ביאור:הפסוק הראשון בפרשת וארא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרשת וארא

וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק וגומ' (שמות ו').

שאלות

נראה לשאול, מדוע נכתב בשנית, וידבר אלהים אל משה. הלא בפסוק הסמוך דלעיל נאמר, ויאמר ה' אל משה עתה תראה וגומ'? א.

ועוד, מדוע העז משה רע"ה להתריס כביכול בפני המקום, ולומר: למה הרעתה לעם הזה. הלא בתחילת שליחותו טען, לא איש דברים אנכי … ואיך ישמעני פרעה? ב.

ועוד, נראה לכאורה שמילת אליו מיותרת, כי כבר נאמר, וידבר אלהים אל משה? ג.

ועוד, מדוע אמר אלהים אל משה, אני ה'. הלא משה יודע זאת? ד.

ועוד, מדוע נאמר, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב. והלא ה' לא נראה לאבות בגילוי שכינה, כמו שנראה למשה בסנה. לפיכך, היה צריך לומר, ואדבר אל אברהם וגומ'? ה.

ועוד, מדוע נאמר, וארא… באל שדי... ושמי ה' לא נודעתי להם. הלא נאמר לאברהם, ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים (בראשית ט"ו). ועוד, הלא נכתב מספר פעמים בספר בראשית, שה' נגלה לאבות לא רק באל שדי, אלא גם בשם ה'? ו.

כיצד נרמז בפסוק מעלתה של מידת הביטחון בה'? ז.

דוגמא לגודלה של מידת הביטחון בה' ממעשה נחום איש גם זו. ח.

תשובות

נראה להשיב, נאמר ויאמר, ואחר כך נאמר, וידבר. ללמדנו, שה' דיבר עם משה בשתי מידותיו. על כן הפריד הכתוב בין האמירה לדיבור. כי כשהתריס משה לכאורה, דברים קשים בפני ה' באומרו, למה הרעתה לעם הזה. השיבו ה' במידת הרחמים על ישראל. שנאמר, ויאמר ה' אל משה, שהוא מלשון מושה ומציל, עתה תראה את אשר אעשה לפרעה. כלומר, ראשית השיבו ה' על הענין הכללי החשוב, שהוא הוצאת ישראל ממצרים ביד חזקה, במידת הרחמים. שנאמר, ויאמר ה' אל משה. לאחר מכן דיבר ה' עם משה האיש, במידת הדין בתגובה לדבריו הפרטיים. שנאמר, וידבר אלהים אל משה. כלומר, ויאמר, הוא לשון רכה, וידבר, הוא לשון קשה. כפי שנאמר, דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות (בראשית מ"ב). א.

הטעם שאמר משה רע"ה, למה הרעתה לעם הזה. כדי לסנגר על ישראל, ולא עלה על דעתו של משה בחיר ה' ח"ו להתריס בפני ה'. שהרי דבריו נאמרו, לאחר שאנשים מישראל הטיחו בו ובאהרון דברים קשים, באומרם: אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו. כלומר, העלבת שליחי ה', שהיא בבחינת חילול ה' בפרהסיה. משום כך, נזעק משה לסנגר על דבריהם אלו של ישראל, באומרו לה', למה הרעתה לעם הזה. דהיינו, מדוע גרם השעבוד לעם, להיות רעים וחטאים, שאינם ראויים לגאולה. כי משה רע"ה חשב שדבריו אלו, נאמרים במסגרת הסמכות והרשות שקיבל מה'. משום שה' הבטיחו בכלליות, ואנכי אהיה עם פיך. וגם גידלו ה' למעלת אלהים. שנאמר, ראה נתתיך אלהים לפרעה. על כן ה' השיבו, וידבר אלהים אל משה. דהיינו, ה' הבהיר למשה, את מגבלות סמכויותיו. כלומר, אכן ניתנה לך סמכות הדיבור, ודרגה אלוהית כלפי פרעה. אך כלפי שמים, דרגתך מוגבלת. כי אני ה' ואל שדי בנוסף להיותי אלהים. משום כך, עליך לקבל את מעשי מבלי להרהר מידותי, ובמסגרת זו עליך לבצע את שליחותך. ב.

הטעם שנאמר, ויאמר אליו. כדי ללמדנו, שה' דיבר רק עם משה קשות, ולא עם אהרן. משום שמשה התלונן לבדו, ואהרון שתק. למרות שאהרן היה עם משה בעת שדיברו אל פרעה, וגם כשיצאו מאת פרעה. ודבריהם הקשים של האנשים מישראל הוטחו בשניהם. שנאמר, ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט. לכן זכה אהרון שיאמר עליו: הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם וגומ'. דהיינו, עשאו הכתוב עיקר. שנאמר, הוא אהרן, ולא נאמר, הם. וגם הקדים הכתוב את אהרן למשה, בזכות שתיקתו. ג.

הטעם שאמר אלהים למשה, אני ה'. כדי להשיב על אמירת משה, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא היצלת את עמך. דהיינו, ענה למשה, למרות שנראה לך שמידת הדין מתוחה על ישראל, אין הדבר כך. אלא, בכל זאת אני ה' הרחום, ששלחך להציל את ישראל, ולמענם אהפוך את מידת הדין למידת הרחמים. לכן כשהתעכבת בסנה שבעה ימים, גערתי בך במידת הרחמים. שנאמר, ויחר אף ה' במשה (שמות ד'). משום כך נאמר, ויאמר אליו אני ה'. לפי שרצה ה' להזכיר למשה את דבריו בסנה, ולהוכיחו שלא שינה את ההבטחה שנאמרה לו שם. שנאמר, ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה (שמות ג'). לפיכך, אין מקום לתלונת משה. כי לעיכוב המתוכנן של הגאולה, ישנה סיבה. דהיינו, כדי להפרע מן המצרים, ולהראות לישראל שגאולתם איננה בכח הכישוף של משה. אלא, מידי שמים, לכן בתחילה הצליחו חרטומי מצרים לעשות בלהטוטיהם כמעשה משה. אורך תקופת הגאולה נועד גם, על מנת לגרום לישראל לבטוח ולהאמין בה', ובהבטחתו לגאלם בבוא העת. שנאמר, והייתי להם לאלהים וידעתם כי אני ה'. כלומר, עיקר תפקידו של משה בגאולת עם ישראל, היה להחדיר בעם את האמונה והביטחון בה'. משום כך, נגלה ה' למשה התגלות גשמית בסנה, על מנת שכבר בתחילה דרכו יהיה משה, ספוג באמונה ובביטחון גשמיים ביכולת ה'. משום כך ה' דיבר עם משה קשות. כלומר, אם משה המנהיג שנגלתי אליו בסנה, איננו חדור אמונה ובטחון בגאולת ישראל והבטחות ה'. כיצד הוא יכול להחדיר לישראל את האמונה והביטחון בה'. כל כן הזכיר ה' למשה את מעלת האבות, שלמרות שלא זכו לראות את ה' בהתגלות ממשית כבסנה, אלא, זכו רק להתגלות רוחנית, בכל זאת האמינו ובטחו בה'.

ועוד טעם לנאמר, וידבר אלהים … ויאמר אליו אני ה'. ללמדנו, שה' רמז למשה שעל ישראל לשוב תשובה בטרם יגאלו. כפי שנאמר, וידעת היום כי ה' הוא האלהים (דברים ד'). דהיינו, גדולת התשובה היא בכך, שביכולתה להפוך את מידת הדין למידת הרחמים. משום כך נאמר, וידבר אלהים אל משה. דהיינו, מידת הדין. ויאמר אליו אני ה'. דהיינו, מידת הרחמים. כלומר, נתן ה' לישראל את הכח, להפוך את מידת הדין למידת הרחמים, על ידי התשובה. ד.

הטעם שנאמר, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, ולא נאמר, ואדבר אל אברהם אל יצחק ואל יעקב. לפי שכאשר ה' דיבר עם האבות, עמד מעליהם ודיבר עימהם מלמעלה למטה, ככתוב, וארא. דהיינו, אני נראתי. אך לא ניתנה לאבות הרשות והזכות לראות את ה', ככתוב, ושמי ה' לא נודעתי להם. דהיינו, שלא זכו האבות לראות את ה' בחוש הראיה, אלא להתוודע אליו, באל שדי. דהיינו, באמצעות התבוננותם בנסים ובמסרים שנשלחו אליהם מלמעלה, שהוכיחו את קיומו ויכולתו של הבורא היחיד. ודע, שה' נקרא בשמו אל שדי, בזמן שהוא עושה נסים נסתרים, הנראים כדרך הטבע. ונקרא בשם ה', בזמן שהוא עושה נסים גלויים בשינוי הטבע. דהיינו, הנסים שנעשו לאבות, היו כביכול טבעיים ונסתרים, לכן הוצרכו להתבונן ולהתוודע לה'. ואילו הנסים שנעשו למשה ולישראל במצרים, היו גלויים ובשינוי הטבע, לכן היו רק צריכים לראותם ולהאמין בה'. ה.

הטעם שנאמר, ושמי ה' לא נודעתי להם, למרות שנאמר מספר פעמים בבראשית שה' נגלה לאבות בשמו ה'. משום שה' לא נגלה לאבות בשמו המלא, ה' אלהים שהיא הדרגה העליונה בהתגלות, כי זהו שמו המלא. כפי שנאמר, אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים (דברים ד'). כלומר, ה' התגלה לאבות, רק בכינויים מתוך שבעים שמותיו, שהם הדרגות הנמוכות של שמו. ונקבעים לפי פעולות ה' ומדרגת הצדיק אליו הוא נגלה. לכן יחסית למשה רע"ה, נאמר, ושמי ה' לא נודעתי להם. לפי שמשה זכה כבר בתחילת שליחותו, להתגלות ה' מלמטה מתוך הסנה. בזכות גודל המשימה שהוטלה עליו מן השמים, להיות הנציג הראשון של כלל ישראל. ובכך הראה ה' הן למשה והן לישראל את חיבתו ומחויבותו כלפיהם.

וכך יתפרשו הפסוקים הראשונים של הפרשה: וידבר (קשות) אלהים (במידת הדין) אל משה, ויאמר אליו (בלבד ולא לאהרן) אני ה' (מתנהג במידת הרחמים עם ישראל). וארא (נראתי) אל אברהם אל יצחק ואל יעקב (מבלי לתת להם רשות שיראוני, אלא) באל שדי (בכינויים). ושמי ה' (בשם ה' אלהים) לא נודעתי (נתגלתי) להם. וגם (למרות זאת) הקימותי (אקיים) את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען, את ארץ מגוריהם אשר גרו בה (לאחר גזרת השעבוד). וגם (למרות ש)אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים אותם (בקושי גדול יותר מגזרת השעבוד), ואזכור את בריתי (שהשלמת השעבוד הוא תנאי לקבלת הארץ). לכן אמור לבני ישראל אני ה' (נאמן להיפרע מן הרשעים, ונאמן לתת שכר לצדיקים) וגומ'. ו.

נמצאנו למדים מן הפסוק הראשון של הפרשה, שיסוד היסודות ועמוד החכמות הוא, לדעת שה' מצוי ומשגיח על בריותיו ברחמים רבים. ובמיוחד בזמן מבחן האמונה, שהוא בעת צרה וצוקה, שזו העת בה נדרש מן המאמין, לבטוח בה' בטחון מלא. שנאמר, ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דרשיך ה' (תהלים ט'). והבוטח בה', מובטח לו שיתקיים ויתגבר על אויביו. וכן אמר דוד המלך ע"ה, אלהי בך בטחתי אל אבושה אל יעלצו אויבי לי (תהלים כ"ה). דהיינו, שלא סמך דוד על כוחו הרב, אלא שם מבטחו בה'. כי כגודלה של האמונה כך גודלה של ההצלה. שנאמר, ועת צרה היא ליעקב וממנה איושע. ונאמר, ביטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים (ישעיה כ"ו). וכן היתה מרגלא בפומיה דמו"ר אבי, אב"י זצ"ל לאמר כדי לחזק את הביטחון: בטח ועשה. וכן מצינו שמשה בראשית דרכו, הכיר את מעלתה של מידת הביטחון בה', בעת שאמר לה', והם לא יאמינו לי. דהיינו, שעיקר הגאולה היא האמונה. והשיבו ה', מה זה בידך ויאמר מטה… וישליכהו ארצה ויהי לנחש… למען יאמינו כי נראה אליך ה'. לכאורה, מה הקשר שבין הפיכת המטה לנחש לאמונה בה'? לכל היותר ישראל יכולים להאמין מכך שמשה מכשף. אלא, שכוונת ה' היתה שישראל יבינו מתוך המעשה את הרמז הגלום בתוכו. דהיינו, כפי שהמטה הוא עץ יבש וחסר חיים, וניתנה בו היכולת להפוך לבעל חי. ולא זו בלבד, אלא, שאף בלע את תניני פרעה. כך ישראל שמצבם היה כעץ יבש וחסר כל סיכוי, מול המעצמה המצרית. לא זו בלבד שיצאו מעבדות לחרות, אלא, אף יבלעו את שונאיהם. כפי שנאמר, תבלעמו ארץ. משום כך, האמינו ישראל ברמזים שהיו גלומים באותות הסימליים שעשה להם משה. שנאמר, ויעש האותות לפני העם, ויאמן העם. לכן גם בגאולה העתידית הבטיחנו ה' את ישועתו במשל מן העץ. שנאמר, וידעו כל עצי השדה כי אני ה' השפלתי עץ גבה, הגבהתי עץ שפל, הובשתי עץ לח, והפרחתי עץ יבש, אני ה' דברתי ועשיתי (יחזקאל י"ז). ז.

גודלה של מידת הביטחון בה', ניתן ללמוד ממעשה המובא בתלמוד:

מעשה בנחום איש גם זו, שהיה סומא בשתי עיניו, וגידם משתי ידיו, וקיטע משני רגליו, וכל גופו מלא שחין. והיה מוטל בבית רעוע, כשרגלי מיטתו היו מונחים בתוך ספלים מלאים מים, כדי שלא יעלו אליו נמלים דרך רגלי המיטה, מפני שהיה גידם. ואם היו עולים עליו הנמלים, לא היה יכול לנוטלם בידיו ולזורקם. פעם אחת, בקשו תלמידיו לפנות את מיטתו, ואחר כך לפנות את הכלים (מפני שהבית מט ליפול). אמר להם, בני, פנו את הכלים מן הבית, ואחר כך פנו את מיטתי. כי מובטח לכם, שכל זמן שאני בבית אין הבית נופל. פינו תלמידיו את הכלים, ואחר כך פינו את מיטתו, ונפל הבית. אמרו לו תלמידיו, וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה קרה לך כך? אמר להם, בני, אני גרמתי לעצמי. כי פעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משא שלושה חמורים: אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי, פרנסני. אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור, עד שיצאה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיני שלא חסו עליך יסומו. ידי שלא חסו על ידיך, יתגדמו. רגלי שלא חסו על רגליך, יתקטעו. ולא נתקררה דעתי, עד שאמרתי: וכל גופי יהיה מלא שחין. אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך. אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך. ולכך קראו אותו נחום איש גם זו. לפי שעל כל דבר ודבר שעבר עליו, אפילו דבר לא טוב, היה אומר: גם זו לטובה (תענית כא.). ח.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-09.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0227_1