(תהלים נ ג): "יָבֹא אֱלֹהֵינוּ וְאַל יֶחֱרַשׁ, אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל, וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד"

1. על-פי הפשט, "נשערה - מלשון סערה" ( מצודות ) . הפסוק מתאר את הופעת ה', שלפניה יש רעש (אל יחרש), אש, ורוח סערה; כך מתוארת התגלות ה' גם בפסוקים נוספים:

• (תהלים צז ג): "אֵשׁ לְפָנָיו תֵּלֵךְ, וּתְלַהֵט סָבִיב צָרָיו"
• (זכריה ט יד): "וה' עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ וַאדֹנָי ה' בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן"
• (תהלים פג טז): "כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם"
• (תהלים קמח ח): "אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר, רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ"
• (איוב לח א): "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מנהסערה וַיֹּאמַר"
• (מלכים א יט יא): "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ ה'; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה'; וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה'; וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה"( פירוט ).

2. אולם, חכמי התלמוד פירשו נסערה - מלשון שערה שעל הראש: "מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו (צדיקים הדבקים בו) אפילו כחוט השערה" (רבי אחא/אבא, בבלי בבא קמא נ. ,  יבמות קכא: ב ) .

לכאורה, זהו מדרש שאין לו כל קשר לפשט הפסוק; אבל רק לכאורה. אם נקרא את הפסוק בהקשרו (ראו מבנה תהלים נ ) נראה שהפרק כולו מדבר על הרעיון המובע במדרש: הרי הפסוק מתאר את ה' בא לשפוט, וה' אומר את מי הוא בא לשפוט, (תהלים נ ה): "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי , כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח"; ה' אוסף סביביו דווקא את חסידיו, המקורבים אליו, המקריבים לו זבחים; והוא שופט אותם לחומרה - בכמה פסוקים הוא מסביר להם, שהזבחים אינם העיקר, הזבחים הם רק אמצעי לפתח באדם את המידות הטובות של הכרת תודה ועמידה בהתחייבות; אחר-כך הוא מוכיח את הרשעים הנדמים לחסידים, (תהלים נ טז): "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ"- הם עוסקים בתורה, מספרים את חוקי ה', אך למעשה מתנהגים ברשעות בעניינים שבין אדם לחברו, ומשמיצים את הזולת, (תהלים נ כ): "תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר, בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי". 

אם כך, כך הפרק בא ללמד, שהקב"ה מדקדק עם החסידים - הנמצאים סביבו והמקורבים אליו - כחוט השערה: יש הבדל דק וסמוי, כחוט השערה, בין חסיד המקריב קרבנות מתוך כוונה טהורה לתקן את מידותיו, לבין רשע המקריב קרבנות רק כדי שיוכל להתגאות ולזלזל באחרים. והקב"ה שופט את חסידיו, המקריבים לו זבחים, לפי חוט השערה הזה.