מלבי"ם על שמות ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א) "ויאמר ה' אל משה עתה תראה". ר"ל שלגאולה זו צריך הכנה שיגיע עת לתשועת ישראל וגם צריך הכנה שיגיע עת שיענשו פרעה ועמו על רשעתם, והיה חסר עדיין איזה זכות לישראל ואיזה חטא לפרעה שימלא הסאה וע"י קושי השעבוד האחרון נשלם סאת עוני ישראל וסבלותם ונשלם סאת רשעת פרעה שלא די שלא שמע בקול ה' עוד הוסיף לענותם למען הכעיסו וגם נודע רשעת מצרים שעזרו לרעה כמ"ש (ה יב) בשם המדרש, ולכן תחת שתחלה היה צריך עדיין איזה זמן, עתה תראה זה הקריב קץ השעבוד ועת עונשו של פרעה עד שעי"כ עתה תיכף תראה אשר אעשה לפרעה, אשר לא לבד כי ביד חזקה ישלחם כי גם ביד חזקה יגרשם מארצו, שלא ישובו למצרים עוד:

(ב) השאלות (ב - ח) מ"ש אליו אני ה' לא נודע ענינו שכבר ידע שה' מדבר עמו, ומ"ש וארא אל אברהם וכו' והלא גם עם האבות דבר כ"פ בשם הוי"ה, ומ"ש וגם הקימותי וכו' וגם אני שמעתי וכו' כ"ז כבר אמר לו בדבור הראשון במראה הסנה, ומ"ש ג' פעמים אני ה', אני ה' והוצאתי, וידעתם כי אני ה', ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', אין לו באור. ומה שכפל והוצאתי והצלתי וגאלתי:

"וידבר אלהים אל משה". כל הדבורים שדבר עמו עד עתה כתיב ויאמר אלהים, ועתה הפעם הראשון דכתיב וידבר אלהים, וכבר בארתי בס' התו"ה (ויקרא סי' ג' וסי' ד') ההבדלים שבין דבור ואמירה, שהדבור הוא הדבור בארך, ואמירה מציין הלשון שנאמר לו, וכשאמר וידבר ה' אל משה לאמר מציין במלת וידבר שדבר עמו בארך והודיעו סודות התורה והלכות שנמסרו לו בע"פ, ובמלת לאמר מציין הלשון שנאמר לו בתורת הכתב, ושם בארתי שלא בא לשון זה רק במשה לא בשום נביא, שרק עם משה דבר בארך ומסר לו צפונותיו וסתריו, אבל ביתר נביאים לא בא רק לשון אמירה, עיי"ש בארך, וכן משה בתחלת נבואתו היה מדרגתו כמדרגת יתר נביאים כמ"ש במראה הסנה, לכן בא תמיד לשון אמירה, ועתה הפעם הראשון שהעלהו למדרגת הדבור שזה מיוחד למשה לבד, והדבור התחיל בשם אלהים וסיים בשם הויה, ויאמר אליו אני ה', וכמ"ש בזוהר דרגא בתר דרגא, כי יש הבדל בין בהנהגת העולמות בין בהשפעת הנבואה בין שם הויה ליתר השמות, שהנהגת השי"ת יהי' לפעמים השגחה במצוע הטבע, שהגם שעולם כמנהגו נוהג בדרך הטבע והליכות המערכה אשר יסד ה' בעולמו, בכ"ז הכין ה' השפעה רוחניית השגחיית שהיא רוח החיה באופנים, והיא חיות הטבע והמערכה כנפש המחיה את הגויה, והגם שהיא נסתרת ונעלמת כנפש המסתתרת בגויה, בכ"ז היא העקר בהנהגה והיא ערוכה בכל ושמורה לפי חוקי השכר והעונש, שאם ייטיבו מעשיהם תתעורר השפע הרוחנית האלהית שהיא נשמת הטבע להשפיע ע"י הטבע כל טוב וברכה, ואם יקלקלו מעשיהם יסתמו מקורות השפע, והחיות הרוחני הרצוא ושוב באופני המערכת והתולדה יחלש ויגוע, או יתהפך לענבי רוש אשכלות מרורות וראש פתנים אכזר ליסר ולהעניש, והנהגה זאת עלומה מאד וסתומה, ועם האבות והצדיקים עד דורו של משה התנהג במדה זו וההשגחה היתה כעוטיה בדרכי הטבע, ונודעה ע"י נסים נסתרים, והנהגה זו מיוחסת לשאר השמות והכנוים שנקרא בהם הבורא ית' ע"ש פעולותיו והנהגתו בכל עת לפי העת והמונהגים, וכן בהשפעת הנבואה התגלה להאבות לפי האלהות המתפשט בעולם להיות חיות העולמות ונפשם כנפש המתלבשת בגויה, וע"כ היתה נבואתם במראה ובמחזה לפי הלבושים והמסכים שבהם תתלבש האלהות בעולם עולם, וכן חלה על נפש הנביא בענין זה שהיא נפש מלובשת בגויה, שהנפש עם הגויה שהיא העולם הקטן נערכת כדמיון האלהות השוכן בעולם והיא נפש וחיות של העולם הגדול, וע"כ חזו מחזות ודמיונות נלקחות מציור העולם הגדול ומן השקפת הכח המדמה שדרך הכח הזה ובאמצעותו חלה הנבואה על שכל הנביא, והיה הנבואה ע"י שמותיו וכנויו לא על ידי שם הויה, כי שם הויה מורה על האלהות כפי מה שהוא בעצמו בלא התלבשות בעטוף ומסך העולמות, שזה לא יכלו להשיג, ועז"א וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, כמ"ש אל שדי נראה אלי בלוז, אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, שהגם שהשיגו גם שם הויה כמ"ש ויקרא שם אברם בשם ה', וכדומה, לא השיגו אותו כפי שהוא בעצמותו רק כפי שהוא מלובש בשאר שמות שבהם ישכון כבוד בהיכלו, וכמ"ש בזוה"ק אית גוונין דמתחזיין ואית גוונין דלא מתחזיין, ואלין דמתחזיין לא זכה בהו בר נש עד דאתו אבהן וקיימו עלייהו, וע"ד כתיב וארא דחמי אינון גוונין דאתגליין, ומאן גוונין דאתגליין אינון דאל שדי, דאינון גוונין בחזי עלאה, וגוונין דלעילא סתימין דלא אתחזיין לא קאים אינש עלייהו בר ממשה, הה"ד ושמי ה' לא נודעתי להם לא אתגלית לון בגוונין עלאין, ואי תימא דאבהן לא הוו ידעי בהו אלא הוו ידעי מגו אינון דאתגליין, ר"ל שנבואת משה הי' באספקלריא המאירה והשיג את האלהות כפי מה שהוא בעצמו למעלה מן העולמות, מפשט מכל ציור ותמונה הנלקח מציור העולמות, וכן שפע הנבואה חלה על שכלו שלא באמצעות כח המדמה שהוא כח גופני, כי היה כאחד מן השכליים וכנפש מפשטת מן הגויה, ונבואה זו מיוחסת לשם הויה ב"ה, וע"כ האבות השיגו מראה ודמיון, כי היתה נבואתם באמצעות מחזה העולמות ובאמצעות הכח הדמיוני, והיתה הנבואה ע"י שם שדי, ששם זה מורה שאמר לעולמו די, וגבל ומדד וקצב חוקי הטבע, כי מצד שם הויה אין די ואין גבול וקצב, כי בו יפליא פלאות ויחדש אותות ומופתים כפי רצונו הבחיריי שאין לו סוף, וע"י שהשיגו נבואתם ע"י אספקלריא שאינה מאירה ראו מראה ודמיון, כמ"ש וארא אל אברהם וכו' שראו מראה ודמיון כי היתה הנבואה באל שדי, אבל בשמי ה' שהיא הנבואה באספקלריא המאירה שישיגו את האלהות שלא דרך חלונות העולמות ולא ע"י מחזה המדמה שאז לא יראו שום מחזה ודמיון רק ישיגו השגה מדעיית בחלות השפע מהאין סוף בעצמו על כח השכל לא נודעתי להם, לכן אמר לשון ידיעה כי בהשגה זו אין שם שום ראיה רק ידיעה מדעיית בלבד וכמ"ש במראה הסנה בארך, ור"ל שהגם שידעו גם מן שם הויה, היה השגתם את שם הויה ע"י התלבשות שאר השמות וכמ"ש בזהר הנ"ל ואי תימא דאבהן לא הוו ידעין בהו אלא הוו ידעי מגו אינון דאתחזיין, וע"כ אמר וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', וכמ"ש בזהר דרגא בתר דרגא, שהתחיל בשם אלהים שבו נבא משה עד השעה ההיא, ותיכף אמר לו אני ה', שהוא ההשגה שישיג ע"י שם הויה, וכן שההנהגה עם משה ודורו תהיה ע"י שם הויה שאין לה שום קשר עם הטבע וחוקותיה, כי בדור המדבר עשה נסים נגלים ונפלאות גדולות מתמידות שדומים כבריאת העולם שברא חדשות אשר לא היו וזה מיוחס לשם הויה שהוא למעלה מן הטבע וחוקותיה, וזה היה ג"כ תשובה עמ"ש למה הרעותה לעם הזה, כי בסדר ההנהגה לפי חוקי הטבע היה ראוי שבעת הגיע תור הגאולה יקל עול השעבוד מעליהם, וכמ"ש בירושלמי (פ"ק דברכות) שמדמה גאולת ישראל לעלית השחר, כמו שבעלות השחר יזרח האור מעט מעט בהדרגה כן גאולת ישראל תחלה וישב מרדכי אל שער המלך ואח"כ ליהודים היתה אורה, וזה רק בעת שתהיה הגאולה ע"י נסים נסתרים כמו שהיה בימי מרדכי, אבל בסדר ההנהגה הנסיית יהיה בהפך שבעת הגאולה צריך שיגדל הגלות והשעבוד, והלידה תהיה מתוך חבלים גדולים, ומאופל גדול מעוף צוקה יבא פתאום אור שבעתים, ועז"א עתה תראה אשר אעשה לפרעה, ר"ל עתה שהגיע קושי השעבוד עד למעלה, פתאום יזרח שמש הגאולה, ועז"א לו אני ה' שההנהגה עתה הוא בשם הויה שבו יעשה נסים גלוים שלא בדרך הטבע:

(ד) "וגם". הודיע לו שצריך הוא עתה להתנהג במדה זו שהיא הנהגה הנסיית והפלאיית המיוחדת לשם הויה מפני שני טעמים, א] מפני שהקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, וכבוש ז' עממין א"א שיהיה בדרך הטבע רק ע"י שנהג עמהם בנסים גלוים ושמעו עמים ירגזון ולא קמה עוד רוח באיש מפניהם, ובאר הטעם שהבטיח לתת להם ארץ כנען מפני שהיא ארץ מגוריהם אשר גרו בה, שלא היו כתושבים בארץ רק כגרים כי עקר משכנם וביתם היה בעולם העליון להתהלך לפני ה' תמיד ובעה"ז היו כגרים, וע"כ ניתן להם א"י המוכשרת לזה כי היא ארץ ההשגחה והקדושה והנבואה:

(ה) "וגם". והטעם השני שאני צריך להתנהג ע"י שם הויה בהנהגה הנסית מפני ששמעתי את נאקת ב"י [שנאקה מורה על נאקת חלל] אשר מצרים מעבידים אותם בעבודה קשה המפלת מהם חללים, ואזכר את בריתי שכרת עם אברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וצריך אני להכותו בעשר מכות שכולם יהיו ע"י נסים גלוים המיוחסים לשם הויה ב"ה:

(ו) "לכן אמר לבני ישראל אני ה'". לכן תאמר להם ששלשה דברים שאני צריך לעשות להם כולם לא יהיו ע"י שם שדי או אלהים, ר"ל ע"י נסים נסתרים באמצעות הטבע רק ע"י נסים נגלים ע"י שם הויה, והם יצ"מ ומתן תורה וירושת הארץ, ועל יצ"מ אמר אני ה' והוצאתי אתכם זה יהיה ע"י שם הויה, וחושב ג' דברים, א] תחלה אוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, שמציין סבל העול הקשה שהכביד עליהם שלא לתת להם תבן שזה נבטל תיכף כשהתחילו המכות לבא על פרעה, ואח"כ והצלתי אתכם מעבודתם, שאחר מכת בכורות נפסק העבדות לגמרי כי נעשו בני חורין ויצאו מן הארץ, ובכ"ז לא היתה עדיין הגאולה שלמה כי מצרים רדפו אחריהם ועז"א וגאלתי אתכם שזה היה כשטבעו המצריים בים שאז נגמרה הגאולה כמ"ש ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים, וזה היה בזרוע נטויה בנסים מפורסמים, וגם היה בשפטים גדולים להעניש המצריים במה שטבעו בים סוף שהיה משפט מדה כנגד מדה כמ"ש כי בדבר אשר זדו עליהם:

(ז) "ולקחתי". הדבר השני הוא מתן תורה שאז אקח אתכם לי לעם, זה יהיה ג"כ ע"י שם הויה שעז"א וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם, כי הדבור הראשון הי' אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מא"מ, ואז תשיגו כי אלהיכם שהוציא אתכם ממצרים הוא שם הויה, כי יהיה זה באותות ובמופתים אדירים ונוראים:

(ח) "והבאתי". וכן הדבר השלישי שהוא כבוש הארץ יהיה ע"י שם הויה כמו שסיים אני ה', כי הכבוש יהיה ע"י אותות ומופתים המתיחסים לשם הויה שבשם זה אביא אתכם אל הארץ ותקחוהו בתורת ירושה מאבותיכם, ובזה באר שכל הג' דברים הנ"ל יהיו ע"י שם הויה ונסים גלוים ומפורסמים:

(ט) "ולא שמעו אל משה מקצר רוח". רוח מציין הרוח הפנימי ויש ארך רוח, הוא שרוחו הפנימי יכול לעצור ברגשותיו ולסבול יגון וצער ומכאובות, והפוכו הוא קצר רוח כמ"ש בפי' משלי, ומי שהוא קצר רוח וא"ל עבודה קשה, או מי שיש לו עבודה קשה והוא ארך רוח, יכול להבליג על יגונו ולהטות אזן לנחמה ולבשורה טובה, אבל הם היה להם עבודה קשה ורוחם הנכאה היה קצר מהכיל ולסבול, לכן לא נכנסו דברי משה באזניהם:

(י - יא) השאלות (יא - ל) הלא כבר צרף עמו את אהרן ומה חדש עתה במ"ש ויצום וכו', ולמה הפסיק באמצע בספור ראשי בית אבותם, והזכיר ביחוד שני חיי לוי וקהת ועמרם, ודלג יתר השבטים, ומ"ש הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן. ומ"ש ויהי ביום דבר ה' אל משה אין לו שום משמעות, ומ"ש וידבר ה' וכו' דבר אל פרעה ויאמר משה הן אני ערל שפתים הלא זה נזכר כבר בפסוק י"א י"ב, וכן מ"ש ראה נתתיך אלהים לפרעה וכו' כבר נכלל במ"ש בפסוק י"ג, ולמה כפל והוצאתי את צבאותי, והוצאתי את בני ישראל מתוכם: "וידבר ה' וגו' בא דבר אל פרעה". הנה הגם שע"י שאמר משה שלח נא ביד תשלח קצף ה' עליו וצרף עמו את אהרן שיהיה לו לפה, לא היה זה רק בענין השליחות שילך וידבר אל בני ישראל, [כי ע"ז היה הוכוח של משה עם ה' מן סי' ג' פסוק י"ג עד סי' ד' פסוק י"ח], אבל על השליחות אל פרעה לא צרף אליו את אהרן [כמו שמבואר בסי' ד' פסוק כ"א כ"ב], שמ"ש (בסי' ה) ואחר באו משה ואהרן אל פרעה בא אהרן עם הזקנים והם נשמטו אחד אחד ואהרן נכנס עם משה כמש"ש, ולכן צוהו ה' שילך לבדו אל פרעה לאמר לו בשם ה' שישלח את ישראל מארצו:

(יב) "וידבר משה". אולם אחר שראה משה שבני ישראל לא שמעו אליו, וחשב שזה מפני שבא באחרונה אליהם לבדו, וחשב שהסבה לזה מפני שהוא ערל שפתים ולא הציע הדברים כראוי, ואם בני ישראל לא שמעו אלי אף שתחלה האמינו לדברי ואיך ישמעני פרעה שלא התחיל להאמין כלל:

(יג) "וידבר ה' אל משה ואל אהרן". לכן מאז חדש ה' שגם בשליחות אל פרעה יצרף עמו את אהרן, ומעתה ויצום, צוה ה' את שניהם שיהיו שותפים בשתי השליחות, בין אל ב"י שע"ז כבר היה אהרן שותף בדבר מכבר, ובין אל פרעה מלך מצרים, שגם בשליחות אל פרעה יהיה בו שותף מעתה, עד ששניהם יהיו שותפים בכל השליחות שתכליתו הוא להוציא את ב"י מארץ מצרים, ופה קצר בדבר, כי יפרש דבר זה בפרטות לקמן [מן פסוק כ"ו עד סי' ז' פסוק ח'], כי הפסיק הענין בספור היחוס של משה ואהרן וחזר אל הענין הקודם ויפרש מ"ש ויצום אל ב"י ואל פרעה, מה היה הצווי בפרטות כמו שיתבאר:

(יד - כג) "אלה ראשי בית אבותם". באשר הזכיר כי הקב"ה בחר בשני האחים האלה לענין הגדול הזה, שהם יהיו שלוחים בין אל ישראל בין אל פרעה, ראה הכתוב להזכיר יחוסם וקדושת אבותיהם לתולדותם לבית אבותם, לברר כי הם היו ראוים למעלה זאת מכל ישראל, ונהג בזה כדרך הכתובים בכל ספורי התולדות להזכיר תחלה את הטפל בקצרה עד שבא אל העקר שבו יאריך בכל פרטיו, כמשל מי שנאבד לו מרגלית בין החול שכובר בכברה ומשליך את החול עד שמוצא את המרגלית, וכמ"ש רש"י בכ"מ. וכן התחיל פה מראובן והזכיר יחוסו בקצרה ועבר ממנו, כי בו לא נמצא המרגלית, וכן הזכיר יחוס שמעון בקצרה, עד שבא אל לוי ששם ימצא את המרגלית, כי הוא היה השבט הנבחר לה', וע"כ הודיע שני חיי לוי כי הוא היה הסגולה ויודע ה' ימי תמימים, ומבניו מצא את הסגולה בקהת, וע"כ אמר ושני חיי קהת, ומבני קהת מצא את המרגלית בעמרם והוא לקח את יוכבד דודתו מן האב, ומבין שניהם שהיו צדיקים יצאו שני בני היצהר שנבחרו לשליחות הגדול הזה, וע"כ חשב שני חיי עמרם כי הוא היה סגולה ויתר בני קהת הזכיר בקצרה כי היו טפלים, ואגב ספר שאהרן נשא בת זוגו מגדולי ישראל ויולד את כהני ה' המשוחים בשמן משחת קדש, וגם אלעזר לקח אשה מבנות צדיקים ויולד את פנחס אשר נתן לו ה' את בריתו שלום:

(כו) "הוא אהרן ומשה". אחר שהשלים יחוסם אומר כי שני האחים האלה נשלחו לשני דברים: א] אשר אמר ה' להם הוציאו את ב"י מארץ מצרים, שהוא השליחות שנשלחו אל ב"י להוציאם מא"מ, וזה כולל בין (המציאה) [היציאה] הגופנית שיוציאו אותם על צבאותם להוליכם אל המדבר, בין היציאה הנפשיית שיבדלו מטומאת מצרים ומדעותיהם, ובזה היה אהרן העקר ומשה טפל לו, כי הוא לבדו דבר אל ב"י והם נמשכו אחריו יותר שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וכמ"ש חז"ל שלכן כתיב במיתתו ויבכו את אהרן וגו' כל בית ישראל, וע"כ אמר הוא אהרן ומשה:

(כז) "הם". זאת שנית נבחרו לדבר אל פרעה להוציא את ב"י, ולשום לפניו את האותות ואת המופתים ובזה היה משה עקר ואהרן טפל, וז"ש "הם" המדברים אל פרעה הוא משה ואהרן ר"ל משה עקר:

(כח - כט) "ויהי ביום דבר ה' אל משה וגו' וידבר ה' אל משה". ר"ל וזה שצרף אהרן אל משה שיהיה שותף עמו גם בשליחות אל פרעה, זה לא היה תחלה, וכמ"ש בפסוק י"א שתחלה רצה ה' שמשה לבדו ילך בשליחות אל פרעה, שאז היה השליחות נעלה יותר, אם מצד הפלא ששליח ערל שפתים וגר בארץ יעמוד לבדו לפני מלך ושרים והם יחתו ויבהלו מפניו, אם מצד שהמופתים היו חזקים יותר אם היו נעשים ממשה לבדו בלא אמצעי, כפי יתרון מעלת משה על אהרן, ושנוי הזה שישלח את אהרן עמו אל פרעה זה נתחדש בעת דבור האחרון שדבר ה' אל משה, וז"ש ויהי ר"ל וזה נתהוה ונתחדש ביום דבר ה' אל משה בא"מ כי עד הנה לא דבר עמו בלשון דבור רק בלשון אמירה ויאמר ה' אל משה, שהוא מדרגה שפלה שבלשון זה דבר עם כל הנביאים, ולבסוף דבר עמו בלשון דבור שבו נתיחד משה לבדו, והיו שתי דברות: א] מ"ש וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', והשני וידבר ה' אל משה בא דבר אל פרעה מלך מצרים, ואז השיב משה לפני ה' הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואז צוה ה' את אהרן שיהיה שותף עם משה בשליחות אל פרעה, וז"ש שזה שנעשה אהרן שותף בשליחות אל פרעה היה ביום דבר ה' אל משה בלשון דבור, ומפרש מה היה הדיבור, הוא וידבר ה' אל משה לאמר אני ה' הוא הדבור הראשון שאמר אליו אני ה', (בפסוק ב') והודיעו ששליחותו יהיה ע"י שם הויה שהוא מורה שיעשה נסים מפורסמים ויראה באספקלריא המאירה, והדבור השני היה דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך כמ"ש בפסוק י"א:

(ל) "ויאמר". ר"ל ואז אמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה שהוא מ"ש למעלה (פסוק י"ב) ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים: