קטגוריה:שמות ו ב
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני יהוה.
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהֹוָה.
וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
וַ/יְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַ/יֹּ֥אמֶר אֵלָ֖י/ו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים (מקור):
וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים
אֶל־מֹשֶׁ֑ה
וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו
אֲנִ֥י יְהוָֽה
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו:
- "אֲנִי יְהוָה.
פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא יְיָ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא יְיָ הוּא דְאִתְגְלֵיתִי עֲלָךְ בְּגוֹ סַנְיָא וַאֲמָרִית לָךְ אֲנָא יְיָ: |
רש"י
"ויאמר אליו אני ה'" - נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני; ולא לחינם שלחתיך, כי אם לקיים דברי, שדיברתי לאבות הראשונים.
- ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות: "אני ה'" - נאמן ליפרע, כשהוא אומר אצל עונש, כגון (ויקרא יט יב): "וחללת את שם אלהיך אני ה'"; וכשהוא אומר אצל קיום מצוות - כגון (ויקרא כב לא): "ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם אני ה'" - נאמן ליתן שכר.
ויראה לומר מפני שכתוב "וידבר אלקים", והוי למכתב 'וידבר ה או 'ויאמר אלקים', אבל "וידבר אלקים" לא מצאנו זה רק כשהוא מדבר במדת הדין, כי כל דבור לשון קשה, והטעם לפי שהמדבר מחתך הקול בכח, לכך כל לשון דבור הוא קשה. וגם חתוך לשון הדבור הוא דבר מבורר ושפה ברורה, וכל מי שמדבר במשפט מדבר מבורר בשפה ברורה. ולכך גם כן בא לשון דבור כשהוא מדבר עם האדם פנים אל פנים, כי הדבור פנים אל פנים הוא גם כן דיבור מבורר. לכך כאשר נזכר אחר הדבור אמירה - הוא בא על דבור מבורר פנים אל פנים, שהרי כתיב לשון אמירה אחריו שהיא לשון רכה (רש"י להלן יט, ג), לומר לך כי מקבל הדבור מקבל אותו בלשון רכה. אבל כשלא בא לשון אמירה אחריו הוא בא על דבור קשה, דילפינן (מכות דף יא.) מ"דבר אדוני הארץ אתנו קשות" (ר' בראשית מב, ל):
וכאן מדכתיב "וידבר אלקים" ופירוש הכתוב אלקים היה מדבר עמו בלשון דבור, שהוא דבור מפורש ומחותך, ומאחר כי "אלקים" נזכר כאן ממילא הוא מדת הדין, שהרי אין לפרש אותו כי היה מדבר עמו פנים אל פנים, שזה אינו, שהרי המדבר עמו היה אלקים שהיה מדבר בשפה ברורה, וכאשר מדת המשפט הוא מדבר בשפה ברורה - הרי היא מדת הדין. לכך כאשר כתיב "וידבר ה'" (דברים ב', ט"ז) הוא דבור פנים אל פנים, ולפיכך פירש רש"י בפרשת דברים (שם) שמחטא מרגלים ואילך לא נגלה עליו בלשון דבור שהוא פנים אל פנים, וזה כשאחריו לשון אמירה שהוא רכה. וכאן כתיב "ויאמר אליו אני ה'" האמירה בפני עצמה, שמאחר שכתוב "וידבר אלקים" אי אפשר לפרש רק לשון משפט. אבל במקום שכתיב (כמו בראשית א, ז) "ויאמר אלקים" אף על גב שהמדבר הוא אלקים, היה מדבר בלשון רכה. ובמקום שנאמר "וידבר" ולא נזכר לשון אמירה אחריו הוא גם כן מדת המשפט. כך יראה, והוא נכון על פי דרך רז"ל (שמו"ר ו, א). וכן "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור" (להלן כ, א) הוא גם כן דין (רש"י שם), ופשוט הוא זה. אבל כאשר כתוב "וידבר ה'", שהרי ה' מדת רחמים, אז פירוש "וידבר" שהוא מדבר פנים אל פנים בדבור מפורש:
[ה] דבר אתו משפט וכו'. פירוש בכעס ובמשפט היה משיב לו התשובה על מה שאמר "למה הרעות ולמה זה שלחתני" (לעיל ה, כב), השיב לו במשפט כי 'לא לחנם שלחתיך'. והעונש שהגיע לו כבר נתבאר בפרשה הקודמת (רש"י פסוק א), אבל עכשיו דבר אתו משפטים, דהיינו בתוכחה:
[ו] על שהקשה לדבר ולומר. הקשה הרב המזרחי דמשמע שזאת הפרשה היא תשובה לענין של מעלה, ואם כן מהו שכתב בסוף (רש"י פסוק ט) 'ורז"ל דרשו לענין של מעלה', דמשמע שהוא (רש"י) אינו סובר שהוא מחובר לפרשה של מעלה. ועוד, דמשמע דברי רש"י כאן שהוא מחובר אל מה שאמר "למה הרעות" (לעיל ה, כב), ולבסוף כתב (רש"י ד"ה ויאמר) 'ולא לחנם שלחתיך', שנראה שהוא מפרש שהפרשה הזאת תשובה אל "למה זה שלחתני" (שם), ותירץ שמקרא הזה בלבד "וידבר אלקים אל משה אני ה'" הוא דבוק ומחובר לפרשה של מעלה, ואילו "וארא" (פסוק ג) הוא מילתא אחריתי בפני עצמו, תשובה על "למה זה שלחתני". ומה שכתב (רש"י) 'ורז"ל דרשו לענין של מעלה' היינו הכתובים הבאים אחר כך "וארא וגו'". וכך פירוש הכתוב שאמר לו הקב"ה למשה שלא יראה מה שיהיה נעשה לל"א מלכים בשביל שאמר "למה הרעות" (רש"י פסוק א), ועל זה אמר הכתוב שזה הגיע לו מפני שהקב"ה היה מדבר אתו משפט. והנה מקרא "וידבר" בלבד מחובר לענין של מעלה, אבל "וארא אל אברהם" מלתא בפני עצמו, ואינו מחובר כלל למעלה:
ולא הועיל כלום בפירושו, שהקושיא השניה עדיין במקומה עומדת, שגם "וארא" (פסוק ג) לפי פשוטו הוא מחובר למעלה, אחר שהשיב לו הקב"ה כי יש לו לקיים הבטחה שהבטיח אל האבות, ומשה היה אומר "למה זה שלחתני", אם כן ממילא הוא תשובה לדבריו, ולמה לא ידרוש אותו לשל מעלה, אך קושיא זאת אין מקום לה, כי לדברי רז"ל יהיה פירוש המקראות "וארא אל אברהם וגו'" נדרש למעלה ולא למטה, דהיינו אל "לכן אמור לבני ישראל" (פסוק ו), וזהו נקרא שהוא נדרש לשל מעלה, אבל לפי פירושו של רש"י אף על גב דודאי הוא קאי גם כן אפרשה שלפני זה, מה בכך, הלא כל התורה כך הוא שכל פרשה סמוכה אל שלפניה, ולא נקרא שהיא 'נדרשת לשל מעלה', אך זה נקרא דהוא 'נדרש על שלפניה' - רק כאשר עיקר הפרשה מחוברת לפניה, ואינו ענין למה שאחריו. לכך בסוף הפרשה (פסוק ו) קשה מלשון "לכן", דמשמע שהוא מחובר אל מה שלפניו, ולפי דעת רז"ל לא יהיה מחובר:
[ז] ולא לחנם שלחתיך וכו'. הקשה הרא"ם דמהכא משמע "למה זה שלחתני" (לעיל ה, כב) הוא שאלה ששאלו למה שלחתני אחר ש"מאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה" (שם שם כג), ואילו בפרשה של מעלה משמע כי הוא לשון קבלה 'קובל אני ששלחתני', ואין זה קשיא, שאין כוונת רש"י במה שאמר 'ולא לחנם שלחתיך' שהוא תשובה אל "למה זה שלחתני", אלא הוא תשובה לדברי משה שאמר "למה הרעות", והשיב לו הקב"ה למה אתה אומר "למה הרעות" כאילו שלא היה ממש בשליחותי, ועל זה אמר 'לא לחנם שלחתיך' כמו שאתה סובר:
[ח] לאבות הראשונים. הוסיף 'הראשונים', שזהו עיקר הנאמנות שהוא מקיים את דבריו מה שדבר לאבות הראשונים בימים הקדמונים, והוא מקיים לבניהם אחריהם:
[ט] אני ה' נאמן וכו'. יש מפרשים שלכך זה השם פירושו 'אני ה' נאמן בהבטחתי' מפני שבקריאתו ובכתיבתו הוא גימטריא 'אמן', מפני שהוא נאמן לקיים את דבריו ולאמן את דבריו. ויש מפרשים כי בזה השם יש בו היה הוה ויהיה, והכל בשם זה לומר כי הווייתו בכל הזמנים שהם עבר הוה עתיד, והוא אחד בהם לא ישתנה דעתו, ולפיכך נאמן בהבטחתו לשלם. ויש בזה עוד דבר נפלא לחכמים, כי זה השם מורה על תשלום השכר עד שלא ישאר לבריה אצל בוראה דבר שלא ישולם, כי זה השם הגדול הוא ה' אמת, כדכתיב (ירמיהו י', י') "וה' אלקים אמת", כי זה השם מורה על אמתת עצמו יתברך שמו, שהרי הוא שמו המיוחד, ובשביל כך מורה על אמתתו, ולפיכך ממנו ההתאמתות, ולכך אמר בכל מקום "אני ה'" נאמן לשלם, ואין כאן מקום זה:בד"ה דבר אתו משפט כו' נ"ב ול'נ אף שבמקומו' אחרים לא דרשינ' הכי כמו ויאמר אלהים אהיה אשר אהיה שאני הכא משום שכתוב אחריו אני ה' הפוך זה דרשינן וק"ל מהרש"ל:בד"ה על שהקשה כו' נ"ב אבל למה זה שלחתני הוא הגורם כדפי' ומ"ה אמר שהקשה כו' ר"ל אותו דיבור של למה זה הרעות דיבר בלשון קושי וע"י למה זה שלחתני וקושי של השי"ת היינו שלא היה מדבר עמו בפנים יפות בגילוי שכינה כדרכו ודוק מהרש"ל: בא"ד הרי לך בהדיא כו' נ"ב וחיבור זר וקשה הוא להפריד בין הפסוק בכדי אלא כדפי' כל מה שדיבר אח"כ עמו היה דרך קשו' לבד העונש של עת' תרח' שהוא ע"פ המדרש ומ"מ אין זה ממש תשובה על הראשונות ודוק ומ"ש לא לחינם שלחתיך הוא תשוב' שלא ידאג עוד והוא מהיום והלאה לאפוקי לדברי רז"ל שדרשו שמחובר למעלה והוא תשוב' על העבר ודוק מהרש"ל: בד"ה ולא לחינ' כו' תימה כו' נ"ב ולפי מה שפירשנו שעיקר החטא היה למה שלחתני ולמה הרעות רק שהרהר אחר מדותיו א"כ השיב לו על זה ודוק מהרש"ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' – נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַמִּתְהַלְּכִים לְפָנַי. וְלֹא לְחִנָּם שְׁלַחְתִּיךָ, כִּי אִם לְקַיֵּם דְּבָרִי שֶׁדִּבַּרְתִּי לָאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה מָצִינוּ שֶׁהוּא נִדְרָשׁ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת: "אֲנִי ה'" – נֶאֱמָן לְהִפָּרַע, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר אֵצֶל עוֹנֶשׁ, כְּגוֹן (ויקרא יט,יב): "וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'". וּכְשֶׁהוּא אָמוּר אֵצֶל קִיּוּם מִצְוֹת, כְּגוֹן "וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם אֲנִי ה'" (ויקרא כב,לא) – נֶאֱמָן לִתֵּן שָׂכָר (ספרא אחרי מות ח,א).
רשב"ם
אני ה': ושמי מתפרש שיש בידי לקיים הבטחתי:
רמב"ן
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' באמרו וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' כי מה ענין הדבור הזה וכבר נאמר לו בסנה אנכי אלהי אביך וגו' ומרע"ה כבר ידע את אלהיו ומה הצורך שיודיעהו עתה בדבר הזה אני ה' ולא ד"א. ועוד אם וידבר אלהים נאמר על מלאך שראה בסנה כדברי המפרשים שהוא היה המדבר עמו איך אם כן אמר על עצמו אני ה' והוא השם המפורש שיאמר בלבד על הסבה הראשונה יתברך ולא ישתתף בו אחר ואיך יאמר המלאך על עצמו אני ה' גם אמרו וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו הוא זר כי באו שתי לשונות על ענין א' דבור ואמירה עד שמפני זה אז"ל שהדבור הוא שדבר אתו קשות על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות לעם הזה ושויאמר אליו אני ה' הוא ענין אחר שנאמן לשלם שכר למתהלכים לפניו באמת והנה וידבר אלהים אל משה לפי זה הפי' הוא מאמר קצר כי אין כל דבור לשון קושי. וכל נבואות מרע"ה באו בלשון וידבר ולא היו דברי קושי ותוכחה גם אמרו אני ה' יראה שאין ענין לו כי מי לא ידע בכל אלה שהוא יתברך נאמן לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו:
השאלה הב' באמרו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם כי הנה הכתובים מעידים שדבר השם עם האבות פעמים רבות בשם ה' אם במעמד בין הבתרים לאברהם אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. ואם בפרשת המילה וירא ה' אל אברהם ואם כן איך אמר בכאן ושמי ה' לא נודעתי להם. וכבר השתדל רש"י לתקן זה באמרו לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא ניכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה' שהרי הבטחתים ולא קיימתי עשה לא נודעתי לא ניכרתי לענין הנסים והנפלאות ולקיום הבטחותיו ומבאור חלופו בספורים כי הנה כל מה שהבטיח לאברהם וליצחק וליעקב מהזרע ובטחון האויבים הכל נתקיים ואמנם ירושת הארץ כבר נאמר לאברהם ודור רביעי ישובו הנה ואין להם ע"ז א"כ תרעומת שלא קיים הבטחתו. וכבר נרא' מדברי רש"י חולשת פי' המדרש בפי' הפסוק הזה:
השאלה הג' באמרו וגם הקימותי את בריתי אתם וגו' וגם אני שמעתי וגו'. כי הנה מלת וגם מוסיף על ענין הראשון ומה ענין קימת הברית לשם ה' שלא נודע לאבות גם מה ענין שמיעת נאקת בני ישראל לברית אשר כרת עם אבותיהם:
השאלה הד' באמרו לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגו' כי הנה ההוצא' אותם מתחת סבלות מצרים הוא עצמו הצלתם מעבודתם והוא עצמו גאולתם משם ולמה אם כן עשה ג' דבורים בענין א' גם כי אמר וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ולא אמר המציל אתכם מעבודתם ולא הגואל אתכם. ויקשה גם כן איך נמשכו כל הענינים האלה ממה שייעד בראשונה כמו שיורה עליו מלת לכן:
השאלה הה' באמרו ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה ומשה עשה על זה ק"ו הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה והיא שמבואר הוא שיש על זה פרכה רבה שנ' מה לישראל שלא שמעו מפני קוצר רוח ומעבודה קשה תאמר בפרעה שאין לו קוצר רוח ולא עבודה קשה לא ראי זה כראי זה.
השאלה הו' באמרו וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל וגו'. ומהו הצווי הזה שנתחדש עתה כי זה עצמו כבר צוה בו מרע"ה ממראת הסנה פעמים רבות וכן אהרן אין ספק שנצטוה עליו ומה חדש הכתוב בזה המאמר:
השאלה הז' למה זכר הכתוב כאן יחס ג' שבטים ראובן שמעון לוי בניהם ובני בניהם ולא זכר דבר משאר השבטים ואם אמרנו שעשה זה לכבוד מרע"ה היה ראוי שיזכור יחס לוי בלבד וראובן ושמעון למה לו לזכור בתיהם במקום הזה:
השאלה הה' למה זכר הכתוב בכאן שני חיי לוי ושני חיי קהת ושני חיי עמרם ולא זולתם. ובמדרש אמרו (ש"ר פ"א) למה נמנו שנותיו של לוי להודיע כמה היו ימי השעבוד שכל זמן שאחד מן השבטים היה קיים לא היה שעבוד שנא' וימת יוסף וכל אחיו וגו' ואח"כ ויקם מלך חדש ולוי האריך ימים על כלם ושני חיי קהת קל"ג ושני חיי עמרם קל"ו מחשבון זה אנו למדי' על מושב בני ישראל ת' שנה שאמר הכתוב שלא בארץ מצרים לבדה היו אלא מיום שנולד יצחק שהרי קהת מיורדי מצרים היה חשוב כל שנותיו ושנות עמרם ופ' שנים של משה ולא תמצאם ת' שנה והרבה שנים נבלעים לבני' בשני האבות וכמו שהביא רש"י בפירושיו וידוע שאין המספר הזה מלוי קהת ועמרם מלמד אותנו הדבר הזה באמת ומהצורך היה אם כן להודיענו זה:
השאלה הט' למה בא דבור אחר למרע"ה דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך כי הנה זה נכלל במ"ש למעלה לו ולאהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים וידוע שזה היה עצם השליחות לדבר אליו את כל דברי השם ומה צורך היה אם כן באזהרה הנכפלת הזאת:
השאלה הי' במאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. כי הנה זה עצמו כבר אמרו בעת שנצטוה בשליחות שנא' לא איש דברים אנכי וגו' וגם למעלה בתחלת הסדר נאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים ולמה אם כן זכרו כאן פעם ג' ומה החדוש אשר חדשנו:
השאלה הי"א במה שהשיב השם ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך כי הנה זה עצמו כבר השיבהו בעת שנצטוה על השליחות שנא' והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים ואיך לא הוכיחו יתברך ע"ז לומר הלא כבר דברת זה לפני והשיבותיך תשובה נצחת והודית בדבר וקבלת ללכת בשליחותי ואך עתה תחזור לקנתר בדברים:
השאלה הי"ב במה שאמר ואני אקשה את לב פרעה והיא השאלה שהראשונים כלם נתקשו בה מאד באמרם אם הש"י הקשה לבו מה פשעו. ובפי' הפסוקים אבאר בזה דעת הרב המורה ושאר המחברים ואגיד לך הספקות המתחייבי' אליהם ועלימו תטוף מלתי. ובכלל הספק הזה שבאו בכאן ב' פסוקים וענין שניהם א' ולא ימלט מהיות א' מהם מותר וכפל מבואר והם. הא' ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרי'. והב' ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים וגו' שהמכוון באחד מהם הוא המכוון באחר בלי ספק. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלן.
וידבר אלהים אל משה וגו' עד אלה ראשי בית אבותם. אין הכוונה באמרו ושמי ה' לא נודעתי להם שלא נגלה לאבות בשם. כמו שנגלה למרע"ה באותו שם ומדה כי הנה מצאנו באברהם אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ונאמר ויקרא שם אברהם בשם ה'. וביעקב נאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואין גם כן הענין כמו שכתב רש"י שהרי הבטחתים ולא קיימתי כי הנה ירושת הארץ לא הבטיחם עליה בחייהם כי אם שדור רביעי ישובו הנה ולא היה להם אם כן מקום להתרעם עליו והנה ייעד לאברהם בזרע וקיים הבטחתו וכן לשאר האבות הבטיחם בדברים וקיימם גם אין לפר' ושמי ה' לא נודעתי להם על ענין הנסים שלא נעשו לאבות ונעשו למרע"ה מההפך המטה נחש וצרעת היד כדברי קצת המפרשים שהרי כבר נעשו נסים רבים לאבות אם לאברהם באור כשדים ועם פרעה על דבר שרי ואם בענין סדום ועמורה והצלת לוט וענין אשתו שהיתה נציב מלח ואיך נאמר אם כן שלא נעשו לאבות ובימיהם נסים רבים וגדולים מאשר נעשו למרע"ה קודם הדבור הזה אבל פי' הפסוקים האלה לדעתי כן הוא שבעבור שמרע"ה היה מתיאש מהגאולה וכן ישראל כולם וכמו שאמר מאז באתי לדבר בשמך וגו' הודיעו יתברך שהגאולה היתה מחוייבת והכרחית שתהיה וזה מג' סבות הא' מפאת האל ית' עצמו לפי שלא נגלה לאבות באופן שידעו ויכירו אותו והיה זה לפי שהיתה נבואתם ע"י אמצעי ועם היות הדברים יוצאים מהמקור הראשון יתברך הנה לא היה נודע וניכר אצלם שפע הסבה הראשונה רק ע"י אמצעיים וז"א אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' רוצה לומר אני ה' סבת הסבות מחוייב המציאות האמנם נראיתי לאבות בשם אל שדי וגם כן נראיתי אליהם בשם ה' כי פעמים נראיתי אליהם באותו שם גם כן ויהיה לפי זה אמרו ושמי ה' כמו ובשמי ה' כי יהיה בי"ת באל שדי מושך עצמו ואחר עמו ובשמי ה' וכמוהו מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך שענינו ומאת שדי כמו שכתב הראב"ע וכן בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר ואיל וגו' שהוא כמו ובאיל ורבים ככה כן הענין בכאן אני ה' וארא אל האבות בשם אל שדי ובשמי ה' אבל עכ"ז לא נודעתי להם ר"ל לא הייתי נודע וניכר אליהם לפי שלא נבאו פנים בפנים כי אם ע"י אמצעיים זאת היא הסבה הראשונה. וענינה שהיתה הגאולה הכרחית כדי שישר' ומשה כל א' במחיצתו ומדרגתו ינבא פנים בפנים באופן שיכירו וידעו כבוד ה' וגדלו מה שלא נודע לאבות עד הנה לפי שלא היתה נבואתם פנים בפנים. וזכר הסבה הב' באמרו וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען רוצה לומר וגם יש סבה אחרת מחייבת הגאולה והיא מה שנשבעתי וכרתי ברית לאבות על ירושת הארץ וקרא אותה ארץ כנען לפי שעם היות כוללת ז' עממים כלם היו מזרע כנען. והוסיף לומר את ארץ מגוריהם אשר גרו בה להודיע שלא נתקיים בהם ייעוד ירושת הארץ כי הם אע"פ שישבו בה הנה כגרים וע"ד גרות היו בתוכה ולא נתקיים הייעוד אם כן בימיהם וזהו ארץ מגוריהם אשר גרו בה. והיה אם כן הקב"ה מחוייב להוציא את בניהם ממצרים כדי להורישם את הארץ לקיים שבועתו. וזכר הסבה הג' באמרו וגם אני שמעתי וגו' רוצה לומר גם יש סבה ג' מחייבת הגאולה והיא שאני שופט כל הארץ ושמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם וראוי לעשות משפט וצדקה יאמר על זאת הסבה ואזכור את בריתי ואין פירושו הברית שכרת לאבות על ירושת הארץ כי זה כבר זכרו אבל הוא הברית שכרת עמו בין הבתרים ששם נדר על זה כמו שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי שזכר ג' הסבות האלה הוליד מהן מה שרצה והתחיל מהאחרונה דסמיך ליה לפי שהיא הראשונה שתתקיים בזמן והוא אמרו לכן אמור לבני ישראל אני ה' סבת הסבות כלן ובב"ת היכולת והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרי' והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים כלומר שמפני ששמע נאקתם וצעקתם יושיעם ויוציאם מגלותם. ולפי שבמצרים היה להם הצער והצרה בג' מינים הא' בסבלות המסים כמו שאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם לכן אמר על זה והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שהם המסים. והב' העבודות פרך שבנו ערי מסכנות לפרעה והיו כל ימיהם בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה גם לכל עם מצרים היו עובדים וכנגד זה אמר והצלתי אתכם מעבודתם. והג' היה הריגת בניהם שהיו משליכים אותם ליאור שהיא הקשה שבכולם ועז"א וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים רומז למכת בכורות ולקריעת ים סוף שהיו במשפט ע"ז כמו שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהם הרי שהשיב בזה על הנאקה וצעקת העם והנה זכרה ראשונה לפי שהיא קדמה בזמן רוצה לומר היציאה מעבדות מצרים. ואמנם כנגד מ"ש אני ה' וארא שהיא הראשונה שזכר אמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא וגו' רוצה לומר אחרי צאתכם ממצרים תבואו להר סיני ותקבלו את התורה פנים בפנים ואז תכירו ותדעו את השם הנכבד כי תנבאו ממנו בלי אמצעי כמו שיתב' מה שלא זכו אליו האבות וזהו וידעתם כי אני ה' ואמר המוציא אתכם וגו' לפי שצאתם ממצרים ונתינת התורה שניהם היו בלי אמצעי. ואמנם כנגד הסבה האחרת משבועת האבות על ירושת הארץ אמר והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב וגו' ועם היות שלא נתתיה ירושה לאבות עצמם אתן אותה לכם מורשה כלומר לא בדרך גרות כמו הם אלא בדרך ירושה וממשלה החלטית ונזכרו אם כן ג' החסדים האלה כפי זמניהם היציאה ממצרים בראשונה ומעמד הר סיני אחריהם וירושת הארץ אח"כ ועם מה שפירשתי בפסוקים האלה הותרו ד' השאלות הראשונות. ונשאר לפר' מה ענין שם אל שדי שנזכר בפסוקים האלה. וכבר ראיתי דברי הראב"ע שברח מפי' הגאון שפי' שדי שאמר לעולם די ולא נחה דעת הראב"ע בזה ופי' הוא עליו ששדי ענינו שודד המערכות ומבטלם כרצונו מפני הדבק בו. או הוא כדברי הנגיד רב שמואל שפירשו מנצח ותקיף ושניהם קרובים בענין. האמנם עם ההשתכלות אין האמת אתם לפי שעם היות האל יתברך מבטל המערכות העליונות הנה אין ראוי שיקרא שודד או משדד כי ענין שודד הוא גזלן מעול וחומץ כמו בשלום שודד יבואנו. ישליו אהלים לשודדים. (עובדיה א׳:ה׳) אם גנבים באו לך אם שודדי לילה. ואיך יכנה הכתוב את השם הנכבד בתואר מגונה אשר כזה. גם מנצח אין ראון שיאמר עליו יתברך כי אינו לוחם עם שום בריה ולא אחד מבריותיו עושה עמו מלחמה לשיאמר עליו מנצח אבל יכול ושליט מנהיג ומושל הם התארים שראוי שיוחסו אליו בערך השמים לא שודד ולא מנצח אבל אמתת הענין הוא מה שפי' בו הגאון רבינו סעדיה שפי' שדי הוא מי שאמר לעולם די ואין ראוי להקשות מפאת השי"ן שהיא במקום אשר ואיך תפול בשם הנכבד כי הנה מצינו אהיה אשר אהיה שבין שני השמות הקדושים ההם באה מלת אשר סמוכה לאהיה הראשון ככה אל שדי נסמכה לשם האל שי"ן שדי וענינו כאלו אמר האל אשר אמר די וענין זה הנה מה שיורה היות העולם נברא ברצון רוצה וכונת מכוין ושאינו ע"צ החיוב הוא שיעור העולם ושיעורו השמים וכוכביהם ומספרי השכלים הנבדלים ומלאכי השרת שלא היתה הגבלת שיעורם ומספרם אלא דבר רצוני ממנו יתברך ועז"א השלם רבי אליעזר הגדול שהיו השמים נמתחים והולכים עד שאמר להם די ר"ל שלא היו השמים באותו שיעור שהן מסבת החומר שנעשו ממנו שלא הספיק ליותר מזה אין הדבר כן כי הם לא נבראו מדבר ולכן היה אפשר להיותן נמתחים והולכים ויותר גדולים ממה שהן אלא שהאל יתברך ראה בחכמתו שזה היה שיעור הנאות אליהם והוא אמרו עד שאמר להם די. הנה התבאר ששם אל שדי ענינו האל שאמר לבריותיו די. גם נכון מה שפירשו בו אחרים אל שדי האל שדי לו במציאותו כי הוא המחוייב לעצמו ואינו מקבל מציאותו מסבה אחרת כי הוא די לעצמו וכפי הדרכים האלה ראוי שיפורש השם הזה ולא כדברי הראב"ע וספר הכתוב שהגיד משה הדברים האלה לבני ישראל ושהם לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה והן שתי סבות הא' קוצר רוח רוצה לומר שקצרה נפשם בעמלם. והב' בעבודה קשה שהיו עושים שלא היה להם פנאי אפי' לשמוע בשורות טובות והיה אם כן הקוצר רוח בנפש והעבודה קשה בגוף. והנה לא אמר הכתוב שלא האמינו כי מאמינים היו שפקד ה' את עמו אבל לטרדת נפש' ועמל גופם לא היה להם פנאי לשמוע אל משה. והנה אמר אחר זה וידבר ה' אל משה לאמר בא דבר אל פרעה וגו' להודיע שבמקום הזה עלה מרע"ה לדבר עמו השם פנים בפנים והוא אשר יאמר עליו וידבר ה' אל משה ולזה לא תמצ' בלשון הזה בדבורי השם למשה עד עתה וגם בשאר הנביאים לא תמצא וידבר ה' כמו שנא' במשה אלא ויהי דבר ה' אלי לאמר או ויאמר ה' אלי לא וידבר ה' ולפי שהיתה זו אליו מעלה רמה לזה רשם אותה הכתוב כאן וצוהו שיבא אל פרעה רוצה לומר שיכנס בהיכלו מבלי קריאה. ומפני זה עשה מרע"ה ק"ו מזה לענין באמרו הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה רוצה לומר הן בני ישר' עם היותם מאמינים לא שמעו אלי מפני טרדת נפשם ועמלם ואיך אם כן ישמעני פרעה שאינו מאמין בדבר מזה ויתחברו א"כ שתי סבות מונעות השמיעה הא' מפאת השומע פרעה שאינו מאמין לדברי ולכן לא ירצה לשומען. והב' מצד המדבר המשמיע אני אני הוא שבהיותי ערל שפתים יקוץ משמוע דברי וזהו הק"ו שאז"ל והוא ק"ו אמתי שאם בני ישראל לא שמעו בהיותם מאמינים איך ישמע פרעה עם היותו בלתי מאמין ולכך לא תלה מרע"ה ענינם באמונה כי אם בשמיעה. והנה באמרו וידבר משה לפני ה' לאמר מגלה לנו כלל גדול בתורה שאין הכוונה תמיד במלת לאמר שיאמר אותו לאחרים וכמו שהוכיח הרמב"ן בראיות ישרות אבל ענינו זכרון אופן הדבור כאלו אמר כאן וידבר משה לפני ה' באמרו הן בני ישראל וגו'. והותרה בזה השאלה הה'. ואמנם אמרו וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל וגו' אפשר לפרש שמרע"ה כשא"ל השם בא דבר אל פרעה וגו' חשב שלענין ישראל נעשה אהרן שותפו לא לענין פרעה שהכל היה תלוי בו וע"כ אמר הן בני ישראל וגו' ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים ולכך הוצרך הש"י לתקן ענינו בב' אופנים הא' במה שצרף אהרן עמו בשליחות כלו אם אל בני ישראל ואם אל פרעה כמו שכבר א"ל בתחלה ולזה בא הדבור הזה אל משה ואל אהרן שניהם יחד. לא שינבאו שניהם במדרגה אחת אלא משה במדרגת מעלתו ואהרן במדרגתו אבל ביאר שגם לענין פרעה יהיה אהרן שותף בשליחות כמו בענין ישר'. והב' שצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים ר"ל שבני ישראל יטו אזן לדבריהם ויתחברו אליהם ויכבדום כראוי וכן אל פרעה מלך מצרים שיכבדם ולא יקל במוראם ובזה ישמעו אליהם בני ישראל וישמע אליהם פרעה ויקבלו כלם את דבריהם בכל מה שיצטרך להוציא את בני ישראל ממצרי' ויהיה אמרו ויצום כמו כי הוא צוה ונבראו הוא צוה ויעמוד אני צויתי למקודשי ואת העורבים צויתי לכלכלך הנה צויתי אשה אלמנה וגו' כי כל מה שיקבע הש"י בלבב כל בריה מדבר ובלתי מדבר לעשות מסכים לרצונו האלהי יאמר עליו לשון צווי וע"ז נאמר כאן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים כלומר שנתן חנם וכבודם ומוראם עליהם. והנכון אצלי עוד בפסוק הזה שהש"י צוה למרע"ה בלבד ענין השליחות ידבר לאהרן בלבד גם כן עליו ועתה במקום הזה דבר לשניהם יחד וצום בעצם השליחות אם לבני ישראל ולפרעה וכן הוא גם היום מנהג המלכים כשירצו לשלוח שני שלוחים בשליחות מה גדול הערך ידברו לכל א' ואחד בפני עצמו תוכן הדבר וענינו ואחר כך ידברו לשניהם יחד ועוד אפרש זה באופן אחר. והותרה בזה השאלה הו':מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אני שמעתי וכו' כ"ז כבר אמר לו בדבור הראשון במראה הסנה, ומ"ש ג' פעמים אני ה', אני ה' והוצאתי, וידעתם כי אני ה', ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', אין לו באור. ומה שכפל והוצאתי והצלתי וגאלתי:
"וידבר אלהים אל משה". כל הדבורים שדבר עמו עד עתה כתיב ויאמר אלהים, ועתה הפעם הראשון דכתיב וידבר אלהים, וכבר בארתי בס' התו"ה (ויקרא סי' ג' וסי' ד') ההבדלים שבין דבור ואמירה, שהדבור הוא הדבור בארך, ואמירה מציין הלשון שנאמר לו, וכשאמר וידבר ה' אל משה לאמר מציין במלת וידבר שדבר עמו בארך והודיעו סודות התורה והלכות שנמסרו לו בע"פ, ובמלת לאמר מציין הלשון שנאמר לו בתורת הכתב, ושם בארתי שלא בא לשון זה רק במשה לא בשום נביא, שרק עם משה דבר בארך ומסר לו צפונותיו וסתריו, אבל ביתר נביאים לא בא רק לשון אמירה, עיי"ש בארך, וכן משה בתחלת נבואתו היה מדרגתו כמדרגת יתר נביאים כמ"ש במראה הסנה, לכן בא תמיד לשון אמירה, ועתה הפעם הראשון שהעלהו למדרגת הדבור שזה מיוחד למשה לבד, והדבור התחיל בשם אלהים וסיים בשם הויה, ויאמר אליו אני ה', וכמ"ש בזוהר דרגא בתר דרגא, כי יש הבדל בין בהנהגת העולמות בין בהשפעת הנבואה בין שם הויה ליתר השמות, שהנהגת השי"ת יהי' לפעמים השגחה במצוע הטבע, שהגם שעולם כמנהגו נוהג בדרך הטבע והליכות המערכה אשר יסד ה' בעולמו, בכ"ז הכין ה' השפעה רוחניית השגחיית שהיא רוח החיה באופנים, והיא חיות הטבע והמערכה כנפש המחיה את הגויה, והגם שהיא נסתרת ונעלמת כנפש המסתתרת בגויה, בכ"ז היא העקר בהנהגה והיא ערוכה בכל ושמורה לפי חוקי השכר והעונש, שאם ייטיבו מעשיהם תתעורר השפע הרוחנית האלהית שהיא נשמת הטבע להשפיע ע"י הטבע כל טוב וברכה, ואם יקלקלו מעשיהם יסתמו מקורות השפע, והחיות הרוחני הרצוא ושוב באופני המערכת והתולדה יחלש ויגוע, או יתהפך לענבי רוש אשכלות מרורות וראש פתנים אכזר ליסר ולהעניש, והנהגה זאת עלומה מאד וסתומה, ועם האבות והצדיקים עד דורו של משה התנהג במדה זו וההשגחה היתה כעוטיה בדרכי הטבע, ונודעה ע"י נסים נסתרים, והנהגה זו מיוחסת לשאר השמות והכנוים שנקרא בהם הבורא ית' ע"ש פעולותיו והנהגתו בכל עת לפי העת והמונהגים, וכן בהשפעת הנבואה התגלה להאבות לפי האלהות המתפשט בעולם להיות חיות העולמות ונפשם כנפש המתלבשת בגויה, וע"כ היתה נבואתם במראה ובמחזה לפי הלבושים והמסכים שבהם תתלבש האלהות בעולם עולם, וכן חלה על נפש הנביא בענין זה שהיא נפש מלובשת בגויה, שהנפש עם הגויה שהיא העולם הקטן נערכת כדמיון האלהות השוכן בעולם והיא נפש וחיות של העולם הגדול, וע"כ חזו מחזות ודמיונות נלקחות מציור העולם הגדול ומן השקפת הכח המדמה שדרך הכח הזה ובאמצעותו חלה הנבואה על שכל הנביא, והיה הנבואה ע"י שמותיו וכנויו לא על ידי שם הויה, כי שם הויה מורה על האלהות כפי מה שהוא בעצמו בלא התלבשות בעטוף ומסך העולמות, שזה לא יכלו להשיג, ועז"א וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, כמ"ש אל שדי נראה אלי בלוז, אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, שהגם שהשיגו גם שם הויה כמ"ש ויקרא שם אברם בשם ה', וכדומה, לא השיגו אותו כפי שהוא בעצמותו רק כפי שהוא מלובש בשאר שמות שבהם ישכון כבוד בהיכלו, וכמ"ש בזוה"ק אית גוונין דמתחזיין ואית גוונין דלא מתחזיין, ואלין דמתחזיין לא זכה בהו בר נש עד דאתו אבהן וקיימו עלייהו, וע"ד כתיב וארא דחמי אינון גוונין דאתגליין, ומאן גוונין דאתגליין אינון דאל שדי, דאינון גוונין בחזי עלאה, וגוונין דלעילא סתימין דלא אתחזיין לא קאים אינש עלייהו בר ממשה, הה"ד ושמי ה' לא נודעתי להם לא אתגלית לון בגוונין עלאין, ואי תימא דאבהן לא הוו ידעי בהו אלא הוו ידעי מגו אינון דאתגליין, ר"ל שנבואת משה הי' באספקלריא המאירה והשיג את האלהות כפי מה שהוא בעצמו למעלה מן העולמות, מפשט מכל ציור ותמונה הנלקח מציור העולמות, וכן שפע הנבואה חלה על שכלו שלא באמצעות כח המדמה שהוא כח גופני, כי היה כאחד מן השכליים וכנפש מפשטת מן הגויה, ונבואה זו מיוחסת לשם הויה ב"ה, וע"כ האבות השיגו מראה ודמיון, כי היתה נבואתם באמצעות מחזה העולמות ובאמצעות הכח הדמיוני, והיתה הנבואה ע"י שם שדי, ששם זה מורה שאמר לעולמו די, וגבל ומדד וקצב חוקי הטבע, כי מצד שם הויה אין די ואין גבול וקצב, כי בו יפליא פלאות ויחדש אותות ומופתים כפי רצונו הבחיריי שאין לו סוף, וע"י שהשיגו נבואתם ע"י אספקלריא שאינה מאירה ראו מראה ודמיון, כמ"ש וארא אל אברהם וכו' שראו מראה ודמיון כי היתה הנבואה באל שדי, אבל בשמי ה' שהיא הנבואה באספקלריא המאירה שישיגו את האלהות שלא דרך חלונות העולמות ולא ע"י מחזה המדמה שאז לא יראו שום מחזה ודמיון רק ישיגו השגה מדעיית בחלות השפע מהאין סוף בעצמו על כח השכל לא נודעתי להם, לכן אמר לשון ידיעה כי בהשגה זו אין שם שום ראיה רק ידיעה מדעיית בלבד וכמ"ש במראה הסנה בארך, ור"ל שהגם שידעו גם מן שם הויה, היה השגתם את שם הויה ע"י התלבשות שאר השמות וכמ"ש בזהר הנ"ל ואי תימא דאבהן לא הוו ידעין בהו אלא הוו ידעי מגו אינון דאתחזיין, וע"כ אמר וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', וכמ"ש בזהר דרגא בתר דרגא, שהתחיל בשם אלהים שבו נבא משה עד השעה ההיא, ותיכף אמר לו אני ה', שהוא ההשגה שישיג ע"י שם הויה, וכן שההנהגה עם משה ודורו תהיה ע"י שם הויה שאין לה שום קשר עם הטבע וחוקותיה, כי בדור המדבר עשה נסים נגלים ונפלאות גדולות מתמידות שדומים כבריאת העולם שברא חדשות אשר לא היו וזה מיוחס לשם הויה שהוא למעלה מן הטבע וחוקותיה, וזה היה ג"כ תשובה עמ"ש למה הרעותה לעם הזה, כי בסדר ההנהגה לפי חוקי הטבע היה ראוי שבעת הגיע תור הגאולה יקל עול השעבוד מעליהם, וכמ"ש בירושלמי (פ"ק דברכות) שמדמה גאולת ישראל לעלית השחר, כמו שבעלות השחר יזרח האור מעט מעט בהדרגה כן גאולת ישראל תחלה וישב מרדכי אל שער המלך ואח"כ ליהודים היתה אורה, וזה רק בעת שתהיה הגאולה ע"י נסים נסתרים כמו שהיה בימי מרדכי, אבל בסדר ההנהגה הנסיית יהיה בהפך שבעת הגאולה צריך שיגדל הגלות והשעבוד, והלידה תהיה מתוך חבלים גדולים, ומאופל גדול מעוף צוקה יבא פתאום אור שבעתים, ועז"א עתה תראה אשר אעשה לפרעה, ר"ל עתה שהגיע קושי השעבוד עד למעלה, פתאום יזרח שמש הגאולה, ועז"א לו אני ה'
שההנהגה עתה הוא בשם הויה שבו יעשה נסים גלוים שלא בדרך הטבע:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
אכן, להיות שדיבר משה לפני אל נורא ואיום דברים שאינם מהמוסר, ובפרט לפני מלך גדול, ודבר זה נמשך לצד שהראה לו פנים צוחקות פנים שמחות הרשומים בשם הוי"ה, לזה הראהו ה' פנים של מורא שהם בחינת הדין הרשומים בשם אלהים. והוא אומרו: וידבר אלהים אל משה. ושיעור אומרו: וידבר אלהים, הוא, כי הכתוב יגיד שהיה ה' מדבר כל הדברים האמורים בפרשה בבחינת שם אלהים - שהם פנים המפחידים ומרעידים את הנדבר אליו, ואומרו: ויאמר אליו אני ה', פירוש, על דרך אומרם (ברכות דף ל:): במקום גילה שם תהא רעדה, נתכוון לומר לו כי הגם כי הראהו מדת הרחמים בדברו עמו, לא מפני זה יסיר מסוה הפחד וידבר בלא מורא מלכות שמים. וזה לך האות כי ה' הוא האלהים שהרי הוא מדבר עמו בפנים הנוראים. והבן.
עוד ירצה על זה הדרך: וידבר אלהים, פירוש, דבר אתו משפט, ומה הוא המשפט? כי טענו טענה הנשמעת ואמר: אני ה', פירוש, איך אתה מייחס לי מדה רעה ב"מ, ותאמר אלי: למה הרעתה, והלא אני ה' ומדתי מדת החסד והרחמים וטוב אני לכל, וכמו שכן אמר הנביא (איכה, ג): מפי עליון לא תצא הרעות כי אם הטובות, ומה שאמר שם והטוב הוא על בחינת פרט טוב אחד שהוא להיות אדם צדיק לא יגזור ה' דבר כן אלא ביד כל אדם לבחור בטוב. ותמצא שבכל פעם שיזכיר ה' זכרון תשלום הרע לעושי רשעה ידקדק לומר (ש"א, כד): כי מרשעים יצא רשע, וכן הוא אומר (ירמי', ב): תיסרך רעתך, (ישעי', סד), ותמוגנו ביד עונינו (איוב, ח), וישלחם ביד פשעם מה שאין כן הטוב: (תהלים, פה) ה׳ יתן הטוב, (שם קמ"ה) טוב ה' לכל,
ומעתה, לו יהיה שעברה צרה על ישראל, מי יודע אם היו חייבין כן ועונם גרם או לצד הקודם - לתשלום גזירת העינוי, או לצד קצת מהם שלא האמינו כראוי וכדומה.
והנך רואה כי הזקנים חזרו לאחוריהם ולא הלכו עם משה לפני פרעה, כאומרם ז"ל (שמו"ר פ"ה), והקפיד ה' עליהם באופן כי מהם יצא להם דבר זה, ואיך הוציא מפיו דברים נכרים לומר: למה הרעתה.
עוד ירצה על זה הדרך: להיות שאמר משה: למה הרעתה למה שלחתני, באה התשובה כנגד למה הרעתה - דבר אתו קשות שדיבר לפני אלהיו בלא דרך כבוד והעלים הכתוב הדברים לצד כבודו של משה,
או אפשר שאמר לו שיעמידנו במשפט על זה בעת משפט, וכנגד למה שלחתני השיב ואמר אליו: אני ה', פירוש, רחמן אני, לזה לא יכולתי לסבול ראות ישראל בצער עד עת קץ, והקדמתי לשולחך קודם הגעת הקץ להקל מעל ישראל הצרה של הגלות.
ותשובה זו אינה צודקת אלא אחר שהקדים לומר לו עתה תראה, כי תיכף ומיד יפליא פלא בפרעה מכות נפלאות, ותיכף נסתלק השעבוד.
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (במד"ר פ"ג) בפסוק מוציא אסירים בכושרות - בכי למצרים ושירות לישראל, והם ב' מדות: מדת הדין ומדת רחמים.
ולזה אמר הכתוב, כנגד מה שהכין לדון את המצריים, אמר: וידבר אלהים - שהוא בחינת הדין, וכנגד מה שרצה להטיב לישראל, אמר: ויאמר אליו אני ה'.
ובכלל זה רמז לו כי המכות הגדולות המוכנות לבא על המצריים, הגם שיבואו דרך כלל על כל מצרים וישראל נתונים נתונים המה בתוכם.
ודבר ידוע כי אין המשחית מבחין, ומחבל הכל, ובפרט בבא החשך הדעת נותנת כי בודאי כי יחשיך דרך כלל לכל יושבי ארץ, לזה אמר כי ערך הדינים הרמוזים בשם אלהים אשר הכין ה' להשקות את המצריים תשמש מדת הרחמים לערך ישראל, והוא אומרו: אני ה'. וכן הוא אומר (לקמן כג): ולכל בני ישראל היה אור, (ט ו) וממקנה ישראל לא מת וגו'.
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פל"ג) כי הרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין, והוא עצמו שאמר הכתוב כאן כי גם מדת הרחמים הסכימה לעשות דין במצרים, וזה הוא שיעור הכתוב: וידבר אלהים, שהוא כינוי לדין, ויאמר אליו וגו' אני מודיעך כי מדת הדין זו היא משם הוי"ה, שגם הרחמים נתהפכו עליהם לדין:
עוד ירמוז גם כן כנגד ישראל. על דרך אומרם ז"ל (שם): אשריהם הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת רחמים, והוא אומרו: וידבר אלהים ויאמר וגו', פירוש, מדת הדין זו שאתה רואה נעשית רחמים המתכנת בשם הויה, ומזה יחליט משה בדעתו כי נחתם גזר דין רעת פרעה אפילו בהסכמת הרחמים, ונחתם גזר דין טובת ישראל אפילו במדת הדין, ובזה תחזקנה ידיו בשליחות:
עוד ירצה להשיב על מה שטען משה למה לא קינא ה', ואמר: אלהים אני, והוא אומרו: וידבר אלהים, פירוש, שדבר אליו כי הוא אלהים ומביא במשפט על הכל, ואת פרעה ישפוט משפט שלם.
וטעם שלא מיהר, ויאמר אליו: אני ה'. ושם זה יש בו מדות הרשומים י"ג מדות הרחמים, ואחת מהם הוא ארך אפים - שאינו ממהר לפרוע לרשעים בפועל כפיהם.
עוד ירצה על זה הדרך: וידבר אלהים, ומדת דין זה באה כנגד השליח, שהוא משה, שדיבר לפני ה' שלא כדרך המוסר, אבל כנגד המשתלח אליהם שהם ישראל - ויאמר אליו: אני ה':
עוד ירצה על זה הדרך: וידבר אלהים אל משה - ישב עליו בדין, ויאמר אליו: אני ה', פירוש, הגם שצריך לדון אותך, אליך אני נוהג מדת הרחמים.
והוא שדייק לומר אליו: אני ה', והטעם: על דרך אומרם ז"ל (ראש השנה דף יז.): למי נושא עון? למי שעובר על פשע.
וידוע הוא כי משה עניו מאוד ומעביר על מדותיו יותר מכל הנבראים, לזה נהג ה' עמו במדה זו ונשא עונו, שהיה ראוי לבא עמו במשפט עליו, והוא אומרו: אני ה', ורמז לְמִדת נושא עון, ואין כאן משפט אליו.
עוד רמז ה' סוד אומרו: ה' הוא האלהים (מ"א, יח), והוא אומרו: וידבר אלהים ויאמר וגו' אני ה', וזה הוא גילוי יחוד ה' אשר גילה ה' סודו אל עבדו נביאו נאמן ביתו:
פרשנות מודרנית:
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "שמות ו ב"
קטגוריה זו מכילה את 11 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 11 דפים.