משנה פרה יב יא
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק יב · משנה יא | >>
טבל את האזוב ביום והזה ביום, כשרכז.
ביום והזה בלילה, בלילה והזה ביום, פסול.
אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום, שאין מזין עד שתנץ החמה.
וכולן כח שעשו משעלה עמוד השחר, כשר.
משנה מנוקדת
טָבַל אֶת הָאֵזוֹב בַּיּוֹם וְהִזָּה בַיּוֹם, כָּשֵׁר. בַּיּוֹם וְהִזָּה בַלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וְהִזָּה בַיּוֹם, פָּסוּל. אֲבָל הוּא עַצְמוֹ טוֹבֵל בַּלַּיְלָה וּמַזֶּה בַיּוֹם, שֶׁאֵין מַזִּין עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה. וְכֻלָּן שֶׁעָשׂוּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, כָּשֵׁר.
נוסח הרמב"ם
טבל את האיזוב ביום, והזה ביום - כשר.
- ביום, והזה בלילה,
- בלילה, והזה ביום - פסול.
- אבל הוא עצמו - טובל בלילה, ומזה ביום,
- שאין מזין - עד שתנץ החמה.
- וכולן, שעשו משעלה עמוד השחר - כשר.
פירוש הרמב"ם
אמר השם יתברך "והזה הטהור על הטמא, ביום השלישי וביום השביעי"(במדבר יט, יט), ולא תהיה ההזאה אלא ביום, וכן טבילת האזוב במים.
אמנם טבילת האיש הטמא עצמו יחויב בלילה ויזה עליו מבוקר היום, זהו אם נזדמן שנתאחרה ההזאה לאחר יום השביעי אשר יזה באיזה יום שיהיה. ולשון סיפרי "אין לי אלא ליום שביעי, שמיני תשיעי עשירי מנין, תלמוד לומר וחטאו, מכל מקום".
אמנם אם לא נתאחרה הזאה והלך העניין כמצותו, הנה מן הראוי שתקדם ההזאה ביום השביעי, ואחר ההזאה יטבול במי מקווה ביום ההוא ויעריב שמשו. וזה לשון התורה, אמר "וחטאו ביום השביעי, וכבס בגדיו, ורחץ במים, וטהר בערב"(במדבר יט, יט). ולשון ספרי "שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא, תלמוד לומר וחטאו, ואחר כך וכבס בגדיו":
פירוש רבינו שמשון
טבל את האזוב ביום: טבילת אזוב במים והזאה תרווייהו בעינן ביום כדדרשינן בספ"ב דמגילה (דף כ א) ולא טובלין ולא מזין אלא ביום דכתיב (במדבר יט, יט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי ואיתקש טבילה להזאה דכתיב (במדבר יט, יח) ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה על האהל ועל הכלים ובקונטרס פי' שם דבטבילת גופו איירי דאיתקש להזאה דכתיב (במדבר יט, יט) בסיפא ורחץ במים והא דתנן הכא דהוא לעצמו טובל בלילה ומזה ביום דשתי טבילות יש אחת קודם הזאה כדי לקבל הזאה כמו שאפרש וההיא כשרה בלילה אבל טבילה שאחר הזאה לטהר מטומאתו שיש אחריה הערב שמש אינה כשרה אלא ביום ואינה אלא אחר הזאה כדתניא בספרי ורחץ במים וטהר בערב מה תלמוד לומר מפני שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזאה יצא תלמוד לומר וחטאו ביום השביעי ואחר כך יכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב וקצת קשה לפירוש הקונטרס דלמה לי למילף ההיא טבילה מהזאה והא בהדיא כתיב (במדבר יט, יט) ורחץ במים וטהר בערב שמע מינה דטבילה ביום היא ומיהו יתכן שטובל בלילה והערב שמש אחר כן ובהדיא משמע בירושלמי דמגילה בטבילת אזוב איירי דגרסינן התם ולא טובלין ולא מזין דכתיב וטבל והזה מה הזייה ביום אף טבילה ביום וכן נראה דבההיא דלא טובל אלא ביום לא אשכחן פלוגתא ובפרק קמא דיומא (דף ח א) פליגי ר' מאיר ור' יוסי אי מקשינן הזאה לטבילה לענין הזאה בזמנה מצוה ומאן דלא מקשי הזאה לטבילה לענין מצוה הוא הדין נמי דלא מקיש לענין ביום אבל אי בטבילת האזוב איירי ניחא והא דתני רבי חייא בפ"ק דיומא (דף ו ב) זב וזבה בועל נדה וטמא מת טבילתן ביום ההוא ביום לאו למימרא דלא מהני בלילה שלאחריו והרי זב וזבה משעבר שביעי שלהם טובלין בין ביום בין בלילה דהא כל הנשים ספק זבות נינהו וטובלות בלילה ובפרק בתרא דנדה (דף סז ב) קאמר רבי שמעון אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק וטבילתן ביום דקתני למעוטי לילה שלפניו ולמעוטי נמי דלא הויא כנדה ויולדת דאין צריכין להמתין עד ליל שלאחריו אבל הנהו דחשיב במגילה (דף כ א) אמרינן במנחות בסוף פ' רבי ישמעאל (דף עב א) דאם בלילה היא לא:
אבל הוא לעצמו טובל בלילה ומזה ביום: אומר רבינו תם דהך טבילה לאו ליטהר מטומאתו דההיא בתר הזאה כתיבא אלא כדי לקבל הזאה וכדבריו משמע בתוספתא וכן הא דאמרי' בפרק (הערל) [החולץ] (דף מו ב) וגמירי דאין הזאה בלא טבילה מפרש כמו כן ר"ת דהיינו קודם הזאה ובכל הזאות קאמר בין בהזאות דמים בין בהזאת מי חטאת והכי נמי אמרינן בפרק שני דכריתות (דף ט א) מה אבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים משמע טבילה קודם הזאה ואותה טבילה כשרה בלילה:
משעלה עמוד השחר כשר: דמשם ואילך הוי יום כדנפקא לן בפרק שני דמגילה (דף כ ב) מדכתיב ואנחנו עושים במלאכה (חציים במלאכה) וחציים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים וכתיב והיה לנו הלילה למשמר והיום מלאכה:
תניא לעיל בתוספתא (תוספתא פרה, יב) "ירד וטבל ועלה אם יש עליו שטף של מי גשמים והזה הזאתו פסולה ואם יש עליו משקה טופח הזאתו כשרה ר' יהודה אומר אם יש עליו משקה מרגליות והזה הזאתו פסולה." פי' של מי גשמים הם מי המקוה שנתקבצו בו מי גשמים ונעשה מקוה וקבל בו הזאתו פסולה שבטלו מי גשמים את מי ההזאה לפי שאינן ראויין לנוח עליו: משקה מרגליות. דרך אדם כשעולה מן הטבילה עומדין עליו המים טיפין טיפין ודומין כמין מרגליות: סליק פירקא. וסליקא מסכת פרה. תהילה לאל נורא.
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ביום והזה בלילה פסול - דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, ביום ולא בלילה. ואתקש טבילה להזאה, דכתיב וטבל במים איש טהור והזה, מה הזאה ביום אף טבילת אזוב ביום:
טובל בלילה ומזה ביום - היכא דשהה טבילתו ולא הזה ביום השביעי, כשבא להזות בשמיני או בתשיעי ועשירי יכול להקדים טבילה להזאה. אבל הטובל בשביעי כמצותו, מזה תחלה ואח"כ טובל, דכתיב וחטאו ביום השביעי והדר וכבס בגדיו ורחץ במים:
משעלה עמוד השחר כשר - דמשם ואילך הוא יום, דכתיב (בנחמיה ד,) ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים, וכתיב (שם) והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה:
פירוש תוספות יום טוב
טבל את האזוב ביום והזה ביום כשר. עיקר מצותו כך היא ומשום דבעי למתני סיפא פסול תנא הכא כשר (ואע"ג דלא איצטריך למתנייה כלל אגב אחריני נקטיה. וכמ"ש כיוצא בזה בשם התוס' ברפ"ז דזבחים) א"נ לאשמועינן דאע"ג דשהה בינתיים הרבה. וה"ק טבל את האזוב ביום ואח"כ הזה ביום אע"פ ששהה הרבה בין טבילה להזייה. אפ"ה כשר והיינו דבנ"א גרסי' ביום והזה ביום שלאחריו פסול. למימרא דשהיית לילה שבנתים מפסקת אבל שהיית כולה יומא אינו מפסיק. כך נ"ל:
טובל בלילה ומזה ביום. פי' הר"ב כשבא להזות בח' או בט' וי'. בפסיקתא דריש ליה מוחטאו ביום הז' דמיותר. דהא כתיב והזה וגו' ביום הג' וביום הז'. הכ"מ פי"א מה"פ:
וכלן שעשו וכו'. ניחא טפי ה"ל למתני ואם עשאן כו' דכיון שאין כאן אלא שתים טבילה והזאה. לא שייך שפיר למתני וכלן אבל תנא מסרך סריך בלישנא דמתני' דפ"ב דמגילה נ"ל:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כז) (על המשנה) כשר. משום דבעי למתני סיפא פסול,, תני הכא כשר. אי נמי, אפילו שהה בינתיים הרבה. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
טבל את האזוב ביום: רש"י ז"ל פי' בס"פ שני דמגלה דהא דקתני התם ולא טובלין ולא מזין בטבילת גוף האדם מיירי ודקאמר בגמרא דאתקש טבילה להזאה היינו דאתקש למים דכתיב בסיפיה דקרא ורחץ במים ע"כ. וכתבו שם תוס' ז"ל דהא דתנן הכא דהוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום שתי טבילות יש אחת קודם הזאה כדי לקבל הזאה וההיא כשרה בלילה אבל שאחר הזאה ליטהר מטומאה שיש אחריה הערב שמש אינה כשרה אלא ביום וה"נ משמע בפרק שני דכריתות דאיכא טבילה לפני הזאה דקאמרינן מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והרצאת דמים נפקא לן מויזרוק את הדם וטבילה נפקא לן משום דגמירי דאין הזאה בלא טבילה לפניה כדי לקבל ההזאה והזאת פרה במקום אותה הזאה עומדת וא"כ צריך טבילה לפניה וגם צריך טבילה לאחריה דהא בספרי קתני שאם הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום אלמא שיש טבילה לאחר הזאה ע"כ. ור"ת ז"ל ג"כ היה אומר דאבל הוא עצמו טובל בלילה דהך טבילה לאו ליטהר מטומאתו דההיא בתר הזאה כתיבא אלא כדי לקבל הזאה ע"כ. וכתבו הר"ש והרא"ש ז"ל דכדבריו רישמע בתוספתא. ועיין עוד בפי' הר"ש ז"ל. ותוס' ז"ל הביאוה בפ' החולץ (יבמות דף מ"ו) ובשבת פ"ח שרצים דף קי"א כתבו ג"כ הם ז"ל לתרץ קושיא אחרת שהקשו שם דאפשר דהכא מיירי בטבילה דלאחר הזאה כדאמרינן בספרי הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום משמע דאיכא טבילה לאחר הזאה ע"כ:
בלילה והזה ביום פסול ביום והזה ביום שלאחריו פסול אבל וכו'.: כך מצאתי בקצת נוסחאות:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת פרה
תפארת ישראל
יכין
כשר: דכך מצותו. ואפ"ה נקט כשר דמשמע רק בדיעבד. מדאתא לאשמעינן דאף דשהה הרבה בינתיים. דבכה"ג אינו רשאי לעשות כן לכתחלה שמא יסיח דעתו משמירת טפת הזאה שבאזוב:
ומזה ביום: ר"ל רק אזוב צריך שיטבלו ויזו ביום. אבל אדם אפשר שיטבול בלילה וכו'. דאע"ג דמצות הזאה השנייה שהיא ביום הז' [לכה"פ] מפרישתו מהמת. צריך שיזה ואח"כ יטבול גופו. אפ"ה אם איחר הזאה שנייה עד יום ח' או ט'. יכול הטמא להקדים טבילתו להזאתו. דהזאת ג' וז' שאמרה תורה, לאו דוקא אלא שלא תהיה הזאה ראשונה קודם יום ג' משפירש מהטומאה. והזאה שנייה לא תהיה קודם יום ד' מהזאה ראשונה. ולהכי אפילו יש בין הזאה להזאה כמה ימים אין בכך כלום. ולהכי קאמר הכא דבנתאחרה הזאה שנייה עד טפי מד' ימים מהזאה ראשונה. רשאי לטבול א"ע בלילה שלפני יום הזאת שנייה:
שאין: ר"ל ואין מזין. וכמו שאפר כירה מוכן הוא [בריש ביצה]:
וכלן: מלת וכולן קאי רק אב' דברים דהיינו טבילה והזאה. ואפ"ה נקט לשון וכולן. דמסרך סרך תנא בלישנא דאידך מתני' דתנינן [מגילה פ"ב מ"ד]. כך כתב רתוי"ט. ול"מ היה נ"ל דמלת וכולן קאי אטבילת האזוב. והזאה. וטבילת הגוף.
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת