שמונה קבצים ב רנא-ש

<< · שמונה קבצים ב · רנא-ש · >>

רנא

כשמכוונים לאיזה מבוקש בתפילה, צריך לשים לב שכוונתנו היא להסיר את הרע והחושך מן העולם, ולהגביר את הטוב ואת האור של החיים האלהיים במילואם, שבהופיעו איננו ממלא רק חסרון אחד בלבד, אלא הוא משלים את כל החסרונות וממלא את כל הפגמים כולם, ובגודל נשמתנו הרינו חפצים דוקא בשלימות הגמורה והמוחלטת.

רנב

כשהמוכשרים להצצות רוחניות רחבות דוחקים את עצמם להצטמצם בחוג צר של דיעות ומעשים קטנים, מתדלדל כחם אפילו במידת השימוש של הדברים היבשים המעשיים, מתוך כאב עצום שנשמתם מרגשת. הם אין להם רפואה רוחנית גם לצדדים המעשיים שבתורה ובחיים רק על ידי ההגברה העצומה של הדיעות העליונות, עד כמה ששאיפתם מגעת, לעומק, לרוחב ולגובה, בלא מעצור מצידם. עלה והצלח.

רנג

צדיקים גדולים תמיד צמאים הם להניח תפילין, ולהיות מלובשים ומעוטרים בתפילין. ותשוקה זו בעצמה היא בחינת תפילין דקוב"ה, והיא מאירה באור חיים המתנוצץ על ידי תפילין דרבינו תם, והמידות והמעשים הטובים ואור התורה היוצא לפועל על ידי תשוקת קודש זו, היא דרגת תפילין דשימושא רבא. וכולם יחד עם עוז ופאר לישראל. להודיע שהשקפת עולמם השכלית, ורגש לבם החזיוני, מתוך מעין הקודש הם נובעים.

רנד

הדביקות העליונה להקב"ה, שמתמדת בלב הצדיקים חושבי המחשבות הגדולים, היא מזכה את העולם כולו, ומגינה על כל המעשים, ומכרעת את ישראל לכף זכות, ומקרבת את הגאולה, ומעלה מעמקי שאול גם את הנשמות הנידחות, ופותחת בעולם צינורות החסדים הנאמנים, שהם מתעלים באורם על כל הדינים המצומצמים, עד שאפילו אותם הרשעים שעל פי סדר עבודה המתגלה על דרך המעשים היותר קדושים וטובים אי אפשר לזכותם מזכים אותם על ידי הטוהר העליון של הדביקות האלהית. שהיא מבררת ומצחצחת את המעשים. והיא דרגת בור כפים, ימלט אי נקי ונמלט בבור כפיך.

רנה

הדביקות השכלית באלהים, אין בה עמל כי אם שמחה ועונג, אבל הדמיונית, לפעמים מרגישים בה עונג וחדות לב, ולפעמים טועמים על ידה טעם של מרירות. ואף על פי שמיצר ומימר לי מכל מקום דודי לי ובין שדי ילין. והשכל והדמיון מתאחדים אחר כך לנקודה אחת, ושם שדי מתגלה עליהם, שכל, דמיון, יו"ד.

רנו

המחשבה האלהית בטהרתה עומדת היא באדם, ובכל משיג נברא, רק ברגע המצומצם החדש של התגלותה, אחר כך היא מתערבת כבר עם הבשר ועם הגבולים, ומתעכרת. וההתמדה של האורה העליונה באה רק על ידי ברקים תדיריים, רצוא ושוב כמראה הבזק, שלפעמים מתוך תכיפתם הם נראים כאור אחד נמשך, שהנקודות מתחברות יחד והווות לקוים. ומתרחבים הקוים ונהיים לשטחים, והשטחים מתעבים והיו למעוקבים, לממלאים את כל המצוי, למגשימי ההויה, למהווי הישות המעשית. ד' בחכמה יסד ארץ.

רנז

קשה הוא הגזל, שמכניס ניצוצות זרים בתוך ארג החיים של הנשמה, ולזככם ולהעלותם אין בידו, מפני שאינם שייכים לשרשו, ואין כחו שולט עליהם, והרי הם מעכבים את כל סדרי מעלות הקודש, בנפש, ובעולם, ובמדרגת הזמן, בחיי שעה ובחיי עולם. ומכל מקום ישנם כמה דרכים לתקנת השבים, בייחוד בספק גזל, ובגזל הנאכל, הקשה, שגם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו. שהם מתקשרים באגד החיים מיסוד חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים, שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח. וגם במידה זו אין צדיקים מטרידים את מחשבותיהם בתדירות, לבלי להפסיק את הדביקות הרגשית, הרצונית והשכלית, עד אשר ייבקע עליהם אור שחר של תיקון מלא, אשר לא יעזוב ד' את חסידיו. פדני מעושק אדם, ואשמרה פיקודיך.

רנח

העבודה הטהורה והתפילה התדירית בעד הדורות כולם, ובעד כל העשוקים ברוח וחומר, היא במדרגה העליונה של צרכי רבים, שצדיקים גמורים מתקנים בזה את פגם הגזל שאינו ידוע למי גזל. של כל המדרגות, ובכלל זה כל חטאת האדם שבין אדם לחבירו.

רנט

הרעיון של העלאת הניצוצות, כשהוא מתגלה בנשמה בתור הכרה פנימית, כבר מחייבת היא את המשיג ללכת תמיד בדרך עבודת קודש זו. שהוא יסוד של בכל דרכיך דעהו. ומתוך עבודת הפרט בא הוא לעבודת הכלל. להצדיק את כל התנועות של הטבת המצב החמרי שבאדם ושבאומה, עד שהוא מתדבק לאהבת ישוב ארץ ישראל שנתגלה בימינו, וברוב אורה הוא מעלה את הרעיון ואת נושאיו, ומאירם באור החיים. וארחותיו כולם של אוהב ישראל בקדושה כזה מתעלים, עד שאכילותיו הן קרבנות ממש, ושתיותיו נסכים, וכל סדרי חייו מערכות קדושות, משפיעות אור וחיים לגדודי מעלה וצבאות מטה, ובכל תושיה יפריח ציצים ופרחים, ולרגעים יפוצו מעינותיו פלגים יבלי מים. ואהבת הבריות אין קץ מקננת תמיד בלבבו, וחדות עולמים חיה בנשמתו, ונהנים ממנו עצה ותושיה בכל עת ובכל שעה, וכלביא יקום, וכארי יתנשא, להמתיק גבורות ולהרבות חסדים טובים. על כל עולם מעולמי עד, ועל כל רוח ונפש מכל יצור.

רס

כשם שצריכים להעלות את המידות והמחשבות הרעות לשרשן, כדי לתקנן ולמתקן, כן צריכים להעלות את המידות והמחשבות הקטנות, אף על פי שהן טובות אבל אינן במעלה גדולה ומאירה, למקור שרשן, ולהאירן באור של גדולה. וכשם שמועילים לעולם כולו בעליית המידות והמחשבות הנפולות, כך יותר מועילים ומטיבים לעולם על ידי העלאתן של המידות והמחשבות הקטנות כשעולות לאורה גדולה. ומידה זו של העלאת דברים קטנים לגדלות אינה פוסקת בכל עת ובכל שעה, והיא התשובה הגמורה שצדיקים גמורים באים על ידה להיות עולים במעלות בעלי תשובה.

רסא

הרצון מורה יותר על הרוצה, ממה שהמעשה מורה על העושה, והוא הדין שכל מחשבה מורה יותר על החושב, מכל מה שתורה כל פעולה על פועלה. ומתוך כך הצדיקים משכילי האמת אינם מסתפקים בכל הסתכלות שבעולמים כולם. עד שהם חודרים לתוך ההסתכלות האצילית, ומשם הם שואבים את החיים העצמיים שלהם ושל כל היש, לקלוט על ידי תכונה זו את הדביקות היותר רוממה של אור ד' העליון על כל, ולאשתאבא בגופא דמלכא, בנחת רוח שאין לה דוגמא וערך בכל עדן שבעולמים.

רסב

ההארה שהיא למעלה מן האותיות המחשביות, דוחקת היא את האותיות ומטשטשתן. ומכל מקום מוכרחות הן האותיות להיות משתתפות עם ההארה העליונה, אלא שהקרבה המצרנית ביותר מביאה את התוכן לידי התנגשות, ההארה סובלת בהגבלתה על ידי האותיות, נגד הטבע המתרחב שלה, והאותיות סובלות דוחק של התפשטות נגד טבען. ועל ידי צער גדול, וברחמים רבים, וברוב תפארת וגודל אמת, מתאחדים אלה שני היסודות, של הארה רוחנית עליונה שאינה סובלת גבולים, עם אותיות דורשות הגבלה ובירור מצומצם, לבנות בנין עולם קבוע. ורחל ולאה, שהן אחיות צרות, בונות שתיהן את בית ישראל בכחו של יעקב, אשר פדה את אברהם מצער גידול בנים, והיה לתפארת ישראל ברחמים רבים. תתן אמת ליעקב.

רסג

כשקדושתו של אדם מגעת למידה כזו, שהטוב שבעצמיותו הוא המכריע בחייו, אז יוכל להיות מתקיפי עולם, וכחות גופו ונפשו ראויים הם שיזרמו בדרכם בחיים במילואם, כי כל אשר יאמץ יוסיף שפעת טוב, חסד, אור וחיים. אבל בזמן שלא נזדכך עדנה, והרע שבו מרובה על הטוב, אז ראוי לו להשפיל דעתו, לשבור לבבו, להיות רך כקנה, ורצונו יהיה רפה כמה דאפשר, רק לדבר מצוה ברורה יחזקהו ויאמצהו, עדי יאיר עליו אור ד' ויזדכך כראוי, ויבוא לו תור הגבורה, להיות מגיבורי כח עושי דברו.

רסד

רגש היראה והחרדה המונח תמיד בלב הצדיקים, אף על פי שלכאורה לפעמים הוא מדכא את גופם ומדכדך את רוחם, הוא ממלאם אורה גדולה, ומנחילם חיים מלאים וטהורים, שיאכלו פרים הם ודורותיהם לאורך ימים. והדכדוך הגופני שעל ידי היראה, הנובעת תמיד מתביעת האורה האלהית העליונה שבנשמתם, הוא מעדן את העולם ואת החיים, מיישר את המידות, ומרבה את התרבות ואת השלום בעולם, ומציל את הבריות מהמון רעות, מדבר וחרב, מכל מיני פחד ומהומה, ומציל את עצמם ואת המון נפשות רבות מעמקי שאול ומכליונות רוחניים. וסוף כל סוף מביא עליהם רגש יראה זו, שהיא אוצר החיים של יראת ד' טהורה, את כל העוז והאומץ. את כל העונג והשמחה שהם עלולים לקבלם, במלוא חפניהם. יום יום יעמס לנו, שהקב"ה נותן לכל צדיק וצדיק מלא עומסו ישועה ורחמים.

רסה

מפני גסות הרוח אין יכולים להנהיג את עניני הגוף כראוי. ואם באה גבהות דקדושה בלב האדם, צריך להגביה את מחשבתו למעלה מעלה, עד מקום השויון הגמור של אפסיות החילוק שבין רם ושפל, ואז חוזרת תכונת ההדרכה הגופנית לאיתנה, ומתקנת בסיס לכל ארחות החיים, בחיי עולם וחיי שעה.

רסו

כשמעלים הדברים למעלה בבהירות הכוונה, מתוספת תמיד ידיעה בעושר המציאות העליון, וחשק אהבת עולם ואהבה רבה לאור אין סוף מתבסם בעדן החיים, והביטו אליו ונהרו. ובהיסח הדעת ועניותה מתקדרים פני שמים, והוד שלמעלה נהפך לדוה ולאפס מדולדל, והזיקוק השמימי, הדורש את תפקידו בחזקה, מדכא את כל יתרון האדם, ומכהה את אור השכל וכל תוכני החיים המלאים. ומתוך שהזיקוק לשורש כל יש, הוא דבר מוכרח, מוטבע ונמשך באין הרף, מתייבשים מעינות שפעת החיים מן העולם על ידי רפיון ידים מתורה דלעילא. והכל חוזר לאורו ולחייו המבריקים על ידי תשובה עליונה. מליאה דיעה ושכל טוב, המוארה באור תורה שבחכמת ישראל מורשת אבות, המליאה אצילות עולמים. וחיי עולם נטע בתוכנו, זו תורה שבעל פה, בכל דרגותיה ובכליל תפארתה.

רסז

העונשים החברותיים, בייחוד בשביל היזק ממון, יש להם שני מקורות נפשיים: טוב ורע. האחד נובע מתוך ההכרה שאסור לעשות עוולה, והעושה עוול צריך שייווסר כדי שתתחזק ההכרה הטובה הזאת. והשני בא מתוך צרות עין, שהאיש האחר אין לו ליהנות בשלי או לנגוע בשלי, מפני שההרגשה של השלי ושל האני היא חזקה ומגושמת באין שיעור. כל המשפטים שהם הולכים בלא מקור אלהי יונקים ממקור הרע, וכל המשפטים האלהיים אין בהם כלום מהרע, כי אם הכל נובע ממקור הטוב של האמת והיושר כשהוא לעצמו. והענפים יש בהם מן השורש, פעמים בגילוי ופעמים רק בהעלם. ומשפטי הגויים ברובם נובעים מן האנוכיות הגסה הזאת שעליה בנויה החברה הפוליטית של האנושיות, עד אשר לא באה למידה הנבואית העליונה של כיתות החרבות לאיתים. אחת היא מלחמת ד' של ישראל, שיסודה הוא רק הגברתה של האורה האלהית, הדורשת את יסוד המשפט ממקורו הטוב. ובכל מקום שאתה מוצא אגוריאות של גויים, אף על פי שדינם כדיני ישראל, אסור לדון בפניהם, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני גויים. כי המקור של החברה האנושית המפורדת ללאומים לוחמים זה בזה בלא רחמים יונק הוא עדיין ממקור הרשעה, והצורה המשפטית באה לא מהמלחמה נגד העוול בכלל, אלא מהרשעה וצרות העין נגד האיש האחר שאינו בעל אותו הרכוש; וההזדמנות הארעית שנתדמו הדינים בצורתם החיצונה אינה יכולה לטהר את הזוהמא המקורית של נטיית הנפש שיסוד המשפט יונק ממנה.

רסח

הסוד של מהות האדם אי אפשר שיובן גם במקצת ממנו, כי אם בתור ניצוץ מבריק במרכז מהמון אורות אין קץ שבסביבה אין סופית, שהיחש התדירי של הופעות גילויי החיים והישות אינו פוסק לרגע, ובזה האדם מקושר עם כל היש. ובהיותו מתרומם לתכונתו היותר נאצלת, הרי הוא שליט על כל, רודה על החיים, ועל כל שמתחת וממעל לחיים, והגילוי האלהי העליון הוא רק תוכן טבעי מתאים לרז מהותו. וכל המאוויים ההולכים אל מול הצמצום, המנגד לתעודת אין סופיותו, הינם הולכים ואובדים, נמחים וכלים, ביחד עם צחצוחי החיים הדבקים בהם. ושבים ומתחדשים באנפין חדתין, קמים על במת ההויה, ומנצחים סוף כל סוף את כל הצללים, וחוללים את מחול שמחת נצחם, בעתיד המובטח ממעל לפסימיותה הכללית של כל התרבות המוגבלת, האסורה בהבלים של תאוות מאוסות ודמיונות נכזבים. עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו, שנאמר הנה אלהינו זה קיוינו לו ויושיענו, זה ד', קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. ואל ידח נידח, ואל יפול צרור ארץ. הכל צפוי והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון, והכל מתוקן לסעודה.

רסט

יש שמרגיש האדם צער, וכמין עיצבון, מהמחשבה של הדביקות האלהית העליונה, אף על פי שהוא ראוי להיות מתענג על ד',, רק מפני שלא דקדק להוציא את תמצית הטוב והקודש מכל המון מחשבות החול שלו, ושל סביבותיו, ונמצא שאור ד' שרוי באותם הדברים שהוא רוצה להינתק מהם, ומרגשת היא הנשמה האלהית בצערה, איך תינתק מבית חייה. ומפני זה ממצים הם הצדיקים את כל המעשים והמחשבות והדיבורים של החול, ומה שמשליכים הוא רק פסולת. ולפעמים נולד אור גדול בנשמה, הנותן כח לברר תמציות יקרות מאד מהפסולת הנזרקת כבר, והולך הדבר בבירור אחר בירור. עד שנשארים הסיג והפסולת בלא תערובות טוב. אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ. וצדיקים ישמחו ויתענגו על טוב ד', הברור והמנוקה, המנופה בשלש עשרה נפה.

רע

אין להיבהל מקיבוץ הפכים גדולים כפי המפורסם, כי כל הנראה לרבים כדברים חלוקים והפוכים הוא רק מפני קטנות שכלם וצמצום השקפתם, שאינם רואים כי אם חלק קטן מאד של השלימות העליונה, וגם זה החלק בצורה מקולקלת מאד. אבל בעלי הדיעה המחוורת, מחשבתם מתפשטת למקומות שונים ומרחבים גדולים, ותופשים את אוצרות הטוב שבכל מקום, ומאחדים את הכל ביחד ביחודא שלים.

רעא

מי שיש לו רוח קדושה מכיר הוא את היתרון של טהרת הגוף בהכרה ברורה, וחפץ תמיד שיהיה גופו טהור, כדי שלא יעכב כח המדמה, הקשור בגוף הרבה מאד. את הפעולות השכליות העליונות, מהתגלות בפועל בכל הוד תפארתן בנשמת היחיד, שממנה באה ישועה לעולם. אמנם הצער וההשתוקקות לטהרת הגוף מכינים הם את ההכשרה של הכח המדמה, על כל פנים באיזו מידה, גם אם מזדמן עיכוב להטהרה שבפועל מחמת אונס.

רעב

אחרי המגרעות הרבות שאנו רואים בדרכי חיינו הכללים בדורנו בכלל, ובארץ ישראל בפרט, הננו מוכרחים להרגיש שהננו נולדים מחדש. מתחתית המדרגה הננו הולכים ונוצרים עוד פעם כימים מקדם. כל הרכוש הרוחני של העבר הולך ונבלע, לכאורה, במקורו, ויוצא הוא בפנים חדשות. מקוטנות הרבה בכמותן, אבל רעננות מאד, ועלולות לצמיחה גדולה, מליאה חיים עזיזים, באיכותן. הננו קרואים לעתיד חדש, מלא זוהר עליון, לתקופה חדשה, שתעלה בחוסנה על כל התקופות גדולות הערך שקדמו לה. מאמין הוא העם כולו שאין גלות עוד אחרי הגאולה ההולכת ומותחלת לפנינו, ואמונתו העמוקה הזאת היא בעצמה רז קיומו היא. סוד ד' נגלה במהלכו ההסטורי, והמסורת העתיקה מעידה על אור נשמתו, המכרת את עצמה ואת כל היחוסים של המאורעות שלה עד דור אחרון, דור צופה לישועה קרובה.

רעג

כל דבר מן התורה, בין בהגדה בין בהלכה, תובע הוא את תפקידו להרוותו בטל של תחייה עליון, מאוצר ההרגשות העליונות והמדעים היותר רוממים, המפכים מתוך הכלליות האדירה שזה הפרט הנלמד נובע ממנה. זאת היא תכונת הצימאון של העוסקים בתורה לשמה, המתגברת בהם תמיד, ומביאתם לידי מרירות נפש מעבר מזה, ולידי עליית נשמה, והרחבת דעת בקדושה עליונה, מעבר מזה.

רעד

אשרי איש שחושב עצמו כשיריים לגבי כנסת ישראל כולה, שהיא נחלת ד'. שכל מחשבות לבבו, הגיונותיו. חפציו ושאיפותיו, אמונותיו ורעיוניו, אינם כי אם חשק טמיר אחד להיכלל כולו באוצר חיים זה, להתחסד עם קן דיליה, דא כנסת ישראל. ההכרה הפנימית שהננו שריגים מעץ חיים רב דליות ושגיא פרי, שכל מה שאנו יותר מעורים בגופו של אילן הננו חיים את החיים היותר שלמים ורעננים בהווה ובנצח, היא תביא את תחיית האומה למגמתה, היא, ואך היא, תקיץ את הקץ שאליו אנו עורגים, ותתן לנו חוסן ישועות. והשרידים אשר ד' קורא, חסידי הדור, קדושי עליון, אין להם להסתכל בשום גירעון, בשום צד שלילי של כל נפש מישראל הדביקה באיזה דבק בצור מחצבתה, כי אם להעלות את הנקודה הכללית שבכל נשמה פרטית ברום גובהה ובעילוי קדושתה. האהבה הבלי גבולית אל האומה, אם החיים שלנו, אינה יכולה להיות נפחתת משום סיבה וכישלון שבעולם, לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ד' אלהיו עימו ותרועת מלך בו. מתנשאים אנו מעל כל מחשבות השטנה, מעל כל השטחיות שבמוסרים ובמאמרים המעוררים כעס ושנאת אחים, ומלאי רצון, ושקויי טל חסדים אדירים, הננו שבים לחבק בזרועות אהבה את כל הנשמה לבית יעקב החפיצה לראות בשמחת גוינו ולהתהלל עם נחלתנו. ודוקא מתוך האהבה הנאמנה, מתוך רחשי הכבוד היותר מסורים בכל חום רוח ונפש, הננו באים להכריז על התשובה אל התורה והמצוה, אל הקודש והאמונה, אל מורשת אבות ומסורת קדומים. אל אור ד' אלהי ישראל. המופיע על עמו ועל ארצו לעדי עד בגאון עוזו. נתרחק נא מכל טינא, נתרומם מכל קטנות מוח ולב, נתעלה מכל שנאה וקנטוריה, נספוג נא את האהבה הרעננה ממקור עדנה, נרכיב את ענפי החסד על שרשי הדיעה, את הוד החופש על הדרת השיבה, של האימון של כבוד הורים ומורים, אשר לעם עתיק, אציל ואיתן. לתחייה איתנה זו קרואים אנו, ואליה נבוא. ארץ אבות החמודה, ארץ חיים לנו, היא תכשירנו לעילוי עילויים זה. זה אלהים אלהינו עולם ועד, הוא ינהגנו על מות.

רעה

הלימודים המעשיים הם מזונה של הנשמה, בונים אותה בחלקיה באותה הצורה שהיא קבועה מעצם טבעה, כדרך שהמזונות הגשמיים בונים את הגוייה. והעיונים העליונים, הגיון הדיעות, השירה והתעלות הרוח, הם אוירה של הנשימה אשר לנשמה. כל מה שיהיה האורגן מכולכל במזון יותר מבריא, יקבל יותר ויותר את השפע הטוב שהאויר הטהור משפיע עליו.

רעו

הננו מכירים טוב מוחלט, שמציאותו הוא הטוב הגמור והעונג הנעלה, ושכלול המציאות שלו והתרחבותו הם הם, שבילי הטוב והעדן הנשגב, ורע גמור ומוחלט הוא היעדרו של הטוב המוחלט, ומיעוט רחבות הוייתו. ולעומת זה הננו מכירים רע גמור ומוחלט, שהטוב הגמור הוא היעדרו ושלילותו, ומיעוט הוייתו וצמצומו הוא הדרך לשבילי הטוב. הפסימיזם הוא הסתכלות בעומק הרע, הטוב שבו היא הנטייה להעדר, שהיא גאולה מההויה של הרע. שהרע בעומק היש שלו כל כך עורג לו. מובן הדבר שעריגה זו מתגלה בצד העליון של הרע, בהצד שהוא כנוגע בגבול הטוב, ובא הוא לאושרו, לשמוח בכליונו, ובאבוד רשעים רינה גם לרשעים עצמם, שחדלו רוגז. הצד התחתון של הרע לא בא לידי שכלול, והוא יותר רע מהצד העליון, הוא אינו מכיר עדיין באושרו של כליונו, והוא משתוקק אל הישות וההויה. הבודיזם יש בו מן הטוב שברע, שביטא יפה את תשוקת הכיליון ונתמלא הרבה מרוח זה עד כדי הדרכה כללית של תרבות מיוחדת, המדריכה את הצד השפל שברע עד צידו העליון, שהוא תשוקת כליונו, וכליונו העצמי המטרתי. מובן הדבר שהנקודה היותר פנימית של הטוב שברע מצטרפת אל הטוב, ונשארת אחר כך בהויה נצחית. אותה תשוקת הכיליון של הרע, בתחום הטוב חיה וקיימת לעולמים באושר אין קץ. שמחת ישרים היא בטוב שבטוב, העולה מכל רע, השמחה בישותה ובדרגת הרוחב של הוייתה, המתעצמת במקור הטוב, מקור היש והחיים, אור חי העולמים, הוא שח ויהי.

רעז

כשאנו נתבעים למעט את השלטון של השכל האנושי על רוח האדם, כדי ליתן מקום לההשלטה העליונה של האורה האלהית עליו, אנו צריכים לדקדק שמיעוט הצביון של השכל האנושי, לא יפגום את הצד האלהי העליון שבו. שאם תהיה חסירה לנו זהירות זו, הרי אנו פוגמים את האורה האלהית עצמה, שמצידה אנו באים בתביעתנו. כל כוונתנו אינה כי אם על הצד הסיגי של השכל האנושי, שזוהמת הבהמיות שולטת עליו בארסה, אבל נקודת הטוהר שלו הרי היא אור ד' ממש, ניצוץ של גילוי שכינה.

רעח

חוש מיוחד הוא להכיר את הקדושה האלהית בייחודה, סגולה זו מיוחדת לישראל. יראה פנימית מיוחדה, ועריגה של אהבה מגודלה, יש בתוכיותה של הכרה פנימית זו. המייחד השלם, הוא הצדיק הטבעי בעצמיות נשמתו, אינו חפץ שום דבר כי אם את היחש התדירי עם השלימות האלהית. התורה, התפילה, המצוות, המידות הטובות, וכל התנועות, השיחות, הנטייות וההנאות שלו, כמו כן כל הצער והמכאובים שלו, הגשמיים והרוחניים, כולם הינם גילויים שלמים, שהשלימות של גילוי אור אלהי מתנוצץ בהם. ובכל הוא מלא חרדת קודש, ואהבת עולמים, ביטחון בד' ישגבהו תמיד, ואור אהבה יאיר תדיר כל מחשכיו. תשוקתו הוא המרחב האלהי שאין לו קץ ותכלית, וכל מידה וכל הגבלה מצערת אותו, והוא מקבל את היסורין הללו של הצמצום באהבה, מפני שסוף סוף רואה הוא בכל את יד ד', המרחיב את כל לאין תכלית, ומצמצם את כל לאין ערוך.

רעט

הרבה נשמות נידחות בין האומות שבות לכנסת ישראל בעקבתא דמשיחא, וכח העיכול אינו מספיק בתחילה להפכם למזון מבריא, ומזה נצמחה המחלה של חוצפא. אבל היא רק מחלה עוברת, זה חלי ואשאנו, ומהרה תעלה ארוכה לה, וחיל גויים תאכלו, ובכבודם תתיימרו.

רפ

כל ציור דוחק באיזו מידה את חבירו, בזמן שאינו מתייחס עם הראשון לשכללו ולהרחיבו יותר. ועל פי זה כל חכמה דוחקת במידה ידועה את רגלי חברתה. מובן הדבר שדוחק זה הוא רק מצד הסגנון המיוחד שיש לכל חכמה, שמצידו הם דברים חלוקים, אבל מצד פנימיותה של ההכרה אין הבדל כלל, וכל הדיעה היסודית אחת היא, וכל הכרה וידיעה מעשרת היא את הכלל של כח המכיר, והשפעה הרוחנית מתגברת על ידי כל פלג נוסף מאיזה מין שהוא. אבל מצד המקבלים הדבר תלוי עד כמה הירידה לעומק עצמיותה של ההכרה מגעת, שבאותה מידה שהשכל עסוק בצד הסגנוני החיצון, ככה מתגברת הדחיקה והסתירה, ועד כמה שההארה השכלית חדרה לתוך העומק העצמי של הידיעה, מתאחדים הענינים והעושר מתגדל. כל הידיעות שבעולם, הפנימיות והחיצוניות, הקודש והחול, הטוהר וטומאה, הקרוב והרחוק, מתאחדים מצד נשמת ההכרה, וכל המתאחד יותר באור זה הפנימי של הנשמה, הכל מתעכל אצלו לאור קודש וחיים של נצח והוד. אבל מי הוא הגבר שכבר הסיר את המחיצות מהכרתו הפנימית, צדיקים בני עלייה מועטים הם, ורובא דעלמא לא בעלי הכרה כי אם בעלי סגנון הם, וצריכים הם שמירה בדרך כלל, שלא לצאת מענין לענין. וליוצא ולבא אין שלום, זה היוצא מישיבה לישיבה, ומתלמוד לתלמוד, וקל וחומר לאין ערוך להסתכלות חול וטומאה מהסתכלות קודש וטהרה. על זה נאמר כל המוסיף גורע. מידתו של יוסף הצדיק, בן זקונים דיעקב אבינו דשופריה היא מעין שופריה דאדם הראשון, איש תם. הכולל הכל, האמת במלא תפארתו, העובד הנאמן, והאח ברמאות עם הרמאי, לעמוד על עמדתו, עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, יוסף כשמו, איננו גורע בתוספתו, ושבעים לשון גמר על ידי הוספת האות משמו של הקב"ה בשמו, אות הה"א שבה נברא העולם הזה וכל אשר בו. ומאן דאתי מסיטריה, לפי מידת צדקו, נטירת בריתו ופטפוט יצרו, אור חסדו להשביר לכל עם הארץ, סבלנותו לשלם טובה תהת רעה. ואהבתו לארץ ישראל, וקישורו לצפיית ישועה, פקוד יפקוד אלהים אתכם, יוסף שהודה בארצו, לפי זריחת אורו על מי שעל שמו ודגלו ייקראו צדיקים יסודי עולם, אין בהם צמצום של הכרות חיצוניות, ואין עין הרע שולטת בהם, מפני שהם עולי עין, עומדים מלמעלה מהסגנון החיצוני. כנונין רברבין דשייטין בימא רבא, דמילי דשטותא הם אצלם מאירי אור ומפני דרך למילי דחכמתא, ביתרון האור מן החושך. ולישרי לב שמחה. ראשי תיבות של"ו, צדיקים אוכלים אותו בשלוה.

רפא

כל הנאמר לגדלותו של האדם, וכל מה שנאמר לקטנותו, הרי הוא אמת. זכה קדם למעשה בראשית. לא זכה יתוש קדמו. על כן צריך הוא להשתמש תמיד באלה ההשקפות השונות לטובתו, גם הכח הציורי צריך להיות חמוש בחילופי השקפות הללו: לגבי המוסר האלהי העליון, לענין הערת רוחו לאידיאלים גבוהים ונישאים, ישאב מכחה של השקפת עולמים על דבר גדלו. איך הוא מרכז כל יצורי קדם וכל מעשה בראשית בו כלולים. ובעילויו הכל מתעלה, ובשפלותו הכל נשפל. ולגבי חריצות מעשה, ופעלים תרבותיים כלליים או פרטיים מחיי החול לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם. ישתמש בהשקפת יתוש קדמך.

רפב

הנשמה, שנבראה בתואר דו פרצופים, אין בה יכולת להסתכלות מעשית, רק הנסירה היא שגרמה את היכולת הזאת. וישנן נשמות כאלה של צדיקים עליונים, שנסירתם לא נגמרה, והם אינם מוכשרים כי אם להסתכלות עיונית, ולהשכלה גבוהה ונישאה מכל ערכי ההויה המוגבלת כולה, ומצד חפצם לזכות את הרבים הולכים הם וננסרים, וכח ההשכלה המעשית הולך ומתרבה בהם. וחוזרים חמושים בתורה מעשית גדולה, ובהשכלה של עבודה רחבה ומליאה, אל עליוניותם, ומתחברים בנועם ד' באספקלריא המאירה, המדרכת את העולם המעשי כולו, כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים. משה שפיר קאמרת.

רפג

המחלוקת של הדיעות על דבר הדרכת הכלל, אם בזמן הזה, שרבו פריצים נושאים דגל ההפקרות ביד רמה, ראוי להפריד את האומה, שהכשרים נושאי דגל שם ד' לא יהיה להם שום יחש עם פורקי העול הפושעים, או שמא כח השלום הכללי מכריע את הכל. כל עיקרה של פלוגתא זו באה מפני השפלות הכללית, שעדיין לא נגמרה הטהרה לגמרי ביסוד האופי של האומה מצד חיצוניות נפשה, והיא מיטהרת והולכת. אלה הכיתות יחדיו הינן מדרגת שתים נשים זונות שבאו אל שלמה. הדיבור הביאו חרב ניסיון הוא מחכמת אלהים שבמלכות ישראל, ואותה הראויה להידחות, המעלילה עלילות בשקר, היא הטוענת גזורו, ובהתמרמרה מבלטת היא את אמיתת הטינא שבלב שהיא חשה בעצמה, שכל ענינה הוא רק גם לי גם לך לא יהיה, גזורו. והאם הרחמניה, אם האמת, אומרת תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו. ורוח הקודש צווחת, תנו לה את הילוד החי, היא אמו. אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים, אף על פי שפירוד גמור, כהעולה על לב המנתחים באכזריות, לא אפשר, והיה לא תהיה. זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית, שהננו בטוחים עליה שלא תתקיים, אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן, אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם. וככל מחשבה של עבודה זרה היא מחריבה ומדאיבה אפילו כשלא באה ולא תבוא לידי מעשה. יסוד צדקת הצדיקים בכל דור ודור נתמכת היא ברשעת הרשעים, שבאמת אינם רשעים כלל כל זמן שהם דבוקים בחפץ ליבם לכללות האומה, ועמך כולם צדיקים, וחיצוניות הרשעות שלהם מועילה לאמץ כחם של צדיקים כדורדיא לחמרא. ועל ידי הפירוד המדומה חותרים תחת יסוד הקדושה כולה, עושים מעשה עמלק שזינב את הנחשלים, פליטי הענן. שלח ידיו בשלומיו חילל בריתו.

רפד

כל חשק עבודה, שמחת מצוה, התמדת תורה, ברק חידושים, והתנוצצות רוח הקודש בלב השרידים אשר ד' קורא, כוונת התפלה ואור שלהבתה, כל אלה, ותולדות הנשמות בשלימותן, בכללותן ותמותן, הכל מוכרח להיות נפגם על ידי הכנסת יסוד פירוד בכללות כנסת ישראל, חלילה. ואוהבי ד', יראיו באמת וחושבי שמו, הם הם העומדים בניסיון, לסבול כל צער ועלבון מכל צד ועבר, ולעמוד הכן נגד כל כחות עליונים ותחתונים החפצים לבלע נחלת ד', ולהפריד את האומה האחדית, היחידה במלוא עולמים. והם הם בנים דכנסת ישראל שהאם רובצת עליהם, מחצדי חקלא, הבאים בסוד ד'. תלמידי חכמים האמיתיים המרבים שלום בעולם, ומשימים ומטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, בהוציאם מן הכח אל הפועל את אור הקודש הגנוז בכל אישי האומה, בכל אשר בשם ישראל יכנה, ובפרט בכל אשר ישא את דגל תקות האומה וחפץ תחייתה, את חותם אהבת ארץ אשר עיני ד' בה, וחיבת ציון וירושלים על ליבו חקוקה, באיזו צורה ואיזו הסברה שתהיה. כל המעקשים ייושרו. ואחדות האומה, להכשרת גאולתה וגאולת העולם כולו, תצא אל הפועל ביקר שגיא. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, וייראו גויים את שם ד' וכל מלכי הארץ את כבודך. כי בנה ד' ציון נראה בכבודו, פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם. תיכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה. כי השקיף ממרום קדשו, ד' משמים אל ארץ הביט, לשמוע אנקת אסיר, לפתח בני תמותה, לספר בציון שם ד' ותהילתו בירושלים, בהיקבץ עמים יחדו וממלכות לעבוד את ד'. וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה, זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד, שמתאחדים יחד על ידי אלה הנשמות שהן ממדרגת אדם ובהמה תושיע ד', אלו בני אדם הערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עימך, ואני תמיד עימך, אחזת ביד ימיני, בעצתך תנחני, ואחר כבוד תיקחני. מי לי בשמים, ועימך לא חפצתי בארץ, כלה שארי ולבבי, צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. כי הנה רחקיך יאבדו, הצמת כל זונה ממך, ואני קרבת אלהים לי טוב, שתי בד' אלהים מחסי. לספר כל מלאכותיך. ומלאכות ד' היא דבר ד' ביד מלאכי, הלא אח עשו ליעקב, ואוהב את יעקב, שהיא תשובה נצחית מספקת לכל תאנתם של מתאוננים קטני אמנה, האומרים בכל דור ודור, וביותר בדור התגלות אור ישועה, במה אהבתנו. ובאמת אהבת עולם ואהבה רבה אהבתנו ד' אלהינו, חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו, אבינו מלכנו, בעבור שמך הגדול, ובעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים. כן תחננו ותלמדנו, והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ, ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו. ואומר: מהר והבא עלינו ברכה ושלום, כי אל פועל ישועות אתה, ובנו בחרת מכל עם ולשון, להודות לך וליחדך באהבה. וחותם הבוחר בעמו ישראל באהבה, להיות הקדמה לייחוד ד' בשמע ישראל, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הנאמר בחשאי, אף על פי שהגלוי סותר זה לפעמים אין בכך כלום, כי האמת הברורה הוא מאמר השבטים כולם, כשם שאין בליבך אלא אחד כך אין בליבנו אלא אחד. ויעקב אבינו לא מת, דמקיש הוא לזרעו. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, והרי זה בא ללמד ונמצא למד. מקיש זרעו לו, מה הוא כולו בחיים, וישא יעקב רגליו, ויאסוף רגליו אל המטה, אף זרעו כולו בחיים. ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום. בימים ההם ובעת ההיא, נאום ד', יבוקש את עוון ישראל ואיננו, ואת חטאות יהודה ולא תימצאינה, כי אסלח לאשר אשאיר.

רפה

אש האהבה הטבעית לאומה ותחייתה, ההולכת ומתגדלת בארץ ישראל ועל ידי ארץ ישראל, תתלקח בגאון עוזה יחד עם אש ד', אש הקודש, של כל טוהר האמונה בעוצם חסנה וגבורתה. פזורי האמונה האלהית, וכל תנחומותיה והערותיה הרבות למוסר וליושר, לגבורה ולתקוה. לשלום ולנחמת עולמים, שכבר נתפשטו בין גויים רבים ועצומים על ידי פיזורנו בין הגויים, על ידי התפשטות האמונות הנובעות ממקור כתבי הקודש, הולכים הם ושבים אלינו, מתכנסים לאוצרנו, מתלקטים עוד פעם בכנסת ישראל. ושבים לתחייה על ידי המון נשמות חדשות של עם נברא. חלילה לנו לחסום את הדרך בפני אור החיים. לא ניבהל אם הזרמים נראים שונים בחיצוניותם, אור ד' מאיר בהם, רוח ד' נוססה בם. הלאומיות החולינית מזדהמת היא בזוהמא של שנאת הבריות, שתחתיה הרבה רוחות רעים גנוזים, אבל לא בהדוף אותה מתוך נשמת הדור נצליח, כי אם בהשתדלות נמרצה להביאה אל מקורה העליון, לחברה עם הקודש המקורתי שממנו היא נובעת.

רפו

התשובה היא חידוש החיים. אי אפשר לתשובה שלא תשנה את ערך החיים כולם כשהחיים נמשכים, וממילא היא משנה את הערך שלהם לטובה אפילו כשהיא נעשית ביום האחרון. וזכור את בוראך, עד אשר לא תחשך השמש והאור. יתר התנחומין הם תבלין לחיזוק התשובה והסברת ערכה. אבל השיקוע בתוך התנחומין עד כדי רישול של הסדרת ערכי חיים מקודשים, עד כדי טמיעה ביוון מצולת החטא ואומר ניצלתי. זאת היא דרך המוות של עבודה זרה הוותרנית, האומרת הביאו לבוקר זבחיכם, לשלושת ימים מעשרותיכם, וקטר מחמץ תודה. המיתודה העוזבת את האמת והמשפט והולכת אחרי לבבה, זו מינות, הגוררת אחריה כל רצח וכל זימה. למרות שהיא תמיד פושטת טלפיה ואומרת ראו שאני טהורה. והיא מליאה תנחומין של הבל, שאי אפשר להם לעמוד בעולם, שקר אין לו רגלים. זאת היא הרשעה של הנצרות, המתכסה בלבוש החרדות האמונית, נופת תיטופנה שפתי זרה וחלק משמן חיכה, ואחריתה מרה כלענה. הפירות של הדיעות והמידות של העמים המתחנכים בתרבותה, מעידים על עצמיות פנימיותה, ואין כל כחה כי אם בניצוצי הקדושה הגנובים שלה מתוך אוצר ישראל החי, שהיא פולטתם קמעה קמעה, עד אשר תער נפשה לגמרי, חיל בלע ויקיאנו מבטנו יורישנו אל. ואז ישמש הניצוץ הקדוש שנבלע כל כך בגויים ככלי אין חפץ, להתעורר להעיר לב עמים רבים, להפוך להם שפה ברורה לקרוא בשם ד' אלהי ישראל, ברוח ד', רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד', לא רוח זר, רוח טיפשות וחולשה, רוח סכלות והפקרות מוסרית, התומך אשיותיו השקריות על יסוד הויתור, שהוא בוז וקלסה לכל מנהיג ושופט צדק, שרק חסד לאומים כזה הוא מקור נפתח לכל אכזריות ונבלה. יבוא אלהינו ואל יחרש, אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאד, יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו, אספו לי חסידי, כורתי בריתי עלי זבח. כי אלהי משפט ד', אשרי כל חוכי לו. ואכרתה לכם ברית עולם, חסדי דוד הנאמנים. הן עד לאומים נתתיו, נגיד ומצוה לאומים, הן גוי לא תדע תקרא, וגוי לא ידעוך אלך ירוצו, למען ד' אלהיך, ולקדוש ישראל כי פארך.

רפז

אמונה שאין השכל מסכים לה, מעוררת היא קצף ואכזריות, מפני שהצד היותר עליון שבאדם, שהוא השכל, נעשה עלוב מחמתה. אמנם האמונה העליונה, אף על פי שהיא כמוסה מאד, ודרכי ד' נפלאים הם, יש בהם נועם גדול כל כך, שהקצף המתעורר מצד כפיית השכל מתבטל מיד, ונהפך בעצמו למתיקות גדולה ולאור צח, מפני ההופעה האלהית המתחברת עימו, ויורדת עד האמונה התחתונה, המתחברת עם השכל הישר שבעולם הגלוי. ועלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא נעשו מתאימות, ובונות יחד את בית ישראל, בחן כפול, והוציא את האבן הראשה, תשואות חן חן לה.

רפח

התביעה הפנימית שהמעשים יהיו מתאימים להדיעות וההרגשות היותר עליונות ועדינות, היא ענין מיוחד לישראל, שמידתם היא מידת בנים לד' אלהיהם, והם משערים בקרבם את האפשרות של השתוות החיים המעשיים אל הציור של החיים האידיאליים הנאצלים. לא כאלה חלק גויי הארץ ומשפחות האדמה. הם משערים את הצללים החיצוניים של אידיאלי החיים, אבל רק את היופי שבהם, שמקסים אותם לפעמים, אבל אין הקסם ההוא עושה פירות, כי אם נשאר ברעיון קלוש, להתפאר ולהתייהר בו. כי קליפת עבודה זרה, המלפפת את כל העמים, היא מעכבת בעד אור ד' של היושר העליון, מהיכנס בעצמיות החיים המעשיים. ומשום כך אי אפשר כלל שתהיה תורה בגויים, תורת ד' המגדרת את החיים המעשיים על פי התביעה האלהית העליונה, ולא עשה כן לכל גוי, כי אם ליעקב ולישראל עם קרובו.

רפט

רק ישראל יכולים הם לקבל אמונת אלהי אמת ד' אחד במילואה וטובה, ואישיותם העצמית עוד תוסיף אומץ, ותרבותם תשתגשג ותתגדל בפריחה מצוינת, בד' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל. אבל הגויים לא באו עדיין לידי מידה זו, ומה שהוכנס מאורם של ישראל אמונה אלהית בסביבתם, שלא בדרך ההתפתחות הראויה להם לפי טבעם, נלחם עם האישיות הפרטית שלהם, ומלקה את התרבות שלהם, שהיא זרה, חיצונה, נכרית ומגושמת בעצם תכונתה. אמנם יד ד' עשתה זאת, שעל כל פנים תרוכך מעט הקליפה הקשה של הזוהמא האנושית, אבל סוף כל סוף מוכרחת הנכריות לנצח אצלם, והמלכות תיהפך למינות, שתגעל את הניצוצות של רוח ישראל, הבאים מאור ד' שנמסך ברוחם, ותגבר בזה ביותר שנאת ישראל. ואף על פי שבתחילה ייראו על ידי זה הנגעים של עקבתא דמשיחא, וקטני נפש חושבים לחקות את הכפירה המתרחבת אצל הגויים, ומדמים אותה לתרבות אנושית כללית, במקום שאינה כי אם תרבות זרה ונכרית, שישראל עומדים כבר למעלה למעלה ממנה. מכל מקום סוף כל סוף המחשבה הזאת בעצמה של החפץ להיות עומד על העצמיות הנקיה בלא עירוב השפעה חיצונה שהיא מגדלת מעבר מזה את שנאת העמים לישראל ביותר. ומעבר השני את החיקוי הרוחני מצד חלושי חיים מישראל, עד שהאנרכיה המחשבתית מהרסת את כל קושט וקודש היא בעצמה, הכרה זו, שיש לעמוד על הנקודה התוכית המסוגלת להעצמיות, תקרא את ישראל לתשובה, לעשות חיל באלהים, ולשוב עוד הפעם לגבורה עליונה. לא כחרבם ירשו ארץ, וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם. בך צרינו ננגח, בשמך נבוס קמינו. והכרה זו. הבאה בהתפתחות איטית מאד, המתחילה מקנאת עם, חיבת ארץ, שפה, תרבות גולמית, דעת המולדה, התלהבות עבודה גשמית ארצית, בכח היד המגושמה מוכרחת היא לעלות עד הראש, ולעורר את המחשבה וההרגשה היותר מיוחדה לישראל בלב כל האומה, הזקנים והצעירים יחדיו, ובלב אחד, במחשבה וחשק אחד, ישובו בני ישראל וביקשו את ד' אלהיהם ואת דוד מלכם, ופחדו אל ד' ואל טובו, כעת, באחרית הימים, שכבר החלו להראות את ניצניהם. וכל החיל אשר נגע אלהים בליבם קרואים ועומדים הם, לעורר המון מחשבות והופעות מהספירות העליונות, ממקור ישראל, ולעדור בלא לב ולב ביסודות התחתיים, שהתחילה כבר ההרגשה לדפוק בהם בחזקה. והמחשבה והמעשה ייפגשו יחדיו. לבנות עולם מלא בשם מלא. ימלוך ד' לעולם, אלהיך ציון לדור ודור הללויה.

רצ

כשמסתכלים באמת בצד הטוב של כל אחד ואחד, מתאהב האדם על הבריות בחיבה פנימית, ואיננו צריך להזדקק לשום אבק של חנופה, כי ההתענינות בצד הטוב שהוא פוגש תמיד, מכסה ממנו באמת את כל הצדדים הרעים. וכוסה קלון ערום.

רצא

המחשבה על דבר האלהים בשכל טוב, שהיא הדביקות הפילוסופית, תנאיה הם הדיעה היותר ברורה עד כמה דאפשר על פי כחו של אדם. וכשבאה מחשבה על דרך זה בלתי מזוקקת, כי אם עלופה בדמיונות, אינה דביקות אלהית, כי אם העולה על הרוח, והיא אינה מעלה, כי אם הורדה. אבל הדביקות האלהית הבאה מתוך נטייה טבעית והכרה פנימית, או רגש טהור מוסמך מטבע הנפש, היא לעולם דביקות אמיתית אלהית, אף על פי שאינה מעוטרת בחכמה ודיעה עליונה בגלוי, כי תומת ישרים תנחם. ומכל מקום גם דרך תום זה מתעלה הוא בכמה מעלות בקודש כשהוא מעוטר בעטרת הדעת, וחלילה לרפות ידים מתורה דלעילא, ולסמוך על נטיית הנפש לבדה, אף על פי שהיא יקרה מאד לגבי כל אותם שהם מצד כשרון רוחם מוכרחים להסתפק בערבי נחל הללו, שאין בהם טעם וריח. סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו. אבי יתומים ודיין אלמנות, אלהים במעון קדשו.

רצב

סמוך לעקבא דמשיחא מתרבה סגולת האחדות באומה, והמעשים הטובים, והדיעות, והאור האלהי שנמצא בצדיקים, פועלים על קדושת הכלל יותר מבשאר הזמנים. והסגולה ההיא טמונה היא במטמון של קטיגוריא ומריבות, אבל תוכו רצוף אהבה ואחדות נפלאה, שמעוררת הרגשה כללית לצפות לתשועת הגוי כולו.

רצג

כשהרצון יורד מפני איזה חטא, יורדת גם כן החכמה, וההארה האלהית מתחשכת. ובכח פנימי כביר צריך האדם לשוב לאיתנו אחר הירידה, לשוב אל מקומו בתוקף הרצון, כדי להאיר את ההארה שנחשכה בו ובעולם כולו, בכל הגודל, העומק והרוחב שבכל מה ששייך לשרשי הוייתו.

רצד

ההתנוצצות המראה את היחש של כל הנשמות מכל הדורות לנשמתו של המשיג והמצייר, היא תחילתה של רוח קדושה. וכשמטפלים ברגילות כשרון קודש זה, ומחברים אותו לחכמה ומעשים טובים, האדם מתעלה במדרגתו, וזוכה לכמה שערים. פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה.

רצה

לפעמים נופל צדיק נפילה גדולה לפי ערכו, כדי שיתברר לו שאין לו ממה לפחוד, כי ד' משגבו תמיד.

רצו

ישנם דברים טובים וקדושים שהסיבות המחזיקות אותם בעולם הן כעורות. כמו חולשה, שקר, רשעות, שלפעמים הן תומכות את יסוד הטוב של בושה, צניעות, אמונה, וכיוצא בהן. אמנם כמו שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, ככה היא הטובה שמקבל הטוב והקודש מהרע והטמא, מחוללת היא רעות רבות. ואין אור גאולה יוצא אל הפועל כי אם על ידי מה שייהרסו כל היסודות הרעים, אפילו אותם שהם מחזיקים את הטוב והקודש. ואף על פי שעל ידי זה סובל הטוב הקודש והאמונה, והם יורדים, ונראים כמתדלדלים, דלדול זה וירידה זו עלייה והתעודדות הם באמת, שאחר הריקבון של יסודות הרעים הללו, יחל מיד לצמוח אור הטוהר והקודש על יסודות בריאים של דיעה, חכמה, גבורה, תפארת, נצח והוד, ובזה תוסד מלכות עולמים לאור ד' וטובו באחרית הימים, בחסרי דוד הנאמנים, שהם ברית עולם אשר לא יכזבו עדי עד. אך עמי המה, בנים לא ישקרו, ויהי להם למושיע. בכל צרתם לו צר, ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם. וינטלם וינשאם כל ימי עולם.

רצז

כשם שהכח הפועל בגוף, ובכל חומר. הוא ודאי יותר נשגב מהחומר המורגש שהפעולות מתגלות על ידו, כן אנחנו הולכים בכל השדרות הרוחניות, שעצם ההופעה המתגלה היא בערך של גוף חמרי, ויש בה כח פנימי שורה עליה, מחיה אותה, ומחדש את כח פעולותיה מתוך רגילות הרמת מחשבה וקדושת רעיון, דביקות אלהית טהורה. וגבורה מטוהרת בטהרת קודש. באים להכיר מתוך ההופעה הגלויה, את הפרטים הרבים שישנם בהכח המחיה הנסתר העומד ממעל לו. מתוך הרגש נשמת הרגש, ומתוך השכל נשמת השכל, ומתוך הופעה עליונה רוחנית, המתגלה בתור דבר יותר צח מהשכל והרגש הנהוג את הנשמה העליונה המליאה זיו המחיה אותה. אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מד'.

רצח

ההופעות הפתאומיות מתבחנות, לפי הערך של עומק הדעת שיש בהן, ולפי התאמתן אל קדושת התורה והמוסר הטהור, ועד כמה הן פועלות בשעתן על החפץ הפנימי של המרגיש אותן, לרוממות וקדושה, ושמחת חיים שלוים במלא טהרתם, במילוי של חסד ואהבה.

רצט

כל רוח הקודש מופיע מעורב בצחצוחי טומאה, שההופעה היותר עליונה של נשמת הקודש, שמתגלה בטהרת התורה של שכל העליון, מטהרת אותו. וכל מה שההופעה יותר עליונה, צחצוחי הטומאה הם ממין יותר חזק בדרגה דילהון, והמלחמה יותר חזקה. וגדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות במילתה, כמו שגדולה דיעה שניתנה בין שתי אותיות, אל דיעות ד', אל נקמות ד', אל נקמות הופיע. וצחצוח הטומאה היותר גדול הוא זה של גאוה, שמיטפל עם ההופעות החזקות. והוא הולך ומזדכך על ידי אור הענוה, הגדולה מכולן, הסמוכה לרוח הקודש, המהפכת את עצם רוח הגאוה לרוח קודש של גיאות ד', המגלה את עומק סוד הענוה מניצוץ של זיהרא עילאה ראדם הראשון, העולה מעל הארת אספקלריא המאירה. שהיא יסוד אור התורה שקיבל משה, הענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, מהר סיני, שהיא נובלות חכמה של מעלה. וגאותן של ישראל היא יסוד מלכות שמים, העולה על הראש לעת האוכל גש"י הלום, הנאמר ברות. וטבלת פיתך בחומץ. יסוד הגאוה, חמרא אכתפא דמאריה שוור, ואף כי היין בוגד גבר יהיר, ושתויי יין משום גאוה נגע בה, והמפיק מגן בשעת גאוה סוגרין וחותמין צרות בעדו. וביצחק, שפחדו הוא אל טוב ד', נאמר ויבא לו יין וישת, ובביסום עליון זה של גיאות ד' עליונה, הוארה ברכת יעקב בלבושי עשו החמודות. וכל קרני רשעים אגדע, תרוממנה קרנות צדיק, ימין ד' רוממה, ימין ד' עושה חיל. ושאור ודבש משום גאוה שבהם, הרגשת העוצם להפך את השאר אליו, והרגשת המתיקות שלו בתור חסד לאומים חטאת, אינם עולים לקרבן, ומתעלים הם על ידי אכילת הצדיקים, בדברי תורה שעל שלחנם, כטעם לש"ד השמן, שמוצא אור הטל של תחיית המתים גם למלאים גיאות ד', שהם הם שוכני עפר, הנעשים שכנים לעפר ועפרם ננער. ומתוך הדמן החסר וי"ו יצא אור גדול, המתהפך כעתר המהפך את התבואה, שנמשלה אליו דוקא תפילתו של יצחק, והעין והעצם יימלאו שניהם לטובה, במקום עששה מכעס עיני, ועצמי עששו, יימלא השם בשתי אותיותיו החסירות על ידי מציאות עמלק, מקור הגאוה הטמאה. וד' מלך גיאות לבש, על ישראל גאותו.

ש

אותם הצדיקים, שההסתכלות העליונה שלהם מעכבת אותם מלהתבונן יפה בדברים המעשיים, צריכים הם להביט מלמעלה למטה, כשם שרוב בני אדם צריכים להתאמץ להשכיל בדברים השכליים מלמטה למעלה, מהתוכן המעשי אל התוכן הרוחני. והם הם בני עלייה המועטים, שמסתכלים מעלייתם העליונה אל הבית הכללי, המדור הרגיל של בית ישראל הגוי כולו.