משנה פרה יב ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק יב · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הזה, ספק מן החוט, ספק מן הכוש, ספק מן הגבעול, הזייתו פסולה.

הזה על שני כלים, ספק על שניהם הזה, ספק מחברו מיצה עליו, הזייתו פסולה.

מחט שהיא נתונה על החרסב, והזה עליה, ספק על המחט הזה, ספק מן החרס מיצה עליה, הזייתו פסולה.

צלוחית שפיה צר, טובל ומעלה כדרכו.

רבי יהודה אומר, הזייה ראשונה.

מי חטאת שנתמעטו, טובל אפילו ראשי גבעולין ומזה, ובלבד שלא יספג.

נתכוין להזות לפניו והזה לאחריוד, לאחריו והזה לפניו, הזייתו פסולה.

לפניו, והזה על הצדדין שלפניו, הזייתו כשרהו.

מזין על האדם מדעתו ושלא מדעתו.

מזין על האדם ועל הכלים, ואפילו הן מאה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הִזָּה, סָפֵק מִן הַחוּט, סָפֵק מִן הַכּוּשׁ, סָפֵק מִן הַגִּבְעוֹל, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. הִזָּה עַל שְׁנֵי כֵלִים, סָפֵק עַל שְׁנֵיהֶם הִזָּה, סָפֵק מֵחֲבֵרוֹ מִצָּה עָלָיו, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. מַחַט שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל הַחֶרֶס, וְהִזָּה עָלֶיהָ, סָפֵק עַל הַמַּחַט הִזָּה, סָפֵק מִן הַחֶרֶס מִצָּה עָלֶיהָ, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. צְלוֹחִית שֶׁפִּיהָ צַר, טוֹבֵל וּמַעֲלֶה כְדַרְכּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַזָּיָה רִאשׁוֹנָה. מֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְמַעֲטוּ, טוֹבֵל אֲפִלּוּ רָאשֵׁי גִבְעוֹלִין וּמַזֶּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְסַפֵּג. נִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה לְאַחֲרָיו, לְאַחֲרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. לְפָנָיו, וְהִזָּה עַל הַצְּדָדִין שֶׁלְּפָנָיו, הַזָּיָתוֹ כְשֵׁרָה. מַזִּין עַל הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. מַזִּין עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה.

נוסח הרמב"ם

הזה ספק מן החוט ספק מן הכוש ספק מן הגבעול הזיתו פסולה הזה על שני כלים ספק על שניהם הזה ספק מחברו מיצה עליו הזיתו פסולה מחט שהיא נתונה על החרס והזה עליו ספק על המחט הזה ספק מן החרס מיצה עליה הזיתו פסולה צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו רבי יהודה אומר הזיה ראשונה מי חטאת שנתמעטו טובל אפילו ראשי גבעולין ומזה ובלבד שלא יספג.

נתכוון להזות לפניו והזה לאחריו לאחריו והזה לפניו הזיתו פסולה לפניו והזה על הצדדין שלפניו הזיתו כשרה מזין על האדם לדעתו ושלא לדעתו מזין על האדם ועל הכלים אפילו הן מאה.


פירוש הרמב"ם

מיצה. הזיל ויצק מלשון (ויקרא א, טו) ונמצה דמו:

טובל ומעלה כדרכו. ולא נאמר אך אלה המים אשר עלו באזוב אבל אמנם הוא מן המים אשר בפי הכלי לצרות פיה והתחברות האזוב בה לא תצטרך טבילה, ורבי יהודה אומר שהזאה ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר: ובלבד שלא יספג. לא ינגב הכלי בזה האזוב כמו שינגב טיט הנרוק בבגד לאמרו השי"ת וטבל במים. עד שיהיה שם טבילה, והוא אמרם עד שיהיה במים כדי טבילה, ואין הלכה כרבי יהודה: הזאתו פסולה.לפי שההזאה תצטרך כוונת המזה, ואמרו אפילו הן מאה ירצה בו שהוא מזה על כל הזאת אחת תכלול הכל ולא נצטרך הזאה נפרדת על כל איש ואיש:

פירוש רבינו שמשון

הזאתו פסולה:    דבעינן הזאה ודאי מן האזוב:

מחבירו ומיצה עליו:    אין זו הזאה מן האזוב:

טובל ומעלה כדרכו:    ולא חיישינן שמא מתוך שנדחק בפיה לצאת יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת:

הזאה ראשונה:    ולא הזאה שניה ובתוספתא קאמר ר' יהודה איפכא:

שלא יספג:    מקנח מצדי הכלי ושוליו ומדכתיב וטבל נפקא לן כדדרשינן בפרק קמא דמנחות (דף ז ב) גבי דם וטבל ולא מספג:

תניא בתוספתא (תוספתא פרה, יב) "אזוב שהטביל מקצתו רבי יהודה מכשיר שרבי יהודה אומר מטביל מקצתו וחוזר ומטביל עליו עד שיטביל את כולו ולא יזה ממנו הזאה שניה עד שינגב. צלוחית שפיה צר מזין הימנה הזאה שניה אבל לא הזאה ראשונה מפני שהמים נסוטין דברי ר' יהודה. שלשה דברים א"ר שמעון בן גמליאל משום ר' שמעון בן כהנא מימיהן של כהנים לא נמנעו מלהזות באזוב הנטבל ובצלוחית שפיה צר ופוצעין אגוזין של תרומה בידים מסואבות ולא חשו להם חכמים משום טומאה. האומר לחבירו הזה עלי ואזה עליך ר"ע מטמא וחכמים מטהרין. המשמר את מי חטאת אפי' עד עשרה ימים הרי הן בחזקתן ואין צריך טבילה." פי' באזוב שהטביל וכו' ולא חיישינן לדברי רבי יהודה. וחכמים מטהרין דסברי והזה הטהור טהור מכלל שהוא טמא: (הגה"ה עיין פלוגתייהו במסכת יומא בפ"ק (דף יד א)): הזאתו פסולה. דבעינן הזאה בכוונה והרי לא נעשית מחשבתו ולא דמי למתכוין להוציא לאחריו ובא לו לפניו דפרק המצניע (דף צב ב):

תניא בתוספתא (שם) "לפניו והזה על הצדדין של אחריו הזאתו כשירה מזין על האדם ועל חביריו בין ער בין ישן ועל הכלים בין בתוכן בין מאחוריהן חוץ ממוסף יורה של שולקי זיתים שהוא מטמא את ההזאה באויר כנגד המוסף שמזין עליה מאחוריה." פי' יורה של שולקי זיתים של מתכת ועושין לה מוסף של טיט כדי שתחזיק הרבה ודין המוסף ככלי חרס שמטמא מאוירו דגבי כלי חרס תנינן לה במס' כלים פרק חמישי (מ"ה) וכשמזה מתוכה וההזאה יורדת דרך המוסף מיטמאה מאוירו קודם שתגיע ליורה ואין לה תקנה עד שיזה מאחוריה ולשון הברייתא צריך ליישב לפי שיטה זו (הגה"ה עיין לה בשבת):

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ספק מן הבוש ספק מן החוט כו' - דבעינן הזאה ודאי מן האזוב, משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו:

מחברו מיצה עליו - שמא מתמצית מי חטאת של כלי אחד הלך על האחר:

הזאתו פסולה - דאי מחבירו מיצה עליו אין זו הזאה מן האזוב:

טובל ומעלה כדרכו - ולא אמרינן מתוך שנדחק בפיה לצאת שמא יחזרו המים לתוך הכלי ולא ישאר באזוב כשיעור ג:

ר' יהודה אומר הזייה ראשונה - דהזאה ראשונה לא חיישינן, אבל הזאה שניה מתוך שנדחקו לצאת וגם הזה מהם, נתמעטו ביותר וחיישינן בהזאה שניה שמא לא נשארו באזוב כשיעור. ואין הלכה כר' יהודה:

שלא יספג - שלא יקנח מצדדי הכלי או משוליו. דכתיב וטבל, ולא מספג:

הזאתו פסולה - דבעינן כוונת הזאה ה והרי לא נעשית מחשבתו:

ואפילו הן מאה - ולא בעינן הזאה בפני עצמה לכל איש ואיש או לכל כלי וכלי:

פירוש תוספות יום טוב

מחט שהיא נתונה על החרס. והחרס אינו טמא. וסד"א דהכא מיטהרת המחט במצוי שמן החרס. כיון שלא על החרס הוצרך להזות. קמל"ן דאפ"ה לא:

טובל ומעלה כדרכו. פי' הר"ב ולא אמרי' מתוך שנדחק כו' ולא ישאר באזוב כשיעור ואתיא כרבנן דרפ"ט אבל הר"ש פי' דלא חיישי' שמא מתוך שנדחק בפיה לצאת יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת. והרמב"ם פי' דלא חיישי' שמתוך צרות הכלי נדבק האזוב בפיו וממנו באו המים לאזוב ואין זו טבילה. ורי"א שהזאה ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר. לפי שבהזאה השנייה נדבק האזוב בפי הכלי ומוציא מים מדופני הכלי. כ"כ בנא"י:

והזה לאחריו. ואף שם היו כלים הצריכים הזאה רש"י פ"ה דסוטה דף ל"ט:

הזייתו פסולה. פי' הר"ב דבעינן כוונת הזאה לטהרה. דכתיב והזה הטהור על הטמא. שיהא מתכוין לו. רש"י שם. ונראה דדייק מדלא כתיב והזה הטהור עליו אלא על הטמא כדי לטהרו משמע ועיין לקמן. וגם הרמב"ם פ"י מה' פרה שם מצריך שיתכוין לטהרן. אך הראב"ד כתב שא"צ אלא שיתכוין לו ולא בעינן שיתכוין לטהרו. ויתכן שגם דעת הר"ב כן. ומ"ש הר"ב ולא נעשית מחשבתו. מסיים הר"ש ולא דמיא למתכוין להוציא לאחריו ובא לו לפניו דפ' המצניע מ"ד ע"כ [וטעמא דהתם בשמירה תליא מלתא ואשתמר טפי לפניו מלאחריו]:

והזה על הצדדין שלפניו. צדדין שיש ממנו ולהלן. ולא צדדין שישנו ממנו ולאחור. רש"י שם:

הזייתו כשרה. דלצדדין הוי כלפניו והזה לפניו וטעמא נ"ל כדאמר פרק אלו הן הנשרפין (סוף דף ע"ז) זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגו חייב. ודייק עלה התם. אי כחו הוא. תיזול לעיל. ואי לאו כחו הוא תיזול לתחת. ומשני כחו כחוש הוא. מהר"ם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ב) (על המשנה) החרס. הטהור. וסלקא דעתך אמינא דמיטהרת המחט ממיצוי החרס כיון שלא הוצרך להזות על החרס, קמשמע לן דלא:

(ג) (על הברטנורא) וכרבנן בריש פרק ט'. והר"ש פירש, דלא אמרינן דלמא מחמת הדחק יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת. ועתוי"ט:

(ד) (על המשנה) לאחוריו. ואף שם היו כלים הצריכים הזיה. רש"י:

(ה) (על הברטנורא) מדכתיב והזה על הטמא, ולא כתיב עליו, שמע מינה שיהא מתכוין לטהרו. רש"י והר"מ. ודעת הר"א, דלאו דוקא לטהרו אלא שיתכוין לו. ונראה שכן הוא דעת הר"ב:

(ו) (על המשנה) כשרה דהוי כלפניו. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

מחט שהיא נתונה וכו':    סנהדרין פ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ז) ושם פירש רב חיננא בר יהודה משמיה דרב דמצא קתני פי' רש"י ז"ל לאו לשון מצוי דהוי התזה קתני אלא לשון מציאה כלומר ההזאה נמצאת עליה ואין ידוע אם בתחלה הזה עליה או חזר מכח היתוז או שמא לא זה ולא זה אלא על החרס הזה והיה מדרון והלכה ההזאה על המחט דליכא כחו כלל. ונלע"ד דלא זו אף זו קתני ל"מ הזה על שני כלים דתרוייהו בעו הזאה מן האזוב ומהניא בהו הזאה לטהרתן דכיון דתרוייהו בעו הזאה. מן הספק הזאתו פסולה אלא אפילו מחט וחרש דמחט מהניא בה הזאה וחרש כיון דלאו בר הזאה הוא דהאי טהור הוא ה"א דהזאתו אפילו על הספק כשרה קמ"ל דהכא נמי פסולה ואפי' אם הוא כלי חרש שלם וטהור לחטאת כך נ"ל:

צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו:    ולא חיישינן שמא נדחק האזוב בפי הצלוחית שבתוכה המי חטאת ונסחטו לחוץ מים שהן בלועים בתוך האזוב ונתערבו במים הכשרים ור' יהודה חייש בהזאה שנייה שכבר נתרכך האזוב ומימיו נסחטין. הרא"ש ז"ל. והוא קרוב לפירוש שאכתוב בסמוך בשם הה"ר שלמה שיריליו ז"ל. וכן הוא ג"כ בפי' הר"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל פי' טובל ומעלה כדרכו ולא אמרינן אך אלה המים אשר עלו באזוב מן המים אשר בפי הכלי הן ומתוך צרות פה נדבק האזוב לו ואין זו טבילה אלא מסתמא מן המים אשר בכלי טבל ור' יהודה אומר שההזאה ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר לפי שבהזאה שנייה נדבק האזוב יותר לפי הכלי ומוציא מים מדופני הכלי ע"כ. פי' אבל ת"ק מכשיר בין בהזאה ראשונה בין בשניה והלכתא כוותיה שכן פסק בס"פ עשירי דהלכות פרה אדומה וע"ש בהשגה.

ובירושלמי ס"פ שני דמסכת ערלה דף ס"ב מייתי לה להאי בבא דצלוחית אמתני' דכלים שסכן וכו' דאמר התם ר' אליעזר אחר הראשון אני בא ומפרש התם טעמא דר' אליעזר דראשון מוציא את האחרון וא"ר יוחנן ר' יהודה ור' אליעזר אמרו דבר אחד דתנן צלוחית וכו' ר' יהודה אומר הזאה ראשונה ופי' ה"ר שלמה שיריליו ז"ל ולא הזאה שנייה דמשקים ראשונים מלחלחין האזוב ומוציאין מים מגוף האזוב דהוו להו אחרונים דהשתא הוא דיוצאין וא"ר אבהו בשם ר' יוחנן לא סוף דבר צלוחית אלא אפילו ספל שפיו רחב חייש ר' יהודה דנפקי משקים מגוף האזוב ומתערב במי חטאת ותנא צלוחית לאשמעינן רבותא לרבנן דאפילו אהא נמי פליגי ור' אליעזר נמי התם גבי כלים שסכן פליג דראשון מוציא את האחרון ל"מ כשסך מכאן ומצא בצד השני אלא אפילו סך מכאן ומצא באותו הצד עצמו.

ובתוספתא קאמר ר' יהודה איפכא. וז"ל התוספתא. צלוחית שפיה צר מזין ממנה הזאה שנייה אבל לא ראשונה מפני שהמים נסחטין דברי ר' יהודה ע"כ:

לפניו והזה מן הצדדין:    ס"א על הצדדין:

הזייתו כשרה:    דצדדין שלפניו חשובין כלפניו וכן צדדין שלאחריו חשובין כלאחריו, הרא"ש ז"ל. וזה לשון התוספתא לפניו והזה על הצדדין שלאחריו הזאתו כשרה ע"כ:

מזין על האדם ועל הכלים ואפילו הן מאה:    כל שנגע בו מן המים כל שהוא טהור והוא שיתכוון המזה להזות עליו. הרמב"ם ז"ל:


פירושים נוספים