ביאור:מ"ג שמות ב כג
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם
[עריכה]ויהי בימים הרבים ההם. שהיה משה גר במדין וימת מלך מצרים והוצרכו ישראל לתשועה. ומשה היה רועה וגו' ובאת תשועה על ידו ולכך נסמכו פרשיות הללו. (בר"י):
ויהי בימים הרבים ההם. לא יאמר "בימים ההם" ו"ביום ההוא" רק על הזמן העומד אשר יזכיר המאורע בו, אבל לאחר העת יאמר "ויהי אחרי כן". והראוי בכאן שיאמר ויהי אחרי ימים רבים וימת מלך מצרים. על כן אמרו רבותינו (שמו"ר א מא) כי לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים, וירמוז לזמן ההוה. וכן אמרו (שם א לב) בפסוק שאמר למעלה ויהי בימים ההם ויגדל משה (פסוק יא), שהיה גדל שלא כדרך העולם, כלומר בזמן אחד במהרה. ומכל מקום בימים ההם מיום שמת מלך מצרים ויצעקו בני ישראל ותעל שועתם אל האלהים, ימים מעטים היו. אבל נפרש כי יאמר בימים ההם, ימי הענוי והעבודה הקשה, שהיו ימים רבים מאד, כי ארך הגלות מאד, והיה זה שצעקו ותעל שועתם. וכן ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית (מ"א יח א), שהיו ימים רבים ואירע בהם זה: ולפי דעתי, כי טעם הכתוב הזה ירמוז על הימים שהיה משה בורח מפני פרעה, כי באמת בנעוריו ברח, שהכתוב אמר ויגדל משה ויצא אל אחיו, שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי, וביום השני הלשינו עליו וברח. הנה היה כבן שתים עשרה שנה, כאשר הזכירו רבותינו (שמו"ר א ה), ועל כל פנים לא הגיע לעשרים, ובעמדו לפני פרעה היה בן שמנים, אם כן עמד כמו ששים שנה בורח מלפני פרעה: והקרוב כי בסוף הזמן בא למדין ונשא צפורה, כי כשהיה לו הדבור הזה עדיין לא הוליד ממנה רק בנו הבכור גרשום, אבל לא הזכיר הכתוב בבריחתו (לעיל פסוק טו) רק וישב בארץ מדין וישב על הבאר, כי לא נתחדש בימים האחרים ענין שיצטרך הכתוב לספרו. וכן הדבר, כי הבורח מן המלכות לא יתעכב בעיר מושב וקרוב לו, אבל יברח ממקום למקום אל ארץ מרחקים: והנה עמד ימים רבים מתחבא ומתנכר מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, ובסוף הזמן בא למדין ונתעכב שם. וזה טעם "וישב בארץ מדין", כי ראוי היה שיאמר "וילך אל ארץ מדין", אבל רמז שלא ישב בעיר עד בסוף שבא אל ארץ מדין ושם ישב: ומפני שהזכיר הכתוב בריחתו מפני פרעה ושבתו במדין, ובא להזכיר מיד שהושב למצרים במצותו של הקב"ה, והיה נראה שהיו כל המעשים האלה הנזכרים נעשים מיד, ותכופים זה לזה בשנה אחת, בא הכתוב לרמוז לנו הענין כאשר היה, ואמר ויהי בימים הרבים ההם, שהיה משה בורח מפני פרעה ועומד במדין מהם, ומת בימים ההם בסופם מלך מצרים, והיה למשה גלוי השכינה בענין זה, והושב למצרים וגאלם, ועל כן לא אמר "ויהי אחרי ימים רבים", כי היה משמעו משבת משה במדין, ולא היו הימים הרבים ההם רק לכל המסופר למעלה:
ויהיה בימים הרבים ההם. לאחר שהרג משה את המצרי ובקש פרעה מלך מצרים להרוג את משה ויברח מפניו עד שהיה עתה בן שמונים שנה כשדיבר הקב"ה עמו וימת עתה המלך שהיה מבקש להורגו וישראל נאנחו עד עתה וראה הקב"ה בעניים:
בימים הרבים ההם. מיום שברח משה ממצרים בילדותו עד שנולד גרשם, שהיה משה אז קרוב לבן שמונים שנה, שהרי אליעזר נולד בדרך בלכתו בשליחות האל יתברך למצרים, ואז היה בן שמונים שנה (להלן ז, ז).
וימת מלך מצרים. עתה יוכל משה לשוב אל מצרים. וישראל עשו תשובה. כי יחזקאל הזכיר שהיו ישראל עובדים גלולי מצרים. על כן ענם השם ותחת אשר לא עבדוהו עבדו אכזרים:
וימת מלך מצרים. כל זמן שאותו מלך קיים היו מצפין מתי ימות שמא תתבטל הגזרה וכשמת לא נתבטלה אמרו מעתה ידענו שאין לדבר סוף לכך ויאנחו, ד"א וימת מלך מצרים ויאנחו מאחר שמת המלך יכול משה לשוב למצרים וגם בני ישראל נאנחו וגם הקב"ה ית"ש זכר את בריתו כל הדברים האלה גרמו שנשתלח משה:
וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם
[עריכה]וימת מלך מצרים. (ש"ר) נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם:
וימת מלך מצרים ויאנחו. נצטרע והיה שוחט תינוקות מישראל ורוחץ בדמם. לשון רש"י. והוא מדרש חכמים (בשמו"ר א מא). ועל דרך הפשט, מנהג כל הנעבדים למלך בליעל רשע שיהיו מצפים ומחכים ליום מותו. וכאשר ראו שמת המלך האנחו מאד ממלוך אדם חנף מרשיע מן הראשון, כי אמרו אבדה תקותנו נגזרנו לנו, ויבחרו מות מחיים. וזה טעם "נאקתם" כי נאקו נאקת חלל (עי' יחזקאל ל כד):
וימת מלך מצרים. אותו המלך שהיה רודף את משה, ולכן קרא שם בנו אחר כך אליעזר, כי אז ידע היותו נמלט ונצול מ"חרב פרעה".
[מובא בפירושו לפרק ג' פסוק א'] ומשה היה רועה את צאן וגו'. ונראה לו הקב"ה וציוהו לשוב למצרים ולא היה משה רוצה כי היה מתירא עד שאמר לו הקב"ה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך זה פרעה שמת. לכך הוא אומר וימת מלך מצרים. להעיד על מה שאמר הקב"ה כי מתו כל האנשים וגו' כמו וחם הוא אבי כנען:
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה
[עריכה]וימת מלך מצרים ויאנחו. נצטרע והיה שוחט תינוקות מישראל ורוחץ בדמם. לשון רש"י. והוא מדרש חכמים (בשמו"ר א מא). ועל דרך הפשט, מנהג כל הנעבדים למלך בליעל רשע שיהיו מצפים ומחכים ליום מותו. וכאשר ראו שמת המלך האנחו מאד ממלוך אדם חנף מרשיע מן הראשון, כי אמרו אבדה תקותנו נגזרנו לנו, ויבחרו מות מחיים. וזה טעם "נאקתם" כי נאקו נאקת חלל (עי' יחזקאל ל כד):
וימת מלך מצרים. כל זמן שאותו מלך קיים היו מצפין מתי ימות שמא תתבטל הגזרה וכשמת לא נתבטלה אמרו מעתה ידענו שאין לדבר סוף לכך ויאנחו, ד"א וימת מלך מצרים ויאנחו מאחר שמת המלך יכול משה לשוב למצרים וגם בני ישראל נאנחו וגם הקב"ה ית"ש זכר את בריתו כל הדברים האלה גרמו שנשתלח משה:
וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה:
[עריכה]ויהיה בימים הרבים ההם. לאחר שהרג משה את המצרי ובקש פרעה מלך מצרים להרוג את משה ויברח מפניו עד שהיה עתה בן שמונים שנה כשדיבר הקב"ה עמו וימת עתה המלך שהיה מבקש להורגו וישראל נאנחו עד עתה וראה הקב"ה בעניים:
[מובא בפירושו לפרק ג' פסוק ז'] ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי. ראיתי משמע לשעבר, וכן כפל לשון ראייה, נראה שכך פירושו כי רצה הקב"ה ליתן טעם למשה למה עזבם זמן רב כזה, ואחר עד עתה מלראות בצרתם, על זה אמר לפי שעד עתה אע"פ שבכל צרתם היו צועקים מתוך עבודתם הקשה, כל הצעקות לא היו תחינה ובקשה מלפניו ית' כי אם צעקה של תלונה. אבל לא בקשו את פני ה' עד עתה, זה"ש ויאמר ה' ראה ראיתי רואה אני עכשיו וגם ראיתי לשעבר את עני עמי, ואת צעקתם שמעתי היינו צעקה של תלונה, ולא זכרו כי אני אמרתי ליעקב אנכי ארד עמך, ותכלית ירידה זו היתה להצילו וגו' ולהעלותו, כמ"ש ואנכי אעלך גם עלה זה"ש וארד להצילו, והיה להם לשום אל לב ולבקש את פני, אבל עתה צעקת בני ישראל באה אלי כי התפללו אלי בלב שלם על כן ראיתי תפלתם, וראיתי גם את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם אשר לא כדת, לפיכך ועתה לכה ואשלחך אל פרעה עתה תיכף, כי כך דרכי שעוד הם מדברים ואני אשמע.
מן העבודה. פי' לא שצעקו לאל שיושיעם אלא צעקו מן הצער כאדם הצועק מכאבו. ומודיע הכתוב כי אותה צעקה עלתה לפני ה', והוא אומרו שועתם וגו' מן העבודה פי' מצער העבודה וישמע ה' את נאקתם פירוש הרמת קול כאבם. עוד ירצה על דרך אומרו (תהלים קי"ח) מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה כי אחת מהתפלות המתקבלות היא תפלה שמתוך צרה, וכן הוא אומר (יונה ב') קראתי מצרה, והוא אומרו ותעל שועתם וגו' מן העבודה פי' לצד שהיתה מצרת העבודה, וכפי זה שועה זו היא תפלה וצעקת כאב הצרה הנה היא רמוזה באומרו מן העבודה ויזעקו, ובזה ידויק על נכון טעם ששינה הכתוב לשונו שהתחיל לומר ויזעקו ותעל שועתם וגו', שהיה לו לומר ותעל זעקתם וגו', אלא נתכוין לומר שהם זעקו מהצרה וגם שועו לה' כאומרו ותעל שועתם. וכפי זה שיעור הכתוב הוא על זה הדרך ותעל שועתם ששועו לאלהים מן העבודה. עוד אולי אומרו מן העבודה ירצה שלא הגיעה השועה לפני ה' על ידי אמצעי אלא ביושר עלתה מן העבודה אל האלהים שלא על ידי בעל כנפים יגיד דבר (קהלת י' כ'):
ויהי בימים הרבים ההם. שהיה משה בורח מפני פרעה. וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה. חרה להם מיתת המלך אע"פ שהיה רשע, מפחדם פן יקום אחריו רשע יותר ממנו ואמר ויזעקו מן העושק שהיו עושים להם כענין שכתוב (איוב לה) מרוב עשוקים יזעיקו, ואמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כי אע"פ שהגיע הקץ כבר לא היו ראוים לגאולה אלא מרוב שצעקו אל ה' מן העבודה קבל תפלתם, והזכיר שני פעמים מן העבודה, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, ללמדך שאין תפלתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך, וכן תמצא ביונה הנביא ע"ה שבאר הענין הזה הוא שאמר (יונה ב) בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבא אליך תפלתי אל היכל קדשך, הבטיח הנביא שהתפלה שהיא מתוך הצער ועטיפת הנפש היא הנכנסת לפניו אל היכל קדשו יתברך, ואפשר לומר כי הפרשה הזאת היא רמז לגאולתנו זאת העתידה שהיא תלויה בתשובה ובתפלה כי כן בגאולת מצרים חזרו בתשובה והתפללו אל ה' העונה בעת צרה, ונתקבלה תפלתם ובא להם הגואל מיד, ועל כן סמך לו ומשה לרמוז כי ביאת הגואל תלויה בתשובה ובתפלה: וע"ד הקבלה יתכן לפרש כי נרמז כאן ענין התפלה ומתוך הצרה וגודל השעבוד כוונו אל העשר ואל הראש ועד הסוף, וכענין שכתוב (ישעיה נח) אז תקרא וה' יענה, ולכך נרמזו כלם בכאן, הוא שאמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, וישמע אלהים, ויזכור אלהים כנגד היראה והחכמה והבינה. את אברהם את יצחק ואת יעקב הגדולה והגבורה והיסוד, ושני עמודים בכללן וירא אלהים כנגד התפארת וידע אלהים כנגד המלכות, ותן לבך כי לא הזכיר בני ישראל אלא עם וירא אלהים כדי לרמוז על תפארת ישראל, כי שם יצעקו בני ישראל ושם יתפללו בשאלת צרכיהם, ואליו אנו מברכים בקדיש אמן יהא שמיה רבא מברך, ואנו אומרים לעלם לעלמי עלמיא יתברך הזכיר ה' עולמות כנגד ה' ספירות שמשם ולמעלה, וצריך הוא לחבר מלת עלמיא ליתברך ואין להפסיק בהם כלל כשם שאין להפסיק הכתר מאין סוף, שמע נא ואתה דע לך:
ויזעקו. זעקו מכאב לב א על עבודתם, כענין "הילילי שער זעקי עיר" (ישעיה יד, לא). ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה. לא בשביל תשובתם ותפלתם, אבל כמקנא על אכזריות המעבידים, כאמרו "וגם ראיתי את הלחץ" (להלן ג, ט).
[מובא בפירושו לפרק ג' פסוק ז'] ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי. ראיתי משמע לשעבר, וכן כפל לשון ראייה, נראה שכך פירושו כי רצה הקב"ה ליתן טעם למשה למה עזבם זמן רב כזה, ואחר עד עתה מלראות בצרתם, על זה אמר לפי שעד עתה אע"פ שבכל צרתם היו צועקים מתוך עבודתם הקשה, כל הצעקות לא היו תחינה ובקשה מלפניו ית' כי אם צעקה של תלונה. אבל לא בקשו את פני ה' עד עתה, זה"ש ויאמר ה' ראה ראיתי רואה אני עכשיו וגם ראיתי לשעבר את עני עמי, ואת צעקתם שמעתי היינו צעקה של תלונה, ולא זכרו כי אני אמרתי ליעקב אנכי ארד עמך, ותכלית ירידה זו היתה להצילו וגו' ולהעלותו, כמ"ש ואנכי אעלך גם עלה זה"ש וארד להצילו, והיה להם לשום אל לב ולבקש את פני, אבל עתה צעקת בני ישראל באה אלי כי התפללו אלי בלב שלם על כן ראיתי תפלתם, וראיתי גם את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם אשר לא כדת, לפיכך ועתה לכה ואשלחך אל פרעה עתה תיכף, כי כך דרכי שעוד הם מדברים ואני אשמע.