קטגוריה:שמות ב כג
ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה
(ראה פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק)
* * *
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה.
(ראה פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק)
* * *
וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֙מׇת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה׃
(ראה פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק) - עזרה - תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
וַ/יְהִי֩ בַ/יָּמִ֨ים הָֽ/רַבִּ֜ים הָ/הֵ֗ם וַ/יָּ֙מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַ/יֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָ/עֲבֹדָ֖ה וַ/יִּזְעָ֑קוּ וַ/תַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛/ם אֶל־הָ/אֱלֹהִ֖ים מִן־הָ/עֲבֹדָֽה׃
(ראה פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק)
* * *
ראו פסוק זה: במהדורה המבוארת • שאלות ותשובות באתר אתנ"כתא • קישורים באתר סנונית • מקראות גדולות "הכתר" • מקראות גדולות "על התורה"
תרגום
| אונקלוס: |
וַהֲוָה בְּיוֹמַיָּא סַגִּיאַיָּא הָאִנּוּן וּמִית מַלְכָּא דְּמִצְרַיִם וְאִתְאָנַחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן פּוּלְחָנָא דַּהֲוָה קְשֵׁי עֲלֵיהוֹן וּזְעִיקוּ וּסְלֵיקַת קְבִילַתְהוֹן לִקְדָם יְיָ מִן פּוּלְחָנָא׃
|
| ירושלמי (יונתן): |
וַהֲוָה בְּיוֹמַיָא סְגִיאַיָיא הָאִינוּן וְאִתְכְּתַשׁ מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וּפַקֵיד לְקַטָלָא בּוּכְרַיָיא דִבְנֵי יִשְרָאֵל בְגִין לְמִסְחֵי בְּאַדְמֵיהוֹן וְאִתְאַנָחוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן פּוּלְחָנָא דַהֲוָה קַשְׁיָא עֲלֵיהוֹן וּזְעָקוּ וּסְלֵיקַת קְבֵילְתְּהוֹן לִשְׁמֵי מְרוֹמָא דַיְיָ וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִפְרוֹקִינוּן מִן פּוּלְחָנָא:
|
רש"י (כל הפרק)
"ויהי בימים הרבים ההם" - שהיה משה גר במדין וימת מלך מצרים והוצרכו ישראל לתשועה ומשה היה רועה וגו' ובאת תשועה על ידו ולכך נסמכו פרשיות הללו (בר"י)
"וימת מלך מצרים" - (ש"ר) נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמםרמב"ן (כל הפרק)
"ויהי בימים הרבים ההם" - לא יאמר "בימים ההם" ו"ביום ההוא" רק על הזמן העומד אשר יזכיר המאורע בו אבל לאחר העת יאמר "ויהי אחרי כן" והראוי בכאן שיאמר ויהי אחרי ימים רבים וימת מלך מצרים על כן אמרו רבותינו (שמו"ר א מא) כי לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים וירמוז לזמן ההוה וכן אמרו (שם א לב) בפסוק שאמר למעלה ויהי בימים ההם ויגדל משה (פסוק יא) שהיה גדל שלא כדרך העולם כלומר בזמן אחד במהרה ומכל מקום בימים ההם מיום שמת מלך מצרים ויצעקו בני ישראל ותעל שועתם אל האלהים ימים מעטים היו אבל נפרש כי יאמר בימים ההם ימי הענוי והעבודה הקשה שהיו ימים רבים מאד כי ארך הגלות מאד והיה זה שצעקו ותעל שועתם וכן ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית (מלכים א יח א) שהיו ימים רבים ואירע בהם זה ולפי דעתי כי טעם הכתוב הזה ירמוז על הימים שהיה משה בורח מפני פרעה כי באמת בנעוריו ברח שהכתוב אמר ויגדל משה ויצא אל אחיו שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו והגידו לו כי הוא יהודי ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם וביום ההוא שיצא הכה את המצרי וביום השני הלשינו עליו וברח הנה היה כבן שתים עשרה שנה כאשר הזכירו רבותינו (שמו"ר א ה) ועל כל פנים לא הגיע לעשרים ובעמדו לפני פרעה היה בן שמנים אם כן עמד כמו ששים שנה בורח מלפני פרעה והקרוב כי בסוף הזמן בא למדין ונשא צפורה כי כשהיה לו הדבור הזה עדיין לא הוליד ממנה רק בנו הבכור גרשום אבל לא הזכיר הכתוב בבריחתו (לעיל פסוק טו) רק וישב בארץ מדין וישב על הבאר כי לא נתחדש בימים האחרים ענין שיצטרך הכתוב לספרו וכן הדבר כי הבורח מן המלכות לא יתעכב בעיר מושב וקרוב לו אבל יברח ממקום למקום אל ארץ מרחקים והנה עמד ימים רבים מתחבא ומתנכר מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר ובסוף הזמן בא למדין ונתעכב שם וזה טעם "וישב בארץ מדין" כי ראוי היה שיאמר "וילך אל ארץ מדין" אבל רמז שלא ישב בעיר עד בסוף שבא אל ארץ מדין ושם ישב ומפני שהזכיר הכתוב בריחתו מפני פרעה ושבתו במדין ובא להזכיר מיד שהושב למצרים במצותו של הקב"ה והיה נראה שהיו כל המעשים האלה הנזכרים נעשים מיד ותכופים זה לזה בשנה אחת בא הכתוב לרמוז לנו הענין כאשר היה ואמר ויהי בימים הרבים ההם שהיה משה בורח מפני פרעה ועומד במדין מהם ומת בימים ההם בסופם מלך מצרים והיה למשה גלוי השכינה בענין זה והושב למצרים וגאלם ועל כן לא אמר "ויהי אחרי ימים רבים" כי היה משמעו משבת משה במדין ולא היו הימים הרבים ההם רק לכל המסופר למעלה
"וימת מלך מצרים ויאנחו" - נצטרע והיה שוחט תינוקות מישראל ורוחץ בדמם לשון רש"י והוא מדרש חכמים (בשמו"ר א מא) ועל דרך הפשט מנהג כל הנעבדים למלך בליעל רשע שיהיו מצפים ומחכים ליום מותו וכאשר ראו שמת המלך האנחו מאד ממלוך אדם חנף מרשיע מן הראשון כי אמרו אבדה תקותנו נגזרנו לנו ויבחרו מות מחיים וזה טעם "נאקתם" כי נאקו נאקת חלל (עי' יחזקאל ל כד)
(שמות ב כג): "ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבדה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה".
בני ישראל סבלו מאד מהשיעבוד לפרעה, אבל פרעה היה זקן, והם קיוו שכשפרעה ימות השיעבוד ייגמר; והנה, פרעה מת והשיעבוד לא נגמר, שום דבר לא השתפר, ולכן וייאנחו בני ישראל מן העבודה .
לאירוע מייאש זה היה גם צד חיובי - בני ישראל הבינו שאין שום פתרון בדרך הטבע לצרות שלהם, אין למה לחכות, רק ה' יכול להושיע אותם - ולכן הם זעקו אליו - ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלהים מן העבודה .
הייאוש היה כל כך גדול, שבני ישראל לא יכלו להתפלל או לקרוא במילים, הם רק זעקו ללא מילים, ובכל זאת ה' שמע והבין, כמו שמסופר בפסוקים הבאים - וישמע אלהים את נאקתם, ויזכור אלהים את בריתו, וירא אלהים את בני ישראל, וידע אלהים .
דווקא כשהמלך מת הם "נזכרו" להיאנח?!
רש"י פירש (ע"פ מדרש שמות רבה) שפרעה לא מת ממש אלא "נצטרע, והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם"; כל עוד פרעה היה בריא, הוא אמנם התנהג באכזריות, אך היה איזשהו היגיון מאחריה ובני ישראל הצליחו "להתרגל"; המחלה שלו שיבשה את דעתו, והביאה על בני ישראל גזירות חדשות ומטורפות לגמרי. גם אם מדובר במוות ממש, אפשר לפרש פשוט שהמלך שבא אחריו היה גרוע יותר, ולכן הם נאנחו.
רמב"ן פירש פירוש דומה: "מנהג כל הנעבדים למלך בליעל רשע שיהיו מצפים ומחכים ליום מותו. וכאשר ראו שמת המלך, האנחו מאד ממלוך אדם חנף מרשיע מן הראשון, כי אמרו אבדה תקותנו נגזרנו לנו"; מותו של פרעה לא הביא לבני ישראל את הגאולה המיוחלת, והם נאנחו מתוך ייאוש.
ראב"ע פירש שאין קשר בין מות פרעה לבין האנחה של בני ישראל - אלה שני דברים שקרו במקביל והכשירו את חזרתו של משה ממדין למצרים: מת פרעה, שרדף אחריו ורצה להרגו; ובמקביל, בני ישראל חזרו בתשובה וצעקו אל ה', וה' החליט לגאול אותם.
שד"ל פירש בשם אחד מתלמידיו: "גם בחיי המלך היו נאנחים, אך לא היה אפשר להם להתאסף ולקרוא צום ועצרה, כי לא היה להם יום מנוחה, ועתה במות המלך והיו המצרים עושים לו אבל ומספד, נקהלו עם היהודים וצעקו אל ה'"
ייתכן גם, שכאשר פרעה היה חי, הוא לא הרשה להם אפילו להתלונן, כדרכם של רשעים, ראו (משלי כט ב): "ברבות צדיקים ישמח העם, ובמשל רשע יאנח עם"( פירוט ).
"וייאנחו בני ישראל" לעומת "באבוד רשעים רינה"
איך מסתדר הפסוק שלנו עם הפסוק (משלי יא י): "באבד רשעים רנה"?
נראה שהפסוק "באבד רשעים רנה" מתייחס למצב שהרשעים לא רק מתים אלא גם אובדים, כלומר שהשפעתם על העולם נפסקת; במצב זה אכן יש סיבה לשמוח כי העולם נעשה טוב יותר. אך כאשר רשע אחד מת ורשע אחר בא במקומו, הרשעים עדיין לא אבדו, העולם לא נעשה טוב יותר, ולכן אין סיבה לשמוח. השמחה היא תמיד על השיפור במצבו של העולם, ולא על ההרעה במצב הרשעים; ראו שמחת נצחון בתנ"ך ובהסטוריה.
בני ישראל אכן שמחו כשהרשעים אבדו באופן שגרם שיפור במצבם - כשפרעה וחילו טבעו בים.
מקורות
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-03.
הנוסח בכל מהדורות המקרא בויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
דפים בקטגוריה "שמות ב כג"
קטגוריה זו כוללת את 6 הדפים המוצגים להלן, וכוללת בסך־הכול 6 דפים.
