שהניחו מכוסה ומצאו מגולה. או איפכא דפסולים מספק וכו' וספק טומאה ברה"ר. וחלון נקט משום דדרך להניח הלגין של חטאת בחלון שבחומה שלא יקבל טומאה וכה"ג אמרי' לעיל (פ"י משנה ה') פשט ידו לחלון ונטל את הלגין. נ"ל. ע"כ. וחלון שבחומה אינו חלון שנפתח מעבר לעבר שרואין ממנה אלא שהוא כמו תיבה שבתוך חומה (על הדרך שכתבתי ברפ"ו דמעילה) אבל לפירוש הר"ב הוא חלון העשוי לראות ממנו. ומ"ש הר"ב שהרמב"ם פי' הטעם וכו' משום דספק טומאה ברה"ר ממש לא הוי. דהא מיירי שנטמא בודאי אלא שהזייתו זו נמצאת פסולה. ובחבורו סוף ה' פרה כתב שחזק' המים שמזין מהן על הרבים שהן כשרים והרי זה כאנוס ע"כ. והר"ש כתב מחלון של רבים מטומאה דספק רה"ר. וכן פי' עוד לקמן. ונפלאתי מאוד דא"כ הזאה למה לי דספק טומאה ברה"ר טהור. ועוד דהיאך מחייבו בקרבן
שאין כ"ג חייב על ביאת מקדש. מתני' כר"ש דספ"ב דהוריות. הר"ש. וה"ל להר"ב לכתוב שאינה הלכה. ובפי' הרמב"ם בנא"י כתוב וזו סברת ר"ש ואינה הלכה כפי מה שבארנו בשני מהוריות. ואני כתבתי שם דנ"ל שהיא הלכה:
מחליקין היו. (פי' הרמב"ם מעמידין) באלו המי' ויגוללו שמלותם.
לפני חלון של רבים. רבותא נקט חלון של רבים דאע"פ שהזה על ספק טומאה ברה"ר חשוב נעשית מצותו כ"כ הר"ש. וזהו לשטתו אבל לפי' הר"ב והרמב"ם נ"ל דדברו בהווה. דאילו בחלון של יחיד אינו בנמצא שיהא שם מים רבים עד שיחליקו. ושוב ראיתי להרמב"ם בחבורו סוף ה' פרה (הל' ח') שכתב ולא היו חוששין להן שמא פסולים הם. כלומר ועדיין מטמאין כדתנן במשנה ח' פ"ט ולפי זה דוקא בחלון של רבים. דאילו בשל יחיד הא אמרן דמסתמא צריך לבדוק. וחוששין שמא פסולין הן:
[ודורסין ולא נמנעים. לשון הרמב"ם והיו ג"כ דורסין (אותן) ברגליהם ולא היו נמנעין מלבא אל המקדש ומהתעסק בקדשים. ע"כ]:
מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין. ואע"ג דבעדיות פ"ה משנה ג' פלוגתא דב"ש וב"ה קתני דב"ה מטמאין. התם רבי ישמעאל אמרה. ומשמע אבל חכמים פליגי עליה. ולא סברי להו שהוא מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. וכיוצא בזה בפי' הר"ב רפ"ג דיבמות ובתוספתא הביאה ר"ש וכן היה ר"ג אומר למזה פרוש לאחריך שמא תטמא א"ל והלא מחליקין היו בפני חלון כו' מפני שאמרו וכו':
(י) (על הברטנורא) משום דלא הוי ממש ספק טומאה ברשות הרבים דהא נטמא בודאי, אלא שהזייתו פסולה. ועתוי"ט:
(יא) (על המשנה) רבים. דברו בהווה, דבחלון של יחיד אינו בנמצא כל כך מים. והר"מ כתב, ולא חיישינן שמא פסולין הם. כלומר ועדיין מטמאים. ולפי זה דוקא נקט רבים, דבשל יחיד הא צריך לבדוק שמא פסולין הן:
(יב) (על המשנה) ולא נמנעין. מלבוא אל המקדש ומהתעסק בקדשים:
שאין כ"ג חייב על ביאת מקדש: וראיתי בקצת נוסחאות דפוס אלא שאין כ"ג חייב על ביאת מקדש וקדשיו. ולא נהירא מאחר דלא גרסינן על טומאת מקדש וקדשיו וקל להבין. אחר זמן מצאתי שהר"ר יוסף ז"ל הגיה על טומאת מקדש וקדשיו:
יכין
המזה מחלון של רבים: חלון הוא כעין גומא מרובעת שבכותל. שעשוי כך להעמיד שם חפצים. וקאמר הכא שכשלגין שמי חטאת בתוכו עמד באלון זה שבכותל בצד ר"ה. והזה שם ממנו על הטמא:
ונכנס למקדש: שהמוזה לא ידע שנפסלו המים. וסבר דמדהוזה מהן נטהר. וטבל והע"ש. ונכנס למקדש. וה"ה באכל קדש:
ונמצאו המים פסולים: שאחר שנכנס נודע לו שכבר קודם שהוזה נפסלו המים משתיית בהמה וכדומה:
פטור: מחטאת. ולא הוה כשגג בביאה לפנים שחייב חטאת. משום שהמים שרבים מזין מהם. א"צ לחקור אחר כשרותן קודם שיזה מהן. דמסתמא בחזקת כשרים הם. ולפיכך כאנוס דיינינן לי' דפטור מקרבן [דכל חיוב קרבן שעל שוגג. היינו מדהי' ראוי לדקדק היטב במעשיו שלא יהיה נגד רצון הקב"ה. ומזה נ"ל קצת רמז ראיי', דספיקא דאורייתא מדאורייתא אסור]. וכ"ש כשנמצא לבסוף שהמים היו טמאים כשהזה מהן. דהרי אז אפילו היה לו בשעת הזאתו מקום להסתפק בטהרתן. הרי הו"ל סט"ו בר"ה. דטהור גם בחטאת [כפי"א מ"ב]. ולהכי א"צ היה לחקור אחר טהרתן כל כך:
מחלון של יחיד: ששייך ליחיד:
ונמצאו המים פסולין חייב: חייב חטאת. דמדלא חקר מקודם היטב. כמו שהי' ראוי בכל השייך ליחיד. אינו אנוס. והו"ל שוגג גמור:
מחליקין היו לפני חלון של רבים: שע"י שהיו רבים מוזין שם. נטפו מהמוזין הרבה טפות מהן לארץ אחר שהוזו. ורבו הנטיפות הללו כל כך עד שהוחלקו בהן רבים:
ודורסין: הולכין שם טהורים גם לכתחלה בלי צורך:
ולא נמנעין: מלכנס אח"כ למקדש. ואע"ג דאיכא לספוקי נמי שמא הן ממי הזאה שנטפו מהאזוב לארץ. ולא מהמוזין. ונמצא שלא נעשה מצותן בהמי חטאת הללו. ואף שהסיח דעתו מהן ונפסלו כשנפלו לארץ. וא"כ אין בהם טומאה דאורייתא. עכ"פ מטמאין הן לבני אדם שאוכלין תרומה. כשנגע בהן בידו או בגופו [וכלעיל פ"ט מ"ח]. וא"כ פשיט שאסור ג"כ לכנס למקדש לכתחלה. י"ל דמדטומאתן רק מדרבנן. הו"ל רק ספק דרבנן ושרי לכתחלה. ומכ"ש אי נימא דהוה סט"ו בר"ה. אבל אי"ל דהנך שלא נעשו מצוותן בטלו ברוב בהמים שנעשו מצוותן. מה אמרת שמא קדמו המים הטהורים להטמאים דלא בטלו [כמכשירים פ"ב מ"ג]. הו"ל ספק דרבנן ולקולא. וכ"ש הכא דמסתבר טפי שאחר שנטפו מהאזוב לארץ שהן הטמאים. חזר ונטף מהמוזין לתוכן. ליתא דבחטאת כתוב חטאת היא. שאינן בטלין ברוב [כפ"ט מ"ה]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת