משנה פרה יב ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק יב · משנה ה | >>
אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא בכנפו, ומזה עליו.
אף על פי שיש עליו כדי הזייה, טהור.
כמה יהא במים ויהיה בהם כדי הזייהיד, כדי שיטביל ראשי גבעולין ויזה.
רבי יהודה אומר, רואים אותם כאילו הן על אזוב של נחשת.
משנה מנוקדת
אוֹחֵז הוּא הַטָּהוֹר בַּקַּרְדֹּם הַטָּמֵא בִּכְנָפוֹ, וּמַזֶּה עָלָיו. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּדֵי הַזָּיָה, טָהוֹר. כַּמָּה יְהֵא בַמַּיִם וְיִהְיֶה בָהֶם כְּדֵי הַזָּיָה. כְּדֵי שֶׁיַּטְבִּיל רָאשֵׁי גִבְעוֹלִין וְיַזֶּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רוֹאִים אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵן עַל אֵזוֹב שֶׁל נְחשֶׁת.
נוסח הרמב"ם
אוחז הוא הטהור בקורדום הטמא, ובכנפו - ומזה עליו,
- אף על פי שיש עליו מים כדי הזיה - טהור.
- כמה יהא במים, ויהא בהן כדי הזיה?
- כדי שיטביל ראשי גבעולין - ויזה.
- רבי יהודה אומר: רואין אותן - כאילו הן על איזוב של נחושת.
פירוש הרמב"ם
זאת ההלכה, יזכור בה עניין אחד מן הכוונה הקודמת, והוא שמי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין. ולכן אם לקח איש טהור קרדום שנטמא והחזיקו בכנפו, והזה עליו המזה מי חטאת, אף על פי שעל זה הקרדום ממי חטאת כדי הזייה, הנה הנושא הקרדום בידו טהור כמו שהיה, ולא נאמר שהוא נשא מי חטאת לפי שכבר עשו מצותן.
וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שכל מה שיטמא במת טומאת שבעה הוא אב הטומאה. וידוע הוא שלא יצטרך הזאה אלא מי שנטמא טומאת שבעה. וכן ביארנו שאב הטומאה הוא אשר יטמא אדם, וולד הטומאה לא יטמאנו. ולאלה העיקרים אמר שהטהור יחזיק הקרדום הטמא בבגדו, יהיה בגדו ולד הטומאה ולא יטמאנו. ומבואר הוא שיצטרך שיהיה בקרדום גם כן לא הגיע אליו טומאה מן המת, כי אז ישוב בזה הכנף אב כמו שביארנו שם.
ואחר ישוב לבאר כמה שיעור ההזאה אשר תטמא במשא, ואמר כדי שיטביל ראשי גבעולין.
וכוונת מאמר רבי יהודה על אזוב של נחושת, שלא ידובק בו דבר ולא ישאף מאלה המים אשר עליו דבר.
ואין הלכה כרבי יהודה:
פירוש רבינו שמשון
בכנפו: באחד מראשי הקרדום:
טהור: האוחז בקרדום אף על פי שמי חטאת שיש בהן כדי הזייה מטמאין במשא הני לא מטמו דנעשו מצותן:
כדי שיטביל ראשי גבעולין ויזה: חוץ מזה שהאזוב בולע כדקתני בתוספתא ואפי' למ"ד בזבחי' בפ' התערובת (דף פ א) דאין הזאה צריכה שיעור ה"מ אגבא דגברא אבל במנא צריכה שיעור כדאיתא בפ"ק דיומא (יד א) ובפ"ק דנדה (דף ט א):
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
בכנפו - בכנף בגדו, לפי שהקרדום הצריך הזאה הוא אב הטומאה, וכשאוחז בכנפו נעשה הכנף ראשון יג, אין האוחזו טמא, דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. ואע"פ שיש על הקרדום מים כדי הזיה, אין האוחזו טמא משום נושא מי הנדה, הואיל ונעשית מצותן כבר:
כדי שיטביל ראשי גבעולין ויזה - חוץ ממה שהאזוב בולע:
כאילו הן על אזוב של נחושת - שאינו בולע. דרואים המים הבלועים באזוב כאילו הן בעין להשלים שיעור הזאה להיות הנושאן טמא. והא דכתיב (שם) ומזה מי הנדה דדרשינן מיניה לנושא כשיעור הזאה, היינו שאילו היו בעין היה בהן שיעור הזאה. ואין הלכה כר' יהודה:
פירוש תוספות יום טוב
בקרדום הטמא. פי' הר"ב שהוא אב הטומאה כו' נעשה הכנף ראשון. ומבואר הוא שיצטרך שיהיה זה קרדום ג"כ לא הגיע אליו טומאה מן המת כי אז ישוב זה הכנף אב. הרמב"ם. ומבואר הוא בפ"ק דאהלות:
בכנפו. ומזה עליו ה"ג בס"א. וכן הוא במשניות ישנים מנוקדים. ובנוסחת מהר"ם ז"ל:
כדי הזייה. ואפילו למ"ד (ברפ"ט) דאין הזאה צריכה שיעור. ה"מ אגבא דגברא אבל במנא (שהוא מטבל ראשי גבעוליו בו) צריכה כשיעור. כדאיתא בפ"ק דיומא (דף י"ד). ובפ"ק דנדה (דף ט'). הר"ש:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יג) (על הברטנורא) ובתנאי שלא נטמא הקרדום במת עצמו. הר"מ:
(יד) (על המשנה) כדי כו'. דבכלי שהוא מטבל בו צריכא שיעור לכולי עלמא:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא: ומיירי בשלא נטמא במת עצמו דא"כ ישוב הכנף ג"כ להיות אב הטומאה ומטמא את האדם:
ומזה עליו: נראה אפילו האוחז עצמו יכול להזות על הקורדום שמתחת אציליו של ידו האחרת או במרפקו או בין ברכיו דאי לא אתא תנא לאשמעינן רק דאע"פ שיש עליו וכו' ה"ל למיתני הטהור האוחז בקורדום וכו' ומתוך פי' הרמב"ם ז"ל נראה שהגירסא היא אע"פ שיש עליו וכו' וז"ל אם לקח איש טהור קרדום שנטמא והחזיקה בכנפו והזה עליו המזה מי חטאת אע"פ שעל זה הקרדום יש ממי חטאת כדי הזאה טהור הנושא וכו' וכן בס"פ בתרא דהלכות פרה אדומה כתב המגביה כלי שהוזה עליו והרי עליו המים כדי הזאה טהור שהמים שעשו מצותם אינם מטמאין ע"כ. אבל לשון בכנפו ומזה עליו משמע ויכול להזות עליו ואע"פ וכו' כאשר כתבתי לעיל בסמוך ושהן שני דינים. וברבינו שמשון ז"ל מצאתי כתוב בכנפו באחד מראשי הקרדום.
ומצאתי שכתב החכם הר"ם ז"ל וז"ל אוחז הוא הטהור כו' ותימה דקיי"ל דאין מונין ראשון ושני בחטאת כדקתני לקמן ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הן מאה ואין חילוק בין אם נגע כלי בכלי או אדם באדם או אדם בכלי או כלי באדם כדמשמע ממתני' פ' עשירי דקתני של חטאת בנייר ושל תרומה בידו שניהם טמאים עיין שם. לכן נראה לפרש דהא דקתני ומזה עליו היינו אדם אחר שהוא טהור וכל עצמו של התנא לא בא אלא להשמיענו שאע"פ שיש עליו מים כדי הזייה טהור ולא נטמא אותו מטעם נושא מי הנדה הואיל ונעשית מצותן וכן משמע מפי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שכתב וכן אם לקח איש טהור קורדום כו' והזה עליו המזה וכו' משמע שאחר הזה עליו ולא הוא עצמו וכן משמע מדבריו בחבורו הגדול בסוף הלכות פרה אדומה שכתב וז"ל המגביה כלי שהוזה עליו והרי המים עליו כדי הזאה טהור שהמים שעשו מצותן אינן מטמאין כמו שביארנו. עכ"ל ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא בכנפו: ר"ל מותר הטהור לאחוז הקרדום בכנף בגדו. ומיירי שהקרדום לא נטמא ממת עצמו. רק מאדם שנטמא ממת. שהקרדום נעשה רק אב כהאדם שנגע בהמת. והכנף שאחז בו הקורדם נעשה ראשון לטומאה. ואמ"ט לאדם האוחז. מדאין אדם וכלים מקבלין טומאה רק מאב הטומאה:
מזה עליו: על הקרדום:
אע"פ שיש עליו: ר"ל האדם האוחז טהור. דמדנעשו מצותן. שוב אין המים מטמאין. מדלא חזו תו להזייה. ואע"ג דהאדם המזה בל"ז נושא המי חטאת בהאזוב כשמזה עמו. זה פשוט שאין המים מטמאים אותו. מדהוא לצורך הזאה [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. אלא קמ"ל דאפילו המי חטאת שע"ג הקרדום לא יטמאו להאוחז דאע"ג שאין האחיזה צורך ההזאה. אפ"ה לא נטמא ממי החטאת שעליו. וקמ"ל הך מתני' טפי מבבא דמחליקין במי חטאת. דאע"ג דהכא מצותן ומשאן באין כאחד. והרי נשאן שלא לצורך הזייה שהיה יכול להניח הקרדום על הארץ ולהזות עליו. אפ"ה טהור:
ויהיה בהם כדי הזייה: ויטמא כשנשאן. דרק בטומאה איירי. וכדמוכח מר' יהודה. והא דלא סגי לי' למנקט כדי שיטבל ראשי גבעולין. ה"ט מדלפעמים נבלע המי חטאת בראשי הגבעולין. וא"א להזות בהן. וקמ"ל דאין המים הנבלעין מצטרפין לכשיעור הזייה. אלא צריך שיהי' בכלי כשיעור הבלוע וגם כשיעור הזייה. דאף דקיי"ל הזאה א"צ שיעור. היינו על הדבר שמזה עליו. דסגי כשיגיע עליו רק טפה קטנה מאד. אבל תוך הכלי שמזה מתוכו צריך שיעור [כיומא די"ד]:
רבי יהודה אומר רואים אותם כאילו הן על אזוב של נחשת: ר"ל רואין את המים שנשא זה. כאילו היו על אזוב של נחושת שאינו בולע. ולהכי בנשא רק טפה קטנה מאד ממי חטאת. נטמא. מדהוא כשיעור הזאה. מיהו דוקא לטמא במגע ובמשא סגי בהכי. מדעכ"פ יש בהמים כדי הזייה. והרי לא נבלע עדיין בהאזוב. אבל לענין להזות ממנו. ודאי גם לר"י לא סגי בשיש בהכלי רק טפה קטנה. והרי וטבל והזה כתיב. ובטפה קטנה כזו אין כאן טבילה. ולא הזייה. דהרי כולו יבלע בהאזוב:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת