רמב"ם על פרה יב
ראו גם נוסח המשנה פרה יב רמבם
פרה פרק יב
[עריכה]מספקו - יקשרהו בחוט בקצה הכוש עד שישיג מי החטאת אשר בכלי, ואחר יוציאהו.
ואין הלכה כרבי יהודה ורבי שמעון:
מיצה - הזיל ויצק, מלשון "ונמצה דמו"(ויקרא א, טו).
טובל, ומעלה כדרכו, ולא נאמר אף אלה המים אשר עלו באזוב אבל אמנם הוא מן המים אשר בפי הכלי לצרות פיה [והתחברות האזוב], ולא נאמר אך בה לא תצטרך טבילה. ורבי יהודה אומר, שהזאה ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר.
ובלבד שלא יספג - לא ינגב הכלי בזה האזוב כמו שינגב טיט הנרוק בבגד, לאמרו השם יתברך "וטבל במים" עד שיהיה שם טבילה, והוא אמרם "עד שיהיה במים כדי טבילה".
ואין הלכה כרבי יהודה.
הזאתו פסולה - לפי שההזאה תצטרך כוונת המזה.
ואמרו אפילו הן מאה, ירצה בו שהוא מזה על כל הזאת אחת תכלול הכל, ולא נצטרך הזאה נפרדת על כל איש ואיש:
אמר השם יתברך "והזה הטהור על הטמא"(במדבר יט, יט), יצטרך שהמזה יתכוין להזות על הטמא. ולזה אם טבל האזוב והוא מכווין שיזה על דבר שהוא מקבל טומאה, או על האדם שהוא גם כן טמא וראוי להזאה, הנה היא טבילה כשרה.
ואם הזה מזאת הטבילה על דבר שאינו מקבל טומאה, ונשאר באזוב שארית אפשר שיזה ממנה הזאה שנית, הנה לא יצטרך שיטבול האזוב פעם שנית אבל יזה ממנו על דבר שצריך הזאה. וזהו אמרם אם יש באזוב, לא ישנה, לפי שהוא הטביל את האזוב להזות על דבר המקבל טומאה ולא יצטרך לטבול פעם שנית. אמנם אם הטביל את האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה, ואחר הזה על דבר שהוא מקבל טומאה, הנה היא הזאה פסולה, לפי שהוא בעת שטבל את האזוב לא היתה טבילה כשרה, ולכן אפילו נשאר באזוב שארית מן המים לא יזה ממנו הזאה שנית עד שיטבול את האזוב פעם שניה על מנת שיזה על הטמא, והוא אמרו אם יש באזוב, ישנה, עניינו שאף על פי שיש מים באזוב להזות הזיה שניה ישנה ויטבול. ובתוספתא אמרו, בתתם סיבה לזה ההבדל, "הואיל ותחילת טבילתו פסולה, כך הזאתו פסולה".
ואמרו מים המנטפין, הוא שאם הטביל את האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה ונטפו המים מן האזוב טיפות, הנה אלה הטיפות כשרות להזאה, רוצה לומר שיטבול בהן האזוב ויזה מהן, ולכן יטמאו כמו שיטמאו מי חטאת כמו שהתבאר בראשון מכלים. ולא נדריג אלה הטיפות במדריגת מה שיוטף מדבר טמא בעת ההזאה עליו אשר לא יטמא כמו שהתבאר, לפי שאלו לא עשו מצוותן לפי שהטבילה טבילה פסולה, לפי שהוא טבל לשם דבר שאינו מקבל טומאה. וכן יתבאר מן התוספתא ביאור זאת ההלכה והבינהו:
כבר קדם לך, שמזין על האדם לדעתו ושלא לדעתו.
ואם היה אחד מזה מחלון של רבים לטהר האיש והזה על איש טמא, וחשב שהוא כבר נטהר ובא אל המקדש, ואחר נמצאו אלה מי חטאת פסולין אשר לא הגיע אליו טהרה שלימה, הנה הוא עם זה לא יתחייב קרבן, להיותו בחלון של רבים דומה לספק טומאה ברשות הרבים, אשר ספקו טהור כמו שיתבאר במסכת אשר אחר זאת. ולא נאמר אליו לאיזה דבר לא חקרת על אלה המים ואז תבוא אל המקדש, כי מן הידוע שלא יקרה לטהר הרבים אלא במים כשרים.
אמנם אם היה חלון של יחיד הנה יחייבהו שיחקור ואז יבא אל המקדש, ולזה חייב קרבן, לפי שדומה גם כן לספק טומאה ברשות היחיד אשר ספיקו טמא.
וכהן גדול פטור מקרבן בשני העניינים יחד, לפי שהוא לא יחוייב קרבן על טומאת מקדש וקדשיו, כפי מה שביארנו בשני מהוריות (דף ט.).
מחליקים - ממעידים.
ודורסים - "ידרסון".
כי הוא יאמר שחלון של רבים אשר נשרה הקרקע נגדו כאשר יפול עליה מי חטאת תמיד, הנה האנשים היו ממעידים באלו המים ויגוללו שמלותם, והיו גם כן דורסים ברגליהם, ולא היו נמנעים מלבא אל המקדש ומהתעסק בקדשים, מפני שמי חטאת שכבר הוזה בהן לא יטמאו כמו שיטמאו מי חטאת כפי מה שביארנו בראשון מכלים, והוא אמרו מפני שאמרו, מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין:
זאת ההלכה, יזכור בה עניין אחד מן הכוונה הקודמת, והוא שמי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין. ולכן אם לקח איש טהור קרדום שנטמא והחזיקו בכנפו, והזה עליו המזה מי חטאת, אף על פי שעל זה הקרדום ממי חטאת כדי הזייה, הנה הנושא הקרדום בידו טהור כמו שהיה, ולא נאמר שהוא נשא מי חטאת לפי שכבר עשו מצותן.
וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שכל מה שיטמא במת טומאת שבעה הוא אב הטומאה. וידוע הוא שלא יצטרך הזאה אלא מי שנטמא טומאת שבעה. וכן ביארנו שאב הטומאה הוא אשר יטמא אדם, וולד הטומאה לא יטמאנו. ולאלה העיקרים אמר שהטהור יחזיק הקרדום הטמא בבגדו, יהיה בגדו ולד הטומאה ולא יטמאנו. ומבואר הוא שיצטרך שיהיה בקרדום גם כן לא הגיע אליו טומאה מן המת, כי אז ישוב בזה הכנף אב כמו שביארנו שם.
ואחר ישוב לבאר כמה שיעור ההזאה אשר תטמא במשא, ואמר כדי שיטביל ראשי גבעולין.
וכוונת מאמר רבי יהודה על אזוב של נחושת, שלא ידובק בו דבר ולא ישאף מאלה המים אשר עליו דבר.
ואין הלכה כרבי יהודה:
כבר ידעת שאוכלין טמאים לא יטמאו זולתן אלא בכביצה.
ואחר אמר שזה האזוב הטמא אם היה בו כביצה הנה הוא יטמא אזוב שני ושני לשלישי וכן עד עולם לעניין מי חטאת ביחוד, לפי שלא אמר בהן לא רביעי ולא עשירי אלא הכל טמא.
דע שאמרו פה המזה באזוב טמא אמנם ירצה בו אזוב הטמא לחטאת, אשר כבר אמרנו שהוא אפילו היה רחוק אלף מדריגות מן הטומאה הנה הוא טמא, ולכן המים פסולים. אמנם אילו היה האזוב הטמא לקודש או לתרומה היו המים טמאים, כמו שביארנו בפרק אשר קודם זה:
כבר ביארנו, שלעניין חטאת אדם מטמא אדם וכלי מטמא כלי אל לא תכלית, ולא יאמר לא שני ולא שלישי. ולשון התוספתא "אין אומרים בחטאת זה ראשון וזה שני, אלא אפילו הן מאה כולן תחילה, שאין מונין למי חטאת. עיסה שנעשית על גבי חטאת ונגע שרץ באחד מהן, אפילו מאה כולן תחילה, שאין מונין למי חטאת":
תבנית הפעמון מפורסם, והקיפו יקרא זוג, והלשון אשר בפנים אשר ישמיע הקול בעת תנועתו יקרא ענבול. והן מחוברים יחד, וכאשר יזה מי חטאת על האחד מהן נטהר הכל.
והכוש אשר יטוו בה הוא מחובר משלושה חלקים:
- החלק הראשון, עץ אשר עליו הדבר הטווי או המפותל.
- והחלק השני, קצה הברזל או הנחושת אשר יהיה בקצה זה העץ, והוא אשר יקרא "צנירה".
- והחלק השלישי, המכביד והוא פיקה, והוא אשר יקרא במערב "אל-גזאלה".
ואמר שהכוש אשר יטוו בה החבלים הנעשים מן הגומא והוא כוש של רובן, אם נטמא לא יזה מי חטאת, לא על עצם העץ אשר יחובר עליו החבל ולא על המכביד, אלא על קצה הברזל לבד לפי שהיא הכלי האמיתי. ואם הזה על אחד מהן הנה הוזה וטהר הכוש בכללו. אמנם כוש של פשתן הנה חלקיו כולן חיבור לפי שהוא מתוקן ההתחברות, וכל עוד שהזה על אחד מהן נטהרו כולן.
והמלבן - מרובע מעץ יתרכב למעלה מן המיטה, וכבר ביארנו זה בכלים פעמים רבות.
אמר אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה, שאם נגע בו טומאה לא נטמאה המיטה, ואם נגע טומאה במיטה לא נטמא הוא. וכן אם הוזה על המלבן לא טהרה המיטה בזאת ההזאה, ולא יטהר המלבן בהזאה אשר על המיטה.
וידות הכלים הקדוחות - דפנות הכלים הנקובות. והוא שיהיה הנקב בניצב ויורכב קצה זה הכלי בזה הנקב, כמו הסכינים ונקב "אל חדיד", הנה הכלים אשר הן כן הם ומושבם נעשים אב לטומאה, וכן להזאה הזה על אחד מהן טהור כל הכלי.
וחדוקות - בעלות הלשון, והוא שיהיה קצה הניצב נכנס בכלי, כמו הרכבת עץ הרומח בברזלו.
ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי:
סלים וקנתל - כלי מחובר מקנים, יתרכב בה אלה הסלים, עד שינטל הכל בפעם אחת.
ומטה של טרבל - כלי מעץ דומה לעץ שדשים בה התבואה, והוא כלי בעל חוליות, יתרכב קצת חלקיה בקצת.
וכליבה - נעשית מופרקת הרגלים, ורגל מרגליה יקרא קרן של כליבה.
וכן קרנים של יוצאי דרכים - כלים בעלי חוליות יצאו בהן הולכי דרכים, ישתו בהן המים.
ושלשלת המפתחות - שלשלת יתחברו בה המפתחות.
ושלל הכובסין - תפירת הכובסים, וזה שהכובסין יתפרו הבגדים כי יקל התלבנותם בעלותם יחד, ואין התפירה מתוקנת.
אבל אלו החיבורין התלושין כולן הן חבור לטומאה ואם נטמא אחד מן החיבורים נטמא הכל, ואינן חיבור להזאה אבל יצטרך שיזה על כל פרק:
אמר השם יתברך "וטבל במים איש טהור"(במדבר יט, יח), ואמר "טהור" לרבות את הקטן שיש בו דעת.
ואחר אמר והאשה מסעדתו ומזה, רוצה לומר שאם היתה אשה פסולה להזות, ראוי היא שתעזור המזה ותחזיק אלה המים אשר יזה ממנו רוצה לומר מי נדה, אך לא תחזיק יד המזה כלל:
אמר השם יתברך "והזה הטהור על הטמא, ביום השלישי וביום השביעי"(במדבר יט, יט), ולא תהיה ההזאה אלא ביום, וכן טבילת האזוב במים.
אמנם טבילת האיש הטמא עצמו יחויב בלילה ויזה עליו מבוקר היום, זהו אם נזדמן שנתאחרה ההזאה לאחר יום השביעי אשר יזה באיזה יום שיהיה. ולשון סיפרי "אין לי אלא ליום שביעי, שמיני תשיעי עשירי מנין, תלמוד לומר וחטאו, מכל מקום".
אמנם אם לא נתאחרה הזאה והלך העניין כמצותו, הנה מן הראוי שתקדם ההזאה ביום השביעי, ואחר ההזאה יטבול במי מקווה ביום ההוא ויעריב שמשו. וזה לשון התורה, אמר "וחטאו ביום השביעי, וכבס בגדיו, ורחץ במים, וטהר בערב"(במדבר יט, יט). ולשון ספרי "שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא, תלמוד לומר וחטאו, ואחר כך וכבס בגדיו":
סליק לה מסכת פרה
משנה פרה, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב