ביאור:מ"ג שמות ו ב
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה
[עריכה]וידבר אלהים אל משה. דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה:
וארא. פרש"י דבר אתו משפט. וגם בכל מקום נ"ל דבר תוכחת דלא כתי' ויאמר אלא וידבר ואב לכלם דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות:
עוד ירצה על זה הדרך להיות שאמר משה למה הרעתה למה שלחתני באה התשובה, כנגד למה הרעתה דבר אתו קשות שדיבר לפני אלהיו בלא דרך כבוד והעלים הכתוב הדברים לצד כבודו של משה, או אפשר שאמר לו שיעמידנו במשפט על זה בעת משפט, וכנגד למה שלחתני השיב ואמר אליו אני ה' פי' רחמן אני לזה לא יכולתי לסבול ראות ישראל בצער עד עת קץ והקדמתי לשולחך קודם הגעת הקץ להקל מעל ישראל הצרה של הגלות. ותשובה זו אינה צודקת אלא אחר שהקדים לומר לו עתה תראה כי תיכף ומיד יפליא פלא בפרעה מכות נפלאות ותיכף נסתלק השעבוד.
[מובא בפירושו לפסוק ג'] וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. הזכיר לשון וידבר אלהים ולא אמר ויאמר ה' מפני שלשון דבור לשון קשה כענין שכתוב (בראשית מב) דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, ומצינו בפרשת הסנה ט"ז אמירות למשה מפי הגבורה ובכלן לא הזכיר בהן דבור אבל בכאן על ידי שאמר משה למה הרעותה הזכיר לשון וידבר. ולשון אלהים ג"כ הוא מדת הדין ובא להוכיחו ולדבר אתו משפט על זה. ויאמר אליו אני ה' נאמן להפרע, וכשהוא אמור אצל שכר באורו נאמן לשלם שכר וכענין שכתוב (ויקרא יט) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' נאמן לשלם שכר, וכשהוא אמור אצל עונש כגון (שם) וחללת את שם אלהיך אני ה' באורו נאמן ליפרע,
וידבר אלהים אל משה. בארץ מצרים:
[מובא בפירושו לפסוק ט'] וידבר משה כן אל בני ישראל וגו'. יש בספור זה כמה ספקות כי קוצר רוח היינו עבודה קשה ולמה חלקם, ועוד מ"ש אח"כ בא דבר אל פרעה משמע שתיקן בזה מיאון וסירוב של ישראל והדבר מחוסר ביאור, והכל מקשים הלא יש לק"ו זה פירכא כי מה לישראל שכן היה להם קוצר רוח, ומה השיבו הקב"ה על ק"ו זה ואיך תקנו במה שנאמר ויצום אל בני ישראל וגו'. והנראה אלי בזה, שכל הסיפור מן וארא אל אברהם עד ונתתי אותה לכם מורשה לא נזכר בו פרעה כלל שישלחם מארצו, ויובן מזה כאלו רצה ה' שיצאו מעצמם בלא הורמנא דמלכא, כי כן משמע הלשון והוצאתי ולקחתי, ואע"פ שכבר אמר לפרעה שלח עמי ויעבדוני, אולי אחר סירובו של פרעה רצה ה' שיצאו משם בעל כרחו של פרעה, וטעה משה בדבר זה כי היה לו להוסיף מדעתו ולדבר אל ישראל גם בפעם זה שישלחם פרעה, כי כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, כי לא איש הוא ית' ויתנחם, ומשה לא הוסיף כלום אלא אמר להם דברי הש"י כהווייתן, כמ"ש וידבר משה כן אל בני ישראל, כן מורה על דברים כהווייתן. ולא שמעו אל משה לא קבלו דבריו, והיה להם להשיב על דבריו איך נצא בלא רשות המלך כדרך שנאמר (ש"א טז ב) איך אלך ושמע שאול והרגני, אך מקוצר רוח שהיתה נשימתן קצרה כאיש מבוהל ע"כ לא יכלו להוציא מן הפה תשובתן אליו, ועוד שיראו מעבודה קשה פן תכבד עליהם כאשר כבדה עליהם בשליחות ראשון של משה, וכאשר ראה ה' כונת ישראל וסבת מיאונם וסירובם רצה לתקן טעותם, וידבר ה' אל משה בא דבר אל פרעה וגו'. כי גם מתחילה לא עלה בדעתו ית' שילכו בלא רשות, זולת שמשה וישראל שניהם טעו בדבריו הראשונים. והנה גם בדבריו אלה טעה, כי חשב מדתלה השליחות בפרעה ש"מ שדווקא דעת משלח בעינן אבל לא דעת ישראל כי ביד חזקה יגרשם שלא ברצונם, ע"כ אמר הן בני ישראל לא שמעו אלי, לא בדרך ק"ו אלא אמר לדעתי אינן רוצים לשמוע לצאת ממצרים כלל, שהרי מצינו לרז"ל במכת החושך שהיו רבים רשעי ישראל שלא היו רוצים לצאת, וכן פירש"י פר' בא (י כב), ואע"פ שהפסוק מגיד לנו האמת שמקוצר רוח לא שמעו, מ"מ משה היה סבור שלא שמעו בעבור שאין רצונם לצאת כלל, ע"כ אמר משה בלא ק"ו מאחר שבני ישראל לא שמעו לי ואין רצונם לצאת א"כ איך ישמעני פרעה לגרשם, כי פרעה יקח לו מיאונם וסרבונם להתנצלות, וכאשר ראה ה' טעותו של משה וטעותם של ישראל רצה לתקן שניהם כאחד, שנאמר ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים. שיהיה כאן דעת המשלח ודעת השלוח, כי אין זה בלא זה, כי ידבר אל בני ישראל שיתרצו לצאת, כי ידבר על לבם דברים טובים ונחומים, ואל פרעה שיתרצה לשלחם, ואותן מישראל שלא רצו לצאת מתו בג' ימי אפלה, ומה שחזר ואמר איך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. לפי שאמר לו הקב"ה בא דבר אל פרעה חשב שמא חזר ה' ממה שאמר והיה הוא יהיה לך לפה, ורוצה עכשיו שאני אדבר הכל ולא אהרן, ע"כ אמר הרי אני ערל שפתים, על זה נאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום וגו', הורה שלא חזר מזה ואהרן יהיה לו לפה ובזה תיקן הכל. ולפי פשוטו נוכל ג"כ לומר שאין פירכא לק"ו זה, כי משה לא הבין כוונתם שלא שמעו מקוצר רוח, וחשב שלכך לא שמעו לו כי אינם מאמינם בנבואתו וא"כ כ"ש שפרעה לא יאמין לו, אבל הקב"ה ידע האמת שמקוצר רוח לא שמעו ע"כ לא חש להשיב לו כלום על הק"ו, כי ידע הקב"ה שאין בק"ו זה ממשות, ולא השיבו כי אם על אמרו ואני ערל שפתים ואמר שאהרן יהיה לו למליץ כאמור, ומ"ש שנית בסוף הענין הן אני ערל שפתים, לפי שנאמר דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך. וחשב משה כי מה שידבר ה' אלי ואל אהרן זהו הדבר שאהרן יהיה לי לפה אבל מה שידבר ה' לי לבדי אצטרך אני לבד לדבר אל פרעה, כי כן משמע הלשון את כל אשר אני דובר אליך, ע"כ השיב לו הקב"ה אתה תדבר וגו' ואהרן אחיך ידבר אל פרעה כל הדיבורים, אפילו מה שאני מדבר אליך לבד.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק:
[עריכה]ויאמר אליו אני ה'. נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן ליפרע. כשהוא אומר אצל עונש כגון וחללת את שם אלהיך אני ה' וכשהוא אומר אצל קיום מצות כגון ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' נאמן ליתן שכר:
[מובא בפירושו לפסוק ט'] למדנו כשהקב"ה מאמן את דבריו אפילו לפורעניות מודיע ששמו ה' וכל שכן האמנה לטובה. ורבותינו דרשוהו (ש"ר סנהדרין קיא) לענין של מעלה שאמר משה (שמות ה) למה הרעותה אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין יש לי להתאונן על מיתת האבות הרבה פעמים נגליתי אליהם באל שדי ולא אמרו לי מה שמך ואתה אמרת מה שמו מה אומר אליהם: וגם הקמתי וגו'. וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר. וכן ביעקב (בראשית לג) ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו ולא הרהרו אחר מדותי ואתה אמרת למה הרעותה. ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים אחת שלא נאמר ושמי ה' לא שאלו לי וא"ת לא הודיעם שכך שמו הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. ועוד היאך הסמיכה נמשכת בדברים שהוא סומך לכאן וגם אני שמעתי וגו'. לכן אמור לבני ישראל. לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו והדרשה תדרש שנאמר (ירמיה כג) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה ניצוצות:
וידבר אלהים אל משה. לשון רש"י דבר אתו משפט על שהקשה לומר ולדבר למה הרעותה לעם הזה (לעיל ה' כ"ב) . ויאמר אליו אני ה', נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני בתמים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות וכו'. וארא אל אברהם וגו' באל שדי, הבטחתיו הרבה הבטחות, ובכלן אמרתי להם אני אל שדי. ושמי ה' לא נודעתי להם, לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי להם, שלא נודעתי להם במדה אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת הדברים, שהרי הבטחתים ולא קיימתים. כל אלו דברי הרב. וירצה לפרש שעדיין לא נודע קיום ההבטחה. ואף על פי שעדיין לא הגיע הזמן, מכל מקום לא נודע להם בקיום הבטחתו. ועם כל זה לא תקן הלשון, שהיה ראוי לומר לא הודעתי, או שיאמר ושמי ה' לא נודע להם. ואולי לדעתו יאמר ושמי ה' ולא נודעתי להם, כלומר שלא נודעתי להם בו: והחכם רבי אברהם פירש כי בי"ת באל שדי מושכת, ושיעורו וארא אל אברהם וגו' באל שדי ובשמי ה' לא נודעתי להם. וענין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה, ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה, וקיום הנפש ודבקה באלהים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלהים אשר נתנה. ועוד אפרש זה (ויקרא כו יא ד"ה ונתתי) אם גומר ה' עלי: והנה אמר האלהים למשה נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו"ד ה"א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדות, ולכן אמור לבני ישראל אני ה', ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא, וידעו כי אני ה' עושה כל. וצדקו כל דברי ר"א בענין הזה, אלא שהוא כמתנבא ואינו יודע. והנה גם לדבריו היה ראוי שיאמר הכתוב ואודע אל אברהם וגו' באל שדי ובשמי ה' לא נודעתי להם, או שיאמר ובשמי ה' לא נראיתי להם. אבל הוא יתקן בזה, כי מפני היות נבואת האבות במראות הלילה אמר בהם וארא, ובעבור היות של משה פנים אל פנים אמר לא נודעתי להם, כאשר נודעתי לך: ועל דרך האמת בא הכתוב כפשוטו ומשמעו, יאמר אני ה' נראתי להם באספקלריא של אל שדי, כטעם במראה אליו אתודע (במדבר יב ו), ואותי אני ה' לא נודעתי להם, שלא נסתכלו באספקלריא המאירה שידעו אותי, כטעם אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברים לד י), כי האבות ידעו ה' המיוחד אבל לא נודע להם בנבואה, ולכן כשידבר אברהם עם השם יזכיר השם המיוחד עם אלף דלת, או אלף דלת לבדו. והנה הענין, שהאבות היה גלוי השכינה להם והדבור עמהם במדת הדין רפה ונהג עמהם בה, ועם משה יתנהג ויודע במדת הרחמים שהוא בשמו הגדול, כטעם מוליך לימין משה זרוע תפארתו (ישעיה סג יב), וכתיב (שם שם יד) כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת. ולכן לא יזכיר משה מעתה שם אל שדי, כי התורה בשמו הגדול נתנה, שנאמר (להלן כ ב) אנכי ה' אלהיך, והוא שנאמר (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה. וכבר רמזתי פירוש "השמים". והקב"ה יגלה עינינו ויראינו נפלאות מתורתו. וטעם וגם הקימותי את בריתי אתם, וגם אני שמעתי, כלומר נראיתי להם באל שדי וגם הקימותי להם הברית ההוא לפני, וגם בשמי הגדול שמעתי עתה אני נאקת בני ישראל ואזכור את בריתי אשר הקימותי להם עמדי, והמשכיל יבין: ומה שדרשו רבותינו בענין הזה (שמו"ר ו ד) חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הודעתי להם ששמי ה' כשם שאמרתי לך, ולא הרהרו אחר מדותי וכו', ועוד שלא שאלוני מה שמי כשם ששאלת אתה, ואתה תחלת שליחותי אמרת לי מה שמך, ולבסוף אמרת ומאז באתי אל פרעה וגו' (לעיל ה כג), ועל זה נאמר וגם הקימותי את בריתי אתם וגו': גם המדרש הזה ענינו מתישב אחר המקרא, כי הוקשה להם ז"ל, למה יזכיר נבואת האבות לפחות מעלתם בנבואה ולאמר שלא נראה אליהם רק באל שדי, מה צורך היה לו זה, היה ראוי לומר אני ה', ולכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וידעתם כי אני ה' המוציא. ולכן ידרשו כי היה הדבר תוכחה למשה לאמר לו הנה האבות שלא הגיעה להם מעלתם בנבואה אליך ולא ראו רק באל שדי, הם האמינו בי, וגם הקימותי את בריתי אתם ושמעתי נאקת בניהם בעבורם, אף כי אתה שידעתני בשם הגדול והבטחתיך בו, שיש לך לבטוח ברחמים ולהבטיח ישראל בשמי שאעשה עמהם אותות ומופתים. וגם זה נכון והגון:
אני ה'. ושמי מתפרש שיש בידי לקיים הבטחתי:
וידבר הכתוב אמר ויאמן העם ולא כל העם והכל מודים באלהים אפילו פרעה כאשר אפרש עוד. על כן אמר ויאמר אליו אני ה'. לכן אמור לבני ישראל אני ה'. וידעתם כי אני יי' אלהיכם המוציא אתכם:
ויאמר אליו אני ה'. מהו אני ה' כלומר אע"פ שאמרתי לך ראה נתתיך אלהים לפרעה לא אתה אלהים כי אם לפרעה אך אני ה' גם לך:
(...) עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (במד"ר פ"ג) בפסוק מוציא אסירים בכושרות בכי למצרים ושירות לישראל והם ב' מדות מדת הדין ומדת רחמים, ולזה אמר הכתוב כנגד מה שהכין לדון את המצריים אמר וידבר אלהים שהוא בחי' הדין, וכנגד מה שרצה להטיב לישראל אמר ויאמר אליו אני ה'. ובכלל זה רמז לו כי המכות הגדולות המוכנות לבא על המצריים הגם שיבואו דרך כלל על כל מצרים וישראל נתונים נתונים המה בתוכם ודבר ידוע כי אין המשחית מבחין ומחבל הכל ובפרט בבא החשך הדעת נותנת כי בודאי כי יחשיך דרך כלל לכל יושבי ארץ, לזה אמר כי ערך הדינים הרמוזים בשם אלהים אשר הכין ה' להשקות את המצריים תשמש מדת הרחמים לערך ישראל, והוא אומרו אני ה'. וכן הוא אומר (לקמן כג) ולכל בני ישראל היה אור, (ט ו) וממקנה ישראל לא מת וגו'.
אני ה'. מקים המציאות, לא ממציאו בלבד, אבל גם מקימו, שאין לנמצאות שום ישות וקיום זולתי מה שאני משפיע עליהם, כאמרו "ואתה מחיה את כלם" (נחמיה ט, ו), ומזה יתחיב שאין לשום נמצא קיום מציאות בלתי רצוני.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ח] ויהי ביום דבר ה' וגו'. פי' מה שאתה רואה כי שוה אהרן למשה בכל פרטי דבר זה היה לצד כי ביום אשר דבר וגו' בארץ מצרים פי' לשלול דיבור ראשון שהיה במדבר שאמר לו ה' (לעיל ד' יד) הלא אהרן אחיך וגו', כי שם עדיין לא השוה הכתוב אהרן למשה בשליחות מצוה זו עד שדיבר ה' עם משה בארץ מצרים, והוא אומרו ביום דבר וגו' בארץ מצרים, וחזר הכתוב לומר אופן הדיבור שדבר ה' עם משה בארץ מצרים, והוא אומרו וידבר ה' אל משה לאמר אני ה' דבר אל פרעה וגו' פי' לאמר שדקדק לומר לו אני ה', והכוונה בזה שתסמוך על דברי, ותלך בשליחותי ותדבר אתה בעצמך אל פרעה כל אשר וגו', ותמצא שדיבור זה של אני ה' היה בארץ מצרים דכתיב (ריש פרשה זו) ויאמר אליו אני ה' זה היה במצרים ואמר לו שילך הוא וידבר אל פרעה לא אהרן, והגם שכבר שתף ה' עמו אהרן הנה ביארתי היטב שם במקומו שאהרן ידבר אל העם אבל לפרעה עדיין ה' חפץ שידבר משה וריצה אותו באומרו אני ה' ולא תחוש לשום דבר ולא רצה משה לעשות כן וחזר וטען הן אני ערל שפתים ואיך ישמעני פרעה, הנה דקדק הכתוב לומר שטענת ערל שפתים היתה לצד פרעה לצד שאהרן אינו מדבר עד עתה אלא לעם וכמו שכתבנו, אז אמר ה' למשה ראה וגו' ואהרן אחיך ידבר אל פרעה פי' גם לפרעה מלבד העם, ומעתה הושוו אהרן ומשה במצוה זו, ולזה תמצא שלא אמר ה' למשה במדבר כששתף עמו אהרן את כל ההכנות האלו האמורים כאן והיה לך לאות כי הם דברים חדשים כנזכר מטעם האמור: והנה הראנו ה' כי הקפיד ה' על הדבר שלא עשאו משה שכל כך השתדל ה' עם משה לעשות הוא הכל. ואולי כי לזה אמר הכתוב ויהי לשון צער כי הענין יגיד כי יתרון גדול היה אם עשה משה הכל, והראיה מהשתדלות ה' עמו, וכפי זה אמר ויהי על חסרון היתרון. ואפשר כי לזה נתכוין מסדר הפרשיות לכתוב פסוק זה ויהי ביום בפרשה שקדמה וכפי האמת נקשר הוא עם מה שלמטה כמו שפירשנו, אלא נתכוון לומר כי הצער הרמוז בתיבת ויהי היא על עשות המצוה בשניהם יחד. ואולי אם היה משה עושה מצוה זו לבדו היה מתחזק כוחו והיה נכנס לארץ ולא היו עוברים הרפתקי על ישראל במדבר, גם אם היה נכנס לארץ היה בונה בית הבחירה והיה עומד כל הימים. או אפשר שבשביל חסרון משה אמר לשון צער. עוד יכוין מהפסיק הסדר לומר כי כל האמור הם אשר אמר ה' וגו' הם המדברים וגו' שהם שוים במצוה שניהם יחד זה היה ביום דבר ה' בארץ מצרים וגו', אבל קודם לכן הגם שאמר ה' הלא אהרן וגו' לא היו שוים במצוה כי משה הוא היה עושה כל השליחות לפרעה מה שאין כן עתה שאהרן לבד הוא ידבר אל פרעה כאומרו יהיה נביאך וגו' ידבר אל פרעה:
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. אליו מיותר לגמרי כי כבר הזכיר שמו של משה. ונ"ל על דרך שארז"ל (עיין פס"ז, ראב"ע, ספורנו שמות ב י) שלכך נקרא משה ולא משוי שנמשה ממים לפי שמשה לשון הוה, ורוח ה' דבר בבת פרעה לקרותו משה לשון משה ומושך, כי הוא המושך את ישראל מן הגלות מן המים הזידונים, ואילו היה משה בודק בשמו היה נודע לו באמת כי על ידו יגאלו ישראל ולא היה קורא תגר לאמר למה זה שלחתני למה הרעות וגו', אך מצד אחד יש ללמוד זכות על משה שבדק במהות עצמו וראה את עצמו כבד פה ולשון ע"כ חשב שאינו ראוי לשליחות זה, לכך נאמר וידבר דבור קשה, אלהים זה מידת הדין, אל משה לומר שהוא ראוי ליתן את הדין על שלא בדק בשמו משה ולהבין מתוכו שהוא יהיה משה ומושך את ישראל מן הגלות, ומצד זה לא היה לו לומר למה הרעות, אך מצד עצמותו נתמלא ה' עליו רחמים, ויאמר אמירה רכה, אליו בשביל מהות עצמו, כי מאחר שהיה כבד פה ולשון ע"כ מלאו לבו לומר למה זה שלחתני, ובשביל אליו נאמר לו אני ה' המורה על רחמים, כי שמו ומהותו סתרי אהדדי, לכך אמר אני ה' מלא רחמים לדונך לכף זכות.
וידבר אלהים וגו'. צריך לדעת מה דיבר אלהים. גם הודעת אני ה' אחר שכבר אמר לו למעלה זכרון השם ואמר לו (ג טו) זה שמי לעלם. אכן להיות שדיבר משה לפני אל נורא ואיום דברים שאינם מהמוסר ובפרט לפני מלך גדול, ודבר זה נמשך לצד שהראה לו פנים צוחקות פנים שמחות הרשומים בשם הוי"ה, לזה הראהו ה' פנים של מורא שהם בחינת הדין הרשומים בשם אלהים, והוא אומרו וידבר אלהים אל משה. ושיעור אומרו וידבר אלהים הוא כי הכתוב יגיד שהיה ה' מדבר כל הדברים האמורים בפרשה בבחינת שם אלהים שהם פנים המפחידים ומרעידים את הנדבר אליו, ואומרו ויאמר אליו אני ה' פירוש על דרך אומרם (ברכות ל':) במקום גילה שם תהא רעדה, נתכוון לומר לו כי הגם כי הראהו מדת הרחמים בדברו עמו לא מפני זה יסיר מסוה הפחד וידבר בלא מורא מלכות שמים, וזה לך האות כי ה' הוא האלהים שהרי הוא מדבר עמו בפנים הנוראים והבן.
(...) עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פל"ג) כי הרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין, והוא עצמו שאמר הכתוב כאן כי גם מדת הרחמים הסכימה לעשות דין במצרים, וזה הוא שיעור הכתוב וידבר אלהים שהוא כינוי לדין ויאמר אליו וגו' אני מודיעך כי מדת הדין זו היא משם הוי"ה שגם הרחמים נתהפכו עליהם לדין: עוד ירמוז גם כן כנגד ישראל על דרך אומרם ז"ל (שם) אשריהם הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת רחמים, והוא אומרו וידבר אלהים ויאמר וגו' פי' מדת הדין זו שאתה רואה נעשית רחמים המתכנת בשם הויה, ומזה יחליט משה בדעתו כי נחתם גזר דין רעת פרעה אפי' בהסכמת הרחמים ונחתם גזר דין טובת ישראל אפי' במדת הדין ובזה תחזקנה ידיו בשליחות: עוד ירצה להשיב על מה שטען משה למה לא קינא ה', ואמר אלהים אני, והוא אומרו וידבר אלהים פי' שדבר אליו כי הוא אלהים ומביא במשפט על הכל ואת פרעה ישפוט משפט שלם, וטעם שלא מיהר, ויאמר אליו אני ה' ושם זה יש בו מדות הרשומים י"ג מדות הרחמים ואחת מהם הוא ארך אפים שאינו ממהר לפרוע לרשעים בפועל כפיהם. עוד ירצה על זה הדרך וידבר אלהים ומדת דין זה באה כנגד השליח שהוא משה שדיבר לפני ה' שלא כדרך המוסר, אבל כנגד המשתלח אליהם שהם ישראל ויאמר אליו אני ה': עוד ירצה עז"ה וידבר אלהים אל משה ישב עליו בדין ויאמר אליו אני ה' פי' הגם שצריך לדון אותך אליך אני נוהג מדת הרחמים, והוא שדייק לומר אליו אני ה', והטעם על דרך אומרם ז"ל (ר"ה י"ז.) למי נושא עון למי שעובר על פשע, וידוע הוא כי משה עניו מאוד ומעביר על מדותיו יותר מכל הנבראים לזה נהג ה' עמו במדה זו ונשא עונו שהיה ראוי לבא עמו במשפט עליו, והוא אומרו אני ה' ורמז למדת נושא עון ואין כאן משפט אליו. עוד רמז ה' סוד אומרו ה' הוא האלהי' (מ"א יח), והוא אומרו וידבר אלהים ויאמר וגו' אני ה', וזה הוא גילוי יחוד ה' אשר גילה ה' סודו אל עבדו נביאו נאמן ביתו:
עוד ירצה על זה הדרך וידבר אלהים פי' דבר אתו משפט ומה הוא המשפט כי טענו טענה הנשמעת ואמר אני ה' פי' איך אתה מייחס לי מדה רעה ב"מ ותאמר אלי למה הרעתה והלא אני ה' ומדתי מדת החסד והרחמים וטוב אני לכל, וכמו שכן אמר הנביא (איכה ג') מפי עליון לא תצא הרעות כי אם הטובות, ומה שאמר שם והטוב הוא על בחינת פרט טוב אחד שהוא להיות אדם צדיק לא יגזור ה' דבר כן אלא ביד כל אדם לבחור בטוב. ותמצא שבכל פעם שיזכיר ה' זכרון תשלום הרע לעושי רשעה ידקדק לומר (ש"א כד) כי מרשעים יצא רשע וכן הוא אומר (ירמי' ב') תיסרך רעתך, (ישעי' ס"ד) ותמוגנו ביד עונינו, (איוב ח') וישלחם ביד פשעם, מה שאין כן הטוב (תהלים פ"ה) ה' יתן הטוב, (שם קמ"ה) טוב ה' לכל, ומעתה לו יהיה שעברה צרה על ישראל מי יודע אם היו חייבין כן ועונם גרם או לצד הקודם לתשלום גזירת העינוי, או לצד קצת מהם שלא האמינו כראוי וכדומה, והנך רואה כי הזקנים חזרו לאחוריהם ולא הלכו עם משה לפני פרעה כאומרם ז"ל (שמו"ר פ"ה) והקפיד ה' עליהם באופן כי מהם יצא להם דבר זה, ואיך הוציא מפיו דברים נכרים לומר למה הרעתה.
עוד ירצה על זה הדרך להיות שאמר משה למה הרעתה למה שלחתני באה התשובה, כנגד למה הרעתה דבר אתו קשות שדיבר לפני אלהיו בלא דרך כבוד והעלים הכתוב הדברים לצד כבודו של משה, או אפשר שאמר לו שיעמידנו במשפט על זה בעת משפט, וכנגד למה שלחתני השיב ואמר אליו אני ה' פי' רחמן אני לזה לא יכולתי לסבול ראות ישראל בצער עד עת קץ והקדמתי לשולחך קודם הגעת הקץ להקל מעל ישראל הצרה של הגלות. ותשובה זו אינה צודקת אלא אחר שהקדים לומר לו עתה תראה כי תיכף ומיד יפליא פלא בפרעה מכות נפלאות ותיכף נסתלק השעבוד.