מפרשי רש"י על שמות ו ב
<< | מפרשי רש"י על שמות • פרק ו' • פסוק ב' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ח • ט • יב • יג • יד • טז • כ • כג • כה • כו • כז • כח •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
רש"י
"וידבר אלהים אל משה" - דיבר איתו משפט, על שהקשה לדבר ולומר: "למה הרעותה לעם הזה".
"ויאמר אליו אני ה'" - נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני; ולא לחינם שלחתיך, כי אם לקיים דברי, שדיברתי לאבות הראשונים.
- ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות: "אני ה'" - נאמן ליפרע, כשהוא אומר אצל עונש, כגון (ויקרא יט יב): "וחללת את שם אלהיך אני ה'"; וכשהוא אומר אצל קיום מצוות - כגון (ויקרא כב לא): "ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם אני ה'" - נאמן ליתן שכר.
רש"י מנוקד ומעוצב
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה – דִּבֶּר אִתּוֹ מִשְׁפָּט, עַל שֶׁהִקְשָׁה לְדַבֵּר וְלוֹמַר "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה" (לעיל ה,כב).
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' – נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַמִּתְהַלְּכִים לְפָנַי. וְלֹא לְחִנָּם שְׁלַחְתִּיךָ, כִּי אִם לְקַיֵּם דְּבָרִי שֶׁדִּבַּרְתִּי לָאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה מָצִינוּ שֶׁהוּא נִדְרָשׁ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת: "אֲנִי ה'" – נֶאֱמָן לְהִפָּרַע, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר אֵצֶל עוֹנֶשׁ, כְּגוֹן (ויקרא יט,יב): "וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'". וּכְשֶׁהוּא אָמוּר אֵצֶל קִיּוּם מִצְוֹת, כְּגוֹן "וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם אֲנִי ה'" (ויקרא כב,לא) – נֶאֱמָן לִתֵּן שָׂכָר (ספרא אחרי מות ח,א).
מפרשי רש"י
[ד] דבר אתו משפט וכו'. אין לפרש דדייק מדכתיב "וידבר" שהוא לשון קושי, כמו שפירש רש"י בפרשת כי תשא (להלן לב, ז) אצל ["וידבר ה' אל משה לך] רד כי שחת עמך", שהרי בכמה מקומות כתיב "וידבר ה'" (פסוק י, ועוד) ולא דרש כלום, ועל כרחך אנו צריכין לומר מה שדרשו "וידבר ה' אל משה לך רד" מפני שלא נזכר אחריו אמירה, כמו שהוא בכל מקום אמירה אחר דבור, אבל כאן מנא לן לדרוש שהוא לשון משפט, שהרי כתיב אחריו "ויאמר אליו אני ה'". גם אין לפרש מפני שכתב כאן "אלקים" שהוא מדת הדין, לכך דרשו שהוא לשון משפט, שהרי בכל מקום שכתב "אלקים" לא דרשו בו כלום:
ויראה לומר מפני שכתוב "וידבר אלקים", והוי למכתב 'וידבר ה או 'ויאמר אלקים', אבל "וידבר אלקים" לא מצאנו זה רק כשהוא מדבר במדת הדין, כי כל דבור לשון קשה, והטעם לפי שהמדבר מחתך הקול בכח, לכך כל לשון דבור הוא קשה. וגם חתוך לשון הדבור הוא דבר מבורר ושפה ברורה, וכל מי שמדבר במשפט מדבר מבורר בשפה ברורה. ולכך גם כן בא לשון דבור כשהוא מדבר עם האדם פנים אל פנים, כי הדבור פנים אל פנים הוא גם כן דיבור מבורר. לכך כאשר נזכר אחר הדבור אמירה - הוא בא על דבור מבורר פנים אל פנים, שהרי כתיב לשון אמירה אחריו שהיא לשון רכה (רש"י להלן יט, ג), לומר לך כי מקבל הדבור מקבל אותו בלשון רכה. אבל כשלא בא לשון אמירה אחריו הוא בא על דבור קשה, דילפינן (מכות דף יא.) מ"דבר אדוני הארץ אתנו קשות" (ר' בראשית מב, ל):
וכאן מדכתיב "וידבר אלקים" ופירוש הכתוב אלקים היה מדבר עמו בלשון דבור, שהוא דבור מפורש ומחותך, ומאחר כי "אלקים" נזכר כאן ממילא הוא מדת הדין, שהרי אין לפרש אותו כי היה מדבר עמו פנים אל פנים, שזה אינו, שהרי המדבר עמו היה אלקים שהיה מדבר בשפה ברורה, וכאשר מדת המשפט הוא מדבר בשפה ברורה - הרי היא מדת הדין. לכך כאשר כתיב "וידבר ה'" (דברים ב', ט"ז) הוא דבור פנים אל פנים, ולפיכך פירש רש"י בפרשת דברים (שם) שמחטא מרגלים ואילך לא נגלה עליו בלשון דבור שהוא פנים אל פנים, וזה כשאחריו לשון אמירה שהוא רכה. וכאן כתיב "ויאמר אליו אני ה'" האמירה בפני עצמה, שמאחר שכתוב "וידבר אלקים" אי אפשר לפרש רק לשון משפט. אבל במקום שכתיב (כמו בראשית א, ז) "ויאמר אלקים" אף על גב שהמדבר הוא אלקים, היה מדבר בלשון רכה. ובמקום שנאמר "וידבר" ולא נזכר לשון אמירה אחריו הוא גם כן מדת המשפט. כך יראה, והוא נכון על פי דרך רז"ל (שמו"ר ו, א). וכן "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור" (להלן כ, א) הוא גם כן דין (רש"י שם), ופשוט הוא זה. אבל כאשר כתוב "וידבר ה'", שהרי ה' מדת רחמים, אז פירוש "וידבר" שהוא מדבר פנים אל פנים בדבור מפורש:
[ה] דבר אתו משפט וכו'. פירוש בכעס ובמשפט היה משיב לו התשובה על מה שאמר "למה הרעות ולמה זה שלחתני" (לעיל ה, כב), השיב לו במשפט כי 'לא לחנם שלחתיך'. והעונש שהגיע לו כבר נתבאר בפרשה הקודמת (רש"י פסוק א), אבל עכשיו דבר אתו משפטים, דהיינו בתוכחה:
[ו] על שהקשה לדבר ולומר. הקשה הרב המזרחי דמשמע שזאת הפרשה היא תשובה לענין של מעלה, ואם כן מהו שכתב בסוף (רש"י פסוק ט) 'ורז"ל דרשו לענין של מעלה', דמשמע שהוא (רש"י) אינו סובר שהוא מחובר לפרשה של מעלה. ועוד, דמשמע דברי רש"י כאן שהוא מחובר אל מה שאמר "למה הרעות" (לעיל ה, כב), ולבסוף כתב (רש"י ד"ה ויאמר) 'ולא לחנם שלחתיך', שנראה שהוא מפרש שהפרשה הזאת תשובה אל "למה זה שלחתני" (שם), ותירץ שמקרא הזה בלבד "וידבר אלקים אל משה אני ה'" הוא דבוק ומחובר לפרשה של מעלה, ואילו "וארא" (פסוק ג) הוא מילתא אחריתי בפני עצמו, תשובה על "למה זה שלחתני". ומה שכתב (רש"י) 'ורז"ל דרשו לענין של מעלה' היינו הכתובים הבאים אחר כך "וארא וגו'". וכך פירוש הכתוב שאמר לו הקב"ה למשה שלא יראה מה שיהיה נעשה לל"א מלכים בשביל שאמר "למה הרעות" (רש"י פסוק א), ועל זה אמר הכתוב שזה הגיע לו מפני שהקב"ה היה מדבר אתו משפט. והנה מקרא "וידבר" בלבד מחובר לענין של מעלה, אבל "וארא אל אברהם" מלתא בפני עצמו, ואינו מחובר כלל למעלה:
ולא הועיל כלום בפירושו, שהקושיא השניה עדיין במקומה עומדת, שגם "וארא" (פסוק ג) לפי פשוטו הוא מחובר למעלה, אחר שהשיב לו הקב"ה כי יש לו לקיים הבטחה שהבטיח אל האבות, ומשה היה אומר "למה זה שלחתני", אם כן ממילא הוא תשובה לדבריו, ולמה לא ידרוש אותו לשל מעלה, אך קושיא זאת אין מקום לה, כי לדברי רז"ל יהיה פירוש המקראות "וארא אל אברהם וגו'" נדרש למעלה ולא למטה, דהיינו אל "לכן אמור לבני ישראל" (פסוק ו), וזהו נקרא שהוא נדרש לשל מעלה, אבל לפי פירושו של רש"י אף על גב דודאי הוא קאי גם כן אפרשה שלפני זה, מה בכך, הלא כל התורה כך הוא שכל פרשה סמוכה אל שלפניה, ולא נקרא שהיא 'נדרשת לשל מעלה', אך זה נקרא דהוא 'נדרש על שלפניה' - רק כאשר עיקר הפרשה מחוברת לפניה, ואינו ענין למה שאחריו. לכך בסוף הפרשה (פסוק ו) קשה מלשון "לכן", דמשמע שהוא מחובר אל מה שלפניו, ולפי דעת רז"ל לא יהיה מחובר:
[ז] ולא לחנם שלחתיך וכו'. הקשה הרא"ם דמהכא משמע "למה זה שלחתני" (לעיל ה, כב) הוא שאלה ששאלו למה שלחתני אחר ש"מאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה" (שם שם כג), ואילו בפרשה של מעלה משמע כי הוא לשון קבלה 'קובל אני ששלחתני', ואין זה קשיא, שאין כוונת רש"י במה שאמר 'ולא לחנם שלחתיך' שהוא תשובה אל "למה זה שלחתני", אלא הוא תשובה לדברי משה שאמר "למה הרעות", והשיב לו הקב"ה למה אתה אומר "למה הרעות" כאילו שלא היה ממש בשליחותי, ועל זה אמר 'לא לחנם שלחתיך' כמו שאתה סובר:
[ח] לאבות הראשונים. הוסיף 'הראשונים', שזהו עיקר הנאמנות שהוא מקיים את דבריו מה שדבר לאבות הראשונים בימים הקדמונים, והוא מקיים לבניהם אחריהם:
[ט] אני ה' נאמן וכו'. יש מפרשים שלכך זה השם פירושו 'אני ה' נאמן בהבטחתי' מפני שבקריאתו ובכתיבתו הוא גימטריא 'אמן', מפני שהוא נאמן לקיים את דבריו ולאמן את דבריו. ויש מפרשים כי בזה השם יש בו היה הוה ויהיה, והכל בשם זה לומר כי הווייתו בכל הזמנים שהם עבר הוה עתיד, והוא אחד בהם לא ישתנה דעתו, ולפיכך נאמן בהבטחתו לשלם. ויש בזה עוד דבר נפלא לחכמים, כי זה השם מורה על תשלום השכר עד שלא ישאר לבריה אצל בוראה דבר שלא ישולם, כי זה השם הגדול הוא ה' אמת, כדכתיב (ירמיהו י', י') "וה' אלקים אמת", כי זה השם מורה על אמתת עצמו יתברך שמו, שהרי הוא שמו המיוחד, ובשביל כך מורה על אמתתו, ולפיכך ממנו ההתאמתות, ולכך אמר בכל מקום "אני ה'" נאמן לשלם, ואין כאן מקום זה:
בד"ה דבר אתו משפט כו' נ"ב ול'נ אף שבמקומו' אחרים לא דרשינ' הכי כמו ויאמר אלהים אהיה אשר אהיה שאני הכא משום שכתוב אחריו אני ה' הפוך זה דרשינן וק"ל מהרש"ל:
בד"ה על שהקשה כו' נ"ב אבל למה זה שלחתני הוא הגורם כדפי' ומ"ה אמר שהקשה כו' ר"ל אותו דיבור של למה זה הרעות דיבר בלשון קושי וע"י למה זה שלחתני וקושי של השי"ת היינו שלא היה מדבר עמו בפנים יפות בגילוי שכינה כדרכו ודוק מהרש"ל: בא"ד הרי לך בהדיא כו' נ"ב וחיבור זר וקשה הוא להפריד בין הפסוק בכדי אלא כדפי' כל מה שדיבר אח"כ עמו היה דרך קשו' לבד העונש של עת' תרח' שהוא ע"פ המדרש ומ"מ אין זה ממש תשובה על הראשונות ודוק ומ"ש לא לחינם שלחתיך הוא תשוב' שלא ידאג עוד והוא מהיום והלאה לאפוקי לדברי רז"ל שדרשו שמחובר למעלה והוא תשוב' על העבר ודוק מהרש"ל: בד"ה ולא לחינ' כו' תימה כו' נ"ב ולפי מה שפירשנו שעיקר החטא היה למה שלחתני ולמה הרעות רק שהרהר אחר מדותיו א"כ השיב לו על זה ודוק מהרש"ל: