עיקר תוי"ט על פרה יב

משנה פרה, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) דאם לא כן, מנענע כאן וכאן ואינו מכוין להזות על הכלי. רש"י:

(ב)

(ב) (על המשנה) החרס. הטהור. וסלקא דעתך אמינא דמיטהרת המחט ממיצוי החרס כיון שלא הוצרך להזות על החרס, קמשמע לן דלא:

(ג) (על הברטנורא) וכרבנן בריש פרק ט'. והר"ש פירש, דלא אמרינן דלמא מחמת הדחק יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת. ועתוי"ט:

(ד) (על המשנה) לאחוריו. ואף שם היו כלים הצריכים הזיה. רש"י:

(ה) (על הברטנורא) מדכתיב והזה על הטמא, ולא כתיב עליו, שמע מינה שיהא מתכוין לטהרו. רש"י והר"מ. ודעת הר"א, דלאו דוקא לטהרו אלא שיתכוין לו. ונראה שכן הוא דעת הר"ב:

(ו) (על המשנה) כשרה דהוי כלפניו. ועתוי"ט:

(ג)

(ז) (על המשנה) אם יש כו'. פירוש, אף על פי שיש באזוב ישנה. הר"מ:

(ח) (על המשנה) האדם והזה כו'. פירושא דרישא:

(ט) (על הברטנורא) בכוונה להזות על דבר המקבל טומאה, ובתנאי שינטפו בכלי. הר"מ:

(ד)

(י) (על הברטנורא) משום דלא הוי ממש ספק טומאה ברשות הרבים דהא נטמא בודאי, אלא שהזייתו פסולה. ועתוי"ט:

(יא) (על המשנה) רבים. דברו בהווה, דבחלון של יחיד אינו בנמצא כל כך מים. והר"מ כתב, ולא חיישינן שמא פסולין הם. כלומר ועדיין מטמאים. ולפי זה דוקא נקט רבים, דבשל יחיד הא צריך לבדוק שמא פסולין הן:

(יב) (על המשנה) ולא נמנעין. מלבוא אל המקדש ומהתעסק בקדשים:

(ה)

(יג) (על הברטנורא) ובתנאי שלא נטמא הקרדום במת עצמו. הר"מ:

(יד) (על המשנה) כדי כו'. דבכלי שהוא מטבל בו צריכא שיעור לכולי עלמא:

(ו)

(טו) (על המשנה) טמא. פירוש, לחטאת, לכן המים פסולין. אבל אי הוי טמא לקודש ולתרומה היו המים טמאין. הר"מ.

(ז)

(טז) (על המשנה) ידיו. ולאו דוקא לשתיהן אלא באחת מהן סגי:

(ח)

(יז) (על המשנה) חיבור. לטומאה ולהזיה. הר"מ. והני מילי כשמחוברים, אבל שלא בשעת חבור אם נטמא זה לא נטמא זה. תוס':

(יח) (על הברטנורא) בטבעות הקבועין בעריסה העשויין כעין פיקות. הר"ש:

(יט) (על המשנה) המלבן. פירוש, דלא מחובר למטה כלל. ועתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) פירוש, דאם נטמאת המטה לא נטמאו הם. וכן לענין הזייה:

(ט)

(כא) (על הברטנורא) והוא כלי בעל חוליות יתרכב קצתם בקצתם. הר"מ. וכן קרנין הם בעלי חוליות:

(כב) (על המשנה) המפתחות. והמפתחות נעשו חבור ע"י השלשלת לטומאה ולא להזאה. וכל זה אינו אלא גזירה מדבריהם. הר"מ:

(י)

(כג) (על המשנה) הכל. לאתויי ערל שמתו אחיו מחמת מילה. כר' אליעזר דסבירא ליה דכשר, מידי דהוה אטבול יום שאסור ליגע בתרומה וכשר לפרה. גמרא. אלא דקשה, דבפרק ה' משנה ד' כתבתי דטומטום פסול לקדש שהוא ספק ערל ואם הסברא לפוסלו לקידוש כי טמא יפסול נמי להזאה, ואי יש לדמות לטבול יום, אפילו לקידוש נמי יוכשר, והכי מוכח בגמרא. ועוד קשה לימא דהכא לאתויי אשה לר' יהודה, ולרבנן קטן, כמו התם. ונראה דמתניתין דהכא ודהתם פליגי. ועתוי"ט:

(כד) (על הברטנורא) דכיון דבקידוש מכשירים זר ואשה [עיין פרק ה' משנה ד' בהר"ב] על כרחך הכא לאו לאכשורי זר ואשה ולמפסל קטן, דאם כן לכתוב סתם ולקח אזוב וטבל במים והזה, אלא על כרחך למדרש איש ולא אשה. רש"י. ולר' יהודה דפליג התם בקידוש פ, ליג נמי הכא, דכיון דלדידיה אשה פסולה בקידוש וקטן כשר, אתא האי למימרא איפכא, דאם לא כן לשתוק מיניה:

(כה) (על המשנה) שאין כו'. דהא הזיה צריכה כוונה [כדלעיל משנה ג'], הלכך לא מרבינן אלא קטן שיש בו דעת. וממילא דלקידוש דממעטינן קטן [פרק ה' משנה ד'] גם יש בו דעת פסול, דכולה פרשתא מ. טמע זה מוציא מיד משמע. וצריך לומר דמה שכתב הר"ב לעיל יצאו חרש שוטה וקטן שאין בהם דעת, רוצה לומר דמסתמא אין בהם דעת ולכן פסלן הכתוב, ואפילו משכחת נמי קטן שיש בו דעת לא חילק, אבל הבא אי אפשר לומר, לא חילק ומרבי אף לאין בו דעת, דלא עדיף מגדול שצריך כוונה. ועתוי"ט:

(כו) (על המשנה) האשה כו'. לשון הר"מ, קטן שיש בו דעת האשה מסעדתו. וכן כתבו התוס'. ונקטי מלתא דשכיחא. ולאו דוקא, דהוא הדין לגדול:

(יא)

(כז) (על המשנה) כשר. משום דבעי למתני סיפא פסול,, תני הכא כשר. אי נמי, אפילו שהה בינתיים הרבה. ועתוי"ט: