ביאור:מ"ג שמות ו יב
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי[עריכה]
הן בני ישראל לא שמעו אלי. כי לא עשית דברי נשמעים להם, ואיך ישמעני פרעה. ועוד, כי אני ערל שפתים ואיני הגון שאדבר לפני מלך גדול. ויתכן לפרש שחשב משה אולי כי מפחיתותו לא שמעו אליו כי הוא ערל שפתים ולא יכין לדבר על לבם דברים טובים דברים ניחומים אף כי ידבר לפרעה. וטעם הכתוב הזה, כי מתחלה לא צוה אותו שידבר הוא אל פרעה, רק אמר ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו (לעיל ג יח), והיה אפשר שידברו הזקנים והוא יחריש. והיה בוש מלדבר גם אל העם ואמר לא איש דברים אנכי (שם ד י). והקב"ה השיבו ודבר הוא לך אל העם (שם שם טז), וכן עשה בבואם מתחלה, כמו שאמר (שם שם ל) וידבר אהרן את כל הדברים (האלה) אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות לעיני העם. ועתה כאשר נצטוה משה לכן אמור לבני ישראל אני ה', דבר הוא להם בעצמו כאשר צוהו ולא שמעו אליו, וכאשר חזר וצוה אותו לדבר אל פרעה אמר איך אדבר אליו ואני ערל שפתים, והקב"ה צירף אהרן עמו וצוה שניהם אל בני ישראל שידברו להם כל אשר יצוום ואל פרעה להוציאם מארצו. ורש"י פירש על דבר בני ישראל ועל שליחותו של פרעה. ואין צורך:
הן בני ישראל וגו'. קל וחומר זה יצדק לפי מה שפירשתי בפסוק מקוצר רוח שהם דברי תורה ישפוט בצדק משה קל וחומר כי לא חשב כי זה גורם. ואם נאמר כי משה גם כן ידע כי טעם שלא שמעו הוא לצד קוצר רוח יהיה הקל וחומר מופרך. ואולי כי ישפוט קל וחומר על זה הדרך שהגם כי בני ישראל הם בקוצר רוח יש בהם גם כן ב' בחינות, הא' שהם בעלי אמונה ומכירים מלכות שמים, והב' שהבשורה היא בשורה טובה ועצומה וב' אלו אינם בפרעה כי הוא כפר בעיקר ואמר מי ה' ח"ו וגם דברים המכהים את עיניו והנוקבים את לבו, ואם כן ק"ו נכון הוא ומה בני ישראל שיש בהם ב' מדות הנזכרים לא הטה ה' לבבם לשמוע ולא שמעו מצד טעם כל שהוא שיש להם קוצר רוח ואיך ישמע פרעה שיש לו ב' סיבות מונעות ממנו השמיעה שאינו מאמין כל עיקר והם דברים שחונקים אותו פשיטא שלא ישמע הגם שאינו קצור רוח, שקוצר רוח של פרעה בדברי משה וגם בדברי המשלח הוא יותר מקצרות רוח של ישראל, ואלו היה כח בדברי משה להכריח לפרעה לשמוע אליו מכל שכן שהיו בני ישראל שומעים אליו הגם היותם בקוצר רוח, והוא אומרו לאמר הן וגו' פי' הגם שיש להקשות מה לבני ישראל וכו' הלא יש גם כן לאמר להכריע הבנייא ההוא כנזכר.
הן בני ישראל לא שמעו אלי. כי חשב שהיה זה מפני שראו שמאז בא לדבר אל פרעה הרע הצורר, ולא הציל השליח, כל שכן שיעשה זה פרעה שעשה כרצונו והגדיל.
לפני ה' לאמר הן וגו'. קשה אומרו לאמר כי למי יאמר ה' דברי משה. ואולי שיכוין הכתוב לומר כי לא השיב משה תשובה זו לבל ילך בשליחות זה אלא כמי שמתלונן על עצמו שלא הצליח, והוא אומרו תיבת לאמר פי' שאין תכלית הדיבור אלא האמירה לא תכלית זולתה שהיא מניעת השליחות והבן. עוד ירצה כי כוונת דבריו הם לומר אמירה אחרת והיא מובנת מהדיבור מאומרו הן בני וגו' ואני ערל שפתים, ר"ל בזה כי יהיה ה' רופאהו, ועיין בפסוק הן בני וגו':
[מובא בפירושו לבמדבר פרק י"ב פסוק י"ג] לאמר. מה ת"ל אמר לו השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו עד שהשיבו ואביה ירק ירק וגו' רבי אלעזר בן עזריה אומר בארבעה מקומות בקש משה מלפני הקב"ה להשיבו אם יעשה שאלותיו אם לאו כיוצא בו (שמות ו) וידבר משה לפני ה' לאמר וגו' (ספרי) מה ת"ל לאמר השיבני אם גואלם אתה אם לאו עד שהשיבו עתה תראה וגו'. כיוצא בו (במדבר כז) וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בשר. כיוצא בו (דברים ג) ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר השיבו רב לך:
וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה[עריכה]
ואיך ישמעני פרעה. זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה (ב"ר פ' לב):
וידבר הן בני ישראל. שהם עמך: לא שמעו אלי. ואיך ישמעני פרעה. שהוא מלך ואינו מעמך. ועוד כי מגרעת גדולה היא שאדבר לפניו: ואני ערל שפתים. כי בפעם הראשונה הבטחתני שתורה את פי שלא אבטא באות שהוא כבד עלי אולי תכשל לשוני לפניו. ואתה אמרת כי אהרן יהיה מליץ ביני ובין ישראל:
הן בני ישראל. לפי הפשט לא שמעו אלי. וא"ת כי הניחו מלשמוע מקוצר רוח וגו' לכך הוצרך לומר ואני ערל שפתים. אי נמי שמא משה לא היה יודע מה שאמר הכתוב מקוצר רוח וגו' ושמעתי מהר"י מלישבונ"ה שהיה מפרש הק"ו שפירש"י כלומר הן בני ישראל וגו' אף מקוצר רוח שעליהם ואני אומר להם שאני בא מאת הקב"ה לפדותכם מן השעבוד ואדם שהוא בבית הסוהר ושומע שבא אדם לפדותו הוא יוצא ושמח לקראתו ושומע לקולו והם לא הטו אזנם לשמוע אלי כל שכן שפרעה שאני בא להפקיע שיעבודו שלא ישמע אלי:
הן בני ישראל וגו'. קל וחומר זה יצדק לפי מה שפירשתי בפסוק מקוצר רוח שהם דברי תורה ישפוט בצדק משה קל וחומר כי לא חשב כי זה גורם. ואם נאמר כי משה גם כן ידע כי טעם שלא שמעו הוא לצד קוצר רוח יהיה הקל וחומר מופרך. ואולי כי ישפוט קל וחומר על זה הדרך שהגם כי בני ישראל הם בקוצר רוח יש בהם גם כן ב' בחינות, הא' שהם בעלי אמונה ומכירים מלכות שמים, והב' שהבשורה היא בשורה טובה ועצומה וב' אלו אינם בפרעה כי הוא כפר בעיקר ואמר מי ה' ח"ו וגם דברים המכהים את עיניו והנוקבים את לבו, ואם כן ק"ו נכון הוא ומה בני ישראל שיש בהם ב' מדות הנזכרים לא הטה ה' לבבם לשמוע ולא שמעו מצד טעם כל שהוא שיש להם קוצר רוח ואיך ישמע פרעה שיש לו ב' סיבות מונעות ממנו השמיעה שאינו מאמין כל עיקר והם דברים שחונקים אותו פשיטא שלא ישמע הגם שאינו קצור רוח, שקוצר רוח של פרעה בדברי משה וגם בדברי המשלח הוא יותר מקצרות רוח של ישראל, ואלו היה כח בדברי משה להכריח לפרעה לשמוע אליו מכל שכן שהיו בני ישראל שומעים אליו הגם היותם בקוצר רוח, והוא אומרו לאמר הן וגו' פי' הגם שיש להקשות מה לבני ישראל וכו' הלא יש גם כן לאמר להכריע הבנייא ההוא כנזכר. ואומרו ואני ערל וגו' פי' ועוד בה עציריה כי הוא ערל שפתים ויאמר פרעה אם אלהי העברים שליט וכל יכול למה לא ריפא את משה, ובערך ענין זה גם כן ישתנה פרעה מישראל להיותו חסר האמונה בכל שהוא ינסה להרחיק האמונה ולהכזיבה ח"ו. עוד ירצה לצד שדקדק ה' בדבריו שאמר לו בפרשת שמות (ד טז) על אהרן ודבר הוא לך אל העם מכאן אתה למד כי אין אהרן לו לפה אלא אל העם ולא לפרעה, וכן תמצא שאמר הכתוב (שם ל') בשליחות ראשונה אל העם וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה ובדברם לפרעה אמר (ה' א') ויאמרו אל פרעה מוכח כי משה ידבר, וטעם אומרו ויאמרו לשון רבים כן משפט כל שנים שאחד מדבר ואחד מסכים יחשבו כי שניהם דברו, ואם תאמר כלך לדרך זה אהרן דבר ומשה הסכים. ממה שראינו שדקדק הכתוב לומר בדיבור אל העם וידבר אהרן בדיוק גם בדברי ה' מצינו שלא אמר אלא ודבר הוא לך אל העם זה יגיד כי הדברים יצדיקו לנו, וכפי זה הכרעת צד ק"ו הוא אומרו ואני ערל שפתים, כי בחינה זו אינה אלא בפרעה כי משה ידבר מה שאין כן אל העם כי אהרן הוא המדבר. ואולי כי לזה דקדק לומר בערך ישראל תיבת אלי ובערך פרעה אמר ישמעני כי ישראל אינם שומעים מפיו ממש אלא מפי אהרן אבל פרעה היה שומע ממשה עצמו. ושמור לך פרט זה להבין אמרי קדוש בסמוך:
וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:[עריכה]
ערל שפתים. אטום שפתים. וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום. (שם ו) ערלה אזנם אטומה משמוע. (שם ט) ערלי לב אטומים מהבין. (חבקוק ב) שתה גם אתה והערל. והאטם משכרות כוס הקללה ערלת בשר שהגיד אטום ומכוסה בה. (ויקרא יט) וערלתם ערלתו עשו לו אוטם וכיסוי איסור שיבדיל בפני אכילתו. (שם) שלש שנים יהיו לכם ערלים אטום ומכוסה ומובדל מלאכלו:
ואני ערל שפתים. כי חשב שלא צרף אהרן עמו אלא בדבור ראשון שהיה דברו לעם.