משנה פרה יב ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק יב · משנה ח | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

לגין של חטאת שנטמאו אחוריו, נטמא תוכו, ומטמא את חבירו, וחבירו את חבירו, אפילו הן מאה.

הזוג והענבל, חבוריז.

כוש של רובן, לא יזה לא על הכוש ולא על הפיקה.

ואם הזה, מזה.

של פשתן, חבור.

עור של עריסה שהוא מחובר לפיקות, חבור.

המלבןיט, אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה.

כל ידות הכלים הקדוחות, חבור.

רבי יוחנן בן נורי אומר, אף החרוקות.

משנה מנוקדת

[עריכה]

לָגִין שֶׁל חַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו, נִטְמָא תוֹכוֹ, וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה. הַזּוֹג וְהָעִנְבָּל, חִבּוּר. כּוּשׁ שֶׁל רוֹבָן, לֹא יַזֶּה לֹא עַל הַכּוּשׁ וְלֹא עַל הַפִּיקָה. וְאִם הִזָּה, מֻזֶּה. שֶׁל פִּשְׁתָּן, חִבּוּר. עוֹר שֶׁל עֲרִיסָה שֶׁהוּא מְחֻבָּר לַפִּיקוֹת, חִבּוּר. הַמַּלְבֵּן, אֵינוֹ חִבּוּר לֹא לְטֻמְאָה וְלֹא לְטָהֳרָה. כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים הַקְּדוּחוֹת, חִבּוּר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אַף הַחֲרוּקוֹת.

נוסח הרמב"ם

לגין של חטאת שנטמאו אחוריו נטמא תוכו מטמא את חברו וחברו את חברו אפילו הן מאה.

הזוג והענבול חיבור כוש של רובן לא יזה לא על הכוש ולא על הפיקה ואם הזה מוזה של פשתן חיבור עור של עריסה שהוא מחובר לפיקות חיבור המלבן אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה כל ידות הכלים הקדוחות חיבור רבי יוחנן בן נורי אומר אף החדוקות.


פירוש הרמב"ם

תבנית הפעמון מפורסם, והקיפו יקרא זוג, והלשון אשר בפנים אשר ישמיע הקול בעת תנועתו יקרא ענבול, והן מחוברים יחד, וכאשר יזה מי חטאת על האחד מהן נטהר הכל, והכוש אשר יטוו בה הוא מחובר מג' חלקים, החלק הראשון עץ אשר עליו הדבר הטווי או המפותל, והחלק השני קצה הברזל או הנחשת אשר יהיה בקצה זה העץ והוא אשר יקרא צינורא, והחלק השלישי המכביד והוא פיקה והוא אשר יקרא במערב נולה, ואמר שהכוש אשר יטוו בה החבלים הנעשים מן הגומא והוא כוש של רובן אם נטמא לא יזה מי חטאת לא על עצם העץ אשר יחובר עליו החבל ולא על המכביד אלא על קצה הברזל לבד לפי שהיא הכלי האמיתי, ואם הזה על אחד מהן הנה הוזה וטהר הכוש בכללו, אמנם כוש של פשתן הנה חלקיו כולן חבור לפי שהוא מתוקן ההתחברות וכלי עור שהזה על אחד מהן נטהרו כולן:

והמלבן מרובע מעץ יתרכב למעלה מן המטה, וכבר ביארנו זה בכלים פעמים רבות, אמר אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה, שאם נגע בו טומאה לא נטמא המטה, ואם נגע טומאה במטה לא נטמא הוא, וכן אם הוזה על המלבן לא טהרה המטה בזאת ההזאה ולא יטהרה המלבן בהזאה אשר על המטה:

וידות הכלים הקדוחות דפנות הכלים הנקובות, והוא שיהיה הנקב בנצב ויורכב קצת זה הכלי בזה הנקב כמו הסכינים ונקרא אל חדיד, הנה הכלי אשר הן כן הם ומושבם כגשם אחד לטומאה וכן להזאה הזה על אחד מהן טהור כל הכלי:

וחדוקות. בעלות הלשון והוא שיהיה קצה הנצב נכנס בכלי כמו הרכבת עץ הרומח בברזלו, ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

פירוש רבינו שמשון

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שנטמאו אחוריו. במשקין טמאין. דלשאר טהרות לא נטמא תוכו, אבל לחטאת אינו כן:

הזוג והענבל חיבור - שאם הזה על אחד מהן, חבירו טהור. וזוג הוא הפעמון, וענבל הוא הפטיש שבפנים המכה בפעמון שעל ידו מקשקש:

כוש של רובן - פלך שטווין בו ארבי, הוא הגמי שעושין ממנו מחצלאות:

לא על הכוש ולא על הפיקה - כלומר לא יזה לא על זה לבדו ולא על זה לבדו, דלא הוו חיבור. אבל צריך להזות על שניהן:

פיקה - מה שמשימין בסוף הכוש להכבידו קרוי פיקה. בלע"ז פורסל"ו:

ואם הזה - על אחד מהן בלבד, מוזה. ורמב"ם פירש, לא על הכוש ולא על הפיקה, אלא על קנה הברזל שרגילין לתת בראש הכוש שנקרא צנורא. ועליו מזין מפני שהוא עיקר הכלי, ועולה ההזאה לכוש ולפיקה:

של פשתן חיבור - שהפלך שטווין בו פשתן דרכו להיות הפיקה מחוברת בכוש:

עור של עריסה - עור שמשימין בעריסה של קטן ודרכו להיות מחובר בעריסה יח:

המלבן - כמין קערות של עץ חקוקות שמכניסין בו כרעי המטה שלא ירקבו מלחלוחית הארץ. ודומה לו בפרק המוכר את הבית בבבא בתרא, מלבנות של כרעי המטה:

אינו חיבור לא לטומאה - דאם נטמא זה לא נטמא זה כ:

ולא לטהרה - דאם הזה על זה לא הזה על זה:

הקדוחות חיבור - כגון ידות הסכינים שהברזל נכנס לתוך הבית יד של עץ או של עצם ומחובר בו הוי חבור, נטמא אחד מהן נטמא חבירו, וכן אם הזה על אחד מהן הזה על חבירו. קדוחות, לשון מקדח:

אף החרוקות - לשון ויחרקו שן (איכה ב), כלומר אף הידות שהן חדות בראשן ומכניסן חודן בנקב שעושין בראש הכלי, כגון בית יד של רומח, אף אלו הוו חיבור. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי:

פירוש תוספות יום טוב

הזוג והענבל חבור. פי' הר"ב שאם הזה על א' כו' וכ"ש אם נטמא א' כו' ול' הרמב"ם בפי"ב מה"פ [הלכה ט'] הזוג והענבל חבור לטומאה ולהזייה:

חבור. וה"מ כשמחוברין אבל שלא בשעת חבור אם נטמא זה לא נטמא זה תוס' פ"ו דשבת דף נ"ח (ד"ה מתיב) וכפירש"י שם:

לא על הכוש ולא על הפיקה. פי' הר"ב בשם הרמב"ם אלא על קנה הברזל כו' שבה פותלין וטווין בפי"ב מה"פ [ה"י]:

עור של עריסה שהיא מחובר לפיקות פי' הר"ב עור שמשימין וכו' וז"ל הר"ש ודרכו להיות מחובר בטבעות הקבועין בעריסה העשויין כעין פיקות: . עור של עריסה שהיא מחובר לפיקות פי' הר"ב עור שמשימין וכו' וז"ל הר"ש ודרכו להיות מחובר בטבעות הקבועין בעריסה העשויין כעין פיקות:

[המלבן. פי' הר"ב המלבן כמין קערות כו' ודומה לו בפ' המוכר את הבית בב"ב דפ"ט. גם הר"ש הביאה ולא ידעתי מה להם ולאבעי' דבעי ר' ירמיה שם ומשנה שלימה קתני מלבן בפי"ח דכלים מ"ג ובשאר דוכתי ומיהו הר"ש שם בכלים הביא ג"כ ראיה לפרש למלבן מהא דב"ב ומ"מ ק"ל על הר"ב והר"ש אמאי לא פירשו בכאן דבאין מיטלטל עמה דהיינו דלא מחברי למטה כלל. דאל"כ תקשה אההיא דכלים דהתם ואף על הרמב"ם בפירושו דהכא יש לתמוה כן וכן בחבורו בפ"ד דה' כלים (ה"ב) כתב מלבן המטה אם היה מלובש בפיקו' ויש לו רגלים שמחוברין עם המטה ה"ז מתטמא עם המטה. שהרי נותנים אותו בפני המטה והרי הוא כאחת מאבריה. ע"כ. ובספ"יב מה"פ סתם וכתב מלבן של מטות אינו חבור כו']:

[אינו חבור וכו'. פי' הר"ב דאם נטמאו כו' וכן ל' הר"ש. ואין נראה כלל שיהיה כונתם שאם נטמא מלבן זה לא נטמא מלבן זה כו'. דממ"נ אם הם בלתי מחוברים במטה מהיכי תיתי להיותם נחשבים כלל לחבור והרי הם נפרדים זה מזה. ואם הם מחוברים במטה לא הם בלבד יטמאו זה מזה אבל אף המטה. ועוד שכבר הוכחתי לעיל דמיירי שאין מחוברין במטה ול' הרמב"ם שאם נגע בו טומאה לא נטמא המטה. ואם נגע טומאה במטה לא נטמא הוא וכן הוזה על המלבן לא טהרה המטה בזאת ההזאה וכן אם הוזה וכו' ע"כ. וכך הוא ג"כ כוונת הר"ב והר"ש ולא חשו לפרש]:

[ולא לטהרה. עיין במתני' דלקמן]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יז) (על המשנה) חיבור. לטומאה ולהזיה. הר"מ. והני מילי כשמחוברים, אבל שלא בשעת חבור אם נטמא זה לא נטמא זה. תוס':

(יח) (על הברטנורא) בטבעות הקבועין בעריסה העשויין כעין פיקוח. הר"ש:

(יט) (על המשנה) המלבן. פירוש, דלא מחובר למטה כלל. ועתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) פירוש, דאם נטמאת המטה לא נטמאו הם. וכן לענין הזייה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

רובן:    הוא הגמי היוצא מן המים. והראב"ד ז"ל בהשגות פי"ב דהלכות פרה אדומה כתב כוש של רובן נ"ל של קבלי הספינות והוא מלשון ארבא א"נ חבלי הקשתים מלשון רובה קשת וכל אלה חבלים גסים ע"כ. וה"ר יהוסף ז"ל כתכ ס"א כוש של אבן רובן וכו' ע"כ:

עור של עריסה:    חבור הוא לעריסה לטומאה ולטהרה:

המלבן וכו':    כך נראה שצ"ל בפי' ר"ע ז"ל:

קדוחות וחרוקות:    מה שפי' ר'יע ז"ל הוא פי' הרמב"ם ז"ל אלא דמשמע שהוא גורס ריב"ן אומר אף החדוקות בדל"ת שלא פירש לשון ויחרקו שן. אבל הר"ש והרא"ש ז"ל פירשו קדוחות מלשון מקדח כשיד הכלי קצר ורוצין להאריכו נוקבין מקל אחד בראש עביו ומכניסין בנקב יד הכלי ויש עושים נקב ביד הכלי ומכניסין בו המקל. וקרוב לזה הוא פי' הערוך:

חרוקות:    פירשו בשם הערוך מלשון ויחרקו שן כגון שאותו היד של כלי הוא פרקים. ונכפל לאחוריו ע"כ:


פירושים נוספים